Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 95
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מאחר ע' ח"מ וב"ש ומה שהכריע הב"ש וכ' גם למ"ש לעיל ר"ל סימן צ"ג ס"ק ך' ע' נמי שם סעי' י"ט כי לע"ד אין זו הכרעה כוללת והכא אפשר דתלי' בפלוגתא דסי' ס"ט סעיף ד' בהג"ה באמרת איני נזוני' ואיני עושה אם יכולה לחזור ולע"ד ה"ה באלמנה וא"כ למ"ד אינה יכולה לחזור מיד שאינו רוצה ליתן מעשה ידיה מספק נפטרו מכל החיוב מזונות דדילמא הנזונית תנן משא"כ למ"ד יכולה לחזור דאף לשטת היורשים אינם פטורים לעולם דלמחר תאמר אתן מעשי ידי ואטול מזונות ושפיר י"ל נכסים בחזקתה ותטול מזונות בלא מעשה ידיה מספק דילמא נזונית תנן אך בל"ז אני מסופק לתי' אי נמי דתו' שהבאתי שם אם לא יש לומר דעד כאן לא פשטינן נכסים בחזקתה אלא לאנשי גליל דהלכה כמותם אבל לאנשי יהודא או במקום תקנה אפשר לא שייך כלל נכסים בחזקתה מדהברירה בידם לפטור משעבוד זה מעשה ידיה שלהם כ' הח"מ זה פשוט וכו' וכן מבואר בהה"מ פי"ח מה' אישות וא"כ העדפת נמי של היתומים ועל ידי דחק תליא בפלוגתא דסימן פ' וא"כ צ"ע טעם דהראב"ד באלמנה ששבחה קרקע יתומים מביאו הטור לחולק על הרשב"ם דאפילו בנזונות יהיה לעצמה ומה שהח"מ ס"ק ז' כ' דאיירי במטל' ומטעם שליחות יד ודאי אינו כמבואר בטור דבקרקע איירי וגם שליחות יד בלא אמירה ראו ליכא למ"ד כמבואר בתשו' ר"ש ב"ר אברהם שבמרדכי פ' מ"ש ויפה כ' הב"ש שאנ"ל דבריו אך מה שפי' הב"ש דאיירי באמרה ראו נמי אינה במשמעו' הטור ע"ש דאך בתר הכי התחיל וכ' עוד הרשב"ם כו' ומחלק בין אמרה ללא אמרה ועיקר פירש שלא אמרו מ"י שלהן אלא בקבועין כגון וכו' אבל במלאכה שאין דרכה לא דכיון שאין יכול לשנותה לאותה מלאכה אם עשתה לעצמה וק' מי עדיף מהעדפה דאי בעי לא עבדה כלל ומ"מ הוא של היתומים ואפילו לב"ש דאיירי באומרת ראו מה בכך אטו אשה האומרת לבעל קודם שתעדיף לעצמי אני עושה מי מהני תדע דמי הוי יותר אומרת לעצמי אני עושה מה אומרת קונם מ"י עליך דמ"מ אומר הת"ק א"צ להפר ולא חייש לשמא תעדיף משם דהעדפה שלו ולהראב"ד ז"ל אפשר דס"ל כר"ח דהעדפה שעל ידי דחק לעצמה וסובר דמלאכה שאינו יכול לשנותה אליה היא בכלל שע"י הדחק ומה דמיבעי לרבינא עשתה ג' וד' בבת אחת היינו בשכולן מלאכה שיכול לשנותה אליהן מחדא לחדא וקצת משמע הכי ממה דמסיק הגמרא דמציאה מחלוקת ר"ע ורבנן ופירש"י כגון כו' והיינו דאין יכול לשנותה אליה סתמא נקרא על ידי דחק אך הרשב"א בתשו' שבב"י כ' ומה שאמרתם שכל שהיא נזונית אפילו אמרה ראו כו' וא"א כו' אבל אם לדין יש תשובה שהרי האשה אינה חייבת לטרוח לסתור ולבנות ולא להתעסק ברבית אלא לעשות בצמר ואם רוצה הבעל לשנותה אינו יכול כו' וכיון שכן למה אנו דנים ריווח זה כמעשי ידיה וכו' זה ודאי צ"ע דהרי הר"ן פ' אע"פ ד"ה הלכה כר"א מעתיק בשמו דמסתברא דלא עדיף מהעדפה דע"י דחק הרי שסובר כרוב הפוסקים דע"י דחק נמי דבעל ומה נשתנו יתומי' וא"ל דס"ל כרה"פ דדוקא ע"י דחק שהוא בלילה הוא דהוי דבעל אבל ג"ד בבת אחד לא נפשט וסובר דעד כאן לא מבעי לן אלא ג' ד' שכל אחת מהחויבת אבל מה שאינו רשאי לשנותה אליה היא בדומה דג' ד' ובכלל האיבעי' והיא לעצמה דא"כ איך מסיק דמציאה דהיינו חפוש לסימן פלוגתא דר"ע ורבנן הא נמי א"י לשנותה אליה וכבר כתבתי מזה בקיצור בסימן פ' סעיף א' וצ"ע עד שכמעט מסופק אני בדעתם הרמה אם לא מחלקים בין אלמנה לענין העדפה:
אם היתה מניקה הח"מ וב"ש פירשו באינה נזונית ודלא כדפי' הח"מ סי' י"ג בנזונית ומה שדחק לו שם מה שמוכרחת להניק בשכר איירי במכירה ומשום סכנה ובאין מכירה באמת י"ל דאף בשכר אין חייבת אך בבאר היטב מביא פלוגתא בזה (וע' שו"ת סי' ה') ויראה דאפילו הפוסקים דס"ל בבעל אפי' אומרת אינו נזוני' ואיני עושה חייבת להניק באלמנה כ"ע מודים דכל חיוב מעשה ידיה במזונות תלוים דדאיק לשון בין נזונית תנן בין הנזונית ותדע שהרי הרשב"א מכת זו כמבואר ס"ס פ' בב"י בשם הה"מ בשמו ומ"מ פסק דין דסעי' זה:
צמצמה עי' סי' פ' הבאתי מחלוקת בשהרעיבה נפשה ואפשר באלמנה דמציאתה לעצמה כ"ע מודי' שהם שלה ואלו כן יש לדחוק קצת ולתרץ סתירות הירושלמי שבר"ן שפעם כ' אם הותירה ליורשי' ופעם מדמה למציאה וי"ל היינו אך בשהרעיבה אך לשון הטור לא משמע הכי:
ויש מי שכתב שהשבח לעצמה ע' ח"מ וב"ש וע' סעי' א' ומה שכ' הב"ש דאי באינה אומרת איירי לא עדיפה מאשה יורשת או אחד מהאחים כו' נלע"ד דודאי לא יהיב לה עדיפות דהרי בלא זה אף אי איירי דאמרה ראו ע"כ להראב"ד איירי נמי בשנזוני' הקטנים על ידה ועל שולחנה מתפיסות הבית כפי משמעותו בב"י ח"מ סי' רפ"ח שהרי זה לשונו ואם אמרו לב"ד כו' ואפילו שבחו נכסים מחמת נכסי' שב"ד נותנים להם רשות כ"ז שהם שותפין ונזונית מן האמצע הרי דע"כ הכא נמי איירי בהכי אף לשטתו וא"כ מה צריך לדחוקי הא אפילו בלא אמרה ראו אינו נותן לה שום עדיפות אלא מפני שנזוני' על ידה דימה אותה ליורשת וגם שם פסקינן דבשבחו מחמת עצמן דהיינו בטורח גופן דהכל של המשביח ולהכי אחרי שהחליט שאין זה בכלל מ"י השייך ליתומי' פוסק כולם לעצמם כמו שם ומטעם מחילה מפני שנזונים על ידה וקושי' הגמרא