Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 80
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ואם לא היה דרך נשי העיר כו' האלו אין כופין אלא לטוות הצמר יראה לע"ד לדייק מל' זה שמדייק האלו הא אם אין דרכם כלל במלאכות אלו אלא באחריות כגון חרישה וזריעה או כמו בזמנינו בעסק מו"מ ומכ"ש ליסע לשווקים עכ"ז שמנהגם כך מרצונם הטוב מ"מ אינו כופה אלא לטוות בצמר וכדמסיים הרמ' והטוי' היא המלאכה וכו' ואך מדמה לטוי' אריגה וריקום שזה בכלל עושה בצמר לאפוקי מה שאינו ממלאכת אלו א"י לכופה וכ"מ מתשו' רשב"א שבב"י סי' צ"ה כ' שהרי האשה אינה חייבת לטורח לסתור ולבנות ולעקור ולנטוע ולא להתעסק ברבית אלא לעשות בצמר ואם רוצה הבעל לשנותה לאחרת אינו רשאי וסתמא משמע אפילו דרך נשי מדינה זו אף בהנהו ואפילו הרשב"ם שם נראה שמודה אלא דס"ל דאם השביחה דינו כמותר מ"י דליורשים ודעת הרשב"א שאינו מדמה להעדפה שע"י דחק צ"ע לפ"ר וע' בהר"ן פ' אעפ"י ד"ה הלכה דחקה עצמה כתב הח"מ ותוכל האשה לומר ק"ל וכ' הב"ח שכן נוהגין וכ' הב"ש בשם התו' מה ששייך לה לוקחים קרקע והוא אוכל פירות וא"י למה כתב הכי בפשיטות הא מתירוצם א' משמע איפכא דלגמרה שלה מדדחקו עצמה מה דחשוב דברי' שבינו לבינה ואלו על נכסי מלוג פשיט' דל"ק והו' דברים שבינו לבינה נראה שמסופקים אי לר"ע לגמרי שלה או נ"מ והרא"ש בנדרים שמפרש לר"ע והוי דברים שבינו לבינה דא"א שלא יתערב בשלו משמע ברור דלגמרי שלה וא"כ אפשר די"ל ק"ל אף לגמרי ואולי הב"ש לשטתו שכמה פעמים כ' דע"י ס"ס מוציאין אבל לא ק"ל הכי לכן עדיין צ"ע והנה בצמצמה והותירה שבסימן ע' סעיף ג' בהג"ה והבאתי שם תי' הגמר' נזיר ך"ד ע"ב בשקמצה מעיסהה מוכח דמה שקמצה לגמרי שלה דאל"כ אלא אך נ"מ לא היה צריך לדחוקי' בהכי אלא מה דקתני שלה היינו מה שהכניסה בהמות נ"מ שזה הפשוט א"ו דנ"מ א"י להקדיש ואפילו קדושת הגוף דק"ל דמוציא מידי שעבוד בכתו' נ"ט ע"ב משום דאלמוהו לשעבודי' דבעל ואפי' לסברת תו' שם ד"ה קונמות דבהקדש דלכ"ע אסור לא אלמוהו מ"מ בנ"מ דהבעל אוכל פירו' בחייה אלמוהו וכתי' האי נמי ולתי' הראשון דרבא ס"ל כמ"ד לאשה דמתירצי' דרבא דפסק קני' מיתנא ס"ל כמ"ד לאשה ולא לאיש דהיינו אפילו נ"מ יכולה להפקיע בשיחרר דדמי דקדושת הגוף וגם לכ"ע נאסר וא"כ ה"ה דיכולה להקדיש בהמו' נ"מ וכן מבואר בב"ש סי' פ"ח סעיף ה' ודאי צ"ע קושי' דנזיר דדילמ' מה דקתני שלה היינו בהמו' נ"מ שלה שיכולה להקדיש לקרבן שהוא קדושת הגוף דמזבח ואסו' לכ"ע ומפקיע מידי שעבד דבעל ולא אלמוהו חכמי' ולרבא דפסקינן כותי' לגבי מיתנא וצ"ל או דלא מסתבר למקרי שלה בנ"מ והוא דוחק א"כ דעיקר הקושי' סמך על הסיפא היו לה מעות סתומי' דמי חטאת ילכו לים המלח דהא הדמי' אין קרבי' ויש להם חלל לא חשיבו קדושת הגוף דמפקיע מידי שעבוד וא"י להקדישן אם הם נ"מ ובהכי מתישב מה דק' להרי"ף שבטור סי' פ"ה דולד ולד בהמו' מלוג של האשה א"כ מה מקשה הגמרא על בהמה מנא לה דילמא היינו ולד ולד דהוא שלה ולהנ"ל ניחא דעיקר הקושי' מן הסיפא ומפני שבסיפ' מוכרח בשקמצה משני אף הרישא בהכי אך זה אין מספיק בפ' בן סורר ומורה דנמי מקשה הגמרא הכי ומוכרח או דדחוק להגמ' לשנוי בהכי או דאף להרי"ף נולד ולד אינו לגמרי שלה אלא לנ"מ ולאפוקי מפירי ראשונ' דשל הבעל לגמרי ובהכי ניחא נמי מה שקשה מסוגי' זו על מה שהעלתי לע"ד סי' פ"ה דאף כל הדמים שהן שלה לגמרי מ"מ אם קנתה מרצונה בדמים אלו קרקע או בהמה מפני שזה קנין חדש הם נ"מ ולהבעל הפירות והנחתי בצ"ע דא"כ הא ק' מה משני בשקמצה ומה בכך נהי דהדמי' לגמרי שלה מ"מ הבהמה שקנתה הם נ"מ ולהנ"ל אדרבה ניחא דהרישא באמת ל"ק די"ל דאיירי בנ"מ וכדרבא אלא דעיקר הקושי' מסיפא וע"ז משני שפיר בשקמצה דהוו הדמים לגמרה שלה ויכולה להקדישם בפשוט ולתי' א"נ דהתו' דהקושי' אלומה על הרישא דנ"מ א"א להקדיש צריכנא לומר לדברי הנ"ל דמשני בשקמצה ממה שניתן לה בהמו' לצורכה והיא כולה שלה יהי' איך שיהי' מוכח דמה שקימצה מעיסתה הוא שלה לגמרי (וע' תשו' רשב"א שבב"י סי' צ') וכבר כתבתי סי' ע' דמפי' רש"י ור"ן נראה דהיינו מה שהותירה מזונו' שנתן הבעל מחמת שהרעיבה נפשה ולדבריהם ודאי מסתבר דה"ה לר"ע מה שהעדיפה ע"י דחק מ"י דנמי לגמרה שלה דתרווייהו ע"י דחק שלה באים וכה"ג שאומר לה הבעל צאי מ"י במזונותיך ונתרצי' ודומי' דהכי המוזכ' סי' ע' סעי' י"א וסימן פ' סעי' י"ח בהג"ה דהמותר שלה לתי' א' דתו' נזיר דבהכי איירי בשקמצה מוכח דלגמרי שלה אמנם להפירש שאיירי בשהרעיבה י"ל הא כגון הנ"ל באמר לה כו' המותר נ"מ ובכגון ספק זה אם יהא לגמרי שלה או נ"מ צ"ע אם נקראת מוחזקת כי הרמב"ן פ' חזקת נ"א ע"ב ד"ה מן האשה כ' אבל אם אמרה אחר נתנה לי ע"מ שאין לבעלי רשות בהן וכו' א"נ דכל שביד האשה בחזק' הבעל שיאכל פירותיו וכו' ועוד שידו עדיפה מידה לפיכך היא המוציאה ועלי' הראיה משא"כ הכרעת הב"ח אם שיהיו לגמרי של הבעל שפיר המוחזקת ואולם כבר מבואר סי' פ"ה ופ"ו בב"י די"ח על גופא דדינא דהרמ' והרמב"ן ואני כתבתי שם דלע"ד אף הרמ' שמסכים עם פסק הרמב"ן זולת באתה נתת לי שלהרמ' נאמנת ולא להרמב"ן הוצאתי דבטעם זה הנ"ל פליגו וע"ש א"כ לדינא צ"ע אם יכולה לומר ק"ל דיכילנא לומר ק"ל בספק' דדינא ודוק:
דחקה עצמה כו' מסתימו' כה"פ נראה דעל המותר א"י לכופה כגון אם עשתה במהירות בחצי שבוע המשקל ה' סלעים יכולה בחצי הנותרת לילך בטל ואף לעסוק בדברים המבטלים הזימה אלא שאם מעצמה עשתה יותר הוא שלו זולת בחדושי הרא"ה בסוגי' דמקדיש מ"י אשתו באמצע ד"ה רב אדי כ' ואע"ג דמותר זמנין דאתי וזמנין דלא אתי ואין עיקר חיובא אלא בעיקר מ"י וכיון שכן היכי קאמר שתהא יכול לכופה על המותר (וביאר הקושיא היא על ר"ל דאמר לא תימא טעמא דר"מ וכו' אלא מתוך שיכול לכופה) י"ל בשהשלימה מ"י מתוך השבת כופה אותה שלא תבטל לא מדין משנתינו שהבטלה מביאה לידי שיעמום אלא מפני מ"י שהם שלו אבל ודאי יכולה היא להוציא כל ימי השבוע בעיקר מ"י מתחילה עכ"ל ודין זה חדוש וגם אינו מוכרח כ"א לפי' התו' בדר"ל מתוך שיכול לכופה ל"ש כ"א במעלה ופירשו דר"ל במעלה מזונות ואין מעלה מעה כסף וסובר כר"א ולהכי מותר קדוש מחיים משום דמעלה מזונות שהוא תחת מותר וגם יכול לכופה ונעשה כאומר יקדשו ידיך ושפיר קושיתו אבל לפירושו בא"ד זה שכ' א"נ אפשר דודאי ר"ל אפילו מעיקרא וכו' ע"ש כי האריך ונלאתי להעתיקו אבל הפי' הוא הגון והכלל היוצא דר"ל איירי באינו מעלה כלל ואפ"ה שייך מתוך שיכול לכופה יש ליישב הקושי' בפשוט דר"ל אינו מפרש המותר ר"מ אומר קדיש כדפירש"י ז"ל לבבא בפ"ע בשהקדיש המותר אלא דעלה דרישא קאי דנהי דעושה ואוכלת ממעשה ידיה מפני חוזק שעבודה שיש לה על מ"י שהוא כשעבוד אפותיקי כמבוארים דבריו מ"מ המותר הנשאר לאחר מותו ר"מ אומר קדוש דמן הדין הכל קדוש ע"י שהקדיש הידים לעיקר מ"י מתוך שיכול לכופה אלא שבחייה ניזונית בשעבודה והמותר לאחר מותר ממילא קדוש אבל על המותר י"ל דא"י לכופה וע"כ כה"פ הסותמים משמע דסוברים כפירושו זה וע"פ פירושו הנ"ל ודוק בהרא"ה היטב:
ויכולה אשה לומר בהטור ס"ס זה מביא בשם ר"י דס"ל דא"י ובריש סי' פ"א משמע שפוסק כותי' ובספר מ"ש ז"ל בסוגי' דמקדיש מ"י אשתו דף ע"ב מקשה על הר"י דא"כ מה מקשה הגמר' אילימא וכו' ואלא בשאין מעלה מ"ט דמ"ד מחיים קדיש דילמא איירי במעלה ומעלה אלא שעל מ"י יכולה לומר לכן עושה ואוכלת ע"י אמירות א"נ אבל המותר שא"י שפיר מחיים קדוש וחתני החריף מו' יודא מליסא תי' ע"פ סברת הרא"ה שם ד"ה ר"א בר אהבה שכ' והיא אינה נזונית ה"ז עושה ואוכלת ונוטלת הכל לצורך מזונות אפילו עיקר מ"י שהן כנגד מעה כסף עכ"ל דודאי אף הר"י מודה שאם רוצה לומר א"נ אזי נמי יכולה לומר איני נוטלה מ"כ ואיני נותנה מותר ומטעם דלא ידעה אם יספיקו מ"י ההכרחים למזונותיה ולא בא למעט אלא כשרוצה ליתן נגד עיקר מ"י ואך בהמותר נגד המ"כ רוצה לומר בזה ס"ל דאי מפני שהמותר לתקן לו משום חינה ור"ל דלא יהי' לה איב' דמזונות וא"כ יש ליישב הסוגי' אלא שלשונו דחוק וגם להטור סי' פ"א ל"מ הכי ואולם דברי הטור בל"ז צ"ע וע"ש:
ע' ח"מ והב"ש הארי' לייש' ולית' דא"כ א"י אלו מאן נינהו הא הרמ' מדייק ומצעת לו המטה ובעיקר הדברים ע' במ"ל שהאריך:
עליה להביא ראיה מה שכתב הב"ש בשם הב"ח ליתא כי לא אמר כדבריו מעולם אלא שהתמיה דנהי שמחויבת לעשו' ואינה יכולה להפטר בשבועתה מ"מ למה לא תוכל להשביעו כדין אשתבע לי במלוה בשטר ובאופן שהביא דבריו אין להם טעם דלבתר דעבדה אטו תביעות ממון יש לה גביה במה שעשתה מלאכה שאינה חייבת הא לא עדיף מהעדפה שע"י הדחק דלהרמ' לבעל הגם שאפשר לדחוק דגרע מפני שעשתה שלא ברצונה מ"מ ל' הרמ' ואין כאן מקום לשבוע' אינו מור' למה שכ' ואפשר וכו' והעיק' לע"ד כהח"מ מטעמו ולהכי ניתן לידן ע"פ אומד ואין מקום לשבועה:
שצער גופה קדום כ' הח"מ ואם גם לה סכנה כו' אף כי לפ"ר דומה לקטול חבירך ואי לא קטילנ' לך דאמרינן מה חזית אפשר דהכא כין דאינה אלא גרם סכנה לא דמי והב"ש כ' דתליא בפלוגתא דר"י ורבנן בנדרים אם לה צער ולהתינוק ספק סכנ' ע"ש דף פ' ולתירץ הגמרא אין דבריו מוכרחים אף לר"י:
הרי שרצתה כ' הח"מ דבירושלמי משמע דאפי' וכו' וכן מסתבר דממ"נ לילך מביתו להניק ובקביעות פשיט' דיוכל לעכב שהרי היא חייבת לעמוד לפניו כבסעיף ד' ואם ליקח התינוק לביתו נמי פשיטא דיוכל לעכב מלהביא זרים בביתו ומי ימחה בידו וכן מוכח מהרמ' שבסי' פ"ב סעיף ב' דשומעין לה כ' הטעם משום צער פרישת בנה הרי דלפירושו לא דיברו כ"א מבנה נשמע הא של אחר פשיט' דמעכב ואף לפירש"י ז"ל משום צער חלב מ"מ נלע"ד דמודה דדוקא בבנו שהוא בביתו א"י לעכב אבל בשל אחר מה"ת שמשום צער דידה תצער אותו להכניס זרים בביתו או לילך מלפניו ולא תהא מצוי לו והב"ש מחליט דלא כהח"מ מפירש"י ובסי' פ"ב עשה מחלוקת בין רש"י ורמ' וכ"ז לע"ד אינו גם מה שכ' שם דע"כ הר"מ מודה לטעם רש"י ע"פ ראיה מא"ח לע"ד נמי אינו דבא"ח איירי מבהמה דלשעה זו אית לה צער חלב כמבואר שם אבל באשה מה טענה היא זו דמשום צ"ח תינוק בן חבירתה בקבועות אטו לעולמים תינוק וסוף דסוף יהי' לה צער זה לכשתגמול את זה ולרש"י ז"ל ע"כ לדחוק דביולדת משתעי דאם תגמול עכשיו צערה מרובה וק"ל ומה דנקטו הכא עם בנה לע"ד להורו' דעם בנה אף באקראי יוכל לעכב אבל בקביעות תמיד יוכל לעכב:
הג"ה וכ"ז באומרת כו' אבל הרשות בידה זה מבואר דקאי על כל המלאכות שבסי' זה וכן מבואר בב"י דלההוא שנויא סובר הכי נמי בדע' הרמ' וכן נשמע מהרמ"א שכ' וי"א וכו' מכלל דלדעה ראשונה פטורה והיא שטת התו' שמביא הח"מ ובזה א"י לפרש תמיהתו על הרמ"א שהשמיט דע' תו' וכן מה שכ' וכן פסק ס"ס ע' א"י היכי רמיזא:
האשה כו' כ' הח"מ משמע קצת וכו' ויותר משמע הכי סיום ל' הרמ' שאם אין אתה אומר כן כו' אלא נמנעת מרוב המלאכות כו' ונראה שמפרש הירושלמי נמי ע"ד זה שהרי דבריו מועתקים מהירושלמי אמנם להראב"ד שפוטרה מטעם שמירה בבעלים ודאי שתמיד פטורה ואולם תלונת הראב"ד אף על הירושלמי דמה צריך לשלום בית ולכן כ' הה"מ שאין זה שב"ב לפי שהאשה היא ששכורה עם הבעל בכל שעה אבל הבעל אינו שכור עמה אלא בשעה שמתעסק בצרכיה ולדבריו אם בפשיעתה נגנב או נאבד חייבת דפשיעה בבעלים אינה ומטעם שלום בית נמי לא כיון דפשעה אך המ"ל תמה מדוע לא שני להו בין פשיעה בבעלים דפטור לבין מזיק בבעלים דחייב גם הש"ך ח"מ סי' קע"ו ס"ק ט"ו כ' וכן מ"ש הגאונים גבי שותף שמכר באשראי אין ראי' וכו' או אפשר דמכר באשראי כמזיק בידים וכן מסיק המ"ל פ"ה מה' שותפי' וכן מוכח דע' הב"י שם שכ' על דין ואם שנה באחד מכל אותן הדברים וכו' זה נלמד ממה שיתבאר בדין נתן לו מעות כו' ומשם אין ללמוד אלא בנתן למחצית שכר דלא הוי על המקבל בין שמירה בבעלים אבל בשותפין שדין שמירה בבעלים להם מנ"ל א"ו דפשוט לו מעשה בידים אינו בכלל פטור פשיעה בבעלים וכן כ' הכ"מ להדי' פ"א מה' שכירו' דטעם הרמ' בש"ש שמסר לש"ח דחייב אפי' בבעלים משום דמזיק לא נפטר בבעלים אלא שהה"מ אף שם דחק עצמו כנראה דאזיל בשיטתי' דהכא ולע"ד סברת הש"ך ומ"ל מוכרעת דיש ויש לחלק בין מזיק לפושע בבעלים ואפילו להרמ' דחשיב פושע למזיק לענינים הממועטי' מדין השומרי' ע"פ המבואר בש"ך ח"מ ס"ו ס"ק קך"ב וה"ט דקרא דכשבעליו עמו לא הו' לי' דין שומר עליו אלא כאינש דעלמא נשמע אבל מה שמתחייב נמי אינש דעלמא דהיינו מזיק שלא בכונה חייב נמי שומר בבעלים ואולם המ"ל פה ובה"ש חזר ממה שכ' פ' י"א מה' נחלות ומסיק דאף הראב"ד מודה דיש חילק בין מזיק לפושע אלא שמחלק בין הנעשה בשוגג כאשה ששברה שכיון דלא בדעה נעשה הוא בכלל פשיעה בבעלים משא"כ במה שעושה מדעתו כשותף ששנה אף שלדעתו לטובה נתכוין ועשה בשלו נמי כי והא ודאי שגג בכונתו מ"מ דין מזיק עליו והא דחזק מאוד וביותר להנ"ל בש"ך דאף בבעלים לא גרע מאינש דעלמא ודבריו ברורי' דהא לא מצינן כ"א דמשומר פטור וזה גופא גזירות הכתו' ומה"ת לפוטרו יותר מאינש דעלמא דהיינו אשה ששברה כלים אלא דבה"ש הוכיח מתו' הכי מדמקשו בפ' המפקיד גבי אפטרו' דזבני תורה ליתמי וכו' דאי' נימא לאפטרו' וכו' דמשמע דאי לאו טעמא דלבקרא הוי חייב משום פושע ואלו בפ' ד"ה אמרינן מעליות יתמי וכו' דמשמע אפטר' שפשע פטור וקשה דש"ה דהזיק בידים שלקח שור דלא הי' לי' ככי ולכן אי לאו טעמא דלבקרי' מסרי' חייב משום מזיק ומזה דחק לחלק כנ"ל וכן הכא בה"א ותמהני מה ק' לו דאטו שם דן נמי על היזק יתמא ע"י לקיחות השור הא להמסקנא לא הוי פסיד' ליתמי ואפילו לס"ד מבואר בספר השטה בל' זה איכא למידק האי אפטר' אמאי ל"מ נהי דלא פשע בתר דזבני מ"י בעידן דזבני' ה"ל פושע במה דזבני' בלא ככי וה"ל לעיינו ואפשר משום דלא מינכר בי' ויש שאוכלים בהני ככי דהו' לי' וזה שלא אכל ומת איגלי מילת' דמשום ככי דלא הוו לי' מת או שהדבר צריך לבקיאים ורוב אינם בקיאים ואיכא דמתי' דתורה דלית לי' ככי ל"ש ולא הו' לי' לעיוני אלא בקרא וכו' נמצא לכל הדברים אין אשמה בקניות האפט' כ"א בפשיע' שמיר' העיון במה דלא אכל וע"ז שפיר מקשו דפטור (ואגב אבאר מה דלפ"ר אין מובן לקושיא תו' דהא להמסקנה המשפט בין המוכר שתבע במה שפשעו ולא שמרוהו ושפיר נימא להאפטרו' דכיון שקיבלו מן המוכר נעשה ש"ח שלו ולא של היתומים ולולא שהי' לו תי' במה דמסרו לבקרא היה מחויב להמוכר מצד חויב שומר חנם דידיה ובשלמא לגבי הם פסירא הוצרכו ד"ה הכא לבא עליו מכח היתומים דספסרא תובע ליתמי והם לבקרא דאל"ה מה להספסר' לגבי בקרא הא הבקרא לא קיבל מידו אבל האפטר' הא מהספסר' קיבל וע"כ לידחוק דאף להאפטר' אין עליו דין הספסר כיון דמסתמא ידע דאפט' אינו קונה אלא להיתומים כל עסק תביעתו אינו אלא על היתומים כדאי' בחה"מ סי' קפ"ב סעיף ב' וע"ש סמ"ע סק"י והיתומים חזרו על האפט' ואלו לא הי' לו להשיב אנא וכולי ושפיר מקשו) תו מביא פה ראיה וכתב וכן בדין שהרי הנהו שקולאי דחברו חביתא דמחייבין לו פ' האומנין היינו מטעמא דנתקל פושע וכזה הכל מתוקן אע"ג דאדם מועד לעולם וע"כ מטעם מזיק הוא לענין שב"ב שניא ודוק עכ"ל וראיה זו לא הבנתי כלל דמה דאמרינן התם לר"י נתקל פושע מבואר בתו' דר"ל לאו אנוס אלא כעין גניבה ואבידה ואדם המזיק לא מחייב אלא בדבר שהוא כעין אבידה דהוה קרוב לפשיעה וא"כ מנ"ל משם דאם שגנבה בדבר שהוא כעין אבידה דחייב אדם בעלמא מטעם אדם המזיק דפטור משום שמירה בבעלים ועל שוגג כזה מוכרחי' לפטור משום שב"ב וא"כ נהי דסברתו מוכרחת בהראב"ד והה"מ דס"ל דכל עניני שוגג המזיקי' בידים מיפטרו מטעם שב"ב וא"כ אפשר דהמוחזק יוכל לומר ק"ל כותייהו אבל ראיה מש"ס או מתו' לא ידענא באופן שהירושלמי ורמ' מיושב בפשוט ואין דברי הה"מ שהוכיח נגד סברת הראב"ד דאין על האשה דין שב"ב מוכרחי' אלא שראיתי בנ"י פ' השואל גבי בעי' דבעל בנכסי אשתו מסכים לסברת הה"מ ועכ"ז לע"ד אשה שפשעה בשמירה ונגנב או נאבד פטורה מחמת שב"ב מטעם ק"ל כהראב"ד ואפשר תלי' בפלוגתת ר"א עם ר"ה כי לר"א שהבעל מחויב להשכיר כפועל שפיר דין שב"ב עליו ול"ש סברת הנ"י ע"ש ואגב אמינא לפ"ר יש ראיה דלא כסברת מ"ל הנ"ל ממה דקי"ל איש שהזיק אשתו בתשמיש המטה בשוגג חייב והרי בעל לגבי אשתו ידוע שדין שב"ב הוא על נכסיה ואי נימא דאפי' על נזקים בשוגג פטור נמי בנכסיה יותר מאינש דעלמא מטעם דהיא עמו במלאכתו אטו היזק גופה גרע מנכסיה והא בעליו עמו קרינן א"י דלגבי היזק אף בנכסיה חייב ואף שבח"מ סי' קמ"ז סעיף מ"ח בהג"ה איתא י"א דאם הלך בשבילו בחנם חייב לפדותו דהו' לי עליו' דין שואל כמדומ' לי שראיתי בתשו' גאון אחד באמת פקפק דאין עליו דין מטעם שב"ב דלא יהא חמור גופו מנכסיו ובל"ז ואין דעת י"א אלו הלכה וגם יש להקשות דעבדי' אתמעיטו מדין שומרים וע' ח"מ סי' צ"ע ורך"ז ודוק: