Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 99
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אלמנה כו' כ' הריב"ש סי' ש"א ומה שאמרת שפעם אחת באתה אשה לפני מורינו הר"ן ודן לישום לה בגדי שבת ולא של חול אולי תנאין היה ביניהם או שעשאה דרך פשר ועצה טובה מפני המוסר שבגדי אלמנותה שעשו לה היורשין לכבוד המת שלא ישומו אותן לה עכ"ל:
הנותן מתנה כו' היינו מה שאינו עשוי להתנאות בהן אבל תכשיטין לא כמבואר בהג"ה ואיתא בריב"ש דאפי' חתן השולח מתנות להכלה קודם הנשואין ואף על פי ששולח ומכריז זה נותן החתן להכלה אין הכונה למתנה גמורה ומעולם לא שמעתי מי שפקפק בדבר לומר שלא יהיו שמין תכשיטי כסף וזהב עכ"ל ועיין סימן צ' כתבתי דבזה עדיף מתנה זו דלכ"ע בעודה תחתיו א"י למוכרם בלא רשותה ואפי' להתפרנס בהם. ואולם כל זה שיטת הריב"ש ולפ"ר אין חולק עליו ואף מהר"א ששון סימן נ"ה פסקו להלכה. אך תימה ליה על הש"ע שבהב"י מעתיקו ובהש"ע השמיטו ועם שאני יודע ומכיר בחסרוני שאינני כדאי להרהר אחריו מ"מ אני אומר לע"ד הרשב"א פליג עליו דהנה זה לשונו דהריב"ש גם מה שאמרתי שבנדון זה התכשיטין הם שנתן לאשתו דרך מתני' דודאי מתנ' גמור' היא ואין שמין לה שכך כ' הגאונים ז"ל ואם כן כשהחתן נותן התכשיטים לכלה ומכריז ע"י שלוחו זאת החגורה נותן החתן לכלה הרי קנתה במשיכה ומפני מה לא תקנה אותם ואני אומר מה שכתבו בשם הגאונים אמת ומדעתי הוא מה שמצאת בעיטור דשדרו ממתיבתא דמאן דכ' מתנה לאשתו בשעת נשואין ומגרש לה לא אמרי' כי אקני לה וכו' וכל זה אמת אבל אין דבריהם אלא בנותן קרקע או ממון או מטלת שאינן מלבושים ותכשיטין ללבוש ולהתנאות ואינן בכלל מה שעליה וכו' אבל חתן הנותן סבלונות תכשיטים להתנאות בין שנתנם בשעת נשואין בין קודם לכן בעודה ארוסה אין זה מתנה גמורה ואף על פי ששולח ומכריז כנ"ל אין הכונה למתנה גמורה דהא קים לן דבין מת הוא בין מתה היא ואפי' הדר ביה הוא מוהרי הדרי ואפי' אכל שם כו' והטעם דלאו למתנה גמורה איכוין אלא להתנאות כו' וכן נר' מל' הרמ' פ"ו מה' זכית השולח סבלונ' כו' שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד עכ"ל הנה נראה מדבריו מבואר שהסבלונות שאינן של מאכל אינם מתנה אלא לנוי כו' וכל זה מפני אומד ואין לומר שזה דוקא בעודה ארוסה אבל כשנתקימו הנשואין מעתה הרי נתקימה המתנה לגמרי וכל שכן כשנותן בשעת נשואין או בתוך ימי החופה שאם כן היה לו לרב ז"ל לומר שלא שלח אלא על מנת לכונסה ומדקאמר אלא דרך נוי בלבד נראה שאינה מתנה כלל ועוד שאם היה כאן מתנה היה לנו לומר דאי הדר ביה איהו לא הדרי אף על גב דלא אמרי' הכי גבי תוספת ראב"ע דהתם הוי תוספת שלא ניתן לגבות עד מיתה וגרושין והוא מוחזק בו אבל סבלונת אם היו לשם מתנה כלל היה לנו לומר דלא הדרי אי הדר ביה איהו וכן כשנותן בשעת נשואין הדבר ידוע שאין עושין למתנה גמורה אלא להתקשט וכו' וגם לפעמים שולחין קודם ארוסין בשעת שדוכין