Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 85
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אין שומעין לה כ' הב"ש ואפילו התנה קודם החופה ל"מ ע' סי' ע"ח כי לע"ד ליתא:
ע"ש בח"מ ס"ק ז' הניח בצ"ע דברי איגרת הרמ' במ"ש מכל חוב שיכול הלוה לפרוע תוך זמנו והב"ש ס"ק ז' כ' ואם כבר קיבל אחריות א"י לסלק דדיני כשומר וכו' וא"י וכי חשוד הח"מ שלא ידע דין שומר אלא שהדמיהו ללוה שהזמן לטובתו איתקן ואולם במח"כ נעל' מהם הסוגי' דכתו' דף פ"א ע"ב ואי ס"ד ניתנה כתו' ליגבו' מחיים נייחד לה שעור כתו' והשאר ליזבן וכ' הר"ן דבשלמא אי לא נתנה לא מצי פרע לה וכו' דהכא הזמן אף לתקנת האשה הוא שהיא רוצה שלא יוכל לפורעה כדי שלא תהא קלה להוצי' אבל בחוב וכו' וכבר איתא נמי שם דף פ"ב ע"ב עשירות עושת אותה וכו' ופירש"י עשירות שכתובתן מרובה וע"כ היינו נדוניתן שמכניסות עד שבא שמעון בן שטח ותיקן וכו' הרי שאף על הנדוני' הי' התקנה שלא תהא קלה להוציא ופשיטא שאינו יכול ליפרוע בעל כרחה דאל"כ מה הועיל בתקנתי' אך הא ניחא אם הרמ' נמי סובר כדפ' הרמ"א סי' צ"ג דאף נדוני' לא ניתן ליגבות מחיים דאל"ה פשיטא דנשאר קושי הגמרא דנייחד לה כיון דהוי כחוב שאין בו זמן. וע' תשו' הרמ"א סי' צ"א ומזה ראי' למה דדחק שם בדעת הרמב"ם
הג"ה בא לדון על מעות מזומנים דברים אלו הם מתה"ד שכ' דבמעות אף ר"ה מודה מדמצא בטור ח"מ סי' קך"ב שכ' ר"ה לחולק על תשו' הרא"ש ולהטור שהרא"ש חולק על ר"ה דכל דבר מקרי אית פירי מכ"ש מזומנים דמקרי אית פירי ודאי צ"ע שהרא"ש סותר עצמו במה דפ' סי' פ"ג בש"ע ומה שהב"ש שם כ' בשם הפרישה וי"ל ש"ה שעדיין לא בא לידה מלבד שאין טעם וסברה לחלק כגון זה בלי ראיה אף גם המע' בהתשו' כלל מ"א סי' א' יראה שאינו מזכיר כלל סברה זו אלא ז"ל והא דאין הבעל צריך קנין לדון על נ"מ דמגו דנחית לפירא נחית לגופא היינו היכא שאדם מחזיק בנכסי אשתו והבעל בא להוציא קרקע אגב הפירות שבקרקע שהן שלו דן נמי על הגוף אבל בנ"ז שאין כאן פירות צריך הרשאה הרי להדיא כ' בנ"ז א"כ פירות ולהטור כל מידי איקרי פירו' יען שעומד למכור ולהתה"ד במעות כע"מ ובלי ספק לית נגד דיפרקינהו ויפה עשה המ"ל פ"ג מה' שותפין שהניח בצ"ע ואולם לולא דברי קדשו דהטו' היה נלע"ד ליישב הרא"ש ואקדים מה דאיתא בח"מ סי' הנ"ל השותפין שיש להם תביעה על אחד יכול אחד מהן לתבוע הכל וא"י לומר לאו ב"ד דדי את דודאי שלוחו הוא ומבואר שם בהטור בשם הרא"ש דאפי' אין שותפו בעיר ואף דלהרא"ש מבואר שם דיוכל לסתור הדין מ"מ מטעם דאי אפש' לדון על חלקו א"י על הכל לומר לאו וכו' וא"כ לדידיה פשיטא דבעל בנכסי אשתו בדאיכא פירא בארעא אף להמבואר פה בח"מ וב"ש בשם הרשב"א ור"ן דלית' במתא יכולה לשנות בטענות מ"מ א"צ הרשאה וכן איתא שם בחה"מ להדי' נמי דעת הרשב"א גבי שותפין אלא אפי' לשטת הרמ' דלשם דכל שאינו בעיר כיון דיכול לשנות בטענות ה"ה דיכול לומר או דן עמי בחלקך היינו דוקא שם דשייך ההיא טענה כמבואר בב"י דמעות כמאן דפליגו אבל הכא מודה דבכל ענין א"צ הרשאה ויוכל לתבוע כל הקרקע וכדמסיים בטעמו שהרי אם אין קרקע א"פ נמצא דא"י לומר לגבי הבעל או דן עמי על חלקך ולכן סתם גבי בעל דא"צ הרשאה בכ"ע (זה דלא כהש"ך סימן הנ"ל ס"ק ל"ב שדחק בהתה"ד שכוונתו שהבעל יתבע בע"כ דהאשה בזכות הקרקע אף שאינה עושה פירות מבלעדי תביעות הגוף וזה אינו במשמע תה"ד כלל ואף לא כדברי הרמ') ומעתה לע"ד ברור דבאיכא פירא עתה אף כי מיחתה נמי יוכל לתובע בלא הרשאה הכל וכסתם אביי מגו דנחית וכו' דמשמע כל כח שיש לו על הפירו' יש לו אארעא דהיינו בכ"ע ודברי הש"ך סי' הנ"ל ס"ק ל"ג צ"ע ואיתא נמי בחה"מ סי' ע"ז שנים שהלוו ובא אחד ליטל חלקו אין שומעין לו אבל אם שותפו בעיר יוכל לתבוע הכל ובע"כ לחלק בין ב' שהלוו שא"י לתובע אף חלקו ובין ב' שותפין שיוכל לתבוע אף הכל ואפילו אינו בעיר לדעת הרא"ש דדוקא שותפין בכל עסקיהם שכל הנמצא בחזקת שניה' א"כ בידוע שעסק זה הוא מעסק השותפו' שפיר דיוכל לתבוע הכל מטעם הרא"ש ולהר"מ לכה"פ על חלקו משא"כ בב' שהלוו דאפשר הממון דחד אף חלקו א"י לתבוע ומ"מ אם הוא בעיר אמרי' דיוכל לתבוע הכל דשליחותיה עביד דכיון דידע ולא אתא סתמא לא קפדו אההדדי ומינה דדינם כשותפין ששניהם בעיר לכל דבריהם דלהרמ' אפילו לשנות בטענות א"י ולהרא"ש לכה"פ אם אין לו לשנות בטענות אף בחלק השני הוי התביעה והדין דין משום דאמרינן ניחא לו במה דעביד חביר' והברור שזה ל"ש באינש נוכראה שבא לתבוע לשמעון בעד לוי אף שלוי בעיר פשיטא דיוכל לומר לאו בד"ד את ודוקא בב' שהלוו דע"י שהשנים בעי' ושתק אמרינן דמחצית ודאי דידי' ולכן אף על של חבירו אמרינן דניחא לחבריי' אבל באינש נוכראה לא מהני שתיקות' דאידך מידי ואפי' שליחו' בהדי' לא מהני בלתי הרשאה וע' ש"ך בסי' קכ"ב ס"ק ד' ומעתה י"ל בלא ד"ק דהטור דליכא שום פלוגתא בין הרא"ש לר"ה וההיא דבכלל מ"א שמסתמא היתה מיחתה שהרי אף למחול היתה רוצה פ' כר"ה דתביעות ממון מקרי לית פירא בארע' וא"י לתבוע בלתי קנינה משא"כ התשו' דחה"מ דאיירי מסתמא שהבעל ואשתו היו בעיר אחת ולא מיחתה אלא דהי' רוצה לעמוד במקום אשתו לסתור הדין בטענה שמעשיו היו כאינש נוכראה