אשה לגבי יורשים מה עבידתה מפרש כהרשב"א בהתשו' שבב"י דמה ענין חלוקה להכא ודוק ולפ"ז נלע"ד אף דלפירושי אינו מדבר מענין אמרה ראו ובס"ק ט' צירף הב"ש דע' הראב"ד דמהני מ"מ מוכרח הכי דהא חזינן דמדמה אלמנה ליורשת לענין שבח מחמת עצמה ממילא משמע דה"ה אף מחמת נכסי' לענין אמרה ראו נגד זה בתנאי שנזוני' היתומים על ידה מתפיסות הבית ודע תו שכל שעוסקה בהעזבון במכירה וקניי' חשוב שבחו מחמת נכסי' ולא מחמת עצמה כדמוכח בהסוגי' מעובדא דר"ס ומה שהכריע הח"מ ומפרש וכן עיקר שבהרמ"א רק בלא אמרה ראו אבל באמרה ואינה נזונו' ובמטלט' שהשבח שלה יפה הכריע כי אפשר התו' והרא"ש מודי' מטעם דאינה גרועה מגזלן (אך צ"ע בח"מ סי' קפ"ג באיזה אופן נאמנת שנתכוונה לגזול) אמנם מה דמשמע מהב"ש ס"ק ט' וי' דבאומרת ראו לא הכריע הרמ"א אפילו בנזונית במטלט' לכ"ע מטעם הנ"ל ור"ל טעם הרשב"א דלא גרעה מגזלן ובקרקע לדעת רה"פ והיינו מה שפיר' ס"ק ט' הרשב"א כהראב"ד לחלוטין דשבח אינו בכלל מ"י ותו כתב וכן מוכח בתשובת הרשב"א בתחלת התשובה כתב במטלט' השבח שלה כיון שאמרה ראו דינה כגזלן ואח"כ לא כ' הטעם משום גזלן וצ"ל הטע' א' כ' במטלט' דשייך גזל אם אמרה ראו דינה כגזלן אבל הוא סובר דשבח לאו בכלל מ"י אפילו נזונית מכ"ש כשאינה נזוני' אפילו בקרקע דלא שייך גז"ל מ"מ כל השבח שלה ומדכ' זה דטעם א' כתב לדע' הפוסקי' דס"ל שבח בכלל מ"י כשנזוני' מסיים נמי ס"ק ט' על התו' והרא"ש מיהו במטלט' י"ל כו' מטעם הרשב"א וכן ס"ק י' אבל אם אמרה ראו והכל אפילו בנזונית זה לא נלע"ד כי המעיין יראה להדי' שלא עמד הרשב"א בטענה זו דשבח אינו בכלל מ"י לחליטין נגד הרשב"ם ור"ח כי תחלה כתב מי יוכל לדון עם שתקיף ממנו ולבסוף מסיים ואני כבר כתבתי מה שנ"ל בדין מ"י בכענין זה ואף על פי שאין דעתינו מכריע כו' ויש לנו לענות אמן ע"ד הרי שמה שכתב בעצמו שנראה לו בדין מ"י דהיינו שלא יהא שבח בכלל מ"י מודה כאן לרשב"ם ור"ח וגם הטעם א' שפירש הב"ש שכ' אפילו להשטה דשבח בכלל מ"י מ"מ במטל' שלה מטעם שקנאה בשבת גזילה אם שקצת משמע הכי מ"מ צ"ע רב דלפ"ז דכל שבח בכלל מ"י דליתומים מה יתן ומה יוסיף שקנתה בשבח גזלה אטו אשה שתגזול מבעלה או מאחר ונשבח באופן שהשבח נקנה מי איכא למ"ד דשל עצמה וה"נ בנזונית השבח גופי' בכלל מ"י ליתומי' וע"כ לפירושו לדחוק דחושב שבח גזילה למציאה אבל היותר מסתבר לע"ד דאף תחילת דבריו כ' אך לטעמו דשבח אינו מ"י (וא"כ פשיטא דהתו' ורא"ש חולקים) ומה שפרט מטלטל' היינו דלא סבר בזה כהראב"ד דאלמנה שהיתומים נזונים על ידה לדמותה ליורשת שמחלו היתומי' שבח דמחמת עצמה ובאמרה ראו ע"י הב"ד כדביארתי דעתו לעיל אלא דכנוכראה חשיבה ולהכי בקרקע דאינה נגזלת מה בכך שהשבח אינו מ"מ לא עדיפא מאחר היורד שלא ברשות ומה"ת דלעצמה משא"כ במטלט' אחרי שלדעתו שבח אינו מ"י ה"ה השבח גזילה דכולה שלה ועל זה כ' ומה שאמרתם שכל שהיא נזונית כו' לא אמר כלום דמ"מ מ"י שלהם ור"ל כדהקשתי דא"כ אף השבח גזלה שלהם ואני אומר מי יוכל לדון כו' וכיון שכן נזונית משל יתומים אם השביחה או הרוויחה במעות כו' אלא מן הדין הייתי אומר שכל שהרוויחה לעצמה היינו נמי במעות דוקא מטעם גזילה ובצריף דעתו דשבח שאין יכול לשנותה אינו בכלל מ"י ומה שלפני זה דסבר קצת מקרקע האשה אין חייבת לעקור ולנטוע זה לא כ' כ"א לברר דעתו שאינה חייבת בכל אלה לנפקותא דאם השביחה קרקע וניזוני' מ"מ יש לה כיורד לשדה חבירו ולא שיהא בכלל מ"י ליתומים אבל כהראב"ד אינו סובר ודוק ויהיה איך שיהיה אחרי שסברות הראב"ד והרשב"א שנראה מסכימים שלא יהא שבח מלאכות שא"י לשנותה אליהם בכלל מ"י שגבה מדעתינו כדהערותי סעיף א' וגם הרשב"א ז"ל עצמו לא לפסק מוחלט כ' דבריו כ"א דרך מו"מ לע"ד הכרעת הח"מ ברורה וישרה לא יותר אך דע שמה שמסיק הרמ"א ז"ל וכן עיקר ועי' בחלקת מחוקק אשר לע"ד בנוי ע"פ פסק הר"ש שבמרדכי גוף דברי הרא"ש ז"ל צ"ע אחרי שנראה מסכים עם הרשב"ם דאמירות ראו מועיל כדהעתיק הח"מ בשמו ס"ק י' דמדמה אותה בשביל השיעבוד ליורש מה כ' תו דקצת הלב נוטה דהיכא דהכתובה מרובה על הנכסים שאם היתה באה לב"ד היו מגבין לה הכל אע"ג דלא אמרה ראו כאומרה דמי מידי דהוה ארב ספרא דלא היה שביק גירסתו כ"ש זאת שיכולה לעכב הכל לעצמה דלא שבקה נפשה דאפילו במקום בני נפשה עדיפה לה אבל לא מלאני לבי לחלוק על הרשב"ם מן הסברא בל"ר עכ"ל ואיני יודע במה יחלוק עלי' הא מדבריו משמע דלא שייך סברתו לדמות לדר"ס כ"א בנכסים מעוטים מכתובה אבל במרובים ודאי אין לדמות והשבח ודאי של יתומים וא"כ אדרבה בזה מתורץ הרשב"ם ול"ק עליו מידי דלהכי פסק בהשביחה סתם במועטים דתטרף כתובה והמותר ליורשים משום דעד כדי שעור כתו' מדמה אותה אף הרשב"ם לדר"ס כדכ' ד"ה לא שביק דכל היכא דמאן דהוי כמו ר"ס וחשיבה כאמרה ראו נמצא דאין גובה משבח יתומים אלא דנפשה שקלה אבל המותר תו לא מדמינן לדר"ס והוי של יתומים ואף מה שנזונית מתפיסת הבית מריוח זה אין מזיק דעד כאן לא מפקיד הרשב"ם באמרת שלא תשקל מזונות היינו ממקום אחר משל יתומים אבל בעוסקת סתם ואנן מחשבין אותה כאומרת עד דתמצא שעור כתו' הרי כל מה שנזונית משל העסק משל עצמה נזוני' והרא"ש שמשיג ממש כהר"ש היינו משום שחולק דאף אמירות ראו לא מהני לה אבל דברי הר"ש צ"ע וא"כ להכרעת הח"מ להלכה דבמטל' מועיל אמירתה לע"ד יש מקום להקל עלי' במטלט' אף בסתם בנכסים מועטים ע"פ סברת הר"ש עצמו:
ויש חולקין אלא כל מה שהוציא ע' ח"מ מה שכ' ואין לך אומדנא דמוכח יותר שכל מה שאכלו היא והיתומים הכל היה מן השבח והקרן קיימת לה וכן משמע במרד' תימא שבהדי' פסק הר"ש שבמרד' כמהרי"ו שהרי זה לשונו הילכך אשה זו אפילו דמי אותן ט' סאין שהניח בעלה לא תגבה שכבר אכלה יותר מכדי דמיהן ומה שהשביחו היתומים לאחר מות בעלה לא היה משועבד לה לגבות ממנו מזונותי' והרי זה דעת מהרי"ו ממש ולדברים אלו בפשוט יש להשוות המהרי"ל ומהרי"ו דדווקא הוצאות מזונותיה חשוב מהרי"ו על הקרן כי השבח אין מגיעה למזונותי' אבל הוצאות מסים המוטלים על העסק ונדוני' בנים מה"ת יחשב על הקרן המשועבד לה וזה פסק מהרי"ל אלא דמסתבר להרמ"א ז"ל מדלא העיר המהרי"ל כלל לדרוש על המסתמא מה שהוציאה נמי תוך זמן העסק במזונותיה דמשמע דלא סביר כלל סברת הר"ש ומהרי"ו ומביאו בשם וי"ח ולע"ד אף דראיות הח"מ ממשמעות המרד' ליתא כנ"ל מ"מ להלכה ודאי יפה כוון דמסתביר טעמו דאין אומרין יותר ואיך תיסק אדעתין דתטרח קמי יתמי להשביח יתר על מזונותיה ולמזונותיה לא תטרח ותכלה קרנה הא אפי' תורא מדושי' אכל ובזה אזלה טענ' הר"ש דשבח אין משועבד למזונותיה כנ"ל דזה שייך בשבח שאינו ע"י טרחתה דמצד שעבוד הבעל הוא דאתיין עליה אבל שבח שהיא ממציא בטירחתה לע"ד אפילו במוחלת לבעל עיקר שעבוד מזונות נמי מהראוי שכל זמן שטורחת אך לפני היתומים שרשאה ליזון ממה שמרווחת לא תהא אלא כשותף שהמנהג ליזון מן השותפות כמבואר בח"מ סי' קע"ו ואפי' עבד עברי א"י לומ' עשה עמי ואיני זנך להכי הכא פשיטא שהסתם כפירושו וק"ל והנה כ' הב"ש ס"ק י' ונדוני' ותוספו' שליש נוטלת משבח כ"כ בנ"ש והוא בדיני השבעת כתו' סעיף ה' ד"ה ולא אחר מותו כ' אם הניח בעלה פחות מכדי כתו' והיא הרוויחה בממון אינה נוטלת כתו' מן הריווח מהר"מ מינץ צ"ג (וספר זה אין אתי) ומהרא"י בפסקיו ע"ה (עיינתי שם ולא אבוש שלא עמדתי כלל על דעתו כי הל' קצר) ומשמע מפשט דבריהם דאפי' הנדוני' א"ג מן השבח ששבח הנכסי' לא"מ ואינו כן דוקא עיקר כתו' ותו' א"ג אבל הנדוני' ותו' שליש גובאת מן השבח ובטור סי' צ"ה לא מיירי רק מן כתו' ולא מן הנדוני' וכן בסי' ק' דכ' הטור אין כתו' נגבית וכו' ולא מן השבח היינו דוקא כתו' ולא נדוניא כן כ' הב"י בשם הה"מ שנכסי צ"ב נגבים מן השבח שהשביח לוקח ולא מן היתומים כמו החוב וכו' ע"ש עכ"ל ובמהרי"ל ומהרי"ו שבהג"ה הכא לשני דעות עיינתי ואקוה שכל מעיין יראה להדיא שלא נחתו כלל להחלק בדין זה בין כתו' לצ"ב ובפרט המהרי"ו שכ' שלא יועיל משום זה מה שהפרישה ל' זהובים לצדקה מסתמא היה לה נדוניא ל' זהובים אלא הברור שאינו מחלק ודברי הנ"ש תמוהים ואינם שהרי מביא ראיה לסתור מה"מ שכ' להדיא דצ"ב אינו נגבה משבח יתומים והיא דעת הר"מ בח"מ סי' קט"ו ד' דאין ב"ח גובה משבח יתומים שהשביחו הם וא"כ הכא דאיירי בשהשביחה האלמנה ובנזונית הואיל ומ"י שלהם אמרינן אף השבח שלהם וכן לשטת הר"ש שבמרד' והרא"ש אפי' באינה נזונית כיון דבשלהם השביחה הכל דידהו אלא שבקרקע יש לה כיורד ברשות ובמעות שכר טירחה דבר מועט פשיט' דנחשב כהשביחו יתומים דהא בשליחות דידהו עבדה ולא כשבח דמאליו דהיינו עלה אילן וכיוצא בו וא"כ מ"ש צ"ב הא אף ב"ח אינו גובה משבח זה ואפי' לשטת תו' שבש"ך סי' הנ"ל הב"ח גובה משבח יתומים וי"ל שפיר דצ"ב נגבה יראה לע"ד פשיט וברור דכל זה אינו אלא בשבח קרקע ומשום דעיקר השבח מקרקע עצמה המשועבדת אבל במטלט' שהניח והיורשים מכרום או שהניח מעות וע"י מסחר הרויחו וכי ס"ד דשום אדם דב"ח יגבה משבח זה הא לדין גמר' אף גוף מטל' דיתמי לא משתעבדו ומתקנות הגאונים הוא דנגבה ומה"ת מה שמרוויחים בכח ידם בדבר שהגוף שלהם בלי שעבוד דאוריי' דאין השבח יוצא כלל מגוף הדבר המשועבד אך בכח תקנה שיגבה מהן הב"ח והרי אפי' מכרו המטל' אין חייב לשלם מהדמים כמבואר ח"מ סי' ק"ז ולעיל סי' צ"ג זולת לרבינו האי גאון מן גוף הדמים בתר התקנה דחושב אותן הדמים כאלו הניח' המוריש אבל מהריווח ליכא לע"ד וא"כ הכא שמטעם שנזונית או משום דעסקה במה שהגוף של יתומים סתמא לטובתם מה"ת ליגבות מריווח זה שום ב"ח וה"ה חוב צ"ב ודע דלדבריו אלו דברי הר"ש שבמרד' פ מ"ש שכ' אך בזה אינו מודה לו וכו' ואיך יתכן זה דהא תנן ולא האשה בכתו' א"נ בשבח וכו' עד שלבסוף כ' וההוא דיתומים אנו השבחנו כו' דמשמע דאם השביחו יתומים אין ב"ח גובה לא רציתי להביא ראיה דש"ה וכו' והיא שיטת תו' הנ"ל כל זה לא כ' לנדון מעשה דידיה שדן עליו משבח מטלטלי דודאי פשיטא אף לשטה זו אפילו ב"ה א"ג ממנו אלא שכ' הכי על גוף פסק הרשב"ם דאיירי בקרקע וכדבריו אלו ממש השיג הרא"ש על הרשב"ם ע' היטב אבל הברור לע"ד כדכתיבנא דבמטל' לכ"ע אין חילוק בין צ"ב לכתו' לנדון שלפנינו ואף בשבח קרקע למסקנת הש"ע כהרמ' וגבי קרקע היתומים מוחזקים בספיקא דדינא אין חילוק בין צ"ב לכתו' ובחנם העתיקו הב"ש והב"ה דברי הנ"ש כי הם תמוהים מעיקרא: