ונתנך ה"א עליון. כמו שכתוב [לעיל כו, יט] ולתתך עליון, כי דרך ישראל כשהם־עולים, עולים על כל, עד השמים, כמו שאמרו חכמים להמן (מגילה טז, א):

כל הברכות. כמו שמפרש והולך:

ברוך אתה בעיר. שיהא משאך ומתנך בעיר מצליח:

בשדה. שתצלח מה שתזרע:

ברוך טנאך ומשארתך. שבכלים הם, בטנא נותנים פירות, ובמשארת עיסה ותמצא בהם ברכה, פייש"ן:

ברוך אתה בבואך. שלא תמצא אשתך ספק נדה [ברכות נה, ב. וב"מ קז, א] כי מורה היתירא ויבא לידי עבירה, אבל כשהיא נדה ודאית זו היא ברכה שלא יפרצו בה פרצות, דכתיב (שיר ז, ג) סוגה בשושנים, התורה העידה על ישראל שאפי' אין ביניהם אלא סייג של שושנים, כלומר: הנדות כדאמרינן: "כשושנה אדומה ראיתי" לא יפרצו בהם פרצות, ומשום הכי מותר לאדם להתייחד עם אשתו נדה, וכל־שכן שהיא ברכה כשהיא טהורה־ודאית [ראה סנהדרין לז, א: כ"ה], ורבותינו דרשו להני קראי [בב"מ שם] "ברוך אתה בעיר" שיהא בית־הכסא סמוך לשולחנך, "ברוך אתה בצאתך": שיהיו צאצאי־מעיך כמותך, ולפי־הפשט ברוך־אתה בבואך שתמצא ביתך בשלום בלי שום חסרון ובלא שום פגע, ברוך אתה בצאתך: לסחורה שתצליח במעשה־ידיך, אי־נמי שיהיו אויביך נגפים לפניך כשתצא עליהם למלחמה, ורבותינו דרשו ברוך אתה בבואך: כלומר: כמו שאתה בבואך לעולם בלא חטא, כך תהא ברוך בצאתך מן העולם בלא חטא [ב"מ – שם]:

ובשבעה דרכים ינוסו לפניך. דרך ניגפים שמתפזרים אילך ואילך להשמט מן הרודפים:

באסמיך. שהברכה מצויה בדבר הסמוי מן העין [ב"מ מב, א]:

כי תשמור. אם תשמור:

והותירך. כמו יש יתרון לחכמה (קהלת ב, יג. ה, ח) ויתרון ארץ בכל היא: וולור:

אוצרו־הטוב. שמשם בא כל טובו של עולם, חיות לאדם לבהמה ולעופות ולדגים ולזרע ולאילנות ולעשבים ולכל טוב:

בעתו. בזמן שצריכים, כי גשמים בזמן שאינם צריכין דבר־קשה ומשא לעולם, כמו שאמרו רבותינו (תענית ח, ב) "קשה יומא דמטרא כיומא דדינא", ורבותינו אמרו [תענית כג, רע"א] בלילי רביעיות ובלילי־שבתות שהלילית יוצאה, ואין דרך בני־אדם לצאת, ובכך יהיו הכל צריכין לך:

והלוית גוים רבים. ובכך

יתנך ה' לראש. שיהיו הכל משועבדים לך:

כל הקללות. שמפרש ואזיל:

ארור. כמו ש"ברוך" לשון שיפוע והצלחה כך ארור לשון חסרון והפסד, והכי מתרגמינין (ויקרא יג, נא נב. יד מד] "סגירות־מחסרא", וכל שפירשנו בברוך למעלה לטוב, הכא בארור לרע: שימצא אשתו ספק נדה וכן כולם:

המגערת. הכל יגערו בך וירחיקוך מעליהם, ואית דמפרשי: "מגערת" כמו (מלאכי ב, ג) הנני גוער לכם את הזרע, כשתתחיל התבואה לבוא הנני גוער־בה שלא־תגדל:

ובחרב. אין זה חרב ממש אלא לשון חורב וחולי, (שמט"י ואשר"דטי) בלע"ז, כמו (איוב ל, ל) ועצמי חרה מני חורב. ודבר הלמד מעניינו [הוא שנכתב בין החולאים, ועוד לקמן כתוב חרב, דכתיב [כה] יתנך ה' נגף שדפון וירקון. מיני־חלאים, שפניו של אדם מוריקות, כדכתיב (ירמיה ל, ו) תהפכו כל פנים לירקון:

אבק ועפר. רוחא דבתר מטרא, שמעלה העפר על העשבים ונעשה טיט ומרקיב אותם, כלומר: כשירד המטר לא ירד אלא לקללה:

ואין מחריד. שאלמלא חרדים היו נתתים לקבורה:

בשחין־מצרים. שראית אשר אתה ירא מפניהם:

ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה. יותר ממקום האור, דבמקום שיש אור, אחרים רואין אותו ומצילין אותו מן הבורות ומן הפחתים, דאמרינן (מגילה כד, ב) מעשה בר' יוסי שראה סומה אחד היה הולך במקום אופל ואבוקה בידו, ואמר לו בני! אבוקה זו למה לך? אמר לו בזמן שאבוקה בידי [אנשים] רואים אותי ומצילים אותי מן הפחתים ומן הבורות וכו':

אשה תארש וגו' וזהו עגמת־נפש, שמפני עגמת־נפש חוזרים עליהם מערכי־המלחמה:

בניך ובנותיך נתונים לעם־אחר. שיוליכום בשבי וישתעבדו בהם, ורבותינו אמרו (יבמות סג, ב) זו [אשת] (איתת) אביו שמושלת על בני־אותה שמתה ומריעה להם:

על הברכים ועל השוקים. כי דרך שחין להיות שם, כדכתיב (שמות ט, יא) ולא־יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני־השחין:

יולך ה' אותך ואת מלכך. כגון יכניהו [ירמיה כד, א. מל"ב כד, יב–כ] שגלה עמו החרש והמסגר, ואחר כך את צדקיה ושאר העם:

ועבדתם שם אלהים אחרים. כדאמרי' בע"ז [ח, סע"א ובתוספתא] ישראל שבחוצה־לארץ עובדי עבודה־זרה בטהרה הם, כגון: גוי שעושה סעודה ומזמין ישראל שבעירו ונהנין מסעודתו והוא אזיל ומודה:

זרע רב תוציא. מביתך אל השדה לזרוע, ותחרוש ותזרע ותטרח, ומעט תאסוף. שלא תאסוף אפילו כדי זריעה, כדכתיב [לעיל יא, יז] והאדמה לא תתן את יבולה [שם בספרי־שם ורש"י] אפילו מה שמובילין לה, הרי שעמלת והפסדת, וכן:

כרמים תטע,

זיתים יהיו לך. שתטריח ולא תרויח:

בנים ובנות תוליד. ותטרח לגדלם, ותוציא את שלך עליהם ולא לצורך עצמך, כי אם לצורך אויביך, שישתעבדו בהם כשיוליכום בשבי:

הוא ילוך. במקום [לעיל פסוק יב ופסוק יג] והלוית גוים רבים, נהפך המלוה ללוה והלוה למלוה, והראש לזנב:

תחת אשר לא עבדת. במקום שהיה לך לעבוד את הקב"ה בשמחה ובטוב לבב. שהיה משמחך ומטיב לך ומגדלך על כל, ולא רצית לעבדו, עתה תצטרך לעבוד את אויביך:

ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר־כל. שהם ירעיבוך, וינוחו אותך ערום וחסר־כל־טוב, ולא עוד אלא שיכבידו עולך עד שלא תוכל לסבול:

כאשר ידאה הנשר. ויבוא עליך פתאום, ולא תבריח ותחביא מפניו כלום:

גוי אשר לא תשמע לשונו. ולא תוכל לחנן [לפניו] ולהתפשר עמו, ואפילו תחנן לא ישמע אליך כי

אשר לא ישאיר לך. כן דרך חיל הבא מרחוק שאינו משאיר אחריו כלום, כי אם קרוב, אבל זה שאין־דעתו לחזור לוקח הכל בלא שארית:

עד רדת חומותיך. לשון ירידה שיורדים מגובהם:

ואכלת – בשר בניך. מרוב דוחק, כגון דואג בן יוסף [יומא לח, ב. איכ"ר א, סימן נא, תו"כ בחקותי כו, כט] וכגון אותה האשה שבאתה לדין לפני מלך־ישראל, על אותה האשה שאכלה מבנה ולא רצתה להאכילה את שלה בימי אלישע [מל"ב ו, כח–כט עיי"ש]:

הרכה בך והענוגה. כגון מרתה בת ביתוס, כדמפורש בגטין [נו–א]:

ובשליתה היוצאת מבין־רגליה, ובבניה אשר תלד. תהיה צרת־עין שלא־תרצה להאכיל מהם, כי "תרע עינה" משמע בשני עניינים: משמע שלא תרצה להאכיל מהם לאחרים, שהיא רעת עין באחרים, ממה שהיא אוכלות, וזהו: "תרע עינה באיש־חיקה ובבנה ובבתה" שעינה רעה בהם, שאינה רוצה להאכילם, ומשמע: שהיא רעת־עין במאכל, שאינה רוצה ליתנו לשום [אחר] בידיה, וזהו: ובשליתה, ובילד־שלה, שתהא רעת עין בהם, שלא ליתן כשתאכלם, והפסוק הולך על שני עניינים:

גדולות ונאמנות. שנאמנים בשליחותם (עבודה זרה נה, א) והכוונה לשוב להטיבך ולהחזירך למוטב, כמו (משלי כז, ו) נאמנים פצעי אוהב, פצעים שעושה האוהב לאוהבו, בנאמנות הוא־הולך־עמו, שמתכוין להחזירו למוטב, וכך אלו המכות להחזירם למוטב, וגם יש לפרש: כמו שפירשו רבותינו בע"ז [שם: זונין לר"ע] לבי ולבך יודעים בע"ז שאין בה ממש מאי־שנא הני ארמאי דאזלי כי מתברי ואתי כי מתרצי, הולכים הגוים ומתפשטים שם, ואמר ליה: לכך כתיב "וחליים רעים ונאמנים" שכשהקב"ה שולח חולי לאדם נותן להם זמן, ואומר עד יום פלוני תהיו שם, ויום פלוני תצאו, ובא זה והולך לע"ז ועומד שם עד אותו יום, ואומר החליים דין הוא שלא יצאו, אבל בשביל שוטה־זה שעשה שלא כהוגן אנו נאבד אמונתנו, ויוצאים, והטועה יטעה בו, הקב"ה מחליק להם לטורדן מן העולם־הבא, וזהו [לעיל ד, יט. ור' להלן כט, כה] אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים, שהחליקם בדברים, וזהו: "ונאמנים":

והשיב בך את כל מדוה מצרים. אשר נתן ה' במצרים בשבילך, יחזרו עליך, בשבילך באו להם, ואליך ישובו:

אשר לא כתוב. שהיו השרים לוקחים בחורי־ישראל היפים שהיו מגנין את־החמה ביופים וקושרין אותם בכרעי־מטותיהם ומשמשים מטותיהם בפניהם, כדי שיראו נשותיהם בשעת תשמיש ויתאוו להם ויולידו כמותם, ואמר ליה הך היכא כתיבא ואמר־לו זהו דכתיב: "גם כל חלי וכל מכה" אשר לא כתוב, (גטין נח, א):

והיה כאשר שש ה' – כן ישיש: ישוש לא נאמר אלא "ישיש" דהוא אינו שש בפורעניות, אבל אחרים משיש (מגילה י, ב. סנהדרין לט, ב) זה־הוא רמז לקץ גאולתנו, כמו שכתוב בדניאל [יב, יא] דכתיב: ומעת הוסר־התמיד ולתת שקוץ־שומם ימים אלף מאתים ותשעים, והכא כתיב: "כאשר שש ה' להטיב אתכם ולהרבות אתכם" להטיב אתכם במדבר ובארץ־ישראל, שהיתה שכינה ובית־המקדש עמכם, ולהרבות אתכם: במצרים, דכתיב (שמות א, ז) ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, והיינו אלף מאתים תשעים, ארבע־מאות שהיו במצרים, ומיציאת־מצרים עד שנבנה הבית: ארבע־מאות ושמונים, דכתיב [מל"א ו, א] ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני־ישראל מארץ מצרים, ובנה הבית הרי שמונה מאות ושמונים, וארבע מאות ועשר קם הבית, דכתיב (ויקרא טז, ג) בזאת יבא אהרן אל הקדש [ר' ויק"ר כא, ט. פס"ר: מח, ד. פסדר"כ: קעז רמז שיעמוד ת"י שנה מנין:

בזאת רמז שיעמוד ארבע מאות ועשר שנה כמנין בזא"ת] הרי אלף ומאתים ותשעים, ואומר: "כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם"

ונסחתם מעל האדמה. כלומר: כזמן ההוא שהרבה אתכם והטיב אתכם, תהיו בגלות, וזהו "מועד מועדים וחצי'' המועד מועד ראשון, כמו [בראשית יז, כא. מל"ב ד, טז–יז] למועד הזה, והזמן: מועדים כלומר: שני־מועדים, כמו [לעיל טז, ו] מועד צאתך ממצרים, כלומר: כשני־מועדים של מצרים, וחצי מועד, חצי אותם שני־מועדים, שהוא מועד שלישי, והרי שלשה מועדים כמועד שעמדו במצרים והוא לפי הפסוק דכתיב (שמות יב מ) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע־מאות שנה, שלשה פעמים ארבע־מאות: אלף ומאתים, ושלשה־פעמים שלשים: תשעים, והוא־נמי עידן בעידן, ופלג עידן (דניאל ז, כה) וכאן רמזו משה באורייתא, ואי־בעי הוה אמר: שלשה מועדי' אלא שרצה לסתום, וכן אמר הושע [ב, יז] וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים זהו מיציאת־מצרים עד שחרב־הבית, והיינו אלף־ ותשעים כמו שפירשתי למעלה, הרי קץ כתוב בתורה, שנוי בנביאים, בהושע ומשולש בכתובים בדניאל, והקץ האחר הכתוב בדניאל באותו פסוק עצמו, דכתיב [שם יב, יב] אשרי המחכה ויגיע (לקץ) לימים אלף שלש־מאות שלשים וחמשה, הוא נרמז ב"וילך משה" וכשאבוא שמה אפרשנו. (כגוזר) כאשר יגזור הרחמן, ובין זה לזה, ארבעים־וחמש שנים, כי לקץ אלף מאתים ותשעים יבא המשיח בעזה"י יתברך־יוצרנו, ולסוף מ"ה לביאתו תשקוט הארץ ותכבוש כל העולם תחת יד ישראל, ולכך כתיב שם: "אשרי", אבל אין אנו יודעים מהיכן מתחיל מנין־זה, שנדע היכן מסיים, כמו אותו של מצרים שהקב"ה אמר לאברהם אבינו בין־הבתרים "ארבע מאות שנה", שלשים שנה קודם שנולד יצחק, כי אז היה אברהם בן שבעים שנה, וכשנולד יצחק היה בן מאה, והיו מהם שמנו מבין־הבתרים וטעו שלשים שנה, והם בני־אפרים, ויצאו ונהרגו, כדכתיב בדברי־הימים [א–ז–כא] ויש שמונים משירדו ישראל למצרים, ויש שמונים משהתחיל השיעבוד והאמת משנולד יצחק, ולא נודע על נכון עד שיצאו, וכן על גלות בבל אמר ירמיהו (ירמיה כט, י) לפי מלאת לבבל שבעים שנה, וחשב בלטשצר וחביריו וטעה, וחשב אחשורוש וחכמיו וטעה כמו שמפורש במגילה [יא, ב] וגם זה שלנו שמא משנתבטל התמיד בימי הורקנוס ואריסתובלוס שהעלו להם חזיר ולא היה להם במה לעשות התמיד, כמו שמפורש בסוטה [מט, ב] והיינו מעת הוסר התמיד, ושמא משהומלך הורדוס, שלא־היה ראוי למלוך על ישראל, ולכל המאוחר: משעת־הגלות ולעת־הקץ שיבא משיח יהי רצון שיהיה בימינו, יתבררו ויתלבנו הדברים, כדכתיב בדניאל [יב, י] שכשנראה היכן יסיים נדע למפרע מהיכן התחיל־המניין ולפי מנין הגלות יבא משיח בשנת ה' אלפים קי"ח לבריאת־עולם, ומשם לארבעים־וחמשה שנים שיכבש העולם תחת ידי ישראל, יהיה בשנת ה אלפים קס"ג ושבת־העולם נכנס בת שני קיצין הללו לפי דברי (צח־והשרט) (צחב"א או צאחיב) אל'שורטה) הוא המנוח ר' אברהם ב"ר חייא מברזלוניו זצ"ל שפירש כשמיה שמה שאמרו רבותינו [סנהדרין צז, סע"א] שיתא־אלפי שני הוי עלמא, הם ששה ימים, ויומו של הקב"ה [אלף שנים] כדכתיב (תהלים צ, ד) כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה, הרי אלף שנה יומו של הקב"ה ואשמורה, הרי שיתא־אלפי ששה־ימים וששה־אשמורות, והן: ששה ימים נמצא לסוף ה' אלפים לעולם, וה' אשמורות. ועדיין יש אשמורה אחת עד השבת, שהוא יום השביעי, והוא קמ"ג שנים פחות מעט, כי ז' אשמורות באלף שנים שהם יום ואשמורה מז' פעמים קמ"ג הם אלף־ואחת שנה, נמצא בשנת ה' אלפים קסג, כי מבעוד יום יבא משיח, קודם שיכנס שבת, כ"ה שנים, ולאחר כניסת־שבת כ' שנים תשקוט הארץ וכל העולם:

ועבדת שם אלהים אחרים. כמו שמפורש בע"ז [ח, א] ישראל שבחוצה לארץ עובדי ע"ז בטהרה הם:

ובגוים ההם לא־תרגיע. שישראל מטולטלים וגולים ממקום למקום, לגור באשר ימצאו, אי־נמי: לא תרגיע שלא יכנס שבת ומרגוע עד שיבא משיח, כמו שפירשתי:

לב רגז. כענין באותו ששחט את חבירו ואמר לעולא: שפיר עבדי? ואמר ליה: אין; ופרע לו את בית־השחיטה, וקרי עליה ר' יוחנן: "ונתן ה' לך שם לב רגז" ואיכא למימר לשון־פחד, כדכתיב (שמות טו, יד) שמעו עמים ירגזון, וכדמפרש ואזיל:

ופחדת. תלואים. בספק, כמו אשם־תלוי, ורבותינו אמרו (מנחות קג, ב) זה הלוקח תבואה מן השוק, שאין לו שדות, "ופחדת" זה הסומך על הפלטר, דכל שעה יש לירא שמא יתייקר:

מי יתן בקר. הי־בוקר? אי לימא דלמחר מי ידע מאי הוי, ומה ילד יום, אלא בוקר שעבר (סוטה מט, א) שהגלות הולך וחזק:

והשיבך ה' מצרים באניות. שנחל־מצרים בגבול ארץ־ישראל, ומביאין ומוליכין אותם למצרים:

והתמכרתם שם – ואין קונה. פירוש רבינו יוסף קרא: כשיבאו אותם השבאים במצרים יאמרו למצרים תקנו אלו לעבדים ולשפחות, יאמרו המצריים: אם תתנום לנו בחנם לא נקח, אבותינו נשתעבדו בהם ולקו בכל מכה וטבעו בים בשבילם, וכשיראו השבאים שאינם שוים לו כלום ובחנם טרחו עליהם יהיו מכין וחובטין ומענם ומרעיבן:

אשר צוה ה' את משה. גם אלו התוכחות נאמרו על פי השכינה:

אשר כרת אתם בחורב. שנאמר באם־בחקותי (ויקרא כו, מו):