כמה מזונות כו' כן ל' הרמ' וכ' בהגהות מיימון ובכל זה כ' בסה"מ שמתוך שטות התלמוד למדנו שכל תנא הי' דן בארצו ולפי ענין הארץ שהי' דר בו עכ"ל:

הג"ה צמצמה והותירה כו' ז"ל הטור ול' הרמ' הכי האשה שפסקו לה מזונת והותירה המותר לבעל משמעותו כדתירצו התו' במס' נזיר דף כ"ד ע"ב דדוקא בשהוזלו וכו' אבל צמצמה שלה וכן נראה מפירש"י ור"ן(א) בגמ' ת"ר מותר מזונו' לבעל פירשו כגון שאינ' רעבתנית משמע הא צמצמה והרעיבה עד שהותירה שלה אמנם הרי"ף והרא"ש לא פירשו מידי משמע כהטור ותפשו תי' א' דתו' נזיר לעיקר ע"ש וא"כ בצמצמ' אפשר דיכול' לומר קים לי משמעו' הרמ' ורש"י ור"ן וע' במ"ל אך אם יהי' מה שזכתה נ"מ או לגמרי שלה ע' סי' פ' סעיף א' וי"א שאין כופין אותו לולא שאיני כדאי להכריע הי' נלע"ד כדעת הש"ע שטעם הי"א בב"י שמדמו להטוען אין לי לשלם ולע"ד א"ד כי ש"ה דאגודה בו וכשיגרשנה תנשא לאחר שיזונה וזה בידו והוי כבידו לשלם ותו הרי זה דומה לדין דסי' קנ"ד סעיף ז' שמחויב לגרש אף שנמי אינו יכול ובפרט להרמ' שמזונו' דאוריי' כעונה וק"ל:

כ' הב"ש ואם היא שוטה בח"נ כו' א"י מהיכי נראה לו שיתחייב במה שלא כ' דהא כל מה שכ' אינו מתנאי ב"ד אלא מפני שרצה ליזוק בנכסיו ומה"ת חיובו במה שלא כ' ולא הזיק לעצמו אטו כתיבת הכתו' נשואין עבדו ודאי מזונו' אם כ' הכתובה בשונה ואנא אפלח וכו' שפיר דחייב אבל קבורה ופרקונה וכדומה מנ"ל לומר בה ת"כ ככתובה:

הג"ה אבל אם שתקה יותר וכו' כ"כ הר"ן ריש א"נ מטעם דדוקא באלמנה אפשר דמדידה קמיתזנא אבל א"א דלית לה מדידה מידי מדידיה קמיתזנא לכן הפסידה למפרע ומה שכ' רק מיום התביעה אפילו החמיצו וכו' זה כ' הר"ן בפ' ב' דייני גזירות ולטעם הנ"ל ק' למה בהחמיצו יתנו לה מיום התביעה למפרע הא מה שאכלה היה מדידי' וע"כ דמפני שתבעה נאמנ' שלותה ואכלה משא"כ בשתקה א"נ אלא בעדים א"נ להמבואר סעיף ח' בהג"ה דאם מכרה נכסיה נמי הפסידה משא"כ מה שמכרה משעת התביעה:

מכאן ואילך אפי' וכו' הוא מהרמ' שחולק על הגאונים שהורו שאין לה מזונות שמא מחלה וקשה מזה נמי לשטת הה"מ והר"ן בדע' הרמ' שבסי' ס"ו בב"ש ס"ק ט' דאם לא מהני מחילה לכתו' זולת כמגרשה מיד או נתאלמה מה"ת לספוקי במחילה הא לאו כלום היא מדיושבת תחתיו ואולי מדהלך למדה"י ואינו שרוי עמה הוי כנתגרשה וע' לעיל ולא שבועה ע' ב"ש פי' לח"מ וכ' מה שכ' ואין מוציאין מידה וכו' או אם צמצמה ולא הוציאה והתירה וכו' כמ"ש סעיף י"א(ב) תימה אם מכרה למזונות והותירה יהיה שלה הא אפילו צמצה והתירה במזונות גופי' שפסק ונתן לה הכל להבעל כבסעיף ג' בהג"ה וראייתו מסי' י"א א"ד כלל והעיקר כדפי' תחיל' א"נ ר"ל במה שכ' ואין מוציאן דמה שמכרה אפי' קרקעות אין המכר בטל בזה ומה שכ' הח"מ אם יוכל להשביעה היינו ע"פ עד אחר דאל"ה טענות שמא הוא וה"ה הספק אם יוכל להוציא ע"פ ב' עדים וק"ל:

אבל מיד השואל אין מוציאן זה מתשו' הרשב"א מטעם דאין מוציאן למזון האשה מנכסים משועבדים וק' הא איתא סי' צ"ג בהג"ה סעיף כ"א אבל בלאו הכי אע"ג שכ' לה בכתו' מזונות וקנו מידו לא נתכוין על מזונות רק מחייו וע"ש בב"י סוף הסימן הרי ברור דמזונות דמחיים אם קנו מיני' כאשר אנו מורגלים לקנות בשעת החופה על חיובו הכתו' דמוציאין ממשועבדים לדעתו ולפ"ר רציתי לומר דאיירי בשאילת מטלטלים ומטלטלים המשועבדים פשיטא דאין מועיל קנין אך א"כ בל"ז ק' מה אירי' למזונות אשה וראיתי בש"ך ח"מ סי' פ"ו ס"ק י' הרגיש בזה וכ' אלא נראה דבהך דרשב"א שעבד למזונותיה מטלטלי א"ק וכו' ויותר ק' דא שעבד אגב הא לא אפשר כ"א בדקנו מני' ואפילו דלא כאסמכתא כמבואר בחה"מ סי' קי"ב וא"כ להרשב"א דינה שזה לשאר ב"ח ולמה לא יוציא ממשועבדים ודוחק דאיירי בשעבד אגב שלא ע"י ק"ס אלא בשטר וע"י קרקע ידועה שהקונה נמי בשטר ומלבד שהוא דוחק אף לפ"ר צריך לי עיון אם פועל שעבד אגב כזה וע' סי' צ"ג:

הג"ה ואם אין האשה כאן תובע לבעל הב"ש כ' מקור דין זה אין מפורש כו' וכבר מבואר בד"מ בהוציאו מהמרד' פ"ב ד"ג שאם מתה האשה תובע לבעל מדר"נ והכי איתא שם ולא איתברר אי הלכה כר"נ ויש פוסקי' דלא כר"נ ונ"מ שאם מתה שאינו יכול להוציא נשמע הא לר"נ אף כי מתה וה"ה אינה כאן ואנן פסקינן כר"נ:

מיהו אם מחלה וכו' עיין ח"מ וב"ש ומסיים הב"ש ועיין בחה"מ בש"ך ס"ק י"ב וז"ל וכן מ"ש הרב יש לפרש כשחלה קודם שלותה בל"ס אצלי שלא כיון הרמ"א ז"ל לזה דזה פשיטא ועדיף מאלו אמר לה צאי מ"י במזונותיך ושתקה דפטור ומה שתי' הב"ש וכ' דלק"מ דאיירי שהיה לה וכו' לזה ע"ש ש"ך ס"ק ה' מסיים ואפשר מהרש"ל איירי שאין לו נכסים עכשיו ור"ל אף שבשעה שמחל היה לו נכסים א"י למחול כיון שמשועבד לו מדר"נ כל נכסיו עד שישלם לו וכיון דהשתא ל"ל נכסים ל"ש תקנתא דרבנן משא"כ אלו הי' ר"נ מיירי דוקא בלית ליה נכסים היתה מועיל אז מחילתי ונמצא גם מהרש"ל מודה לדינא למה שכתבתי וצ"ע עכ"ל לפ"ז שכעכשיו אינה כאן א"א למיגבי מינה הוה כאין לה נכסי עתה ואף מחילתה כשהיתה כאן והיה לה אינו מועיל וה"ט דדחק עצמו הש"ך ולא פי' כבפי' הב"ש ובל"ז אינו במשמע ל' הרמ"א ויפה תמה הה"מ עמד אחד כו':

אין הבעל ח"ל כ' הב"ש וע' בתו' גיטן ולכאורה נראה דין זה כו' ר"ל אם אמר כל הזן אין מפסיד שמביא בתר הכי בשם התרומות דפטור מלשלם תלה בשני תירוצי תו לתי' א' נעשה שליחו וחייב וכן מבואר כונתו בסימן קמ"א ס"ק ך"ז שסיי' ונ"מ מהני ב' תירוצים מ"ש בסי' ע' בשם בעה"ת ומסיים הא דמשתמיט מהאחרונים בי"ד וכו' ולע"ד מני' אשתמיט דברי הר"ן פ' המדיר שבתו' נמי כבעה"ת דפטור ולדבריו הר"ן סותר עצמו אבל מעיקרא ליתא דנהי דלתי' זה הר"ן מסכים עמו ל"ד בשאומר כל השומע קול יכתוב דחשוב שלוחו אלא אפי' אמר כל הרוצ' לכתוב יכתוב נמי נעשה שליח ומ"מ לענין מודר הנאה לא הוי שלוחו היינו דוקא אם אומר יכתוב אבל הכא מי קאמר יזון כל הזן קאמר והיינו תי' הגמרא ככתו' דודאי לא נ"ש ולהכי פטור וכן מבואר בהרמ"ה ואולם גוף דין זה לולא שמבואר הכי בהר"ן ובעה"ת מן הסברה היה מחויב ואי משום הוכחות הט"ז בי"ד שכ' ומלבד כל הנ"ל וכו' דהא הוי כפורע חובו של חבירו וכו' ע"ש י"ל דהכא כיון שאמר לא יפסיד יש לחייבו בלא שליחות מתורת ערבו' דומי' דאומר זרוק מנה לים ואתחייב דיש דעה בח"מ סי' ש"פ דחייב ואפילו למאן דפוטר היינו משום שא"ד לערב שנהנה אדם ע"פ ערבותו ועיין בר"ן פ"ק דקדו' דף ר"ה ע"ב ובנ"י פ' השואל אבל הכא שפיר שייך דין ערבות משא"כ בחנוני הרגיל כיון שאינו אומר לא יפסיד שפיר הוכיח הרא"ש דאלו הי' חייב ע"כ היה שליח אמנם בטילה דעתי מפני דעתם הרמה וע"כ ל' לא יפסיד לא הוה הבטחה גמורה שיתחייב וכן הביא תשו' מהר"א ששון סימן קך"ב בפשיטות דפטור ומחלק כה"ג ויש נמי להוכיח הכי מקושי' התי' ד"ה באומר כתבו ולא בעי שנויי בחנווני הרגיל ואלו הי' מחויב לשלם מעיקר' לק"מ די"ל דיעמיד פרנס משמע לי' באופן שמחויב לשלם או דעתם נמי דפטור וזה נמי דלא כב"ש שנתלה בב' תירו' תוס' ואולם אם אמר כל הרוצה לזון יזון נראה דתלי' בב' תירוצי תו':

הבעל שאמר לאשתו בשעה שהלך ע' ח"מ כתב ובאין מספיקן וז"ל הרמ' שאלו לא רצתה בדבר זה ולא סמכה דעתה הי' לה לתובעו או לומר לו אין מ"י מספיקן לכן מסי' הש"ע ושתקה וק' א"כ ע"כ מטעם מחילה אתינן עלה כמבואר בתו' כתו' ק"ז ד"ה קנה א"כ מדוע דקדק בשעה שהלך יותר הי' לו למשמיענו אף בשהוא עמה ותו ממ"נ לשטת רוב הפוסקים דמחילה מהני אפילו בדבר שאינו קצוב מ"א שמוחלת ע"י שאמר צאי לימא בפשוט אשה שמחלה על מזונותיה מחול ומה חידש בזה וגם כבר נשמע כמעט בק"ו דמהני בזה אפילו תנאי כמבואר סי' ס"ט והחידוש דהשתיקה הוי רצוי זה נמי יכול להשמיענו אף בלא הלך ואי לשטת הרמ' דס"ל אין אדם מחייב עצמו בדבר שא"ק ואליבי' כ' הטור ח"מ סי' רל"ב סעיף ז' שאזיל לשטתו וכ' הב"י ודברי רבינו נכוני' דהרמ' לטעמי' דאמר א"א מתחייב בדבר שא"ק וה"ה למחילה וכבר ידוע דמזונות עולמות לכ"ע מקרי שא"ק ומכ"ש להרמ' שאפילו בשעות קצובי' מקרי א"ק א"כ איפכא ק' למה יועיל מחילתה בדבר שא"ק בשלמא בסי' ס"ט ע"י תנאי שפיר דלא נכנס בשעבודה אבל הכא ק' ואף סוגי' הגמרא ק' להרמ' בטעמא דשמואל ע"ש תו ק' מהראוי היה לו לחלק בד"א בגדולה או פעוטות אבל קטנה דלאו בת מחילה יש לה מזונו' כמבואר בתו' הנ"ל ועכ"ז לא מלאני לבי לומר דבר חדש לולא כי ראיתי בפי' המשניות להרמ' שכ' פ' ב' ד"ג וממה שאתה צריך לידע שהרשות ביד האדם לומר לאשתו צאי מ"י במזונותיך כל זמן שאינו מצוי ואין לה מזונות וזה כשאינו מצוי עמה אבל כשהוא מצוי עמה אין יכול לומר כן עכ"ל ואם נאמר בשאינו מצוי עמה יוכל לומר כן בע"כ סותר פסקו הכא שמסיים שאלו לא וכו' דנשמע דבע"כ לא ואם דאמר בשאינו מצוי ומדעתה דוקא נשמע הא במצוי עמה אפי' מדעתה לא צ"ע מה טעם דהא נשמע הכא דע"י השתיקה אבדה ואפילו לא ספקה ש"מ דמחילתה מועיל ומ"ש מצוי מא"מ ואם נאמר דשם איירי מענין אחר דהיינו בדספקה ומחלק שבא"מ יוכל לומר בע"כ ובמצוי אפי' בספקה בע"כ לא וכדעת הב"ש פה ק' חדא דכבר כתבתי סי' ס"ט דדברי הר"ן מוכרחים מסוגיו' ערוכו' ותו איך כ' על זה וממה שאתה צריך לידע דידוע שזה כ' לפרש הסוגי' דחיישינן שמא אמר צאי בהסוגי' לא נשמע כלל מבע"כ אלא כדפירש"י ז"ל וקבלה עלה וכדמסיים הכא שאלו לא רצתה דהיינו מדעתה וידוע שפסקו זה והוציא מהסוגי' מדחיישינן לשמא אמר ש"מ דמהני ומה שכ' הב"ש וכ"נ דס"ל להרמב"ן וע' בהמגיד עיינתי ולא מצאתי ואי משום דס"ל שהב"ד אין אומרין לה צאי אפילו בספקה בזה אף הר"ן מסיים שאין בנו כח לחלוק על אבות העולם ומ"מ סובר בפשוט דאם אמר צאי וספקה דפטור ש"מ דמחלק בין בעל לב"ד תו כתב וכ"נ דהרא"ש וטור ס"ל דאפילו הב"ד טוענין צאי במספקת ואולי דוחק לפרשם ע"ד שפי' התו' אבל ל' הרא"ש שכ' כי מסתמא כשפסקו לה ב"ד מזונות דקדקו על מה שצריכה יותר על מ"י שרגילה לעשות ודאי לא משמע כפירושו תיכ' וכן איתא בב"ה כי' דנתרצית כאשר מועתק בב"י ל' זה אינו וגוף הספ' אין אתי ולכן נלע"ד שזה ההבדל להרמ' בין מצוי לא"מ דבמצוי אפילו נתרצתה אינו מועיל ללא ספקה מתורת מחילה ע"פ שיטתי' דלא מהני לדבר שא"ק ובספקה פשוט דמצי אומר צאי ומודה להר"ן וזה כבר מרומז בהמוזכר בשמו סי' ס"ט שהבעל א"י לומר צאי שמא לא יספיקו לה דאלו לדעת הב"ש אפילו מספיקן לה הו' לי' למימר אלא דר"ל כדפרשתי שם משא"כ בא"מ חשו חכמים לתקנת הבעל אחרי שהדין לדידיה שאם באה לב"ד אין מחשבין על מ"י א"כ לפעמי' לקה במד"ה להכי עבדו לי' תקנה שאם בצאתו אומר צאי והיא שתקה וגלתה דעתה שרצתה בדבר וסמכה דעתה שמ"י יספיקו שוב אין לה מזונות כ"ז שאינו מצוי כלומר שאין הב"ד נזקקין להשגיח אם יספיקו אם לא ולהכי דקדק בשעה שהלך אבל כ"ז שמצוי אין נ"מ באמירתו דכ"ז שמספיקן פשיט' דפטור ובאינם מספיקן אינו מועיל המחילה והש"ע אף דפו' בח"מ סי' ס' דלא כהר"מ בזה ואפילו לחייב יוכל אף בדבר שא"ק מ"מ יוכל להיות דהיכי דמצוי מודה דאינו מועיל מחילתה על דרך האומר צאי ואז היו מספיקן ואח"כ נתחדש שאינם מספיקי' מטעם מחילה בטעות ודרך אסמכתא וצ"ע:

ואמר הנחתי לה ע' ב"ש מביא בשם הג"ת טעם נכון לחלק בין קרקע למטלטלים דאלו לפי' הה"מ לחלק בין מטלטלים ידועי' לא"י מטעם מגו ק"ק לפ"ר הא הרמ' סובר ל"א מגו לפטורי משבועה כדאי' ח"מ ריש סי' רצ"ו: