מתני' עיין במשניות ותמצא כן שתסר כאן:

גמרא. הנוטע מתוך שלו. אע"ג דנטיעה הזקינה שלו בהיתר אעפ"כ אינו מביא וכן באידך בבא כשהבריך לתוך שלו דהילדה בהיתר אעפ"כ אינו מביא מהילדה והטעם משום דחיין זה מזה:

ור' יוחנן מפרש הטעם דמתני' דאינו מביא משום גזל:

ר' יוסי אומר הטעם דמתני' מפורש שנאמר בכורי אדמתך:

תני אם הבריך ברה"י או רבים מביא וקורא דלא הוי גזולה ובנתינת רשות פליגי. ר' יונה סבר אפי' נתן רשות לשעה מביא וקורא מפירות שעה זו. ור' יוסי סבר דוקא רשות לעולם וראייתו דר' יונה מכאן אילן הסמוך למיצר. אע"ג דשרשים יונקים מקרקע חבירו אעפ"כ בעל האילן מביא וקורא ותני שרשות לבעל הקרקע כשחופר בור בקרקעיתו לקוץ עצים של שרשים ושלו הן וע"כ הטעם באילן הסמוך למיצר דמביא וקורא דבשעה שעדיין לא חפר בור הבעל הקרקע הוי כנותן לבעל האילן רשות שיסמוך להמצר שלו וגם מוחל לשעה שיהיו גם העצים של בעל האילן נמצא מוכח דמחילה ורשות לשעה הוי מחילה דהא כשירצה ויחפור בורות יקוץ העצים לעצמו. ור"י מתרץ דבעצים הוי כנתינת רשות לעולם דאע"ג דיקוץ אותו אעפ"כ שרשים דרכן להחליף ולעולם הן:

א"ר מנא. דר' מנא הי' בן ר' יונה. ואמר סייעתא לר' יונה דנתינת רשות אפי' לשעה:

מן ר' יוחנן. דמפרש הטעם דמתני' משום גזל אבל כשנותן רשות אפי' לשעה לא הוי גזלן (אבל ר' יוסי דמפרש הטעם דווקא שצריך שתקרא אדמתך אפשר לומר דצריך רשות לעולם ואז נקרא אדמתך):

ר' זריקא כו'. אמר דמתני' כרבי דסבר בערלה שרשין חיין זה מזה. וכן כאן הזקינה משל ילדה והילדה משל זקינה יונקים ולכן אין מביאין משניהם. ודחה דכאן הטעם לאו משום יונקים אלא גזירת מלך שיהוא כל הגידולים מאדמתך בקרקע אחד:

ע"ד דר"י. דר"י פליג אבבא אם דרך היחיד ודרך הרבים באמצע אומר כזה מביא וא"ק. ופריך אמאי פליג רק אבבא זו דהא גם כאן יונק מקרקע אחרים. ומתרץ כגון שאינו יונק שהבריכה בדלעת או בסילון במקום דרך היחיד ודרך הרבים. ופריך א"כ לר' יהודא יביא ויקרא וגם לרבנן יביא ויקרא. ומתרץ ר' יונה תירוץ אחר מספקא ליה לר"י במוכר שביל ויחיד אם רק מקום דריסה מכר או עד התהום דא"א מקום דריסה מכר והוא הבריך תחת הדריסה הדין נותן שיביא ויקרא. ומספק שמא עד התהום מכר ואמו"ק. ופריך במה פליגי במוכר שביל היחיד ושם נוכל לתרץ דמספק פסק ר"י אבל במוכר שביל הרבים אף ר' יהודא מודה דעד התהום מכר להם וא"כ עדיין קשה לר"י מה בין הנוטע כו' וביין אם דרך הרבים מפסיק דפסק ר"י דמביא וא"ק הא אין כאן ספק בודאי עד התהום מכר להם:

ומתרץ ר' אמי אתיא דר"י כר' אליעזר. דר"א מתיר לעשות חלל תחת ר"ה וכן כאן מתיר ר"י שיהא הבריכה מהלכת באמצע תחת חלל ר"ה:

ופריך ר"ש בר יצחק. לר"א יביא ויקרא. ומשני לא שר"א. מתיר לעשות כן והן שלו לעולם אלא מתיר לעשות אבל כשיבוא אדם אחר ויחזיק בה ג"כ זוכה דהוי כמו הפקר ולכך מביא ואינו קורא:

עד כדין. דקתני מתני' והגזלן אם הוא הדין כשגזל זמורה:

ופריך ולא דמים חייב. דקנה בשינוי רשות שנטעה בתוך שדהו ולא הוי כגזלן אלא זאת מיבעי לרבנן:

מצות כגבוה. כלומר כקרבן דבקרבנות מצינו דכתב רחמנא קרבנו ולא הגזול אף אחר יאוש. וא"א מצות כקרבן אינו מביא אף בגזל זמורה:

ופשט מאשירה. דזה פשיטא לבני הישיבה שמצות אינן כגבוה כגון מצות לולב. אבל ביכורים פלוגתא דר"י ורבנן. דלרבנן דסברי ביכורים כקדשי מקדש אינו מביא וכן בגזולה אף דאמרינן מצות אינן כגבוה אעפ"כ אינו מביא ביכורים לרבנן דסברי ביכורים כקדשי מקדש:

עד כדון. והגזלן דמתני' אפילו בגזולה אחר יאוש או לא ורצה לפשוט מן דמתני' לקמן הרי אלו בתרומה ומעשר משא"כ בביכורים ע"כ תרומה ומעשר דחייב הגזלן היינו אחר יאוש ואעפ"כ אמרינן משא"כ בביכורים ש"מ דאין מביאין ביכורים אף אחר יאוש:

ודחה ר' יוסי לעולם מתני' דתני הרי אלו בתרומה מיירי בגזולה לפני יאוש. ואי קשיא הא גם תרומתו אינה תרומה ובאיזו ענין אמרו הרי אלו כו'. ה"ק באמת אם תרם הגזלן לפני יאוש אינו תרומה לענין דאם חזר להנגזל חייב הנגזל לתרום אחרת אך אעפ"כ הגזלן לא יאכל עד שיתרום. וכי אפשר לפירות לצאת בלי תרומה ומעשרות בתמיה משא"כ בביכורים דהגזלן יכול לאכול אף שלא הביא ביכורים משום דאפשר לפירות לצאת בלא ביכורים. אבל בגזולה שנתייאשו הבעלים עד כדין צריכה. כלומר האיבעי' במקומה עומדת:

זית שמן. ששמנו אגור בתוכו. ופריך וכל הזיתים פולטין את שמנן בתמיה. ותי' ר' חנינא כל הזיתים כשהגשמים יורדין עליהן יורד ונכנס הגשם לתוכו ונפלט השמן:

פשיטא. דכבר מוכח מקרא דוקא שבעת המינים חייבים בביכורים:

בתמרים שבהרים. שהן רעים:

פליגי ר"י ור"ש ב"ל. בדיעבד קידש. וא"ר יונה טעם דרשב"ל שכן אם תרם מהרע על היפה תרומתו תרומה דיעבד:

ודחה ר' יוסי בשלמא פירות הרעים חייבין בתרומה. לכן אף אם תרם על היפות תרומתו תרומה. אבל וכי שמעינן שפירות הרעים חייבים בביכורים. בתמיה. לכן אף דיעבד לא קידש:

מן המובחר ותימר אבל בתמיה. ותירץ ס"ד שלא יביא מהם כלל דבסוף הקיץ הן נגמרין:

תני הך תמרים דמתני' דוקא תמרי עמקים שביריחו ובתמרים שהן ככותבות אז קורין הפרשה:

רשב"א אומר. אע"ג דמתניתין תני דכל הפירות שבהרים דוקא אין רמונים בכלל הזה:

גמרא. ר' יונה מוקי מתני' דתני ואם אמו מישראל מביא וקורא. נהי דיכול לומר לאבותינו עכ"פ איך יאמר האדמה אשר נתת לי:

ומוקי גר מבני קיני. כשאמו מישראל יכול לומר שניהם דבני קיני לקחו חלק בארץ לכן מביא וקורא. אבל גר אחר אף דאמו מישראל אינו קורא. ומקשה לאוקימתא דר' יונה מברייתא דתני בפירוש בני קיני חותן משה מביאין וקורין ואע"ג דאין אמן מישראל לכן מוקי ר' יחזקאל באופן אחר משום דרש בר"י. ור' חזקי' פליג ואומר מ"ט דתני במתני' דגר מביא ואינו קורא הרי בפרשה ביכורים כתוב והגר. ומוקי הגר דקרא בגר קיני חותן משה ואף דאין אמו מישראל מו"ק ומתני' בגרים דעלמא מביא ואינו קורא וכשאמו מישראל מביא וקורא דסבר א"צ לקיים רק כתוב אחד ר' יוסי מוקים מתני' דתני ואם אמו מישראל מו"ק כגון נכרי שבא על בת ישראל שהולד ישראל גמור ואין חוששין לזרע האב כלל אז גר כזה מו"ק. אבל גר שבא על בת ישראל בנו אינו מו"ק. ור' יונה מפרש משום ר' חייא בר בא להיפך דווקא גוי שבא בעבירה על ישראלית ע"ז תני במתני' ואם אמו מישראל מו"ק דאז צריך אמו ישראלית משום דאביו גוי גמור אבל גר בן גר א"צ אמו מישראל דגר שני לעולם מו"ק. ומקשה ר' זריקא איך יאמר גר בן גר לאבותינו. וכי לגרים נשבע הקב"ה וגר בן גר מה בכך הא כשאין אמו מישראל אין לו שום צד זרע אברהם. וע"ז תני בשם ר"י דאברהם קרוי אבות הגרים ופליג אמתני'. גמרא. בת גר זכר פסולה לכהונה כבת חלל זכר אף דאמה ישראלית כו' וכולהון מקרא אחד דורשין. ר"י דריש זרע בית ישראל והיינו האב יהיה ישראל וראב"י דסבר אף אם אמה מישראל דריש מזרע אפי' מקצת זרע ישראל. ור"י דאמר דהורתה ולידתה יהי' בקדושת ישראל דריש מי שנזרעה בישראל ורשב"י דריש בתולות שנזרעו בתולותיה בישראל שנתגיירה פחותה מבת שלש שנים ויום א' הלכה כר"י דכשנולדה בקדושה כשירה אף דאב ואם גרים אך כהנים נהגו קדושה בעצמן כראב"י:

ומן דקיימיה. כשהקים אותו מהספסל. א"ל הואיל והותרה הרצועה של מלקות אף אני מותר בה שא"צ לגרשה כר"ש דסבר דרק בעינן שנתגיירה פחות מג' שנים ויום א':

וא"ר זעירא. דכו"ע מודים שבת גרים מותרת לכהונה דהוי ל"ת הבא מכח עשה מעמיו ולא מגיורת והוי עשה:

חזר ר"ה דלא דמי עשה דמצרי הוי עשה השווה בכל שלכולם אסור. אבל עשה דכהנים קילא דאינו אסור רק לכהנים:

ולא מחסיל. כלומר ר' יוסי לא סיים הטעם אך ר' יונה סיים הטעם דכשלקט יביא בעצמו נראה ליתר בקריאה לכן אין ניתר ע"י שליח שלא יקרא:

א"ר מנא. אף דר"י לא סיים הטעם בעצמו אך אמר דכוותיה שממנו מוכח דהטעם כן. דכשאמר ר' הושיעיה הטעם הזה הקשה ר"י ואמר מתני' פליגא כו':

וקיימיניה. כלומר ומתרץ ר' יוסי דמתני' מיירי דבשעה שהפריש הי' בדעתו למכור נמצא לא היה ראוי מעולם ליתר בקריאה לפ"ז מוכח הטעם דר"י ג"כ כנ"ל:

והתנינן. ופריך מיבש האילן. וס"ד דיבש בשעת הבאה ובשעת לקיטה היה ראוי לקריאה. ותי' שגם כן היה יבש בשעת לקיטה:

וקרייה מעכבת. בתמיה ותי' בעינן ראוי:

לקטן לשלחן ביד אחר. דהיינו ע"י שליח וחלה השליח לא ישלחנו ביד אחר. כלומר השליח לא יעשה שליח אחר דשמא נמלך בעה"ב:

רשב"ל כדעתיה. דמוקי קרא ולביתך דוקא לאחר מיתה וסבר יורש את אשתו ד"ת וע"כ סבר קנין פירות לאו כקנין הגוף לכן אינו מביא מחיים. ור"י סבר דיורש את אשתו מדרבנן וקנין פירות כקנין הגוף לכן לעולם מו"ק:

ומקשי ר' אבהו לכאורה על רשב"ל דאמר מו"ק לאחר מיתתה והא תני היורש מוא"ק. ותירץ היורש דקתני כגון שהפריש אביו והבן מביא אז א"ק אבל יורש שהפריש בעצמו כאביו דמיא:

ר' יעקב הנחה. (שמניח) [שהנחת] הביכורים בעזרה מעכבת:

שנוהגות בכל אף בכל אלו שאין קורין הפרשה מ"מ טעונין הנחה:

ור' תנחומא מפרש הטעם דהנחה מעכב מפני ששנה הכתוב לעכב דכתיב והניח והנחתו:

מפרש ר' אמי תרתי טעמא חדא לר' יהודא דהיינו דדריש והניח לרבות תנופה וא"כ טעם ששנה לכן אמר טעמא שנוהג בכל וחד טעם לרבנן דאמרין אין כאן תנופה ע"כ הא דשנה הכתוב לעכב:

מתני' כצ"ל. וכן נמצא במשניות וכאן חסר:

גמ' ריב"ח בעי. הקשה על ת"ק דאמר הקונה ב' אילנות מוא"ק. אמאי. הא לענין קנית קרקע דלא קנה שווה שני אילנות לאילן אחד. ואמאי חלוקין הן שבאילן א' אינו מביא ובשני אילנות סברי דמביא. א"ל ר"א דבר שנסתפקו לחכמים בבית המדרש שאלת אותי כאן כדי לביישני:

בגמ' בבלי דב"ב דפ"א מתרץ מספקא לרבנן ב' אי קנה קרקע או לאו מספק מוא"ק. דר"י קאי על מתני' דקתני נקצץ האילן סבר ר' יהודא מו"ק. ואמר הטעם דר"י עשה אותה כקשין. כלומר כמו תבואה שאח"ז שהפריש בכריו קוצר את התבואה ואעפ"כ קורא. וכן כאן אף שנקצץ האילן כיון שנשאר הקרקע שפיר קורא האדמה אשר נתת לי דעיקר האילן הוי קרקע ולפ"ז רצה ר' חזקיה לפרש הא דתנן בירך על פירות האילן בפה"א יצא שזהו דוקא כר"י דסבר עיקר האילן הוי קרקע ומשיב ר"י במתני' דברכות ד"ה דפירות האילן הוי בכלל פרי האדמה:

ר' בון שדה בקמתה. דכבר נתבשל התבואה. ומספקא לי' אם הוי גידולי אדמתך. והשיב למה לא. ומשיב אפילו יבשה שא"צ כלל לקרקע:

והשיב אפי' יבשה. ופריך מעתה אפי' קצורה. כלומר קמה קצורה עם הקשין או חיטים מן הכרי ואח"ז קנה גם הקרקע וכי נמי אמרינן דיביא בכורים וע"ז משיב דאינו דומה. אפי' יבשה עכ"פ מחוברת. לדמות לה קצורה:

וכי כך אנו אומרים. בתמיה כשיקנה מן השוק שיביא בכורים:

(והנה הרמב"ם ז"ל היה הגירסא לפניו כך. א"ל אפי' יבישה אפי' קצורה. משמע דגם קצורה היה מהפשיטות דיביא בכורים. ולכן פסק הלוקח פירות תלושים ולקח הקרקע מביא בכורים (ולכן) [וזהו] לכאורה דכמו דבר זה נחשבו. ע"כ צריך לגרוס כנ"ל. מעתה אפי' קצורה ואינה מהפשיטות הקודם דיביא. רק ע"ז השיב וכך אנו אומרים הלוקח מהשוק יביא בכורים. בתמיה ואין שום הוי אמינא שיביא מקצורה וכ"ש מחיטים של כרי:

חזר ולקח ממנו. כלומר שהמוכר בעצמו קנה בחזרה הפירות תלושים אי הוי כאחר שקנה פירות ואח"כ השדה אינו מביא. או לאו משום דקודם היה הכל שלו והיה ראוי להביא. ופשיט ממתני' דתמורה אם נתן לזונה באתנן יינות ושמנים וסלתות וכ"ד שקרב לגבי מזבח אסור. וכיון דתני יינות כו' מה בא לרבות בהך דתני וכל דבר הראוי למזבח. ע"כ בא לרבות פרכילי ענבים כו' הראוי לביכורים. והיכי דמי אם נתן לה ענבים שלו באתננה פשיטא דאינה מביאה לבכורים דהוי כלוקח מן השוק אע"כ מיירי שהפירות היו שלה מקודם ומכרה לו ואח"כ נתן לה באתנבה והשתא יש לה פירות וקרקע כמקודם אעפ"כ אינה מביאה דהוי אתנן. הא אם לא הוי אתנן כגון שקנתה אח"כ בחזרה מביא בכורים:

(ומוכח מכאן דוקא במוכר וחוזר וקונה אז מביא אבל כשקונה פירות וקרקע אינו מביא) ודלא כהרמב"ם זלה"ה:

ירקבו. דלאחר חנוכה אין מביאין. וקודש הוי משום דהפרישן קודם חנוכה. אבל אם היה ההפרשה אחר חנוכה לא קדשו כלל:

ופריך אם כשהפרישן קודם החג ואז הי' צריך קרייה וכשמביא אחר החג בלא קרייה לא יתיר כדאמר ר"ז. ומשני כשהפריש לכתחילה להביאן בלא קרייה:

והתנינן פריך על מה דאמרינן דאין מביאין ביכורים אחר חנוכה דתנן ולא מן הישן על והחדש. היכי דמי אם בתבואה מיירי כגון תבואה שלא הביאה שליש לפני ר"ה נקרא חדש אין מביאין עליה מתבואה (שלא הביאה) [שהביאה] שליש לפני ר"ה הא זאת התבואה בודאי לא נשרשה לפני העומר נמצא אפי' לעצמה אינה מביאה עד אחר עומר הבא. אלא בפירי אילנות מיירי שאין מביאין מפירות שחנטו קודם ט"ו בשבט על פירות שחנטו אחר ט"ו בשבט. משמע אלו לעצמן ואלו לעצמן מביא. וסברין מימר לאחר חנוכה מיירי שיביא דט"ו שבט בודאי אחר חנוכה ואעפ"כ מביאין. ומשני ר' חנינא באמת דמיירי הן בתבואה הן בפירות כנ"ל דאין מביאין מזה על זה בזמן שראוי להביא מעצמן אחר עצרת:

גמ' מ"ט דרבנן. דהשני מאותו המין אינו מביא ואינו קורא ומשני דמין אחד ממועט מהגדה ומהבאה. ור"י מוקי המיעוטין באדם א' אבל ב' בני אדם אפי' מאותו המין שכבר הביא הראשון השני מו"ק:

אר"י הא דתני במתני' שנים אין חייבין עליה חומש. ובעי איך דינו של שני' לר' שמואל בר"י דלוקחין אפי' מן השוק. אם קדושתן כתוספת ביכורים ופטורים מדמאי. או רק נחשבו כעיטור ביכורים ואפי' בדמאי חייבין:

ה"ג נטמאו. כשנטמא בעזרה תני מתניתין דא"ק ע"ז תני רשב"י הטעם. ואמרת ושמחת. מכאן שהאמירה יהא על השמחה. אבל כשמנפץ אותם אין כאן שמחה לכך אף דהגיעו לעזרה אינו קורא:

ולקח הכהן דמ"מ משמע אף דאינן נאכלין:

למי. אמתני' קאי דתני כשהביא ממין א' וקרא וחזר כו' ממין אחר אינו קורא. ע"ז אמר דלרבנן משנה דלא צריכה דמרישא שמעינן דאמרי רבנן והשני ממין א' מו"ק. משמע דוקא שני. אבל ראשון אינו קורא על מין שני כשמביא:

אבל צריכה לר"י. דלכאורה כמו דר"י סובר במין אחד בשני ב"א שהשני מו"ק. הוי אמינא ה"ה באדם א' בשני מינין שיקרא על מין השני כשמביא לכן תני מתני' בפירוש דאף ר"י מודה דאינו קורא:

גמ' ר"י בשם רשב"ל סבר דמקום ארץ זבת חלב ודבש אינו כ"א ט"ז מיל. והן סביב סביב לצפורי:

וע"ז א"ר יונה המודד בשוה. דרך קידור הרים אזי בית שאן נכלל בתוך הט"ז מיל כו'. ופריך הא כתיב ארץ זח"ו משמע כל ארץ. ומשני ארץ אשר בה זח"ו:

תני. דמתני' תני ר' יוסי הטעם דאין מביאין מעבר לירדן דאינו ארץ זח"ו. ע"ז תני בברייתא הטעם דכתיב בהבאה אשר כו' נותן לך ולא עבר הירדן שנטלו בני גד ובני ראובן מעצמן:

ולא גרסינן הפסוק אשר נתת. דזה הקרא נאמר בהגדה. ולא הוי לי' למעט אלא מקריאה. אך צ"ל הפסוק שנאמר בהבאה. ולכן ממעטינן אף מהבאה. ומפרש נפקותא. בין טעם דמתני' ובין טעם דברייתא:

חצי שבט מנשה. דלטעם הברייתא מו"ק דמשה נתן להם. ולטעם דמתני' גם חצי שבט מנשה א"ק:

ר' הילא. כדי שלא תקשה דמבואר במתני' לעיל האריסין והחכורין אין מביאין. ומפרש דר' יהודא בבעלי אריסות וחכירות איירי ורצו לפרש שבעלי אריסות הן שמעולם הן ארוסין בזאת הקרקע והוי כמו שלהן לכן מו"ק אבל אריס וחכיר ודמתני' דלעיל הוי אריס לשעה שנעשה חוכר לפעמים וע"ז בא ר"ז לפלוג דאין זה פי' של בעלי אריסות וחכירות. אלא בעלי אריסות וחכירות הוי דוקא אריסות בתי אבות דהיינו גם אבותיהם היו אריסים וחכורים בזאת הקרקע וממש הקרקע נקראת על שמם אבל במה שהם עצמם אריסין וחכירין לעולם אינו כשלהן. ואין מביאין כלל. וע"ז מביא ברייתא מפורש ותני חכורי בתי אבות אין מו"ק. ור"י פליג ואמר דחכורי בתי אבות מביאין וקורין:

הדרן עלך פרק יש מביאין