ובודאי קודם ארוסין אין שם מתנה כלל ומתני' דסבלנות לבית חמיו תנן דמשמע דיש שם ארוסין הא לאו הכי לאו כלום הוא וכן כתבו ז"ל דאומדן למוכח שאין נותנין לשום מתנה גמורה ומעולם לא שמענו וכו' עכ"ל הנך רואה שלא סמך לחלק בין תכשיטים לשאר מתנות ממה שתכשיטים הם בכלל מה שעליה כבריש דבריו כי זה ודאי יש לדחות שזה לא נאמר אלא במה שקנה לה בהיותה תחתיו בסתם מפני שראה מה שצריך לה להתנאות שכל עיקר קנינה אינו אלא מכח אומד דנעשה כמי שהקנה ואמרי' שלא הקנה אדעתא למיפק אבל מה שנותן לה מתנה בפירש מה"ת שהרי דין זה במקום אחר נאמר בסתם הנותן מתנה לאשתו קנתה והוא סימן פ"ה סעיף ז' להכי טרח לאתוי ראיה ממהר וסבלנות דהדרו והשיב לנפשו דלמא התם דוקא בשלא נגמרו הנשואין ודקדק מל' הרמ' שעיקר הטעם שלא למתנה גמורה מכוין ואפילו פירש כ"א לנוי דהיינו להתנאות כל זמן שאצלו וז"ל הרשב"א בתשובה מביאו הב"י בסימן נ' ופוסקו בהש"ע. המשדך בתו לחבירו ושלח לו בגדים ותכשיטים ואח"כ נתבטלו השדוכים בין שחזר האב בין שחזר החתן חייב להחזיר הכל דכי היכי דהדרי סבלנות דשלח איהו לדידה הכי נמי הדרו מה דשלחה היא לדדיה דאמדן דעת שלא שלחם אלא על מנת שיכניסנה לחופה וכן כתוב בתשובה אחרת ומסיים שלא שלח אלא על מנת שנשא בתו ואפי' נתארסה לא מחל עד שיכניס וכענין ששנינו באעפ"י ברבי אליעזר בן עקיבא שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה בנשואין ומתני' דהשולח סבלנות כשנתארסה היא והא דתנן לה בהשולח לבית חמיו ולא נמי בשלח אבי כלה להחתן אורחא דמלתא הנך רואה שלא למד דינו לבד מדראב"ע עם ההלכתא כתנא קמא דרב נחמן בכתב לה פירות כסות וכלים משום דיש לחלק בין כתב ולא בא ליד הזוכה לבא לידו ומסבלנות לבד יש לחלק בין מדידיה לדידה בארוסין בלא נשואין להכי למד עיקר דינו מהיקש סבלנות דאיירי באירוסין ובא ליד הזוכהו מדרבי אלעזר בן עקיבא ותנא קמא דרב נחמן למד דאין לחלק בין מדידה לדידיה ואלו סבירא ליה כהריב"ש ז"ל ממ"נ קשיא אי סבירא ליה דהטעם שייך נמי בסבלונת דידיה שלא שלחה אבי הכלה אלא לנוי להתנאות בפניה כ"ז שהיא אצלו מה אירי' כי חזרו בארוסין אפי' מת אחד מהן בתר נשואין נמי ליהדרי כמו סבלנות דידע ואי לא שייך ק' עליו בתרתי מנ"ל כלל למילף דידיה מדידה כיון שהטעם אינו ולמה לו לדחוק בישוב המתני(א) לבית חמיו וגם מעיקרא לק"מ דלבית חמיו אפי' בתר נשואין הדרו ואלו מה שנשלח לו בתר נשואין הוחלט אלא ודאי שחולק ואף מתניתין דסבלנות אינה אלא בעודה ארוסה כס"ד דהריב"ש ומה שהוקשה לו מהדר איהו ודאי לא קשה כדכתב בעצמו שגם בתוספת אף דמבואר שלא כתב אלא על מנת לכונסה מכל מקום אף כי הדר איהו לא יהיב תוספת ומנ"ל לחלק ולהקשות קושיא להוכיח דין ומעתה שלע"ד הרשב"א ז"ל דלא כותיה אף לדידי העני בדעת ניתן רשות לדבר כי לע"ד אף ל' העיטור אינו סובל פירושו מדסתם וכו' כי האי מיבעי לפירושים וגם ל' הגמרא הנותן מתנה לאשתו קנתה שמשם נובע דין הגאונים כמבואר ב"ר פרק נ"ש סתמא נאמר ותו דהא לשמואל דאמר אלמנה אין שמין מה שעליה ע"כ מפרש מתני' דסבלנות אך בארוסין הא משנשאת מה"ת שיגרע מתנה בפירש ממה שקנה או עשה לה בסתם ומה"ת להמציא פלוגתא בפירש המתניתין במה דלא צריך ותו לע"ד אף מפירש רשב"ם במס' ב"ב דף קמ"ה מוכח דלא כותיה שהרי על דאמר ר"פ הלכתא בין שמת הוא בין שמתה היא והדר ביה הוא מוהרי הדרי כתב ונראה בעיני דתרי גווני נינהו מוהרי וסבלנות דהא גבי סבלנות נמי הכי פסקי' לה לקמן וב' זימנא למה לן וי"ל דמוהר הוא ממון שמקדים לה בימי ארוסין שיהא כותב בכתוב כשתנשא לו ולהכי מקרי מוהר וידוע דמוהר כזה בתר שנשאת ונכתב בכתוב' דכולי עלמא מודים דאם מת או הדר ביה ומגרשה דגביה ולא מהדרו ותו דבממון הא מודה אף הריב"ש וש"מ דר"פ לא איירי אלא במת בארוסין ומדכתב דהא גבי סבלנות נמי הכי פסקי' ש"מ ברור דאף מתניתין דסבלנות לדעתו נמי לא מתפרשה אלא במת או הדר בארוסין:
ובל' הרמ' ז"ל יש לומר לע"ד דלהכי לא כתב הטעם שלא נתן אלא על מנת לכונסה דאפשר סובר דאומד זה לחוד אינו מספיק אלא לכתב ולא במה שהוציא מת"י ותו מדקבע הלכה אפי' בכלים מעוטים ששלח להשתמש בבית אביה ולא על דעת שיבאו עמה לבית בעלה דמכל מקום חוזרים ולזה ודאי אינו מספיק האומד הנ"ל לחוד הוצרך להוסיף שלא שלחם אלא דרך נוי ואין ר"ל שיהיו לנוי להתקשט דוקא לפניו אלא כלומר שכ"ז שלא נגמרו הנשואן איני גומר ומקני ושולח אך דרך נוי וכבוד להראות חבתו בלבד ולעולם יש לומר דמודה שאחר נשואין נגמר המתנה. לכן לע"ד דין זה צ"ע אמנם במדינות אלו ובזמנינו זה שכבר הוקבע המנהג על פי עדות הריב"ש ופסק הרמ"א ז"ל ודאי כל השולח ונותן על המנהג נותן ויש לדון ולהורות כסותם בלי פקפק אך חדשים מקרוב באו לידי שטרי תנאים הנכתבים במדינא זו ביפוי כח האשה לבאר שהמתנות שיתן החתן להכלה בזמן השדוכים יהיה משעת נשואין משעה ראשונה מתנה חלוטה ופסוקה ותטלם לבד השליש הוספה ואפי' בשני העדר יוחלטו ואיני יודע אם מרצון ונפש חפיצה צד החתן נכתב או שהסופרים מעצמם לפעמים כדי להחניף כותבים הכי מדעתם ואומרים לצד החתן שכן המנהג וכן ראוי וצד החתן מפני הבושת ברבים בע"כ אינו מסרב ושותק כי לע"ד לא נכון להתנהג כן(ב) אף אם לו יהא שהדין עמי מעיקר דין גמרא מכל מקום בעונתינו שעול הגלות מתרבה בכל יום אני הגבר ראה עני עמי שעל ידי זה לפעמים נלקו היתומי' ויוצאים נקים מנכסי אביהן ע"י שאשתו מובאת השליש הוספה ואף מתנה זו ולא נשאר להיתומים בלתי אם גוויתם משבח אני ק"ק פוזנן שאף מנהג הוספות שליש אין בם מכ"ש שלא לחדש מנהג הנ"ל. ובודאי ראוי להניח הדבר במנהג קדמונינו הנלע"ד כתבתי ובנ"ש סוף הלכות תנאים אחרונים כתב ונראה כמו שהסבלנות וטבעת קדושין לאו מתנה גמורה היא ושמין לה בכתו' פשוט דהוא הדין דמתנה דיהבא היא לדידיה וכו' ע"ש ולע"ד במתנו' דיהבא היא לדידיה מבואר בהש"ע סי' נ' להדיא איפכא וע' תשו' ב"ח סי' ב' ומה שהחליט בט"ק ע' נמי סי' הנ"ל: