Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 78
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
נשבית חייב לפדות' בהיותי למורה בק"ק מעזריטש מצאתי בכתבי הציבור אגרת חתים מדיינים מומחים וגאוני' בי דינא דרבא דק"ק פ"פ ד"מ הבא משם אל הרב שהיה מלפני שם כתוב בל' זה ואף אה היתה נשבית בשביל שגנבה אין מחויב כלל הבעל לפדות' כי הדין שנשביתת ח"ל לא קאי רק היכא שנשבית ממילא אבל היכא שנשבית מכח גרמה שלה בשביל שגנבה לא איירי מתניתן ואף שגדולי ישראל המה והחליטו הדברים מ"מ לע"ד צ"ע רב ואם דימוהו להנאמר בהח"מ ס"ס קך"ח לבי לא כן ידמה אחרי שהכא הטעם שלא תטמא בין הגוים מה"ת לחלק משא"כ בדינ' דחה"מ ותו אטו אם אכלה בפשיעתה דברים המזיקים לתאותה עד שחלתה נמי נימא אי הבעל חייב ברפואתה ותו מסתמא דעת חכמים בתקנה זו מפני שאשה כל שיש להן של הבעל העמידו הבעל בחיוב הזה במקום הצבור שלא תהא מוטלת על הצבור ומהראוי שכל מקום שפנוי' מוטלת על הצבור אשה שיש לה בעל הוא במקומן וע' י"ד סי' רנ"ב סעיף ו' אלא שבפעם ב' חסו על הבעל שלא יעני ופרקו העול מעליו על הצבור אבל בפעם א' צ"ע לחלק ואפי' אם יאמר כ' הח"מ כלומר אפילו אומר כן בתחילת הנשואין ר"ל ל"מ אחר הנשואין שכבר אכל פירות דלא מצי אומר אלא אפילו בתחילת הנשואין נמי לא ומטעם דפדיונה עיקר ולעיל נתבאר שגם לה אין שומעין והטעם אף דעיקר לטובתה כ' הר"ן פ' נ"ש כדי שתהא לו לשמשו ולפ"ז אם שניהם מרוצים ודאי דמועיל וכן משמע מהר"ן והגהות רמ"א סי' ס"ט סעיף ה' שמשוה קבורה וירושה לפירו' ופדיון וכמו דקבורה דוקא אחד מהן אין יכול הא שניהם רוצים מועיל כן בפדיון ופירות אך התו' פ' חזקת דף מ"ט יהבו הטעם כדי שלא תטמע וי"ל דמש"ה בטלו חכמים כח מחילתה בחיוב פדיונה וישאר שעבודה כבתחילה וא"כ אפי' שניהם רוצים לא מהני וי"ל נמי כדי שלא תטמע עבדו חכמים אכילות פירות דבעל לעיקר כפדיון דידה וכמו שהוא א"י לפטור מפדיון בעל כרחה כן היא א"י לומר איני נפדית ואיני נותן פירות בעל כרחו אבל אם שניהם רוצים מועיל וכן מסתבר שלא לעשות פלוגתא לדינא וכן משמע מתו' פ' נ"ש דף מ"ז ע"ב שכתבו עוד ב' טעמים ולתרווייהו אם ב' מרוצים מהני ומשמע דה"ה אף לטעם זה ולהכי כ' הח"מ ונראה וכו' הב"ד מוחים בהם וכ"ז אחר נשואין אבל בעודה ארוסה מה בכך שעיקרה לטובתה אם היא אינו רוצה לכנוס בהשעבוד ומ"ש משאר וכסות שודאי לטובתה ומ"מ ק"ל כל תנאי שבממון קיים ואי שלא תטמע ז"א ל"מ לפי' השני הנ"ל דאפילו אחר נשואין אם שניהם רוצים דמועיל דפשיטא דק"נ דיכול להתנות אלא אפילו לפי' הראשון דהתקנה שלא יועיל מחילתה היינו אחר נשואין שזכתה י"ל שהפקיעו חכמים כח מחילתה משום שלא תטמע אבל ק"נ שהוא מתנה מי ימחה בידו וכי משום שלא תטמע יש להכריח מי שאינו משועבד להתחייב ואי שלא תטמע תשאר כקודם נשואין וכ"י יהיו חייבים לפדותה וכן מבואר בהרמ' פ' י"ב מה"א אחר שהעתיק העשרה חיובי הבעל ואחד מהן פדיונה כ' התנה שלא יתחייב באחד מהדברים וכו' הרי תנאו קיים וכן הוא בש"ע סי' ס"ט אלא שבט"ז ריש סי' פ"ה כ' אין שומעין לו כדי שלא תתערב (וזה א"צ שבזה הטעם פשוט דפדיונה עיקר) ומש"ה אין מועיל אפילו אומר כן בעודה ארוסה וכן כ' הכא הב"ש אפילו אמר קודם הנשואין וכו' כמ"ש בתו' וש"פ ויראה דזה גרם להם הב"י ז"ל ריש סי' פ"ה שמביא הרשב"ם דס"ל דבעודה ארוסה יכול להתנות ושהתו' דחו דבריו והסמוך הה"מ לדעתם ע"ז סמך הב"ש לכתוב כמ"ש התו' וש"פ וכל מעיין בתו' יראה דלא פליגו כלל בעיקר הדין אם יועיל תנאו בעודה ארוסה אלא משמעות פירושו שפירות עיקר והוכיחו מהירושלמי שפדיונה עיקר וכדי שלא תאמר א"כ תהא הברירה בידה כמו במזונות כתבו דזה נמי לא כדי שלא תטמע וכ"ז אחר נשואין אבל בעיקר הדין בעודה ארוסה ודאי מודים אף א"נ אם שניהם רוצים תליא בפרושיה הנ"ל ומאור עינינו הב"י ז"ל אף שלפ"ר הבין מתו' דפליגו לדינא מ"מ בהש"ע חזר בו וסתם אות באות בהטור ולא יותר דאין כל אחד יוכל לומר ומשמע אפי' אחר נשואין אם שניהם רוצים מועיל וכן הבין הח"מ והוא ברור:
אין מחייבין ע' ח"מ מקשה על הרמ' שנקיט טעם משום דמגרבי אסור נמי הוא וכן הקשה הלח"מ והעלה דין שאינו לפע"ד ודברי הב"ש ג"כ אינו מספיקן והנלע"ד דודאי מסכים בזה עם הרי"ף דהאיבעי' בגיטן נפשט מדרשב"ג בכתו' כדכ' הר"ן בשטת הראשונים אלא דבת"ק מסופק אם כהרי"ף דחולק עם רשב"ג בהדין דאין פודין וא"כ הלכה כרשב"ג דסתם מתני' כותי' ואז באמת אף באשתו אסור או כהתו' דהת"ק מודה דא"פ וכו' אלא סובר אשתו כגופו ולכן אף מחויב אפילו ביותר וא"כ הל' כת"ק ומכח ספק פסק דאין מחייבין וגם דרשאי כדין ספק דרבנן ולקולא ומספק נמי אין מוציאין ובהלכות מתנות עניים פסק כהוגן דבין כך ובין כך הלכה דא"פ מטעם דלא ליגרבי:
המדיר כו' זה הוא ל' הרמ' שפו' כר"י דאזלינן בתר בסוף ומסביר דע' הר"י שלא יהא נגד הסברה שהרי הוא גרם שלא יוכל לקיים ואותבינך לא נתתי' וכ' שדומה מפני שנתחייב לגרש כאלו גורש ונשבית דנמי פטור אף שאכל פירותיה וגרם הגרושין אף זה מההוא טעמא פטור ומינה דפטור נמי מלהחזיר מה שאכל וכן נראה מל' דר"י נותן לה כתו' ואין פודין משמע דאין נותן כ"א הכתו' וק"ק לפ"ז מה נסתפק ר' נתן בדעת ר"י אם אפילו בנשבית ואח"כ מדירה נמי מה"ת יהא עדיף ממגרש ממש דאם נשבית אינו פועל בגרושין ויש לדחוק:
הג"ה שבוי' שנאסרה וכו' כדרך שנתבאר סימן ז' ל' זה משמע דאף הנאמר שם בנשבית מחמת נפשות להאוסרים לישראל אינו מחויב לפדותה ולע"ד צ"ע לא מיבעי' לפי' הר"ן דאיירי באופן אלו היתה צוחה היה לה מציל דפשיטא דאין ראיה מדינא דר"נ לשם דבשלמא הכא דראינו שנבעלה ברצון שפיר איסור דבר אחר גרם דהשבי' לולא רצונה לא היה אוסרה וכן מבואר בהר"ן שכ' והכי דאמרן דאינו כשבוית אין הבעל ח"ל ואע"ג דאיסור שבי' גרם מ"מ אין השבי' גרם אלא מפני שנבעלה ברצון משא"כ בסי' ס' דמיד שנשבת מחמת נפשות אסרינן מספק י"ל דחשוב איסור שבי' גרם והיא ככהנ' ואפילו לפירש"י שמשמע דלא איירי בהיה לה מציל אלא דהחילוק שבשבוי' בן נצר דנינן ביאתה מן הסתם לרצון שפיר די"ל כיון דעכ"פ איירי בידועה שנבעל' כמבואר בב"ח והבעילה חשבינן לרצון שייך סברת הר"ן דחשוב מד"א גרם דהא כל איסורה בידוע בא מחמת רצונה ולהכי פסק רבינו ירוחם דאינה נפדית אבל בנשבית מ"נ דמיד שנשבית מס' אסורה י"ל דמקרי איסור שבי' גרם אף דעיקר האיסור מחשש רצון ואף אם נדחק דמ"מ הואיל והספק נובע מן הרצון חשוב איסור ד"א מספק ופטור יראה לע"ד דאיפכא מסתברא דאם היא טוענ' ברי לא נבעלתי ומ"מ אסרינן אותה אעפ"כ לחיוב פדיון חשוב הוא כנתחייבתי וא"י אם פרעתי דהא בתנאי ב"ד חייב וספק אם נבעלה ברצון ונפטר וחייב כדקי"ל סי' קע"ח סעיף ט"ו וצ"ע:
ואפילו היא זקוקה ליבם כ' ב"ש ונראה כו' ש"מ התנאי לא תקנו ביבם לא היה צריך לכתוב דאין חלוק בין אשת כהן בל' ונראה דוודאי מוכח הכי מכל הראשונים בהסוגיא דהחולץ בשומרת יבם שמתה שהוצרכו לדחוק בקושית הגמ' א"ה אדמפלגי לאחר מיתה ליפלגו בחייה ולפירו' וע"ש בעל המלחמות והר"ן בכתו' ואלו בא"כ חייב לק"מ אמנם מה שכ' ש"מ התנאי לא תקנו ביבם א"י מה יאמר באלמנה שאינה נפדית נמי מדלא קרינן ואותבינך א"ו הפשוט דאף בא"כ כיון דמת לא קרינן גבי' ואותבינך דמשמע דוקא כ"ז שחי חל השעבוד על גופו ולאפוקי כשמת נתבטל השעבוד: