כל וכו' או שלא תקנו לה כתובה אין לה ט"ב בזה נכלל חרשת ושוט' דאין לה מתק"ח לית לה ט"ב אף כי כ' לה ולפירשו הטעם דטענינן לה תחתיו נאנסה וע' במ"ח פי"א מה"א כ' דרש"י להכי לא פי' כתוס' מפני שהיא בחזקה מ"ע דס"ל כהפוסקים ע"פ הירושלמי דמ"ע ל"ש לפ"ז העלה דדוקא בקידש ולא בעל לאלתר הוא דאין לה ט"ב הא בעל מיד יש לה טענת בתולים ויש להקשות א"כ הא עכ"פ ריעותא גבה שזינתה וקשה קושית הגמ' בכתו' י"ב וליחוש שמא תחתיו זינתה ופירש"י דפריך אמתניתן דקתני אין השני יוכל לטען ט"ב ולא מזקקינן לית לבא לב"ד וכו' ותי' ר"א כגון ל"ש כנ"ל וי"ל דאיירי בחו"ש שנתקדשה ונשאת לאחר שנתחרשה ונשתטה דאף אי תחתיו זינתה אנוסה היא ומה שכתבו תו' ד"ה אי דקא טעין בסוף הדבור אבל ברייתא דלעיל דמשמע דאף בחו"ש שייך ט"ב לע"א כבר מבואר במ"ל דוקא בנתקדשו בבריאותם אך א"כ ק' תינח חרשת דטענינן שתחתיו נעשה ונסתחפה שדהו דהא מ"מ קדושי דרבנן אית ליה בגוה והוי שדהו אבל שוטה דל"ל אפילו ק"ד מה נסתחפה שדהו שייך ואפילו נאנסה בתר דכ' לה כתובה מ"מ כיון דלא כ' כ"א אדעתא שימצאנה בתולה ונמצא' בעולה לא זכתה למפרע בהכתובה ודוחק דאיירי דוקא בנתקדשה ע"י אביה ותו דא"כ לישני רישא דקתני יש להם ט"ב איירי בנתקדשו בבריאתם דיש להם ט"ב כקושי' הגמ' י"ב הנ"ל וצ"ל כסברת התו' ד"ה אי דקא טען דמדקתני נמי ויש להם קנס משמע דאף ט"ב איירי לענין כתובה דומיא דקנס א"נ י"ל דרש"י ז"ל לשטתו אזיל בפירושו דף י"ב שפי' במתני' דבתולה נשאת נמי ע"ד זה שמתוך כך יתברר הדבר וע"ש בתוס' כתבו ועי"ל דגם לפ"ה לא הי' מתקנים שתהא נשאת ליום ד' משום שמא יתברר ע"י עדים אבל כיון דבאשת כהן וכו' גם בשאר נשים תקנו וא"כ אפשר דבנשואי חו"ש אף דנתקדשו בפקחותם מ"מ כיון דלא שכיחו לא גזרו בהו רבנן ול"ש לאקושי כנ"ל וניחוש יוצא מהנ"ל שוטה שלא נתקדשה בקדושי תורה לשטת רש"י יש לה ט"ב כיון דל"ש גבה נסתחפה שדהו דאינ' כלל שדהו והרמב"ן ז"ל מסכים לפי' רש"י אלא שהוסיף דאף טענינן להו שהיא מ"ע ואף דקי"ל דאין לה אלא מנה מ"מ אין לה ט"ב אף להפסידה מנה וכ' ונראה דאפילו קידש ובעל לאלתר שא"א שתחתיו אירע לה אפ"ה אין לה ט"ב דמכדי קי"ל חו"ש אין להם כתו' אלא בשכ' לה וק"ל נמי מ"ע בין הכיר בה ובין ל"ה כתו' מנה אלמא אין מקחה מ"ט הלכך נשא חרשת אעפ"י שכ' לה ר' אינה מפסדת כלום שאין זה מ"ט אך המ"ל כ' וראיתי לדקדק בסברת הרמב"ן שהרי ר"ש היא דמתי' הא ר"ג ואיהו אית ליה כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה א"כ לדידיה אין כאן מקח טעות ולמה מוקים כר"ג הא אפי' כר"י אתי דאף שא"נ לומר מ"ע אני והרי היא בחזקה בעולה מ"מ כיון שאין כאן מק"ט יש לה כל שכ' לה וצ"ע ויש ליישב ע"פ האמור בסי' ס"ז דלע"ד חו"ש תליא בפלוגתא דאי ארוסה יש לה כתו' אם נתקדשו בבריאתם ונשאו בשטותם יש להם כתובה מן הדין וא"כ הבריי' דקתני החו"ש אין להם ט"ב סתמא איירי בכל ענין ואפי' נתקדשו בבריאות וכבר מבואר מה דפסקו הגאוני' ומכללם הרמב"ן דארוסה אין לה כתו' והיינו דנסמכים על הסוגיא דפ' הכותב דנשאר בשאלה ארוסה דאית לה כתו' מנ"ל ולהכי הוצרך לאוקים הא כר"ג כי היכי דלא יהא מקום לפשוט מן הבריי' דארוסה ל"ל כתו' דאלו אית לה היכי קתני סתמא הא אם נתקדשו בבריאותם יש להו כתו' מן הדין ולמה לא יהא לה ט"ב אבל הרמב"ן למסקנת הלכה דל"ל כתו' יפה הורה ובזה מיישב נמי מה שכ' תו המ"ל ודע שכפי הגירסא ויש להן ט"ב ע"כ חולקין על הרמב"ן דאי לא הוי' לי' הך בריי' תשובתי' דר"ש דס"ל דכנסה בח"ב ונמצאת בעולה דיש לה מנה די"ל ברייתא זו ס"ל כתו' דאוריי' דכבר פליגו בזה תנאי' ואף סימן ס"ז מבואר דלמ"ד כתו' דאוריי' היכי דנתקדשה ע"י אביה יש להם כתו' מן הדין ושפיר קתני יש להם ט"ב והחליט הרמב"ן ז"ל לפסק הלכה דכתו' דרבנן וארוסה ל"ל דנמצא ליכא חו"ש בשע' נשואין דיהיה לה כתו' זולת בדכ' לה ואולם למה שמביא המ"ל בשם חדושיו שכ' דבריו כדי לבאר שהבריי' איירי אפי' בקידוש ובעל לאלתר אין תירוצי עולה יפה ודוק:

וכל המתיחד כו' כ' הב"ש ואם היא טוענת בתולה היתה וכו' צ"ע אם נאמנת במגו בא עליה או אי הוי כמגו להוציא צ"ע במה ספיקו דהא בל"ז יש לה מגו כדמביא ס"ק ך"ב בשם הרא"ש ור"ן ושניהם כתבו וכן התו' דף ט' ד"ה לא דקא טען ואי לא אמרינן מגו להוציא אתי נמי שפיר הרי מכולן נשמע דחשוב להוציא ולא אמרינן כיון דשטר בידה אמרינן מגו להוציא כדסבר הש"ך ח"מ סי' פ"ב בד"מ אות ט"ו בקושיתו וא"כ איך תלי' בפלוגתא אי אמרינן מגו להוציא (ואולי מסופק אם לא נאמר שאינה טוענת ברצון בא עלי' בארוסין אבל לשונו לא משמע לספק זה) ומדבריהם נמי מוכח דלא כהגהות מרדכי דב"מ שבש"ך שם שכ' ובמקום שיש חזקה עם המגו אמרינן מגו להוציא דא"כ לא משנו מידי אם לא דנדחק מדהכא לגבי דידיה נמי יש חזקה דאין אדם טורח לא מהני לה החזקה דבתולה (אמנם בל"ז צ"ע מאין למד סברהו כי מהסוגיא דמשארסתני לא משמע אלא כדהוציא הר"ש דבמקום ברי ושמא אמרינן מגו להוציא או ברי ושמא בצירף חזקה אבל מגו להוצי' בצירף חזקה לגבי ברי וברי לא נזכר ולא משמע מנ' הסוגיא דקאמרה א"נ ע"ש) ואולם לע"ד בדין הב"ש אף למ"ד דאמרינן מגו להוציא לא מהימנא מטעם שכתבו התו' הנ"ל דהוי מגו במקום חזקה וע"כ לא הוצרכו לסיים דשמא חזקה דהכא עדיפא אלא כי היכי דלא ליקשי תפשט מהכא אבל למה דלא נפשטה אף דפסקעינן בחה"מ ע"ח מצד קולה לנתבע דנאמן הכא הבעל הנתבע מדקי"ל שטרא לאו כגבוי וכ"ע מודים דלא אמרינן מגו במקום חזקה דא"א טורח וע' סעי ט' ומה שדחק עצמו הש"ך אות הנ"ל לחלק בין סטראי דלכ"ע בשטרא מעלי' אמרינן מגו להוציא מטעם דכתו' לא בא ממון לידו הוא דחוק כי מה הבדל בזה אלא הנלע"ד דבסטראי מסייע לו השטר ומראה טענתו אמת דאלו בפרעון זה השטר שטרך בידי מה בעי משא"כ בטענת מקח טעות שבטעו' בא לידו ומה הוה ליה למיעבד בזה אין יתרון לבעל השטר (וע' לקמן דברי הרמב"ן ור"ן) וקצת נכללים דברים אלו תוך דבריו אלא שהאריך לע"ד:

תו מצאתי דמעיקרא לק"מ כי ז"ל הרמב"ן פ' חזקת דף ל"א תוך ד"ה אמאי קא סמכת ואי קשיא לך דאמרינן מגו דיכול לומר להד"מ כו' אלמא אמרינן מגו לאפוקי לאו קושי' היא דאיהו נאמן על מה שתפס סטראי נינהו ואין נאמנותו על מנה שבשטר אלא על מה שפרע לו ואע"ג דממילא מהני ליה מגו לגבו' בו מנה שבשטר ומיהו ק' לי סוגיא דקאמרינן נאמנת מ"ע אני משום מגו עכ"ל הרי דמוכרחים לישב קושיא זו ע"י צירף דברי ושמא כי גבי סטראי הטעם להו פשיט כדברי הרמב"ן ולדבריו נמי אין מוכרח מה שפירש הש"ך סוף סי' פ"ג לדברי פירוש המשניות להרמ' דלא איירי במוקדם ממש כי מה בכך דלדברי' שטר כשר בידו מ"מ י"ל דחשוב להוציא כיון דא"ד לסטראי ע' ודוק אמנם מהמבואר בחה"מ סי' פ"ה סעיף ג' בהג"ה ראובן תובע משמעון כו' והוא מהמרד' נראה שתופס עיקר משמעו' תי' תו' במס' ב"ב בפשיט דלהכי בסטראי נאמן אף לאפוקי דיש שטר בידו דלא כתי' הרמב"ן ואז מוכרחים דברי הש"ך:

אם מצאה דם כ' הב"ש וע' בש"ס וכו' לפ"ז לענין איסור היכי דליכא ס"ס תלי' בפלוגת' דאיתא בסמוך ר"ל אם נשאת לכהן או שקיבל אביה קדו' פחות מג' והנה שוטה אין חשש איסור זולת בנתקדשה קדושי תורה או בפקחותה או ע"י אביה דאל"ה אף לגבי כהן ל"ש כלל תחתיו וע"י קדו' אביה לישראל נמי אין חשש זולת בשהיתה גדולה בפקחת ואח"כ נשתט' דאל"ה כל פתוי קטנה אונס לי"א בהג"ה דבסמוך וחרשת הנשאת לכהן שייך החשש איסור אפשר אף בנתקדשה בחרשותה ע"י עצמה וע' סי' מ"ד שהנחתי זה בצ"ע דיוכל להיות דמ"מ תחתיו מדרבנן מקרי ולישראל נמי צ"ל כנ"ל ומה שכ' דתלי' בפלוגתא ר"ל דלדעת י"א שבהג"ה דאם מתרצה עצמה שרי' ה"ה בזאת אנן טענינן לה ושרי' זה לע"ד צ"ע דנהי דהגמר' דף ל"ו יהיב טעמא כגון זה פתח פיך לאלם היינו לענין ממון אבל לענין איסור דמסיק דף י"ב הלכך לר"ג אלים ליה ברי דאפילו בחד ספק נמי מכשר מה"ת דבמקום דל"ש ברי שתהא מותרת בחד ספק ע"י טענת הב"ד והראיה ממה דקי"ל כאבא שאול דקורא לשתוקי בדוקי שבודקין את אמו וכשר על ידי ברי דהאם ואלו באלמת נשאר שתוקי ואנן לא טענינן א"ו דצריך ברי ממש אמנם בעיקר חששה לאיסור ע' במ"ל פי"א מה"א ד"ה ומיהו אכתי וכו':

אם הוא כהן ע' ח"מ וב"ש והברור שקיצרו במקום שהי' להם להאריך כי לא מהני זה כ"א בעיר שכולה ישראלים כשרים ואין לה שום קרוב הפוסל' בביאתו לכהונה אבל בעיר שנכרי או פסול או קרוב שוכן בה הא דינה חרוץ בסימן ו' באלמת דומי' דהכי הכא במכחשת ואינה טוענת לכשר נבעלתי דתצא אם לא בשני רובים להכשיר:

הג"ה וי"א הא דנאסרה ע' ח"מ וע' סי' ו' שם הבאתי דברי הפ"י והארכתי קצת בענין זה:

אבל התו' יש לה כ' הר"ן והקשה הרמב"ן ז"ל כיון דאוקימנא בדלא טענה איהי א"נ בברי וברי פשיט' דאיהו נאמן ואפי' ס"ל דכתו' ד"ת שהרי לא כ' אלא ע"מ לכונסה וימצאנה בתול' וכיון שכן עליה הראי' שנתקיים התנאי אטו מאן דמפיק שטרי דתנאי לא אמרינן לי' קיים שטרך ותנאך וחית לדינא ומ"ט אמרו והם האמינוהו דאלמא דאי דאוריי' לא מהימן וכמו שכ' רש"י ז"ל ועוד דקאמר גאון ז"ל דלענין תו' כיון דכ' מדלי' לא האמינוהו ואמאי לא ולדידי לאו קושי' היא דכיון דאית לה כתו' כדי שלא תהא קלה להוציא אם אתה אומר נאמן ועלה רמי לברורי וא"א לה להביא ראי' הרי היא קלה להוציא וכדאמרו א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם הלכך ודאי אי לאו דהמינוהו רבנן משום דחזקה א"א טורח לא הי' מהימן ואלו הוה כתו' דאורייתא לא סמכינן אההיא טעמא דלא ברירא כולה האי וכן במה שמשעבד להמעכשיו לא סמכינן עלי' שאינו בדין שיפתה אותה בשעבוד' זה כדי שיעשה בה רצונו ואח"כ יאמר פ"פ מצאתי ובודאי שלא על דעת כן נשתעבד אלא כיון דכתוב' דרבנן סמכו על טענה זו והאמינוהו ומקולי כתו' שנו כאן עכ"ל ובמהרי"ט כ' ועל עיקר קושי' הרמב"ן יש לי לתמו' דהא דאמרינן לבעל תנאי קיים תנאך לאו אכל מילי אלא בתנא שבקום ועשה כדכ' הר"ן פ' מי שאחזו אבל זו סתמא אחזקתה וארוב נשים בתולות הם והבא להוציא מחזקה זו עליו הראי' עכ"ל והדבר תמו' על הר"ן שישכח דברי עצמו והם נתקבלו להלכה בחה"מ סי' רמ"א ויותר יש לתמוה שהרי הרי"ט ז"ל תי' ב' סברות אשר לפ"ר אחת נמי תספיק וההיא סברה דחזקה ורובא מביא הר"ן עצמו עמוד זה בשם הרשב"א ועל הרמב"ן ז"ל גופי' התמיה דסברה דחזקה ורובא עדיף מחזקת ממון מודה לבעל המאור בהאשה שנתארמלה בהסוגי' ואמאי הא רוב נשים ב"נ ע"ש. והנלע"ד שדברי רי"ט ז"ל אינם מרפא להקושי' דסברה זו דרובא חזקה לחוד אינה מספקת דאטו הקושיא דמיותר הסבר' דא"א טורח אלא עיקר הקושיא למה תלה הדין דוקא במה שכתובה דרבנן והנ"מ לתוס' כתובה ור"ל כיון דאף אי כתו' דרבנן מוכרח לסברת חזקה דא"א טורח נמצא אף דלה חזקה דגופה ורובא שוב לא מהני דדוקא היכי דל"ל להבעל כ"א חזקת ממון הוא דמהני משא"כ היכי דלהבעל נמי חזקה דא"א טורח מול חזקה דילה הוו תרווייהו כלא הי' ולא נשאר לה אלא רובא שלא מהני בממון וא"ל מ"מ על הר"ן ז"ל אחרי שמוכרח לבא שחזקה דא"א טורח לא סמכינן עלה בדאורייתא מה לו לדחוק בנאמנות דידה מכח שלא תהא קלה ובהתוספ' מכח שאינו בדין וכו' לימא בפשוט דאלו כתו' ד"ת היתה נאמנת מכח חזקה ורובא ואי משום החזקה דידי' דא"א טורח בדאורייתא לא סמכינן עלה דזה ל"ק דאטו סברה זו דחזקה ורובא מבוארת בהתורה כבר אפשר כמו דחזקת ממון אלים מרוב כן אפשר בהצטרף חזקה מ"מ חזק' ממון אלים אלא שזה סברא דרבנן שחקקו בד"מ ע"י שכלם הזך ואם כן אף אלו כתו' דאוריית' כיון דעכ"פ הנאמני' מכח רובא וחזקה אינו אלא סבר' דרבנן שפיר הי' מהני אף חזקה דא"א טורח שנמי חקקו הם משא"כ לתירוצו דנאמונתה מכח עצמות הענין דאל"כ מה התועלת וכו' תי אלו כתו' ד"ת וממילא אף נאמונתה ד"ת שפיר כ' דמשום דלא ברירא כ"ה לא סמכינן עלה ועדין לא פלטינן כ"א מחדא ונשאר לישב מדוע מיאן בסברת עצמו דשב ואל תעשה והנלע"ד הנה דהסמ"ע סי' הנ"ל כ' הטע' דמסתמא אמרינן לא נשתנה הדבר מכמות שהי' וצ"ע דלו יהא חזקה גמור' הא כיון דקי"ל אין הולכין בממון אחר רוב מכ"ש אחר חזקה וההוא דינא משתעי שהנותן עדיין מוחזק שהרי לא אמר מי שנתן מתנה אלא האומר הריני וכו'(א). בתשו' רי"ט סוף חלק א' כ' אבל אפשר הטעם דבנותן דבר בתנאי דשב וא"ת סתמא הטילו הראי' על הנותן שהמקבל איך יביא ראיה שלא שתה וכיוצא בו אטו עדים בכיפה תלוי לי' אלא הטוען שביטל תנאי יביא ראי' אבל בתנאי דקום ועשה על המקבל שיכול להביא ראיה בקיום תנאו עכ"ל ואם זה טעם דין של הר"ן הרי הוא נכלל ממש בתירוצו דכמו דהתם אמרינן מדא"א להמקבל לברר סתמא בשע' המתנה המני' דאל"כ מה פעל בהמתנה אם תמיד יוכל לחזור ולומר עברת התנאי כן הכא תירץ מדדבר זה א"א לברר בעדים א"כ מה הועילו וכו' א"ו דאיהו מהימנ' לולא החזק' דא"א טורח ואולם המע' בהר"ן פ' מ"ש ירא' דמעיקר' לק"מ כי לדברי הרי"ט ק' איך למד סברה זו מגיטן אטו בגיטן מטע' נאמנו' אתינן עלה הא שם החשש אולי תעבור ואיך תנשא לכן הנלע"ד הטעם בהדין דשב וא"ת משום דבדידי' תליא מילתא ואנן סהדא שחפץ בהמתנה ומסתמא לא יעבור להפסיד משא"כ בקום ועשה דאפשר לא עלה בידו לקיי' וזה למד מגט כמו שמתירן לה להנשא ולא חיישינן שתעבור דודאי משום חזקה לחוד אין לסמוך בספ' א"א א"ו דאנן סהדא דלא תקלקל עצמה ואנן סהדא עדיף מחזקה וה"ה דאנן סהדא שלא עבר התנאי להפסיד מתנתו ונאמן אף להוציא בברי וברי ואמת כי ראיה זו עכ"ז אינה מוכרחת כ"כ די"ל החשש הפסד מתנה אינו דומה לתקלת עצמה ובניה שנזהרה ביותר ולהכי באמת לא כ' הר"ן רק ומשמע וכו' ועכ"פ לפ"ז הכא במלתא דלעבור אי אפשר לבא כלל מטעם זה ומוכרח לתירוצו ודוק:

אם אמרה מ"ע אני נאמנת כ' הב"ש וא"ל אם היא מכחשת כו' וכ"כ הרא"ש ור"ן ל' הר"ן הכי א"נ דלא מגו מעלי' הוא דבטענה נאנסתי ומ"ע נמי מפגמה וכי אמרה בתולה נבעלתי ולא מפגמה כלל ותרווייהו לא ניחא להו בתי' תו' ט' ד"ה לא דקא טען מפני שמוכרחים לסיים שמא חזקה דהכא עדיפה כי היכי דלא ליקשי תפשוט דל"א מגו במקום חזקה ודחקו זה משום דמ"ע ל"ש וזה משום דחשובה פגומה במקצת ולפ"ר להרא"ש ע"כ לדחוק במה דר"ג תופס המגו דמ"ע לגבי משארסתני נאנסתי ואינו חש למה דל"ש היינו במקום ברי ושמא תפסינן מגו כ"ד כדמחלקו לענין מגו להוציא וע' בהש"ך ח"מ סי' פ"ב אות כ"ב בד"מ וכמדומה היו דברי הרא"ש הנ"ל בהעלמת עין לפי שעה ממנו והקשה ממה דקי"ל סי' רצ"ו דשואל נאמן בהחזרתי במגו דמתה מ"מ דל"ש כלל ולע"ד י"ל דש"ה דאף הטענה דהחזרתי והנחתי שטרי בידך נמי ל"ש ושפיר אמרינן מגו מטענת ל"ש במגו דל"ש משא"כ מטענה דשכיח למגו דל"ש וא"כ מעיקר' לק"מ דדוקא בנאנסתי דל"ש חשוב מגו דמ"ע אף דנמי ל"ש משא"כ במכחשת וע' סמ"ע סי' ק"ח ס"ק י"ז כתב בהג"ה כמעט ע"ד זה תו כ' הב"ש ולכאורה ק' וכו' וכאן יש בידה ש"כ ואם מיירי במקום שאין כותבין כתו' הוי תנאי ב"ד ואמת דאזיל בשטת הה"מ שהבי' ס"ק ק"א שמשיג נמי על הרמ' הכא וגם בדין דסי' קט"ו ע"ש ומדמה לטוען אמנה או רבית ולע"ד א"ד כלל דשם הטעם משום דאינו יכול לגרוע השטר במה שמורה על הסתם הפוכו דאלו כדטוען למה נתן לו השטר ולכן אינו מחויב לשבע וא"ד לפרעון שהשטר עומד לכך משא"כ בהנהו טענת דאתי לידו אחר כתיבת השטר מה ענין כח השטר להכי הא למה זה דומה לטוען נאנסו על שטר פקדון דנאמן וגם דומה להמבואר בח"מ סי' קצ"א דבאתרא דכתבו שטרא והדר יהבו זוזא דיוכל המוכר לתבוע מעות אף דיש ביד הלוקה שטר שכ' בו התקבלתי ובסי' ק"ו כל נאמונתה לאו מכח השטר אלא משום דלה רובא וחזקה דכשרות דאף דאין הולכין בממון אחר הרוב בצירף חזקה אזלינן בתרה כמבואר לעיל בשם בעהמ"א וא"נ כדכת' הר"ן הנ"ל בסעיף ח' דאל"כ מה הועילו חכמי' בתקנתם וכיון דנאמונתה לאו מכח סיועת השטר שפיר דצ"ש ככל הנשבעין ונוטלין והיינו נמי טעמא דגבי תוספת דמצריכה שבועה משום דאין נאמנותה מסיועת השטר אלא כדכ' הר"ן הנ"ל ומה דס"ל הטוען אחר מעב"ד פרעתי ל"א כלום נמי משום דמסתמא חוב אלים כזה אינו פורע בלא שובר אבל מלתא דממילא אתא כמו פ"פ והיא מודה בגוף העסק דשוב ל"ש סברת הר"ן דא"כ מה הועיל' פשיט' דיפה מדמה הסוגיא למנה בידך דהו' ממש כמע"פ וקושיא הב"ש לע"ד לק"מ:

ואם אמרה משארסתני נאנסתי וכו' כ' הב"ש ואם בודאי וכו' תו' פ' המדיר וע' סי' קי"ז סעי' ח' בהג"ה דלשטה זו אפילו נעשה בודאי ברשות האב נאמנת מפני שטוענת ברי וכן איתא בהר"ן שם להדיא ע' ודו"ק תו כ' בשם הש"ג ואין לה תוספת כיון דהיתה בעולה קודם החופה ולע"ד אינו מוכרח די"ל כיון דמזלו גרם הרי הוא כנמצאת בתולה ותדע לפירש"י ז"ל טעם דחרשת אין לה ט"ב לר"ג דטענינן משנתארסה נאנסה ומבואר דחו"ש אין להם כתו' זולת מה שכתב לה והרי הכל תו' וצ"ע.

הג"ה אם רוצה לקיימה כו' הוא מהרמ' ויש לדקדק ממנו שא"צ לקדשה מחדש דאל"ה פשיטא כמו שדקדק הר"מ הביאו הב"ש סי' ס"ז ס"ק ו' ע"ש ואף דמן התו' שבב"ש משמע דצריך לקדשה מחדש משום דהו' מקח טעות י"ל הרמ' סובר דמ"מ לא עדיף וקידש סתם ונמצא בה מום דמ"מ מקודשת מספ' כדאי' סי' ל"ט סעיף ה' והב"י ס"ס מ"ד כ' להרמ' כל מקום שמקוד' מספק תורה שוב א"צ לקדש מחדש כמו קטנה שנתק' למיאן וה"ה הכא וכ"ת א"כ הא אינו מפסיד הסעודה י"ל דאינו חש לזה אלא כדמסיים חזק' א"א כו' והופך שמחתו אבל דמשמע דעיקר החזקה במה שהוא הופך וכו' ומ"מ שפיר מה שהעתיקו בשם הרשב"א דשם לא טרח בסעודה דא"נ. דעכ"פ נשמע מל' חזקה דא"א טורח דאם לא טרח בשמחתו אין ראיה במה שמהפכה לאבל ומה דמקשה הח"מ שאם צווחה בתולה הייתי הרי בעילותיו ב"ז לע"ד אינה קו' כ"כ כי היא דומה בזה לאשה האומרת טמאה אני לך שאינה נאמנת ושרי' והנה למנהגינו שעושין שדוכין בקנס אף רוצה לגרשה י"ל דא"נ יש לחשדו שעושה כדי לפוטרה בלא קנס לשטת התו' משא"כ להרמ' ורא"ש י"ל דמ"מ נאמן אך למה שנהוגין צד הכלה בטורח הסעודה י"ל דלכ"ע א"נ: