הרי הם מתנה גמורה כ' הח"מ אעפ"י כו' והי' ראוי אפילו במת הוא כו' אף דפשטות הסוגי' במס' ב"ב המורה דאמימר עם ר"פ ל"פ כ"א בהדרה פי' הכי ע"פ פי' מהר"ם לובלין ז"ל שמביא הב"ש דאמימר פליג וסובר קדושין לאו לטבועין נתנו ואפי' במת הוא זולת מטעם הגזירה וכן מוכחים דברי הגאון שבב"ח שכ' אבל קטנה יוצאה בגט כין דאסור בקרובותיה איתא לטעמא דאמימר וק' ת"ל דבזה כע"מ דלטבועין נתנו שיכולה לומר תנו לי בעלי וכו' אלא כנ"ל ויראה דדייקו כן דאלו אך פליג בהדרה הי' ראוי להיות אמימר אמר אפילו הדרה בה איהי לא הדרי גזירה אלא כנ"ל וכן משמעות המרד' פ' האומר שכ' אדם שגירש מן הארוסין קודם שהכניסה לחופה תובע כסף הקדו' מסקנת התלמוד בין שהרגיל הוא ובין הוא אין מחזרת הקדו' גזרה וכו' אבל הדין לא נתברר דהא איפלגו תנאי אי לטבועי' נתנו ולא איפסק הלכת' כמאן אבל בקדו' על תנאי אי בקדו' ספק מוכח פ' המדיר דכ"א לאו לטבועי' נתנו עכ"ל ואלו דאמימר לא פליג על ר"פ אלא שהמוסיף בהדרה היא הגזרה למה כ' דלא איפסק הלכתא הא כבר פסק ר"פ דלטבועי' נתנו אלא ש"מ כנ"ל אמנם משמע לי שהמרד' אינו מפרש כמ"ל הנ"ל שאמימר מפרש התנאי דפליגו בהגזרה ופי' כתנא דלטבועין נתנו מטעם הגזרה דא"כ עדיין ק' מה דכ' הדין לא נתברר דהא פליגו התנאים ומה בכך הא מ"מ פסק אמימר דלטבועין נתנו יהיה הטעם מה שיהיה אלא דמפרש דר"פ פסק כתנא דלט"נ ואמימר אמר לא מכרע מילתא בזה (ואפשר אפי' בהדרה איהו נמי פליג וסובר דעדיין במחלוקת דלמ"ד לט"נ אף בזה מן הדין דלא תהדר) אלא מה שדעתי מכרעת דלא תיהדר היינו משום הגזירה ואיהו הוא דהמציא גזרה זו והנ"מ אפשר דסובר המרד' כי טעם אמימר ל"ש אלא שמשום זה לא יפסקו הב"ד דתיהדר שיאמרו מדהב"ד פוסקי' ליהדר ש"מ קדושי תנאי אבל אם מעצמו תפס אין כח ביד ב"ד להוציא מטעם הגזירה ובספיקא דדינא אפשר ס"ל דמהני תפיסה ומכ"ש כה"ג שיש לו חזקת מ"ק ולהכי כ' אבל הדין לא נתברר אך להנ"ל שהח"מ אזיל בשטת מ"ל ק"ק מנ"ל ס"ק ה' מה שכ' אבל במת הוא ומכ"ש בהדר הוא פשיטא שאין הקדו' חוזרי' דהא אפילו כתובה בעי למיתב לה כיון דס"ל דאמימר אכולה מילתא פליג אדרבא לדידיה אין חילק בין הדרה היא להוא ואם אחר נשואין ל"ש הגזירה מה"ת לא תיהדר ואי משום דבעי למיתב הכתוב' הא בגמ' בתחילת הפלוגתא דתניא המארס דבעי לאוקים דפליגו בחזרת קדו' וחסורי מחסרא המארס וכו' בתולה גובה וכו' בד"א דהדר ביה איהו ופירשב"ם הלכך תטול כתו' מלבד הקדו' וע"ז פליג ר"י הנשיא בין מת הוא מקום שנהגו להחזיר ומשמע דל"פ כ"א על חזרת קדו' ולא על שגובה כתו' הרי דאפילו היכי שגובה כתו' יש לומר דתיהדר הקדו' ואולי סובר דלההיא אוקמית' לר"י הנשיא אף במקום שמת הוא הגביות כתו' נמי תליא במנהגא והכתובת במקום שמחזירן עיקרה נכתבה להיכי שמגרשה ודוחק ועכ"ז לדינא יפה כיון דאף דמנשאת ל"ש הגזרה מ"מ משמע מכל הסוגיא דלאחר נשואין לא עלה על דע' אדם דתיהדר ולא צרכינן לטעם אלא כיון שנתקיימה מחשבתו שנשאה. בעבור זה הקנה לה הקדו' ומה"ת דתהדר כדייק הבריי' המארס וכן הרשב"ם דקדק לפר"ש מקום שנהגו כו' בומי ארוסין וכן בסוף הסוגיא מן הככר ומחזרת השאר לארוסה ואלו לאמימר יחודש דאם נשאת תיהדר לא היו שותקי' כל הראשונים ובפרט המרדכי הנ"ל דקדק מן האירוסין:

ומה שהב"ש ס"ק א' מביא תשו' מוהר"מ שפו' ליהדר אחר נשואין מטעם המותר מש"פ אינו אלא כמתנה בעלמא תמוה לי הא בפלוגתא דקדשה בככר ליכא למ"ד הכי ולסברתו למה לי לאפלוגי אם לטבועין ת"ל דכל המותר מותר יחשב דודאי הדר לכ"ע וא"כ מן אמימר א"י להוציא סברא זו המחודשת וצ"ע תו מביא מן הרי"ו דדייק מני' הא שניות מחזירים הקדו' וק' הא שייך הגזירה והוכיח דעל אחר נשואין דיבר ושם ל"ש גזירה ולא יהא כדבריו אכתי אין ראי' לנשואי' אלמנת כשירה די"ל דוקא שניה דקנסוה כמו בכתו' אבל כשירה מה"ת לכן לע"ד הלכה כח"מ דלא כדמסיים הב"ש דהוא סד"ד ומה שכ' מקודם ובמר' פ' האומר וכו' היינו ע"פ פירושו ס"ק ה' וכבר העתקתי לשונו אשר עין בעין יראה שפירושו א"א שהרי פרט שאינו מדבר אלא מארוסה קודם החופה ודוק וכן אם היה קדו' ספק ע' ח"מ והב"ש תחילה כ' פי' בהמרד' מה שלע"ד אינו כנ"ל והנה קושית זו על הגמ' נמי שהרי דברי המרד' מן הגמ' אלא שהח"מ כ' דסוגיא זו לא סלקא להלכה וק' הא לא מה"ט לא סלקה ותו מה יענה להרי"ף ורמ' ור"ן וש"ע ח"מ סי' רכ"ד שביאר הר"ן אליבייהו הסוגי' אף למסקנת רמי ב"ח ותנא תונא כלה היינו בבית אביה ולקדו' וקושי' זו מוזכרת נמי בב"ש על הטור ע"ש והוכיח מני' שבאמת פטורה בלא גט ומותרת בקרוביו וכבר כתבתי שם שאינם אלא דברי תימא וא"י הא בדרך הב' שמיישב הכא המרד' להבנת המחבר מיושב נמי הטור הנ"ל אך האמת גם זה דחוק כי טעמא דר"פ בהדרה היא לא משמע כדכ' שהוא קנס אלא כדכ' המ"ל אבל בהדרה היא ליכא למ"ד שלא יחזרו כי על תנאי דתיהדר לא הקנה אמנם לדרכי הנ"ל בהמרדכ' י"ל שסובר דאף בזה פליג אמימר וסובר דהפלוגתא אי לט"נ שייך אף בהדר' היא וכן משמע קצת דעל מה שהתחיל בין ארגילה היא מסיים נמי אבל הדין לא נתברר ומשום דלא מכרע ליה הלכתא כמאן נקיט ההכרעה משום הגזרה משא"כ היכי שהדין בריר דתיהדר בזה ס"ל הגזירה אינה פועלת וכדברי הב"ש ועכ"ז דחוק ולפ"ר לפירושי הנ"ל י"ל נמי דס"ל דלטעם הגזיר' מהני תפיסו' הבעל וקדושי ודאי מארוסין אף שר' דלא נפס' בדין הטבועי' מ"מ עדיין לא בריר' לי' דמהני תפיס' ולא כ' לנ"מ בקדושי ודאי כ"א לסיים אבל בקדושי ספק דלא מוכח ודאי לטבועין נתנו וע"פ הדין מחויב' ליהדר ואך משום הגזיר' הוא דלא תיהדר ובודאי מהני תפיסתו ופי' סוגיא דהמדיר נמי ע"ד זה דיועיל מה"ט תפיסה וכ"ז לא מעלה ארוכה להטור הנ"ל ולא להש"ע הכא ולכן עלה במחשבתי מדהשמיט הש"ע הכא ובסימן קנ"ה דין הגאון דקטנה היוצא בגט דס"ל באמת המרד' והטור פליגו בסברה זו על הגאון ובפרט שהסוגיא דהמדיר מסייע להו וסברו דדוקא בקדושי תורה גזרו ולא בדרבנן וה"ה בקדושי ספק דד"ת היא בחזקת פנו' וע' ב"ש סי' ל"א סק"י ואף בדין הטור דסי' ל"ט היא מן התורה אסורה לקרוביו ע"פ מה דשוי' נפשה חד"א מ"מ לגבי נפשה ליכא למיגזר שהרי גיטה מוכיח עלה וכדאי' בגמ' שהגזירה לא משום דידיה שידע שגירש אלא משום הקרובים אבל הכא אף שהקרובים לא ישמעו מהגט הא אינם כ"א קדושי ספק ואין איסורם בה אלא מדרבנן ולא גזרינן אבל היותר מסתבר שלא להמציא פלוגתא בגרושי קטנה והש"ע פה ממילא רמזו מדכ' ממאנת מהדרת נשמע הא יוצא בגט לא ומ"מ אפשר דל"ק אלא שאינם מפרשים הגזירה ע"ד פירש"י ז"ל דאי קדושין חוזרין יאמרו קדושי טעות היו וכן פי' המ"ל ומסיים בהוחלט וזה הטעם ל"ש בנשואה דלפ"ז ודאי דבק"ס יותר יש למיגזר שיאמרו קמי רבנים במילתא וקרוב לו היה אלא י"ל דמפרשים הגזירה ע"ד זה אם יחזרו היכי דהדר הוא או היא ע"כ היינו מטע' שלא נתנו לטבועין אלא על דעת שישאנה וזו שלא באה לידי מדה זו אדעת' דהכי לא הקנה יאמרו העולם א"כ איגלי דלמפרע לא קנתה היא הכסף קדו' ואם היא לא קנתה ממילא אף הוא למפרע במה קנה אותה ולא נתקדשה מעולם ומותר באחותה ובאמת אך הכי קאמרינן דלא יהיב לטבועין כ"א במתנ' ע"מ להחזיר באם שתהדר קמי נשואין וא"כ זה תינח היכי דמהדרא מטעם אומד אבל במחויבת ליהדר מכח ספק ליכא למיגזר אף במאן דלא שמע מהגט אלא מהחזרה דהא טעמא דמיהדר' דלמא לא זכתה בהן ומ"מ מקוד' היא מספק דילמא זכתה ונתקדשה ואולי זה נמי טעמא דמהרי"ק וש"י שכתבו בפשוט דמורדת לא תיהדר ולא נחתו לטענת מ"ל דבנשואין ל"ש דדרך הנ"ל שייך במורד' שמטעם אומד דאדעתא דתמרוד בו לא הקנה אתינן עלה אף בתר נשואין ועכ"ז אין לבי מתיישב בכל אלה והקושיא עדיין צ"ע:

המקדש אחותו המעות מתנה וכ' הרא"ש פ"ק דמציא' אף דפסקינן בח"מ סי' שע"ג בהכיר בה שאינו שלו המעות פקדון היינו לגבי נוכראה אבל לגבי אחותו פסקינן כשמואל וע' ש"ך סי' שנ"ו מה שמביא בשם הראב"ן ובסימן ך"ח ס"ק נ"ח מקשה הב"ש דברי הרא"ש אהדדי ואפשר לחלק בין הכיר בה לבין קונה דבר איסור הנאה דדוקא בהכיר בה שייך סברא דרב דנתן לשם פקדון ולא ק' ולימא לי' לשם פקדון דסביר לא מקבל ומשום דהא דעתו כדמסיק הסוגיא סבר אנא אוחית לארעא ואיכול בגוה כי היכי דהוי עביד איהו לכי אתא מרי' דארעא זוזי ניהוי פקדון ולהכי אם יאמר לו דמכוון לזה סבר לא מקבל ואצל אחר לא ימצא תועלת זה משא"כ גבי א"ה איך אפשר דלפקדון יהבי לימא ליה ואם איהו לא יקבל כמה יוסף איכא בשוקא אלא דלמתנה וסבר אי נימא ליה כסיפא לי' ואף שרב ודאי בפשוט סובר דאפשר לא מקבל מינה כדפירש"י ז"ל אנן מחלקינן הכא כי היכי דליפסק כשמואל במה דאפשר ומיושב בזה נמי תמיהות הש"ך ח"מ סי' קמ"ו ס"ק י"ז והגמ' באמת היתה יכולה למעבד צריכותא בדרך זה וחדא מנייהו נקיט וכן משמע קצת במס' ב"ק דף מ"ה בתו' ד"ה מכור:

וי"א דאפילו בדבר מאכל ע' ב"ש מחליט דבכל מקום שמחויבת לשלם מה שכלתה היא פוחת שליש ואמת שכן כ' הרשב"א אצל הדין המועתק בשמו סעיף ד' בל' ומסתבר' ובתשו' הרא"ש שחייב לשלם הכל הביא בשם הב"ח לחלק בין שדוכין לקדו' וכ' שאינו נראה והדין עמו דלא מסתבר ותו דעכ"ז אינו עולה עם הרשב"א שכ' דבריו בשדוכין ולכן תפס הב"ש לעי' מה שתי' הפרישה לחלק בין מוחזק למוציא ולע"ד אף זה ק' דאם הדין ברור בגמרא לפחות שליש מה יועיל תפיסה ותו דא"כ למה פסק הרא"ש בכלל ל"ה סי' ז' הביאו ג"כ סי' זה ובש"ע סי' צ"א על שאלה ראובן שדך לאה ושלח סבלונות והיא חזרה בה וטענה שאכלה וכלתה הכל שמחויבת לשלם ואינו מזכיר מדין פוחת שליש ושם היה להוציא ואמת שבגוף התשוב' הל' שטענה שאכלה וכלתה הכל ויש לדחוק דהטענה היה שמכרה הסבלונות וכלתה הדמים ובזה מביא הב"ש בשם הב"י דאין פחות שליש אבל היותר נלע"ד מדסותם ואינו מזכיר כלל מדין פחות שליש שחולק על הרשב"א וסובר כהמבואר בהרשב"ם שפי' בלשון זה שבענין זה שמין כל מחזירי אוכלים כו' שאלו היה יודע שצריך להחזיר לא היה אוכל משלו מבואר דדוקא באוכלים דינא הכי ולא בתכשיטים ומלבישים כדאמרינן עשוק לגבך ושוי לכריסך וכן מבואר בל' הרמ' שלא כ' דין זה אלא באוכלים והרא"ש דאיירי מסתם סבלוני' שהם תכשיטים סתם ומה שכ' שטענה שאכלה ר"ל מקצתם מכרה ואכלה הדמים ובזה יפה מה דהש"ע סעיף ד' משמיט המסתבר שכ' הרשב"א לפחות שליש ובהנ"ל יש לתרץ מה שמקשה הב"ש ס"ק ז' על הרמ' מל' הרשב"ם שכתב המנהג לשלוח מיני' מאכל וי"ל דנהי דהמנהג בזה נמי מ"מ יכולה לומר הי' לך לשלוח מידי דלגבי ולא מידי דאך לכרסי משא"כ בשאר הוצאות שמזכיר הרמ' מה הו' לי' למיעבד ובזה אפשר ליישב מה דק' לפ"ר על דינא דהרמ' בשם רבותיו דאם חזרה היא מחויב לשלם מה שהוציא ע"פ המנהג וק' דא"כ אדאשמעינן דהדרה היא אפילו כישא דירקא לישמעינן זה וליהוי זה ק"ו ולהנ"ל י"ל דמשמיענו דלא יכולה ליטען הי' לך לקיים המנהג בדבר המתקיים וקמ"ל באמת דלהכי פוחת שליש:

והוא שיהי' לו עדים וכו' בב"י מביא המהרי"ק סימן י' שהביא תשו' ראובן טען על שמעון ארסתי בתך בחזקה שלא היו בה מומין כולי עד ומה שהאב תובע שגרם לו להוציא בצרכי סעוד' ששלח לו ע"י גיסו שיזמין ויקנה לו צרכי הסעודה אם עשו שליח בעדים כו' עד וישלם לו מה שיברר שהפסידו בכך עכ"ל וכ' הב"י ודבריו צ"ע ור"ל לע"ד משום דמהרי"ק כ' על תשובה זו אלמא צריך לברר בעדים התם נמי פשיט' דלא דמי דלא אסיק אדעתי' שימצאו מומין בנערה ולא פשע במה ששלח לו לקנות צרכי הסעודה דלא היו לו לאתנויי שיוציא בעדים שאיהו סבר שלא יבא לידי כך שתחייב הוא לפרוע הסעודה שעל אבי הבת הי' מוטל הסעוד' כדמשמע שם בהדי' אבל הכא וכו' עכ"ל ואמת כי צ"ע דלפי' המהרי"ק לתשו' זו ק' מאוד אף בעדים אין ראוי שיגבה דהא אונס גמור הוא ומה"ת ישלם מה שיברר בעדים איהו דאפסיד אנפשי' במה שהיה רוצה לרמות החתן באשה בעלת מום ולממון קפידת מומין ודאי קפידה א"ו משמע שאבי הבן הי' התוב' בצרכי הסעודה ודוק כי צ"ע:

הג"ה ב' וי"א דכ"ז מיירי וכו' וי"ח הב"ש כ' בשם הט"ז דאין כאן מחלוקת וז"ל הט"ז ואני תמה מה מחלוקת יש דודאי בין בשדוכין ובין בקדו' יש חזרה וצריך להחזיר דאומדין דעת יש שלא לשם מתנה שלח אלא לשם שישאו בזה הם שוים אבל לענין שבקדו' (צריך דוקא שיאכל החתן) וצ"ל מועיל מה שאכל ובזה עדיף שדוכין דלא מהני אכל דאפ"ה לא מחיל ומדברי הג"ה זאת שכ' וי"ח משמע שי"ח ס"ל דאחר שדוכין אינו חוזר הכל וזה לא הי' ולא נברא ורמ"א כ' כאן בלא עיון ובריש דבריו כ' דברי הב"י וד"מ מה שהבינו שהרשב"א חולק הוא מדפ' דלאחר שדוכין דינו כל אחר ארוסין וע"ז כ' כנ"ל והב"ש הבין שהוא מדכ' הרשב"א דפוח' שליש ולכן כ' מה שכ' ולע"ד דבריהם תמוהים ועיקר המחלוקת מזה דז"ל הנ"י בשדוכין ודאי לא מחל כלום ואפי' אכל שם ואפי' איכא שדוכין כיון דמצי למהדר ביה ולהכי נקיט בית חמיו וע"כ הדקדוק אינו מדנקיט בית חמיו דעל עסק שוכין ל"ש למקרי חמיו דפשיט' דבמשנה לא מצינן כלל שדיברה מעסק שדוכין ומה"ת ידבר במקום זה ודיבר בהווה אלא דמדקדק מדלא תנא בהיא ששלחה לבית חמיה ש"מ דדוקא איהו ששלח לה שהיא לא מצית הדרה דאין בידה לגרש שייך לחלק בין אכל משא"כ היא ששלחה לו מפני שבידו למיהדר ולגרשה בלא כתובה ואפי' איסור דלא יגרש ליתא בארוסין וע' סי' קי"ט לכן ליכא לחלק ואפי' באכילה לא מחלה ולמד מזה בשדוכין דשניהם מצוי למיהדר לא מהני אכילה ולפ"ז שפיר כתבו דלא משמע הכי מתשו' הרשב"א שהרי דחק ליישב מפני מה תנא בית חמיו ואדרבה משמע מיניה שהוצריך לדחוק להוציא הדין שיהא דין האשה ששלחה שוה לו ולא נימא איפכא דמדידה לדידי' לא אבל שיהא עדיפות לה זה לא עלה על דעתו ונשמע מיני' דאין סברה לחלק בין מצי הדר ללא ומסתמא לדידי' שדוכין וארוסין שוה ומה שגזר שהדר ולא חילק בין אכלה ללא היינו דכתב דבריו על בגדים ותכשיטים דאליבי' לא תלה באכיל' אלא במאכל ובמשתה ודברים קטנים כמבואר בתשובתו שבב"י אבל במאכל ובמשתה ודברי' קטנים משמע באמת לדידי' דשדוכין וארוסין שוים וזה לע"ד הברור. אמנם האידנא שהשדוכין בחרם וקנס לע"ד אף הנ"י מודה דאין חילוק אך צריך לי עיון אם לא נאמר דל"ש ענין מחילה ע"י אכילה אלא במה ששולחים מדידהו ולא במה ששולח האב על ידם כנהוג האידנא בדין הסבלונות עיין בהטור וע' נמי בהרמזים כי לפ"ר נראה כסתור כי שם נראה שפי' דברי רבין שפסק מאכל ומשתה לא הדרו קאי לפרש המתני' בלא אכל שהרי כ' ומאכל ומשתה אינל חוזרין אפי' בלא אכל וצ"ע כי באמת נראה הכי מהרא"ש ולא כפי' הרמב"ן ור"ן שבב"י שקאי על מאכל ולפרושי דסבלונות קרו דברים שאינם עשוים לבלות גם צ"ע בהטור שכתב אפילו הן בעין א"צ להחזיר והב"י כ' משום דהוי איבעי' דל"נ וזה תימ' דא"כ הי' לו ליכלל זה עם יתר הדינים שמביא שהן איבעי' דל"נ וידוע דלהטור נ"מ לענין תפיסה וכנראה מדהשמיט נמי דין דתכשיטי' קטנים כייבא וכו' וכדמתמיה הב"ש דס"ל דההוא תרגומא בייבא וסבכתא לאו הלכתא וא"כ ממילא נפשט דאפי' לא בלו נמי לא הדרו בשאכל ואולם בהרא"ש ורמזים מבואר שהוא איבעי' דל"נ וצ"ע:

ואח"כ אירע כו' ובי"ד סי' רכ"ח סעף מ"ג איתא וה"ה אם אירע באחות המשודך וכן פה בש"ע באם קלקל מעשיו ולפ"ר ק' נימא לגבי דידה בכ"ד ניחא לה כדאי' במס' ב"ק דף קי"א וא"ל דאם היא בעצמה עשתה שדוך אה"נ אלא דאיירי באב המשדך בתו ובו ל"ש משום טן דו דבתו דליתזיל דז"א דעיקר דין הרשב"א נלמד מקדושי עצמה וכן בקיצור כללי תשו' הרא"ש מי ששדך עצמו או בנו וכו' ונולד פגם שמד בקרובי חתן וכלה וכבר העריני בזה החריף מו' טעבלי דיין דק"ק ליסא כמבואר בתשובות דלקמן סי' ו' וא"ל דמום זה דפגם משפחה דומים למומים הגדולים שכופין לגרש ולא אמרינן אשה בכ"ד ניחא דא"כ אפילו נשתמד אחר ארוסין נמי ויכפנו לגרש וזה ודאי אינו כדהחליט הב"ה ודלא כמו שכ' הבאר היטב ס"ק י"ד בל' זה א"כ לפ"ז י"ל באם שהמיר אחי המשודך אפילו אחר ארוסין יכולה ליחזיר כי בלי ספק אינו דומה לנקטעו ב' ידיו שהוא כמו עבר ובטל ובע"כ לידחוק כבתשו' ע"ש ודוק:

וי"א דכל קנסות כ' הב"ש הטע' משום בושת ויש עוד סבר' ותו דמכיו' שנוהגין בו לא גר' מסטומטא שקונה ע"פ מנהג ומה שכ' תו' אע"ג לפעמים וכו' ר"ל דכמו באם אוביר אשלם במיטבא לא חשוב גזים ה"ה במה שמחייב קצת יותר מדמי הבושת בצמצום הוי בכלל במיטבא ומינה סך רב יותר ודאי דהוי אסמכתא דומיא דאם אוביר אשלם אלפא וזה לע"ד פי' תשובת הרא"ש שבס"ק ט"ו שכ' ויש פנים לבטל כל הענין והקשה הב"י הא הרא"ש שס"ל בשדוכין ל"ש אסמכתא מפני הבושת ולהנ"ל ניחא כי שם הי' החיוב בסך ה' אלפים ואף דגבי אם אוביר אשלם אלפא פסקינן דמ"מ מחויב כפי הראוי ע' בב"י ח"מ סי' שך"ח הטעם בשם הרא"ש דלא יהא כאלו לא כ' כלל משא"כ הכא בלא כ' כלל הוא פטור ותירץ הנ"ש שקלסי' הב"ש מפני שהי' בסתר לע"ד אינו כיון שלא הי' בהקפדה שלא לגלות מה בכך שהי' בהחבא מ"מ נעשה בעדים ונתגלה לכל עולם שלא בהקפדה ממנה ושפי' דשייך בושת תו כ' וכ' המהרי"ק אפי' לא עבדו קנס אפ"ה קרוב הוא בעיני דחייב דמי בשתו קיצר בהעתקה כי כ' תו דעדיף מביישתו בדברים שהוא פטור דהא איכא מעשה רב אלא שאין גובין אותו בבבל מיהו אם תפש או שאגודה בי' משום חשש קדו' יכול לעשות ואין כופין אותו לגרשה עכ"ל ומשמעות ראשונים בדוברם בעניני שדוכין לא משמע קצת הכי וגם יש לגמגם במה שכ' דהא איכ' מעשה רב אטו בשע' השדוך הי' הכונה לבייש הא אז הכונה לדבק טוב ובושת אינו חייב עד שיתכוין לבייש ואח"כ כשרוח אחר לבשם להפריד נמי אין הכונה לבייש וגם ל"ש מעשה וממה גרע מביוש דברים שזה ממילא ובלא דבור וזה בדבורו עביד מעשה וצ"ע:

תו כ' והש"ך כ' בשם כל פוסקים דא"צ קנין ולע"ד נהי דראיות הש"ך נכונה מ"מ אחרי שכבר נהגו כדהעיד הרמ"א ז"ל בחה"מ בקנין שוב לו יהא מנהג זה כמנהג דסטומטא להיפך דכל דליכא קנין ליכא לחיובי' חזר אחד ומיחה כו' כ' הב"ש ואם עשה קנין בסתר בפני עדים כו' אף כי לפירושי לתשו' הרא"ש כנ"ל אין ראיה ממנו מ"מ טעמא דמסתבר בלא ראי' דל"ש בזה טעם בושת אך צ"ע אם נעשה בקנין ובערבות בקנין כנהוג דא"כ נהי דמטעם בושת ליכא לחייבי' ומטע' קנין הי' אסמכתא מ"מ אפשר דהערבים חייבים ע"פ תשו' הרשב"א שבחה"מ סי' קך"ט סעיף ח' בהג"ה מי ששאל חפץ מחבירו כו' הערב חייב ומה דק' להש"ך מסי' מ"ט ע' מ"ל פ' ך"ה מה' מלוה ומסיק דבקנין נשתעבד הערב אף במקום דלא נתחייב השואל מפני אסמכתא וה"ה הכא ולדעתי ה"ט דנהגו ממש כ"ע בגלילתנו דוקא ע"י ערבים מפני דעת הרמ' שחושב שדוכי' לאסמכתא (וע' תשו' ש"י) עושים בערבים שחייבים מ"מ וכן נהגו ליכתב במעמד ראשי העיר כדי שיהי' בב"ד חשוב כמבואר בראשונים וק"ק על שהעיד הרמ"א וכן המנהג פשוט וכו' כי אין ממנהגינו אפשר ראי' שעל הרוב הוא בב"ד חשוב ותמיד ע"י ערבי' אמנם מסופק אני אם לא הרשב"א ז"ל לשטתו אזיל במה שמפרש דברי הגמר' מנה אין כאן משכון אין כאן דוקא בקדושין ומקחים הנקנים במעות כמבואר סי' ך"ט בשמו ע"ש ומטעם דלא חשוב ממון לקנות בהם האשה או השדה משום דהו' כמו מלוה הואיל ועדיין אגוד גבי' כמבואר בח"ר ור"ן בשם הרמב"ן ולהכי ממילא כין דאין האשה מתקדשת אף היא לא קנתה המשכון דלא הקנהו לשעבד אלא ע"מ שיקנה בו אבל במתנה ס"ל דאם נתן משכון על מתנה נשתעבד המשכון במשיכתו כמבואר בהרא"ש שם בשם י"מ אבל לשטת החולקים שאף במתנה לאו כלום הוא ומטעם שא"א לשעבד בתורת ערבות במקום שאינו חייב תחלה וכמבואר הכא סעי' ז' וע' בב"י א"כ הגע עצמך אם במשיכות משכון דעדיף מקנין אמרינן שא"א שישתעבד אם אינו חייב תחלה בחיוב גמור ולא באסמכתא מה"ת דיהא ערב נשתעבד במקום שאין הלוה נשתעבד ונימא נמי מנה אין כאן ערב א"כ וצ"ע:

הג"ה דהפוסק פטור מן הקנס כ' הח"מ לכאורה נראה וכו' כדבריו איתא נמי בהגהות מ"ל פ"א מה' מכירה על הקושיא כיון להרמ' קנין מעכשיו מסלק אסמכתא למה הוזקק במחול לך וכ' בשם מהר"ש הלוי דאם בדרך חיוב אם נאנס המתחייב נפטר אבל כשהחיוב מוחלט וקונים שאם יהיה כך מחול כל שלא נתקיים התנאי אף שנאנס חייב שזה לא מחל אלא ע"מ שיתקיים כיון דבדידי' תלי' מילת' וע"ש (וע' נמי ב"ש סי' נ"א סס"ק י') והנה סברא זו בנויה ע"פ דברי הר"ן פ' האומר שבש"ך ח"מ סי' ך"א וב"ש ריש סי' ל"ח דאונס רחמנא פטרי' ולא חייבי' וה"ה הכא כיון שנתחייב במוחלט והשני לא מחל כ"א ע"ת אמרינן אונסה כמאן דלא עביד וחייב אבל למה שבארתי סי' ל"ח שהעיטור שפוסק דהו' ס"ק עכ"פ מסופק אם הל' כר"י או כר"ל דאמר אונסא כמאן דעביד וחשוב קיום תנאי אף באופן זה א"א להוציא מהמוחזק די"ל ק"ל כהעיטור וא"ל דהוה ס"ס אם הל' כר"ן ואת"ל כהעיטור הא מסופק חדא דאף בס"ס אין מוציאין ע' ב"ש סי' נ"ג ס"ק י"ג ותו דכבר כתבתי דיותר נראה דלחלוטין פו' כר"ל וע"ש תו כ' וע' בגוף התשו' דמשמע דמטעם אומדנא פטרי' והיא בסי' תשע"א ולא נזכר אומדנא כלל ואם כוונתו לדברי הטור סי' קנ"ד והם בש"ע סימן ע"ז סעיף ה' שמסיים בטור שלא פסק אלא ע"מ שתהנה בתו א"י מה ענין זה לפסיקת נדן שפשיטא שלא פסק אלא ע"מ וכו' אבל בנותן שט"ח פשוט ומתנה שאם תהי' הנשואין יהיה מחול הרי דעיקר החיוב נעשה ע"מ אם לא תהנה בתו ויותר מזה ק' לי דברי הב"ש שכ' ס"ק ט"ז על דברי הח"מ ובסימן ע"ז כתבתי וכו' א"צ לשלם השט"ח שנתן לחתנו על הנדן וכו' לכן אף כאן אפילו נתן שט"ח ובתו מסרב פטור מהקנס ולע"ד א"ד כלל דשם אף שנתן שט"ח הרי מ"מ ידוע שבפיסוק נדן נתנו וי"ל דהיא עכ"פ גלוי דע' שע"מ שתהני בתו והכא הרי איפכא כנ"ל איברא דמ"מ צ"ע אם לא י"ל בלא ראיה אמדינן דעתי' שלא חייב עצמו אלא מפני שסבר שלא יבא לידי גוביינא ואלו ידע שתמאן בתו לא היה מתחייב וליהוי אומד זה כתנאי מפורש ויפה כ' הח"מ דצ"ע (ודברי הצ"ל סי' צ"ה אינם מוכרחים לנדון דידי' בשח"ז כי גוונא דאיירי שם מצד אומדנא דמוכח אתינן עלי' כאלו התנה אם ימות בנו שיפטור ובתנאי זה בלי ספק היה שניהם מרוצים) אם הוא אומדנא דמוכח ומייתי ראיה ממעשים בכ"י אך ע' תו' פ' נ"ש מ"ז ע"ב מחלקים בין מכר למתנה דבמכר כיון שאינו תלוי בדעת לוקח לחוד לא אזלינן בפשוט בתר אומדנא ועיין במ"ל פ"ו מה' זכייה הל' א' וגם בתשובתי סי' ו' ומצאתי ת"ל שכוונתי לדעת זו של ח"מ שהרא"ש אינו חולק על התו' ע"ש ודוק א"כ הכא בלי ספק הצד שכנגדו אינו נכנס בהתקשרות אם לא בביטל אומד זה אך מה שהערותי מטעם אונסא כמאן דעביד עדיין צ"ע. כ' הב"ש בא"ד ס"ק ט"ז אם האב שלח את בנו כו' אלא ק' לכאורה למה הבן פטור דהא הוא הגורם הבושת וכו' וצ"ל דס"ל גרמא לבושת פטור גם י"ל דאינו אלא גרמא ולא גרמו ודבריו תמוהים דהא ודאי כע"מ דמדינא על הבושת לחוד בלא התחייבות הקנס אין לחייב דקיי"ל המבייש בדברים פטור ואף המהרי"ק שכ' קרוב הדבר וכו' מודה דלא מגבינן בבבל וגם לא החליט להוציא ואף גמגמתי לעיל בדבריו (ואף שראיתי בתשו' ע"ה סי' ע"ד ששם קנס על הבת הממאנת אפילו לא היה ידה במעשה השדוך אך ע"י שקיבלה המתנה ונתרצה למעשי אביה ואף שבגוף הדין שחישב רצוי בקבלת המתנה יפה דיבר ויש לדמות להנאמר בח"מ סי' רל"ה סעיף ך"ד ובדברים בלבד הוא שמקיים האדון וא"צ לקנות ממנו כלום מ"מ לע"ד אין עליה קנס כי דוקא במכירות קרקע שהוא דבר הנקנה שפיר אבל בשדוך אפי' אם בעצמה עשתה שדוך אינו נקנה בקנין כבסמ"ע סימן רמ"ג ס"ק י"ב ואיך אפשר לחייבה בקנס מבלי שהתחייבה עצמה אף בדיבור ולע"ד גרוע מבייש בדברים שאף שמדין גמרא פטור נהגו הגאונים לכופו לפייס משום דעכ"פ כוונתו לבייש אבל זו לא אלא שאינו מקובל לה ואף שהורגש בזה ומדמה לנתהפך להנאתו ולא למי שקבל לע"ד איפכא מסתברא דיתהפך הטעם דנתכוין להזיק ולא בעינן נתכוין לבייש אבל בושת לחוד בלא כונה לא שמענו וכן מוכח מקדמונינו שהוצרכו לתחבולת לקיום הקנס ואלו שייך קנס בושת בלי שום פיסוק מה הוצרכו לכל המצאות יתקשרו בשדוך ומי שיחזור יחייבנו ב"ד כדין מבייש בדברי' א"ו כדאמרן) אלא שעיקר החיוב מכח השיעבד שמחייב עצמו אם לא יקיים הקישור וכדי דלא ליהווי אסמכתא כתבו הפוסקים דל"ש אסמתכא אלא בחנם אבל הקונס לשלם מה שעל ידו חבירו נפסד אף דלא היה חייב מן הדין ל"ש אסמכתא משום דגמר ומקנה דומיא דאם אוביר דנמי לולא התנאי לא היה חייב דאינו אלא גרמא כמבואר בב"י סי' שך"ח בשם ת"ר ה"ה הכא אף שעל הבושת מצד הדין פטור ע"י החיוב גמר ומקנה ולא הוה אסמכתא ואם כן מה מהני מה שהוא גרמא לבושת או גרמי מדינא מ"מ פטור ומ"מ נשתעבד בחיובו כיון דלא גזים ואינו אסמכת' לכן לע"ד אם הבן משקר ואומר שיש לו הרשאה מאביו כעובדא דש"י או אפי' אומר שאין לו הרשאה אלא שמבטיח שאביו בלי ספק יתרצה למעשיו ומחייב עצמו בקנין ובקנס אם אביו ימאן אה"נ דחייב וגרע מדין הרשב"א בשהבת מסרב' כי כ' ואל תשיבני שהיה לו להתנות שאם תסרב שיהא פטור דלא היא דאונס דל"ש הוא דכל הבנות מתרצו' וכו' משא"כ אב לגבי בנו דודאי שכיח פשיטא דהוה ליה לאתנוי' דומי' דפסקי' מברא כמבואר בי"ד סי' רל"ב דהואיל דשכיח לא חשוב אונס ומכ"ש בעובדא דש"י שכיחש ואי משום אסמכתא דודאי חשוב כיון שאין בידו מ"מ מצד הבושת לא חשוב אסמכתא לדידן שפסקינן כשטה זו ובעובדא דש"י ע"כ שהגיד שיש לו כח ובכח הזה נכתב הקנס על האב אם ימאן וע"ז העמיד ערבו' בעד אביו (אבל תמהני על העדים איך כתבו חיוב ושעבוד על האב מבעלדי שטר הרשאה ממנו) אבל על עצמו לא פסק כלל קנס וכן משמעות ריש ל' הש"י ובאופן זה פשיטא שניהם פטורים האב פטור מדהיה שקר והבן א"א לחייב מדלא חייב עצמו ומשום הבושת לחוד א"א לחייבו כנ"ל אלא של' ש"י לבסוף קצת אינו מתוקן ובזה אפשר ליישב המובא בנ"ש שבקצת מקומו' כותבים הבאים בהרשאה מבנו או בתו אף שאינם רואים ההרשאה והפעולה בזה שמכיון שהם קונים ומתנים הקנס על האב ממ"נ אם אח"כ ממאני' ומכחישי' אביהם אם האב מודה ששיקר נהי שאין בידינו לכפו' הבנים האב מחויב בהקנס בצירוף הבושת ואינו יכול לטעון אנוס אני דהא הוא שגרם במה ששיקר ואמר שיש לו כח ואלו כן היה באמת אפשר לא בא לידי הבושה כי היה בידינו לכופם כדמסיק הב"ש אלא הב"ד יכולים לכופה והרי אתה הראית לדעת שצד כנגדך לא רצה לקשר על סמך המסתמא שכל הבנים מרוצים למעשי אביהם אלא שהאמין לדבריך שיש לך כח (אך עדיין צ"ע קצת אם לא מ"מ יוכל לטעון אנוס אני) ואם עומד בדבריו ומכחיש הבנים עכ"פ שניהם מחויבים לישבע כדין חנוני ופועלים ובאופן זה התנצל השב יעקב סימן ך"ג את הנ"ש ובמח"כ אף דברי עצמו סי' ב' היה לו לבאר שכ' וע"ד אביו אם הוי מפורש בהתנאים שבא בכח ממנו הוי פשוט דאביו היה מחויב בקנס והוצאות דאף דאינו נאמן על בנו נאמן ע"ע דהודאות בע"ד וכו' וזה ממש ל' הנ"ש וק' נמי עליו מה בכך הא אונס גמור הוא א"ו דאיירי נמי שמודה עתה ששיקר ומעולם לא היה לו כח אבל היכי שעומד בדבריו והבן מכחישו פשיטא דשניהם פטורים בשבועה וע"פ הדברים שם יראה לע"ד מה שמסיים הב"ש ואם האב יש לו כח מבתו כו' נר' האב פטור אלא הב"ד יוכלים לכופה היינו אם בההרשאה מפורש שהקבלת קנס על עצמה בקנין אם תסרב דאל"ה אף בהרשאתה אין בידינו לכופה ומכ"ש אם תחילה לא נעשה בהרשאתה אלא שאח"כ נתרצתה למעשי אביה ושוב חזרה וממאנת לע"ד אין עליה שום דין דלא כע"ה הנ"ל וכן משמעות הב"ש וכן בכח שנותן לפעמים האב לאחר לשדך בניו מוכרח להיות בק"ס ובקנס על עצמו ויוכתב בהתנאי' הקנס על המשלח אבל אם אחד אומר שיש לו כח ואין בידו הרשאה ודאי ראוי לכתוב הקנס על האומר שבא בכח ואזי אינו נפטר אם לא בשבועה תו להג"ה בסופה וע' בחה"מ סי' י"ב ס"ט וכו' לע"ד ע"כ אינו רומז כ"א להנהוג שכותבין בשבועה ובקנס שאז כמו דשם לא מהני לפטו' בהקנס מן הקנין ה"נ לא מהני הקנס לפטור מהשבועה אבל מצד הקנין א"י מה מעלה ומוריד בשדוך דהוא קנין דברים כמבואר בסמ"ע סי' רמ"ג ס"ק י"ב ובחה"מ מבואר קנין על הפשרה צ"ל באופן דלא ליהוי ק"ד וכבר מפרשים האידנא הקנס לא יפטור ועם זה ע' סמ"ע סי' רמ"ה וא"ל שרומז לפסיק' הנדן בקנין שאינו נפטר אם הקנס מלבד המחלוקת מצד קנין אתן שבסי' נ"א בהג"ה אף הוא בטל מצד דמטבע אינה נקנה בחליפן אם לא בדרך חיוב ואף בזה עדיין צ"ע כיון שעל השדוך א"א שיחול אפילו בדרך חיוב כדאיתא סי' נ"א בב"ש ס"ק ג' בשם תשובת ש"י א"כ דהשדוך בטל ממילא הקנין בטל במקצת וי"ל דבטל כולו וע' ח"מ ס"ס ר"ט וגם י"ל דפטר נמי מחיובו על הנדן מטעם דכל הפוסק אינו פוסק אלא ע"מ ליכנוס כדס"ל לראב"ע בתוספת כתובה אף דהדר איהו ומגרש מארוסין פטור מטעם שלא כ' אלא ע"מ לכונסה:

לכן ע"כ כנ"ל ומ"ש הב"ש סימן נ"א ס"ק י' וצ"ל הא שעושים קנין במדינות פולין מן הבעלי דברים אינו אלא לאמת הדברים הפשוט שהקנין נוהגים ע"פ עדות הרמ"א בח"מ דצריך קנין להתחייב בקנס אף לשטת הפוסקים דאין אסמכתא בשדוכין:

אם נותן משכן כ' הח"מ ולי"א דבשדוכין אין אסמכתא מיירי דלא היה קנין ליישב הטור אינו פועל כי מצריך קנין בב"ד חשוב ומה שמביא הב"ש בשם רש"ל כבר בטלו בטוב טעם הט"ז ונ"ש ואף בדברי הט"ז שמביא עיינתי ולא מצאתי בם מנוח דלשטת הר"י ע"י קנין לכל הפחות בלא בד"ח ממון גמור הוא חייב ע"פ הקנין שמחייב עצמו במקום דל"ש אסמכתא ופשיטא דמנה גמור יש והעיקר כדכ' הב"י בח"מ ליישב הרא"ש שלא כ' הדברים אלא למי שחושש לדעת הרמ' ודברי הטור הכא עדיין צ"ע אם לא שנדחק שכ' לנ"מ היכא שרוצה להתחייב בקנס גדול הרבה יותר מדמי הבושת שבזה לכו"ע יש משום אסמכתא דומיא דאשלם אלפ':