בזה פ' כיון שיש לו זכו' לפירו' והקרקע אף שאינה עושה פירו' ראוי' לימכור' ואפי' אינה עומד' למכור מ"מ תחילת התביעה הי' על מעות שעומד לפירו' ועכ"פ הי' לו שייכות בהתביעה ולא גרע מב' שהלוו דאם הי' בעיר יוכל לתבוע הכל ומעשיו קיימים לכה"פ אם אין לו להוסיף בטענות דומי' דנדון דידי' אבל ודאי י"ל דמודה לר"ה דלא מקרי פירי בארעא כ"א בפירא ממש דאז אפי' מחתה עשאו כבעל דבר ממש אף על הגוף ע"י הפירו' שהם שלו לגמרי לפנינו בעין מטע' מגש אבל במקום שאין פירות בעין וה"ה מעו' אף דעומד לפירו' מ"מ כיון שאין דבר בעין לפנינו מה שהגוף שלו צריך הרשאה בשמיחתה וכל שעה יש לחוש שתמחה עוד וצריכה קנין ואם כדברי דין זה דמעות כקרקע ליתא ומכ"ש מה שמביא תו הח"מ בשם תה"ד דאפי' במידי דאין עושה פירות ומיחתה דיוכל לדון בלא הרשאה מטעם דאל"כ לקתה מדת הדין לע"ד אינו לכ"ע ואי משו' דלקתה מדה"ד וכי לא אפש' למכפייה לאשה עד דתקנה על ההרשא' ואם האש' תרצה לגזול בעלה וכי אין עליה דין וצ"ע גם מה שפי' הסמ"ע סי' הנ"ל דלהרא"ש אפי' במידי שאין עושה פירו' אלא שעומד למכור נמי יוכל לדין בלא הרשאה ובהפריש' וגם תה"ד פירשו עד"ז אף רש"י ולא הוציא דצריך הרשאה לרש"י אלא בשאין לו זכות פירו' בזמן קרוב אלא לד' וה' שנים עד שמכח זה מתפלא הפרישה על הב"י שמייחס פירש"י לר"ה ואני תמה הרי רש"י ביאר טעם אביי משום דקנין פירו' לאו כקנין הגוף ולכך כאיש נכרי חשוב ויוכל לומר לאו בדד"א ואיך אפשר לחלק בין זכות פירו' דקרוב או רחוק סוף סוף לאו קנין הגוף הוא משא"כ בשיש עכשיו פירו' שהם שלו לגמרי יש לו קנין הגוף ומגו וכו' ומה שפירש"י ד"ה דלא נחות לדון אפירא שא"ל וכו' ולא בפשוט שאין פירות עכשיו דיוק זה לע"ד לאו מידי דל' הגמרא דוחקו מדנקיט נחית אפירא ולא נחית ש"מ דב' האופנים איירי בדאיכא פירא אלא שלא נחית עליהן מחמת שמודה שהפירות נתונים אבל ה"ה והוא הטעם כשאין עכשיו פירו' דהיינו הגוף של הבעל וזכותו בזמן קרוב לאו כלום מפני שק"פ וכו' לכן לע"ד רש"י ז"ל ודאי כהב"י שמסכים לר"ה ולע"ד אף הרא"ש זולת להטור ז"ל ואפשר ע"צ הדוחק להסכים הטור ז"ל לפירושו אלא שהבין מלשון ר"ה שכ' שא"י לדון בלא הרשאה דאפילו בסתמא דינו לאו כלום הוא ויכולה למהדיר דינו כאינש נוכראה דלא אמרינן סתמא שלוחא שוי' ומשום דא"ד לשותף שהוא שותף בגוף משא"כ זכו' פירו' שאינו כקנין הגוף ולכך מסיים אע"ג דכל דבר וכו' ודוק:
וכן הבעל שנתן וכו' ומיהו וכו' ופירו' שיוצאין וכו' ימכרו הרמ"ה בטור פליג וס"ל אם מכרה ונתנה קיים כיון שאין לו פירות ופי' הב"י כיון שאין לו פירות אין לו שום זכו' בקרקע משמע דעתו מה דנאמר קנתה ואין הבעל אוכל פירות לא אך למעוטי שהבעל לא יאכלם כדין פירות מקרקע נ"מ ומ"מ יהיו להאשה לנ"מ כדעת הש"ע ע"פ תו' אלא דלגמרי הם של האשה ויכולה לאוכלם נמצא דאין לו שום זכות בקרקע זו ולהכי מכרה קיים ומה דמשמע דלכתחלה לא תמכור היינו כדי שלא תפקע הירושה דיורשה ודאי ס"ל כדקי"ל בנכסי' שאינ' ידועים דלכתחילה לא תמכר וע' בהר"ן פ' האשה שנפלו ולע"ד הרמ' בשיטתי' שבפ' ך"ב מה"א כ' הנותן מתנה לאשתו אין לבעל פירות במתנה זו וכן הנותן לאשה ע"מ וכו' אין הבעל אוכל פירות מתנה זו וכן המוכרת כתו' בט"ה כו' ואין הבעל אוכל פירותיהן משמע דדינן שוה וכמו דבנותן ע"מ הפירו' שלה לגמרי כן בנותן מתנה לאשתו ושטת הר"י בתו' מדהוכיח מפ' הזורק דבנתן מתנה אפילו בדיעבד מכירתה בטילה וכ' דהכי מסתבר דאע"ג שנתן בעין יפה שאפילו הפירות לא יאכל מ"מ אין רוצה שתצא הקרקע מלפניו אלא נתן בע"י שמהנה מהפירו' ואחר מותה יחזור לידו ור"ל דשני בזה מנכסים שאינם ידועים שאף שיורשה מ"מ מכירתה קיימת וע' סי' צ' דהכא כיון דבדעתו תלי' סתמא על תנאי זה נתן שלא תועיל מכירתה להפקיע ירושתו א"נ דשני נכסים שא"י שלא היו בכלל תקנות אושא כמו שאף התקנה דבחייה לפירו' לא עלייהו הי' לר"ש שחולק אבל מתנה דידי' היא היא בכלל תק"א וע' מס' כתו' דף נ' בתו' ד"ה הבעל ומחולק אך במכירה דיעבד עם הרמ"ה ונלע"ד שהרשב"א ממש בשטה זו ולהכי ס"ל שהמכירה אינה בטילה עד שתמות אלא דשוב כ' הר"י ז"ל ועוד מטעם אחר תשוב קנוי לבעל דנהי דאין הפירו' הגדלים בשדה שלו מ"מ נ"מ הם וכו' וכיון שיש לו שייכו' בשדה לפירי פירו' חשוב כקנוי עכ"ל וההוא ועוד אינו מוכרח מקושייתם כ"כ ואף לפ"ר ק"ק הא בל' אחד נאמר הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות וכן ט"ה לאשה ואין הבעל אוכל פירות ויהיו אינם שוים בדינם אבל כי דייקינן שוים הם לגמרי דבמתנה נאמר קנתה ויש ספק אם קנתה לנ"מ והבעל יאכל הפירו' ומבאר ואין אוכל אלא דלגמרי קנתה משום דנותן בע"י נותן וממילא הפירות שלה כיון דאין השדה נ"מ אבל לא דיברו החכמי' מה יהי' דין פירות אלו ומסתבר לתו' שלא עדיפו מנפלו לה בירושה שהם נ"מ וגבי ט"ה נמי אלו אך נאמר ט"ה שלה יש לספוק לנ"מ וילקח בהן קרקע ואבאר ואין הבעל אוכל פירות דלגמרי שלה וממילא פשיט' דרשאה לאוכלן אבל אם הותירה וקנתה מעצמם בהם קרקע מזה ג"כ לא דיברו אלא שממילא נשמע דלהתו' הפירות הם נ"מ ואפשר נמי למה שאכתוב סעיף י"א אפילו לגמרי הם שלו ולפ"ז נלע"ד שאף התו' מודים שאם נתן לה מתנה מעות דקנתה לגמרי ואינו אוכל פירו' כמו בט"ה שאילו נאמר דבמתנו' מעות ולקח בהן קרקע והוא א"פ ודאי יקשה שאין הל' שוה וא"ל דבשניהם הדין דאינה רשאה לאכול המעות אלא לקנות בהם קרקע ולא שיאכל הבעל הפירות אלא שמהפירות ילקח קרקע שיהיו נ"מ זה ודאי אינו שהרי בט"ה לא נאמר אלא ט"ה שלה ואין וכו' דהיינו כדפי' רש"י למעט שלא ילקח בהן קרקע ואיך ס"ד שעדיין דוקא ילקח בהן דבר העושה פירות ותו דבנתן מתנות מעות נמי מוכרח מנדרי' דף ס"ח וערובן דאם יש להאשה חצר יוכל לזכות העירוב על ידה דמגו דזכי' לנפשה וכו' וע"ש בהר"ן משום דר"מ מודה בדין הנותן מתנה לאשתו ואלו דאם נתן מעות אינה זוכה לאוכלם אלא ליקנו' בם דבר הע"פ כדי שהפירו' ימכרו וילקח בהם לה נ"מ איך שייך בזה מגו דזכי' לנפשה אם עדיין שעבוד בגוף המתנה ולה אין זכות בעירב לאכלו עדיין יקשה עירב לא נפיק מרשותי' דבעל כמו שכתבו תו' עצמם דמטעם זה חשוב קנוי לבעל (וע' סמ"ע סי' קך"ג ס"ק ך') א"ו התו' מודה בנתן מעו' דהם שלה לאוכלם אלא שבשדה אף דלגמרי הוא שלה מסתבר לתו' הפירות היוצאים לא עדיפי מבאו לה ממקו' אחר הם נ"מ ובהמעו' אם מעצמה קנתה שדה ובאו פירות נמי כנ"ל וא"ל א"כ נשתנה מתנות מעו' ממתנו' קרקע לענין נתינה דבקרקע יהי' בטל מחמת זכותו בהפירו' המוכני' לו ובמעות לא דז"א שכבר הקדימו תו' שעיקר זכותו שהמתנה בטילה נתלה בירושה וזה אף במעות שייך והאמת כי עדיין ק"ק עירב לא נפיק מרשותיה לענין נתינה ויש לדחות דמ"מ מיקרי נפיק מרשותיה במה שבידה לאוכלם ומעתה ע' ח"מ וע' ב"ש ס"ק ט"ו וט"ז כי לע"ד צ"ע שכ' שמהסוגי' מוכח דרשאי ליתן דמי ט"ה למי שתרצה ושוב כ' כתבו תו' אם מכרה הכתו' בט"ה אין לו פירות מן הט"ה וזה מבבואר בהגמרא ט"ה לאשה ואין וכו' אלא כונתו שכתבו תו' וא"צ ליקח קרקע בעד הפירות ואם ר"ל שבגמרא לא נאמר אלא שא"צ ליקח בדמי ט"ה קרקע והתו' ביארו יותר שאף אם מעצמה קנתה בם קרקע הפירות ממנה נמי שלה לגמרי ולא צריכה ליקח בהם קרקע א"י היכן רמיזא דבתו' לא נזכר זולת שכתבו ונראה דפירי דפירי דהתם לא הוי כי האי דהכא ר"ל אף דעל דמי ט"ה ועל דמי הכפל של ולד בהמות נ"מ טעם אחד דלהכי לא תקינו שיהי' של הבעל לגמרי כפירות נ"מ משום דפירי תקינו ולא פירי דפירא (ודע דלהכי נקראו דמי ט"ה פירי דפירא אף שהם פירות נ"מ עצמם מפני שהם פירות כפולים דכבר יש בידו הנ"מ או הצ"ב לפירות להכי הדמי ט"מ פירי פירות) מ"ה אין דיניהם שוה דהכא מבואר דלגמרי שלה ולא לנ"מ מדנאמר ואין הבעל כו' ושם לא נאמר אלא משלם כפל לאשה ולא יותר משמע להו דאך שלה הם לנ"מ וכן הרמ' דקדק בזה שלא להוסיף מהמבואר בגמרא אבל מהב"ש שכתב וא"צ ליקח קרקע בעד הפירות דהיינו אם כונתן כנ"ל מזה לא איירו כלל ופשיטא לי דלסברת תו' גבי נתן מתנה ה"ה בט"ה וכנ"ל ותו כתב וכן מוכח שם דאל"כ מה פריך כו' אם יש לו חלק בפירות א"ו דא"ל שום כי' זה יותר תימ' דאם רשאה לאכול הדמים אלא שאם הותירה וקנתה מעצמה קרקע הוא דיש לו זכות בהפירו' מה יזיק לה להקושיא ותזבן ואפילו נדחק דכונתו להוכיח מקושי' הגמרא דלא נימא ההו' אמינא שכתבתי שדמי ט"ה משועבדים דוקא ליקח קרקע כדי שימכרו הפירות ומהפירות ילקח קרקע והבעל יאכל הפירות זה נמי לא מכח מידי כאשר אבאר ותו':
כ' ומזה מוכח נמי כו' דאל"כ איך ס"ד וכו' וא"י מנין לו כל זה דאי נימא דברור לו שאינו יורש אותם ולהכי ברור לו שתוכל ליתנ' דמה"ת לא כיון שאינה מפקיע שום זכות זה גופי' ק' מנ"ל דודאי מסתבר דיורש אותם דלמ"ד ירושת בעל ד"ת מה ענין פירי דפירא לא תיקנו ופשיטא דיורשם ומסתמא ה"ה למ"ד דרבנן וא"כ פשיטא דנמי לכתחילה אינה רשאה ליתן וכדסבר הרמ"ה בנתן מתנה אלא שאם נתנה קיים וכנכסים שא"י דלכתחיל' לא תמכר והיא בהאשה שנפלו ובסי' צ' בש"ע וביאר הר"ן משום הפקעת הירושה וכ' נמי סברא הנ"ל ע"ש ולפי הא"נ שכתבתי בדעת התו' מדבריהם בכתובת דבנתן מתנה בלא זכות פירות ובלא הסברא דאדעתא דהכי יהיב מ"מ שייך תק"א להיות מכרה בטל משום הפקעת הירושה י"ל דה"נ בדמי ט"ה מפני שיורשה אף מתנתה אפילו בטל ואי דברור לו מן הש"ס דתוכל למכור לכתחילה ומזה פשוט לו דאינו יורשם זה נמי ק' מנ"ל ואי מן הקושי' ותזבין ותתן אטו בדידה תלי' אלו הברירה בידה פשיטא דפגיעתה רעה א"ו דתזבין בעל כורחה ע"י כפיות ב"ד כדי לסלק שעבוד דין תורה שעלי' וא"כ י"ל דלעולם אסורה לכתחילה אלא דזה חשוב כמכרה בדיעבד ע"י השעבוד ולע"ד אפילו להרמ' שבח"מ סימן ק"ד ורמ"ח דסובר בדין אחיך דאף אם מכר הראשון קיים מ"מ אין ב"ח גובה ממתנה זו כיון דלא ימכור לכתחילה דוקא שם שהאיסור על העברת דעת הנותן ומסביר הה"מ שאין על הב"ד להגבות מה דעבדו איסו' והאיסור שייך לגבי כ"ע וגם האיסור חמור עד שהחכמי' קוראים אף המשיאו עצה רשע אבל בהאשה שאין כ"א אזהרה דלכתחילה עליה לבד שלא תפקע ירושתה פשיט' לי שמודה ותדע דהרי שם בהסוגי' מקשה ואי ס"ד ליתא לתק"א תזבין נ"מ והא ודאי אף בלא תק"א מבואר במתניתן ריש האשה שנפלו וב"ה אומרים לא תמכור וע"כ לא פליגו ב"ש אלא בנפלה משנתארסה אבל משנשאת כע"מ דל"ת ועיין בהר"ן מוכח מיני' דכל ל"ת מפרש משום הפקעת ירושה ואפילו רוצה אך למכור הגוף בלא פירות דאל"ה לא מוכח מידי לר"ש דיורש נכסים שא"י ומה מקש' ואי לית' וכו' אלא ש"מ דהכא הוי כדיעבד דמכר' קיים ותו אפי' למה שכתבתי מדברי תו' בכתו' דאף דיעבד מתנת' בטיל' במה שהבעל יורש נמי לק"מ דהא בסימן צ' פסקינן בנכסי' שאינם ידועי' אם נתנ' טרם שנודעו לבעל קיימת ואפי' מתנה שניתן לה משנשא אם נתנה קודם ידיעתו קיימ' והפשוט שדמי ט"ה הם א"י דלא אדעתא דהכי נשאת וא"כ כשנשתעבדה טרם שמכרה הא הוי כמוכרה טרם שנודעו (דהא לגבי הנחבל חשוב הט"ה כמו מינה ואילו מן גלימא דמשוע' למכור בט"ה ואין דומה לנפלו לה נכסים בירושה בתר הכי שבארתי סימן צ"א דאינו גובה ע"ש ודוק כי הכא הוא והיא לא יזכו בהדמי ט"ה הב"ד מחליטם לה נחבל ע"י שמעבודה דמינה) ושפיר פריך ותזבין ולעולם י"ל דאם מכרה בט"ה ונתנה בתר דנודע לו דבטל מתק"א מדיורשים כמו לתו' בנתן לה מתנה אך לע"ד אין תי' זה דתו' מוכרח כי משמעות תק"א אינה כ"א על נ"מ ולא על מתנתו או דמי ט"ה ולהכי לא זכרוהו בגיטן ובזה נסתר נמי הוכחתו מן הש"ס אף למה שרציתי לדחוק דאפילו אי נימא דיש שעבוד על דמי ט"ה ליקח בהן קרקע על אופן הנ"ל מ"מ מקש' שפיר ותזבין כנ"ל דמשעה שנשתעבדו הוי כמכרה טרם שנודעו וקיימת אפילו בנ"מ עצמם אבל באמת כבר הוכחתי בפשוט דזה לא ס"ד והעיקר שדמי ט"ה ודמים הניתני לה מבעל שוים אלו ואלו רשאי לאוכלם ואם מתה והותירה יורשים ולהכי לכתחילה ודאי לא תתנם ולשטת תו' אפשר אף בטילה ואם המתנה קרקע או הדמי ט"ה קרקע היו או שקנתה בהדמים קרקע להרמ"ה הרמ' ורשב"א משמע שהפירות נמי לגמרי שלה מפני שגדלים על שדה שלה ולהתו' הם נ"מ כאלו באו לה מעלמא ומה שהח"מ כ' דמשמע דרשאי ליתן לכתחיל' דסתמא אמרו בגמרא ט"ה לאשה ואין לבעל בהם כלום בהגמרא ל' זה אינו אלא שרש"י ז"ל כ' לביאר על אביי שרצה להוכיח דט"ה לאשה דאי לבעל הוו לימרו לי' וכו' ואי כונת אביי לאשה היינו אך לנ"מ עדיין יקשה מדוע ישלמו כל דמי ט"ה לאשה כאלו לגמרי שלה לכן הוסיף לבאר דאף כוונת אביי שלה הן ואין לבעל בהן כלום כפסק רבא ואין הבעל אוכל פירות אבל להוציא מזה דין נתינתה לכתחילה לע"ד אין לנו ודוק:
גלוים וידועים כ' הח"מ וא"י לטעון וכו' א"כ היא נקראת מוחזקת ולפ"ר דבריו למותר שהרי מכח קושי' זו הכריחו תו' ב"ב נ"א ע"ב ד"ה קבל דבמעות שאינם טמונים ל"מ תפיסתו לענין שיוכל ליתן לגמרי הם שלו ובזה הושוו כה"פ דהא להרמ' תמיד היו דין מעות זה לו לפירות וכמו כן עתה אחר הקניי' ולתו' איפכא תמיד היא נאמנת במעות גלוים עכ"פ לומר לגמרי שלי וכן עתה אחר התפיס' ולהכי קנתה:
נתן לה אחד כ' הב"ש ומבואר בבעה"ת כו' אינו יורש אותה ומהרמב"ן שהעתקתי סעיף י"ב משמע' דיורש זולת בשהתנה ע"מ כו' בחייו ובמותך וע' ש"ך ח"מ סי' ס"ב מסופק בזה:
אא"כ התנה וכו' יש לחקור באופן זה שיש להאשה מה שאין להאיש בהן אכילות פירות וכן אם מכרה כתו' דסעיף ז' וכן למה שהבאתי סימן ע' בשקמצה די"ל דנהי דאיין הדין בהם ליקח קרקע ויכולה לאוכלם מ"מ אם הותירה ומעצמה לקחה דבר הע"פ זה הקנין הוא נ"מ והפירות דבעל ואל תתמה הא קנתה במעות שהן לגמרי שלה שהרי בנתן לה מתנה השדה לגמרי שלה ומ"מ לשט' התו' סע' ז' הפירות הגדלים אמרו דלא עדיפו מאלו באו לה מעלמא והן נ"מ ה"ה בנ"ד י"ל דכע"מ דמה שקנתה בהדמי' קנין מחודש זה א"א לה ליקנות בלא בעלה לענין אכילות פרות וכללא אמרו אין קנין לאשה בל"ב ונהי דלשט' הפוסקים אפילו כשמואל דסתם ע"מ שאין לבעלך רשות נמי מהני והפשוט דאפילו היא שדה ועושה פירות שאף הפירות לגמרי שלה ואפי' לשטת תו' הנ"ל היינו משום דקנין שדה זה בא לה ע"י תנאי הנותן דוקא באופן שלא יהא לבעלה רשות בה ובהיוצא ממנו אבל מה שקנתה שדה אחר בחליפי פירו' אלו זה קנין מחודש א"א לקנות בל"ב ע"פ תקנות חכמנו שזיכו לו פירותיה בכל מה שתקנה ולא עדיף קנין מחודש זה מירושה שנפל לה ויש דמות ראי' לסברה זו מדברי ר"י פ' הכותב שפסקינן כותי' בסי' צ"ב דמפרש הגמר' בת"ר אלו הן וכו' בדף פ"ג ע"ב ע"פ פי' הרא"ש דלר"י מתניא והיא דע' הי"א שם והיינו כדתי' הגמרא בסוף הסוגיא כיון דאכלתינהו לפירות פירי פירות מהיכי אלא בדשייר נשמע מר"י אף שכתב דו"ד אין לו בנכסייך ובפירותיהן והיא רשאה לאוכלם וליתנם למי שתרצה מכל מקום אם מכרן ולקחה בהן קרקע היא נ"מ והבעל א"פ וי"ל ע"כ ל"פ חכמים אלא דס"ל דאף מפ"פ סליק משמע הא פירות שהן שלה שלא מחמת סילוקו אלא דמעלמא אתו לה באופן דלא זכה בגווייתו מודים דמה שקנתה בהם שהבעל זוכה בקנין מחודש זה שיהי' נ"מ ותדע דאל"ה ק' לשטת התו' ב"ב נ"א ע"ב דס"ל דבמעות גלוים אפילו תקף הבעל מוציאין מידו ונאמנת שלי הם לגמרי וניתן לי ע"מ והיא שיטת הי"א שבסימן פ"ו סעיף ב' בהג"ה וע"ש בב"ש שמפרש לנכון הכי דעתם וכן מוכח בד"ה קבל שכתבו ועוד מדקאמר רבא דבמעות שאינם טמוני' קנתה משמע דאם תקף מוציאין דאם א"מ אמאי קנתה הא יכול לומר להוציא מידה נתכוונתי כי לא יכולתי להוציא בענין אחר ואפילו בב"ד עכ"ל ואלו דלאחר התפיסה אינה נאמנת לגמרי שלי כ"א לפירות עדיין יקשה אמאי קנתה לימא דלהכי נתכוונתי להוציא כדי לאכול הפירות דהא בעודם בידה בלי ספ' להתו' נאמנת לגמרי שלי הם בהסכמת הב"ש ס"ק ך"ז וכן כ' הש"ך ח"מ סימן ס"ב דאל"ה עדיין יקשה אמאי יחזור לאשה יודיע לבעל דדילמא יטען הפירות שלו ואף שחתני החרי"ף מו' יודא שי' בהיותו במחיצתי דחה קצת דלא צריך לחוש לזה דדילמא עדיין מעות שאינם ידועים לבעל נינהו ולא זכה בהפירות מ"מ מוכרח מהרא"ש להדי' שמבאר דאפילו עבד נאמן במה שבידו שניתן לו בע"מ ומה"ת יגרע אשה אלא ש"מ דאף אחר תפיסתו במעות שא"ט מוציאין ונאמנת בכל דבריה וא"כ ק' היכי קאמר רבא הלכתא קנתה והבעל א"פ דהיינו סעיף ט' ואייך שייך בזה לקבוע הלכה הא בדיד' תלי' דאם טוענת שלי לגמרי הן אף פירות אינו אוכל האמת דהב"ש סס"ק ז"ך כ' ולהני פוסקים כו' והא דאיתא בש"ס איירי כשאינה טוענת זה לע"ד דוחק וגם סתימ' הטור ורמ"א סעיף ט' ל"מ הכי מדלא ביארו לשטתם סעיף ו' דבדידה תולה ותו כ' גם י"ל כתקנתה קרקע כו' תו אין לה מגו וכו' וזה ודאי אינו דא"כ עדיין יקשה מדוע קנתה הא יוכל לומר להוציא כוונתי עכ"פ כדי לאכול הפירות ושלא יהי' לה מגו ותו מה יענה לפי' הנ"י שמביא סס"ק ך"א דמעות גלוים היינו שידוע שנתנו לה בע"מ ואיך קאמר שאם קנתה באותן דמים דהבעל יאכל מהם הפירות וא"ל דס"ל דע"מ שאין לו רשות לחוד ל"מ עד שיאמר ועשי וכו' ק' חדא למה מסיים כלל ההיא לישנא יתרה דע"מ ותו דאם הדבר ידוע הא סתמא בעדים ופשיטא ק' איך סותם הלכה הא אפשר להתברר ע"י העדים באיזה אופן ניתן לה אלא ש"מ כנ"ל דבכל ממון שבעול' מ"מ אם קנתה דבר הע"פ הפירות דבעל אלא דאפשר לדחוק דרבא על הרוב מדבר שרוב המעות שביד האשה הם נ"מ ועיקר חדושו בהלכתא דלא נימא דמכירתו כנתינתו שהוא לגמרי שלה משום בעין יפה נותן ה"ה במכר אף בדמי נ"מ נימא בע"י מכר לגמרי קמ"ל דמוכר בע"ר מוכר ולעולם י"ל דאם קנתה בממון שהוא שלה לגמרי אף מה שקנתה הוא שלה לגמרי וכה"ג אפשר לדחוק לפי' התוספו' דבטענתה תלי ומ"מ לא איירי כ"א כדכ' הב"ש בדלא טענה ועל הרוב ידבר והחדוש כנ"ל ואף הראי' מדברי ר"י לדעת הרא"ש אפשר לדחו' דש"ה דהסילוק בא מכחו להכי אמרינן דשייר לעצמו זכות פ"פ ולא נתן לה כ"א שתאכל ולא תקבץ קרן הע"פ ובזה נמי יש לדחוק שא"ד להמבואר בב"ש סי' צ"ב ס"ק ב' משא"כ מה שקנתה בדמים שהם שלה לגמר' י"ל הבא מכחם כמותם וגם הראיה מתו' בנתן מתנה אפשר לחלק דוקא בפירו' הגדלים מעצמם על השדה שהוא לגמרי שלה מ"מ כיון דממילא באים בלי המצאתה לא עדיפו מנפלו לה בירושה אבל מה שקמצת וממציא תחבולה לקנות יש לומר דהוא שלה לגמרי כגוף הממון ואולם סתימות הפוסקים סעי' ט' משמע כדסברתי וצ"ע:
עליה להביא ראיה הרמב"ן ז"ל כ' הטעם שכל מה שביד האשה בחזקת הבעל שיאכל פירות דמשום איבה וקטטה התקינו ואם נאמנת נקיט ואתי תגרא ולפ"ז יש ליישב קושית הש"ך ח"מ סי' ס"ב על הה"מ שכ' טעם דנאמנת באתה נתת לי דחזקה אינה מעיזה והקשה בטוענ' גרשתי א"נ אף להרמ' לענין תוספת וי"ל נהי דאין להאמינה לממון מכח חזקה דאינה מעיזה היינו להוציא אבל במה שמחזקת דמעיקרא דדינא נאמנת אלא כי היכי דלא נקיט תיגרא בטלו נאמנתה מ"מ בטענה דלא עבידה להעיז במה שידוע לבעל שמשקרה שבקוה אדינא אך על טעם הרמב"ן הנ"ל ק"ק דאם כן אף אם ניתן לה מתנה יהא שלו לגמרי כמציאה שהיא שלו מטעם זה כדאיתא בירושלמי שהביא שם הרמב"ן אלא שכ' הגע עצמך שנתן לה אחר במתנה כן ומשני קול יוצא במתנה ואין קול למציאה ופי' הרמב"ן וכו' ומיהו במתנה לא חשו לכך שקול יוצא למתנה ולא מעיזה לומר שלי הם והם נמי דברי הב"ש בשם בעה"ת ס"ק ך"ד וא"כ לגמרי תהא נאמנת ולא יחושו לתגרא וצ"ל דוקא להמציא יש מאין שתגנב ותאמר במתנה ניתן לו אינה מעיזה אבל אחרי שניתן לה סתם וקול יוצא אפשר דמעיזה לשקר ולומר שניתן בע"מ וזה נמי ל' הה"מ פ' ך"ב מה"א ותירצו קול יוצא למתנה וכו' פי' לפיכך לא תקנו בטוענת מתנה שלא תהא נאמנה לפי שלא תעיז ולפ"ז ודאי צודק פסק הרמ' כנ"ל דבאתה נתת חשוב ממש כמתנה סתם שנאמנת לכ"ע מטעם דלא חציפא דהא יש מאין הוא תו כ' הרמב"ן טעם ועוד שידו עדיפ' מידה לפיכך היא המוצי' ועליה הראי' ולפ"ז נכון מה שחולק שם להדי' על הרמ' ופוסק דאפילו טוענת אתה נתת דא"נ דכיון דחשובה מוציא לענין פירות לא אלים החזקה דאינה מעיזה לאפוקי ממון כדהוכיח הש"ך ומשמע דהרמ' לא ס"ל כהרמב"ן בטעם זה ויש נ"מ לענין ספיקא דדינא אם הבעל אוכל פירות אם לאו כדרמזתי סימן ע' וכ' הרמב"ן ז"ל הוכחה לד"ז תדע שאלו נאמנת איך אמרו אבל אם אמרו בשעת מיתה של פלוני הם יעשו פי' לפירושה שאינה נאמנת ליהמני במגו דאי בעיא אמרה אחר נתנה לי בע"מ שאין לבעלי רשות בחיי ובמותי אלא מה שתאכלי לפיך וכו' וכדאמרינן לענין בכור אלו בעו למיתן לי' מתנה מי לא יהיב ואעפ"י שבאה לאחר מותה וכ"ש הכא וזה אפשר לדחות כדכ' הב"י בשם י"ח ודוחין ראיה זו דהיינו די"ל דל"ח מגו משום דלא מעיזה מפני שלא יצא קול וכנ"ל:
אך תו כ' ועוד שאם יכולה לומר כן אף כשמתה יורשיה יטענו אין הבעל יורש והואיל והללו באין לירש והללו וכו' יחלוקו למה אמרו יחזור לבעלה שהוא יורש א"ו שהחזקה כל שבידה כדין נ"מ ומתנה סתם שהבעל אוכל פירות ולהחולקים ע"כ דמודו דכ"ז שלא טענה ברי הם בחזקת נ"מ אבל בטוענת סברו דנאמנת ומשמעות סתימות החולקים דאפילו ל"ל שום מגו נאמנת כן כ' הש"ך סי' הנ"ל ודלא כדכתב הב"ש סס"ק ך"ז וכאשר כתבתי לעיל אלא כהש"ך דדוקא לאמרה של פלוני הצריכוה התו' מגו אבל שלי הוא נאמנת בל"מ וע' סעיף פ"ו ודו"ק.
הג"ה וי"א הא כו' דוקא במ"ט כ' הב"ש אבל מה שמחלק כו' ולע"ד א"ז מוכח מהרשב"א בתשו' סי' תתק"ו והיא בב"י פ"ו דז"ל אשה שקנתה חפצים מבעלה במ"ט דלא קנתה דלגלוי זוזא דעביד הילכך ימכר מה שלקחה וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אבל לתפסה כול' ביד הבעל לא דאין לו כ"א פירות ומשמע אפי' טוען ברי שהממון שלו א"נ וק' הרי אזיל בשטת הר"י שמשוה קניות קרק' והלואה דבמ"ט נאמן בטוען ברי וע"כ דוק' במכר קרק' במ"ט דמאחר דלא קנתה ממילא הקרקע בחזקתו וחשוב תופס במעות יוכל לטעון וכן בהלואה דהיא תופסו בנייר והוא בהמעו' דשטר לו כגבוי שפיר מקרי תופס (וע' בס' ת"ך סי' ק"ל ואין דבריו מזיקי' דברי אלה דהכא דעל גוף הממון שתפס מן האשה שפיר חשיב תופס דומי' דהטוען על הכתובה שמביא שם) אבל בחפצים אף דלא קנתה מ"מ הרי תופסה בהחפצים תמורת המעות וחשובה מוחזקת וא"כ ק' הרי בזה נמי נוטה לשט' תו' שבמה שבידה נאמנת דלגמרי שלה ולמה יאכל הפירות א"ו דמחלק דוקא במ"ג נאמנת על הכל משא"כ במ"ט כמו שאם הבעל תפסן מגריעותא דהטמנה נאמן שגנובין הן כן אפי' בידיה חשדינן אותה שהיתה רוצה שלא לעשותם ידועין לבעל כדי שלא יאכל הפירות ולהכי א"נ שלי הם לגמרי ולתשו' זו רומז הד"מ ס"ק ג' ע"ש (וע' ש"ך ח"מ סי' קך"ז) ודע דלדעת ההג"ה אם מחולקים בזה היא אומרת גלוים היו לו והוא אומר טמונים היו ודאי היא נאמנת דדוקא בלותה והוא מוחזק במעות הוא נאמן כיון שהשטר שבידה חשוב אינו מקוים אבל אם מוחזקת נאמנת ותשו' הנ"ל הי' ידוע שהיו טמונים ובזה לע"ד אף דעת התו' ורא"ש מתישב בשטה זו:
ודוקא בשאינם נו"נ ע' ח"מ כ' וכן פ' בש"ע ח"מ ע"ב וע"ש בש"ך סק"ו מביא בשם בה"ת דאף בנו"נ נאמנת וא"ד לאונות ושטרות וכן מוכח דעת ר"ת שהתוספתא בכתו' דף פ"ח ד"ה לאפוקי והובא בהרא"ש ובהטור סי' צ"ו דאפי' שבועה לא הצריכה ומוקי' דההיא דאונות דוקא באלמנה ע"ש בהרא"ש אך תו' ורבים חולקים ומ"מ צ"ע קצת אם לא תוכל לומר ק"ל. וכ' הב"ש מיהו בנו"נ ואמרת אתה וכו' למה שביארתי לעיל טעם הרמ' דאך מטע' דאינה מעיזה שבקוה אדינא בלי ספק בזה מודה להרמב"ן שמשום חזקה דא"מ לחוד א"נ ויש לה מגו:
כ' הב"ש מיהו מהתוספת בסוגי' זו משמע כו' אף דכדבריו כ' הש"ך בסי' נ"ו בסוף מביאו מ"מ להמבואר בב"ש עצמו סימן פ"ו ס"ק ג' דבנו"נ אף דנאמר בהש"ע נמי יחזור להאשה אין פירושו כפירש הגמרא לשטת התוספת כי לשטתם באינה נו"נ אפילו עומד וצווח כדדייק התו' ורא"ש ושפיר יש לה מגו משא"כ בנו"נ כיון שהדין שלא להחזיר אלא בהודאות האיש פשיטא שאין לה שום מגו ונהי שבסי' פ"ו כתבתי שאין פירושו מוכרח ברמ"א מ"מ להתו' ודאי דא"א למיהדר לה בנו"נ בלי רשיון הבעל ומה מיגו אית ליה ולע"ד דברי הש"ך עם דבריו צ"ע (וע' ש"ך ריש סי' ס"ב):
ואם אמרה אתה נתת לי ע' בש"כ ונ"מ אם מת בעלה ל' זה איתא בש"ך שם ועליו לק"מ דאזיל לשיטתי' שפירש ד"ז משום מגו ובדליכא עידי ראיה ע"ש אבל להב"ש שכ' כהה"מ בדלית לה שום מגו כ"א מטעם העזה פשיטא דלאחר מותו בל"ז לא שייך ולא נ"מ מידי תו כ' והש"ך סי' ס"ב הקשה עליו כו' לכן יפה הקשה כנראה הש"ך תופס לעיקר מה דאינה נאמנת בניתן לי בע"מ מטעם ב' שהבאתי בשם הרמב"ן דידו עדיפה והיא המוציאה ויפה הקשה דנהי דאיבעי' דלא איפשטא היא מ"מ היא המוציאה ומה שכ' הב"ש וא"ל כו' דא"כ כו' לעולם שייך השבועה לבעל דברי' אלו לא הבנתי כלל (אך א"כ בפשוט היה יכול להקשו' דהו' ליה מגו להוציא) ואולם כבר כתבתי דנראה מהרמ' מדפ' דנאמנת באתה נתת דלא ס"ל אלא כטעם א' דהחכמים הפקיעו נאמונתה כדי שלא יתרבה הקטט ובאתה נתת לא חשו לזה משום דלא חציפא א"כ י"ל דלא סביר כלל החזקה שכל הנמצא בידה הוא לפירותיו אלא מטעם זה לחוד שלא יתרבה הקטט העמידו הנכסי' להבעל להפירות באם אינה נאמנת ומסתמא לא הפקיעו הנאמנות אלא בדלית לה המגו ושפיר הקשה הבעה"ת תו כ' וכל הדין של הרמ' איירי וכו' אף דכ' בזה דלא כמסקנת הש"ך לע"ד יפה כיון חדא כדכ' דלשון הרי שנמצא מעו' ודאי משמע בעדים ותו מה שכ' הש"ך דטענות אתה נתת עדיף בזה דלא הוי מגו במקו' חזקה לע"ד תמו' דאם כל נמצא בידה חזקה של הבעל לפירו' ע"כ משום דאמרינן הנותן מתנה לאשת איש חזקה דאינו מפקיע מהבעל הפירו' מה"ת נימא דלגבי נפשו לא יהא חזקה זו ונהי שהדין אם נתן לה סתם בפני עדי' אמרינן בע"י נתן ואינו אוכל פירות אבל בהכחשה מה"ת לא נימא מסתמא לא נתן כלל ואם נתן עכ"פ התנה שנותן אך על ע"מ לכן העיקר כהה"מ וקושיתו על טעמו ע' לעיל:
לוקחין דבר שפירותיו מרובי' ז"ל הרמ' וכ' הח"מ אם יראה לב"ד וכו' ומפירש"י ז"ל ל"מ הכי כי ז"ל ארעא ובתי ארעא זבנינן ששכרה מרובה ואינם מרקבת ושניהם מעכבי' הבעל יכול לומר וכו' ר"ל אם הבעל חפץ בארעא וכן אם הוא רוצה בית יכולה היא לומר אין רצוני בדבר שהקרן הולך וכלה הרי דמחמת ששכר הקרקע לא תלה טענתה והיינו משום דהפירות שלו כ"א במה שכלם והולך קרנה וא"כ י"ל אף בשכר בית מרובה טענתה עדיף וצ"ע קצת ואם נפלה לה דבר שאין גזעו מחליף כגון וכו' בטור איתא בל' זה ואפי' נפל לה אין גזעו מחליף אם ישאר קצת מן הקרן א"צ למכרו כגון שנפל אילן שקוצצים אותו לעצים ואג"מ קוצץ ואוכל כיון שישאר לה המקום ודחק הב"י לפרשו דנהי דמהרא"ש משמע דשני הפירושים על הכללא דמילתא אמת ומן פירש"י משמע דלפ"ז אבא זרדתא מקרי אג"מ והוי קרנא והכל ימכר מיד מ"מ סובר הטור דלענין אם נפל אילן הלכה כלישנא דאמרי לה פירא מדאמר ר"נ עיילא לי' גלימא פי' הוי ומכסי בי' ואזיל וזה נראה שטת ר"ת בתו' ד"ה כללא ע"ש ואולם הב"ש סס"ק ל"ד כ' ואם נפל אילן זקן אינו רשאי לקצץ כמ"ש פ' המקבל וכ' הר"ן משום הכליון ניכר ובר"ן לא מצאתי דבר זולת על הכניסה לו גלימא כ' אע"ג דמכלי' קרנא כיון שאין בליו ניכר כל שעה לא איכפת לן אבל רש"י ז"ל כ' והשחקין יהיו לה לקרן והר"ן כ' דבריו דלא יקשה להרי"ף מ"ש גלימא מהכניסה פירות תלושין ולומד ממנו דה"ה למה דמוכח מהמקבל דבנפל אילן זקן דאינו רשאי לקצות נמי הטעם דכליון ניכר וא"כ לשטתך ר"ת והטור יקשה הסוגי' דהמקבל והיא בדף ק"ט דלרבא דהלכתא כותי' קרנא הוי וזה תימ' אמנם לע"ד נראה דלק"מ ואינו דומה כלל דהתם דמעיקרא היו האילנות טעונים פירות נמצא בשעת ירידת המלוה לתוכה לא נחית כלל אדעתא דגוף האיל' ונשאר זכות האילן להלוה להכי אף שהזקין אינו יוציא מזכותו ונשא קרן משא"כ הכא דנפל אבא זרדתא או אילן זקן שאינו עושה פירות מיד כשהכניס' או נפל זכה הבעל בהגוף מתורת פירות כיון דאין לו פירא אחרינא ולמכור אין מזקיקן אותו ודוק בתו' הכא תמצא הסברה נכונה אך א"כ עכ"פ יוצא מהמקבל דאם נפל אילן טעון פירות ונתיבש דקרנא הוי ואינו רשאי לקצצו אבל אפשר גם זה אינו מוכרח כי י"ל דוקא גבי אשה שאלמוהו לשעבודי' דפירות עד דידו עדיפה אף בזה אלמוהו דאם נשאר אפילו דבר מועט נמי נחשוב לקרנה ומה שעומד לקצוץ לפירות משא"כ במלוה ולוה והקושי' על אביי היא מכח מכ"ש ובפרט למשמעו' הרמ' דמשום רבית נגעו בו ע"ש ליכא למשמע מידי משם ואם כונת הב"ש לנפל אילן זקן בלי שום קרקע כגון בקרקע דחברי' ולמד זה מדתי' הגמרא דאף אביי מודה היכי דל"ל קרקע מידי דקרקע הוי ומכ"ש לרבא זה א"צ ללמוד משם דפשיטא הוא כי מה בין זה לעצים תלושים ובגופא דההוא דינא צ"ע הרי"ף ורמ' וש"ע סתמו ולא נקטו כללא דגזעו מחליף כ"א על הלקיחה במעות דהינו פי' ר"ת ודין מה שנפל לה אינם מביאי' כ"א דינא דר"נ עז לחלבה וכמוס ונפל אבא זרדתא או מחפורו' של צריף השמיטו כנראה שבהכל סמכו דנלמד מדר"נ דהבעל יאכל הכל וזה ק' דבשלמא הר"ת והטור שפיר דימיהו לעיילה לי' גלימא דלדידהו תלה בשיור קצת וה"ה בא"ז דנשא' קרקע קצת משא"כ לשטתם דלא מצרכו שיור מידי וע"כ כדמחלק הר"ן דבכליון הניכר תלה א"כ א"ז דנמי ניכר מהראוי דליהוי קרנא דומי' דפירות ואף כי נדחק דמודו לר"ת דהיכי דיש שיור קרקע אפילו בכליון הניכר חשוב פירי זולת בדלא משייר הוא דמחלקין בין ניכר להיכי דמכלה מעט מעט מ"מ צ"ע מנין יש ללמוד סברה זו דלפ"ר משמע מהמקבל איפכא דקרנא הוי וע"כ דלמדוה מחפורת של צריף דאפשר סוברים דנמי חשוב כליון הניכר ומ"מ הוי פירא לבעל משום שיור הקרקע א"כ הי' להם להעתיק עכ"פ מחפור' וגם מן הסוגי' משמע דר"נ למד דינו מן מחפורו' אליבא דחכמים ש"מ דלא הוי כליון הניכר וצ"ע:
נפלו לה עבדי' כו' לא ימכרו ע' ב"ש ותירץ דבריו כדי שלא יקשה על הרמ"ה דס"ל דאף האשה יכולה לכוף להבעל מן הכניסה עז והם דברי הח"מ ותי' דסברת הרמ"ה הכי שהחכמי' השוו מדותיהם דכיון שהוא יכול לכוף למכור אף היא יכולה לכופו משא"כ עז שניהם א"י לכוף זא"ז ושוב כ' סברת התו' דנשמע מהם דהחכמים שקדו על טובת הבעל לכן הברירה בידו דהיינו דע' הרא"ש אך שוב כ' ולהרא"ש צ"ל וכו' היינו אם רוצה לאכול ואם רוצה י"ל דיכול למכור וכן משמע בתו' ד"ה כללא ושם לא משמע מידי וגם א"י לפרש באיזה אופן שייך דינו אם העז גופה שלה דהיינו שטת רש"י ורא"ש פשיטא דאין רשאי למכור משום שבח בית אביה ואם בעז שאין לה בה אלא חלבה והוא גם היא רוצה למוכרה לחלבה היינו סעיף י"ז דהיכי דליכא רווח ביתא דאינו רשאי ובדאיכא רווח ביתא מה"ת דלא ולענין שיהא יכול לטעון דרוצה למכור ולקנות קרקע שעושה פירות מהטענה שיש לו בא"ז ודאי דלא וא"ד לא"ז שאינו עושה כדי טיפולו:
נפלו לה פירות כ' הח"מ אבל לפי' הרמ' כו' ר"ל דאם נפל קרקע אך לפירותיה כל ימיה דהיינו דקל לפירותיו והיו בשעת נפילה נמי עלייהו פירות מחוברים נמי שלו וק"ל:
עבדי נ"מ הח"מ מביא דעת הרא"ש בשם בה"ג ואולי למד משפחה דמשמ' לו דע"כ לא פליג חנני' כ"א דלא חש למיתה משמע הא מיתה מודה לת"ק ומשמע מלשון חנניה דאמר עשו ולד שפחת מלוג כולד בהמות מלוג דשווים ולהכי אף דבבהמה אפשר דחשוב עורה שיור מ"מ נראה לו דשוים הם ולא נזכר שיור העיר לת"ק כ"א להציל מחשש מיתה ולא בשמתה וק"ל תו הביא דהכפל לא זיכו לבעל וכתבו התו' בהמקבל דף פ"ט וצריך טעם מאחר דתרווייהו מחד טעמא דפירא דאתו מעלמא לא תקינו לי' רבנן מדוע ישתנו בדינייהו ואפשר דדוקא במה שהיא הממציא להביא פירי דפירי דהיינו במה שמכרה היא דלגמרי שלה אבל כפל נהי דמה דאתא מעלמא לא תקינו לו מ"מ לא גרע ההוא דנפל לה מבלי המצאתה מירושתה וכבר כתבתי המשמעות בגמרא שממנו הוציאו חילוק זה והמהרש"א ז"ל כ' טעם אחר וק"ק דא"כ בכפל של בהמות מלוג עצמו דילפו התוספת במכ"ש דלאשה נימא דיהי' שלה לגמרי:
וליטול ולד השפחה כ' הב"ש גם נראה מהרי"ף אם הבעל מוכר פירות ולוקח קרקע אז הקרקע שייך לה וא"ל אלא הפירות כי הפירות לא תקנו חז"ל אלא לריווח ביתו ולא לקנות קרקע ור"ל מהרי"ף שסובר ולד ולד ב"מ לאשה משום דכל פירי דפירא ואפילו מגופי' ל"ת לו (ודבריו סובבי' להעתקתו ס"ק ל"ז) והוקשה להרי"ף מדקתני איזה הם פירו' ואיזה הם פ"פ ותי' דהא דאמרינן דאוכל פ"פ מפרש כגון שמכר הפירו' ולקח בדמיהן קרקע דכיון דלא אכל פירא דינא הוא דליכול פד"פ דקיימו במקום הפירו' אבל הכא דשקיל פירא לא שקיל כפל דהוא פד"פ וכ' הרא"ש ולדידי' נמי הוי ולד ולד לאשה ולא מסתבר דכיון דולד דידי' ואי בעי שחיט ואכל דליהוי ולד דידי' לדידה וכנראה שהבין הב"ש מהרא"ש דמודה דאם מכר פירו' ב"מ וקנה בדמי' קרקע שהיא נ"מ מדאך משיג על ולד ולא משיג נמי על גוף הדין דקנה קרקע בדמי הפירו' דלא מסתביר דליהוי דאשה ודחק משום רווח ביתא וזה לא נשמע דיהא שייך רווח ביתא על מכירו' פירו' שבכל שנה ושנה ואפי' במוכר להוציא הדמי' ומכ"ש בלקנות קרקע בהמותר שא"י לאוכלם כמבואר סעיף י"ז ותו ריש פ' הכותב כ' הרא"ש על הברייתא דהוקשה להרי"ף בל' זה והך ברייתא אתי' אליבא דר"י דלרבנן לא משכחת פ"פ אם סילק עצמו מפירו' גם מפ"פ א"א ואם לא סילק גם הקרקע שלקח בפירו' היא שלו (וע' ספר ע"פ) הרי להדי' דל"ל סברתו דרווח ביתא ואם כהבנתו בהרי"ף דהקרקע שקנה במותר פירות היא נ"מ יותר הי' לו להשיג על זה דלא מסתביר ותו להבנתו לא יוצדק כלל שם פ"פ על הפירו' הגדלים בקרקע זו כי שם זה אינו נופל אלא על דומי' דולד ולד שהולד ראשון הוא פירו' שהם שלו משא"כ קרקע זו שהיא נ"מ הפירות נקראים פירי נ"מ ולא פ"פ ולע"ד אין זה כונת הרי"ף דמודה שהקרקע שקנה בדמי פירו' שלו כי הוא עצמה כמו הדמי' שהשיג בהפירו' אלא דהוקשה לו למה ישתנה דין פירו' הגדלי' בקרקע זו שהם פ"פ להיות שלו יותר מולד ולד ע"ז מתי' דשאני בלקיחו' קרקע דשוב פירות אלו דהיינו הקרקע אף כי היא שלו מ"מ א"א לו שוב לאכול מן הקרקע ואם לא יאכל פירותיה אבד אכילות פירותיו הראשוני' לכן הפ"פ הם לו לאכול כמו שהי' לו לאכול הפירי' ראשונה משא"כ בכפל דגוף הולד יוכל לאכול אינו אוכל הפ"פ ולמד ממנו הרא"ש דה"ה לולד ולד וכ' דל"מ ודע דלפי' זה לולא שאיני כדאי הי' נראה לי פי' הרי"ף מוכרח מהבריי' דפ' הכותב דהרי לפי' הרא"ש הוקשה לו לפורשה בדלא סילק דא"כ גם הקרקע שלו ור"ל דלדידי' אין חידוש דהפירו' של קרקע זו שלו כיון שהקרקע גופה שלו ולהכי משמע דאיירי שהקרקע אינה שלו וגם לדידי' אפשר לא נקרא פ"פ אלא מה דאתא מעלמא ע"י הפירו' ולא הגדל בגוף הפירא כיון שגוף הפירא דבעל ומוכרח לכאורה בשסילק עצמו ואליבא דר"י ולע"ד לדידי' איפכא ק' שכיון שסילק עצמו מן הפירא נמצא הקרקע היא נ"מ והם פירו' נ"מ ולא פ"פ ותו ק' מה דקתני מכר פירו' ולקח בהן קרקע כו' מה שייכו' דבעל לגבי הפירו' למכור וליקח בהם הא מסקינן אלא בדשיירא הרי שתולה בה ובדהשיג שם בעצמו על הרמ' מזה אלא ומכרה ונתנה מיבעי לי' ולהרי"ף ניחא דאיירי בלא סילק ומ"מ משמיענו חידוש אלו הן כו' ואלו הן פ"פ ר"ל מה שאוכל יתר על שאר פ"פ דלא תקינו לי' היינו באופן זה דוקא שכיון שמכר הפירות וקנה קרקע דשוב א"א לו אותן הפירו' דהיינו הקרקע לאכול להכי אוכל הפ"פ וע' סי' צ"ב:
וי"א דאם הם תכשיטי' כל דלא הכניסם לו כדי שיובלו משמע דקאי על בגדי' שהכניסה ובב"י לא נזכר כ"א על מה שעשה לה דמדמה למה שנאמר במה שעשה לה אדעתא דלמשקל ומיפק לא אקני ומ"מ יפה כיון דה"ה במה שהכניסה דכמו שמדמה התשב"ץ בהכניסה וא"צ לכולם דמותר ליתן אחת לצרתה דומי' דב' שפחות ה"נ במה שאינם ראוים לה כלל דיוכל ליתנם להאחרת דלא הכניסה שיופסדו וכבר זכה באכילו' פירותיהן כהכניסה גלימא אלא שאם ראוים לה היא קודמת משום רווח ביתא ובאינם ראוים מותר ליתנם לאחרת להשתמש כל ימי חייו והנשאר שלה וק"ל: