חמשה דברים חייבין בחלה. פי' [ה'] מינין ואותן החמשה מינים חלוקין משאר מינים לענין ה' דברים. דהיינו. חלה. חדש. חמץ. מצה. והנודר מן הדגן:

ושלשה חילוקים לענין ברכה. דהיינו מזונות. ומעין שלש. והמוציא וג' ברכות אם עשה פת:

אילו כתיב באכלכם (מיד) לחם הארץ תרימו:

יכול יהא כל הדברים. דכל המינין קרוין לחם. תי' מלחם פי' דמשמע ולא כל לחם:

אם מלחם ולא כל לחם אין לי אלא חיטין ושעורין כו' ת"ל ראשית עריסותיכם ריבה. וריבה הכל ת"ל מלחם. פי' משניהם מראשית עריסותיכם ומבאכלכם ידעינן שפיר שאינן חייבין בחלה אלא ה' מינים הללו בלבד שהם נקראים יותר לחם משאר מינים:

ר' יוסי בשם ר"ש תני ר' ישמעאל כן. פי' כדלעיל מבאכלכם מלחם ומראשית עריסותיכם לחוד ידעינן חמשת המינין שחייבים בחלה ותו לא:

ר' יונה בשם רשב"ל בשם ר"ש כצ"ל. ותי' ר' זעירא ט"ס. וכן תי' ר"ז ג"כ מיותר. דמוכח לקמן דר' זעירא סבר להיפך פי' דהם סוברין דהא דה' מינים חייבים בחלה ותו לא היינו כדמפרש לקמן דילפינן לחם לחם מפסח דאינו קרוי לחם לענין חלה אלא דבר שבא לידי מצה וחמץ כו':

ה"ג תני א"ר יוחנן בן נורי קרמית חייבת בחלה. וכן היה ר' יוחנן בן נורי אומר אורז מין דגן הוא וחייבין על חמוצו כרת שכן באה היא לידי חימוץ ומצה כו'. על עיקר בדיקתה הן חלוקין. פי' אם נקרא זה חמץ או לא:

ומייתי מתפוח שרסקו דכמו דבתפוח שרסקו פליגי ר"י ורבנן אי מיקרי זה חימוץ ברור אי לא. וה"ה הכא נמי פליגי גבי אורז אי מיקרי זה חמץ או לא:

תפוח שריסקו. פי' של תרומה:

הרי זו אסורה. פי' לזרים:

תני ר' יוסי אומר מותר לזרים. ומפרש במה פליגין במחמץ במימיו. פי' דלא הוי לפגם. אבל במחמץ בגופו ד"ה מותר. דאף שהוא נותן טעם מ"מ הוא נותן טעם לפגם ולכו"ע מותר:

ומפרש ר' יוסי כדעתי' כמה דר' יוסי אמר אין תבשילו תבשיל ברור. פי' גבי שבת דקתני התם אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל פי' שתצלה דאסור משום בישול. וקאמר התם ר' יוסי מתיר. פי' משום שאין זה נקרא תבשיל גמור הואיל ואין מבשל אצל האור ממש:

כן הוא אומר הכא. פי' גבי תפוח שאין זה נקרא חמץ גמור ולכך מותר דבטיל כשאר תרומה שנפל לתוך החולין. וכמו דהכא פליג ר' יוסי כן פליגי רבנן לעיל גבי אורז וסברי שאין זה נקרא בא לידי מצה וחמץ:

ודכוותי' אין לך מגרר עם כולן אלא חיטין ושעורין בלבד. פי' דהיינו אם עשה עיסה מאיזה מין שיהי' אם חיטים או שעורין גורר החיטין או השעורין את אותן המינין שיהא גם אותו המין חייב בחלה משא"כ בשאר ה' המינים שאינן גוררין את שאר המינין הנבללין עמה:

ר' הילא כו' לא שנינו. פי' שיגרור אלא העושה עיסה מן החיטין ומן האורז. פי' שאינו גורר אלא חיטין ואינו גורר אלא את האורז. וכצ"ל שאינו גורר אלא את האורז ואינו נגרר אלא עם החיטין כו':

מהו שיהא חייבים על קלי שלו משום חדש. פי' של אורז לרבנן דלחם שלו ודאי אין חייבים עליו דהא אינו בא לידי מצה וחמץ. אלא הא מיבעיא לי' אם חייב על קלי שלו ופשיט שאינו חייב. דאת שאינו חייב על לחם שלו משום חדש אינו חייב ג"כ על קלי שלו משום חדש:

ה"ג עירב ארבעה קבין חיטים בפני עצמן וחימצן. וארבעה קבין אורז בפני עצמן ועירבן מהו. פי' דמיבעי להו אם עירב אורז בחיטין אחר שנתחמצו. דשוב אין האורז בא לידי חימוץ. מהו אם החיטין גורר את האורז להיות חייב בחלה או אינו גורר אלא א"כ עירב קודם שנתחמצו החיטין דגם האורז בא לידי חימוץ אבל לא כשנתערב אחר שנתחמץ:

(אמר לי'. פירש ר' זירא. הרי אינן ראוין לבוא לידי מצה וחמץ. פי' דפשיט שאינו גורר אלא בשנתערבו קודם שנתחמצו החיטין דאז גם האורז בא לידי חימוץ אבל לא אחר שנתחמצו שאז אין האורז בא לידי חימוץ:

והשתא מפרש איתא דר' ירמי' כר' יונה כצ"ל. פי' ר' ירמיה שרצה לומר דאף כשנתערב אחר שחימצו החיטין נמי חייב בחלה. היינו משום דסבר כר' יונה):

א"ל הרי מינן קרוי לחם. פי' ולא איכפת לן בין הי' בשעה שהחמיץ או לא. והשתא מפרש אתיא דר' ירמיה כר' יונה. פי' ר' ירמי' דמיבעי ליה אם צריך שיהא דווקא בשעת חימוץ:

אתיא כר' יונה. פי' דסבר לעיל דאתיא לחם לחם מפסח דבעינן דווקא שיהא דבר הראוי לבוא לידי חימוץ ולכך מיבעי לי' אם צריך דווקא שיהא האורז בא לידי חימוץ והיינו שנתערבו קודם שנתחמץ. או כיון דמין אורז כשהוא עם החיטין ראוי לבוא לידי חימוץ מחייב בחלה אף שנתערב אחר שהחמיץ. אבל אי הוה סבר כר' יוסי דגמרינן מלחם ומעריסותיכם א"כ כיון שחיטין ואורז קרוי לחם לא איכפת לן בין אם נתערב קודם החימוץ או אח"כ:

ודר"ז. פי' דפשוט דחייב אף שלא הי' בשעת חימוץ כיון דמינו קרוי לחם:

אתיא כר' יוסי. פי' דסבר דילפינן מדכתיב מלחם מיעוט ועריסותיכם ריבוי מיני' ילפינין לאותן הדברים שנקראים לחם טפי והיינו ה' מינין וה"ה לאורז כשהוא עם החיטין דמקרי ג"כ לחם נמי חייב בחלה. ולא איכפת לן בין אם עירב קודם שהחמיץ לעירב אחר שהחמיץ:

אתיא דר' יוסי כר' הילא אע"ג דו פליג. פי' במקום אחר פי' ר' יוסי דסבר דאתיא מלחם ומעריסותיכם שאינן חייבים בחלה אלא אותן הדברים שנקראין לחם יותר. ואין זה אלא ה' המינים אליבי' ניחא הדא דר' הילא דאמר שאינו גורר אלא חיטין ואינו גורר אלא את האורז דאיכא למימר דחיטין עם האורז נמי קרוי לחם אבל לא עם שאר מינים. אבל אי סבר כר' יונה דילפינין לחם לחם מפסח דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ. א"כ מאי איריא אורז אפי' שאר כל המינים נמי כשהן עם החיטין ראוין לבוא לידי מצה וחמץ:

שמע כולהון. פי' אותן החמשה מינים שיהא נקראין לחם שמע מהאי קרא:

ושם חיטה שורה כו' וכוסמת גבולתו לחם כו'. כצ"ל:

שעורה זה השעורין. נסמן זה השיפון כו'. כצ"ל:

אלא ויסרו למשפט אלהיו יורנו. פי' שצריך ליסר אותו כדי שילך למשפט אלהיו:

ודר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה היא. פי' הא דקתני במתני' ה' דברים אתיא כר"י בנו שר"י בן ברוקה פי' דר"י חשיב כ"א למין בפ"ע וכדמפרש:

יכול יביא מן הכוסמין. פי' מנחת העומר:

ה"ג וכוסמין ושבולת שועל והשיפון מק"ו:

ברם כרבנן. פי' מתני' לא אתיא [כרבנן]:

ג' מיגין הן השיפון מין כוסמין. ושבולת שועל מין שעורין. פי' א"כ ליכא אלא ג' מינים דהיינו חיטין ושעורין וכוסמין. ובמתני' קתני ה' דברים:

ומשני אמר ר' יוסי מסבר סבר ר' יהודא בן פזי שמנחת העומר באה מן שבולת שועל. פי' אפי' ר"י בן פזי דסבר שבולת שועל מין שעורים. ע"כ אינו כשעורין לכל דבר שהרי אינו כשר למנחת העומר כמו שעורין. ומפרש מאי פשיטא ליה כ"כ שאין מנחת העומר באה מהן דילמא באמת לכל ענין הן שוות כמו שעורין:

ע"ז קאמר אלו מד' תאנים שחורות. פי' אלמא דלא עדיף הני מתאנים שחורות ולבנות ולכך איכא למימר דלכך חשיב לי' כ"א מין בפ"ע אף שכולן מין אחד ואתיא אפי' כרבנן:

רבנן דקסרין בעיין. פי' שהן מתרצין מה תני ה' מינין. פי' הא במתני' לא תני ה' מינין אלא ה' דברים ואיכא למימר באמת ג' מינים הן ואתיא כרבנן:

תמן תנינן איזו מין במינו החיטין מצטרפין עם הכל כו'. פי' דמקשי על מתני' דבמתני' קתני ומצטרפין זה עם זה משמע שכולם מצטרפין והכא משמע שאין החיטין מצטרפין אלא עם הכוסמין:

ומשני ר' יוסי אמר לה סתם. פי' שלא פירש בשם ר' יוחנן:

ר' יונה בשם ר' יוחנן. פי' שפי' בשם ר' יוחנן:

תמן בנשוך. פי' שכל א' עיסה בפ"ע אלא שעכשיו הן נושכין זא"ז [לפיכך] אינם מצטרפין אלא כסדר הזה. החיטין אינן מצטרפין אלא עם הכוסמין כו'. וכאן במתני' דקתני סתם ומצטרפין דמשמע. שכל החמשת המינין מצטרפין זע"ז:

היינו בבלול. פי' שבלל קמח מחמשת המינין ועשה מהן עיסה. ומייתי ראייה:

ותני ר' חייא כן כו'. פי' דבין שעירב תבואה ובין שעירב קמחין ובין בציקות מצטרפין כל המינים לחלה:

ואח"כ איבעי לי' עירב ראשי עיסיות. פי' שעשה מכל מין עיסה בפ"ע:

ואח"כ עירסן מהו. פי' אם מצטרפין שלא כסדר או לא ופשיט ר' יוסי דאין מצטרפין:

דוההן נשוך לאו במעורס הוא. פירש הא נשוך איירי ג"כ שמעורס אותו הראש של עיסה אלא שאין מעורס כל העיסה ולכך מקרי נשוך וקאמר שאין מצטרפין אלא כסדר וה"ה כאן:

מהו שילקו על חלתן דבר תורה. פי' אם עשה עיסה מה' המינים שמצטרפין חלה בבלול אם לוקין על החלה ד"ת או לא:

וקאמר ר' יונה כו' בשם רשב"ל אין לוקין על חלתן ד"ת. פי' דמדאורייתא ביטלו כ"א לחבירו ואין כאן שיעור חלה. ומפרש ר' יעקב בר אחא דרשב"ל כדעתי' דסבר גבי פיגול ונותר ששחקן דביטלו זא"ז:

וא"ר יוסי דלא דמינן. פי' דאפשר דהכא אף ר' יוחנן מודה שאין לוקין על חלתן שכבר ביטלו זא"ז:

והא דפליג ר' יוחנן גבי פיגול ונותר דסבר ר' יוחנן דלא ביטלו מפרש בגמ' היינו משום דזה איסור וזה איסור ואין איסור מבטל את האיסור. אבל הכא גבי שיעור חלה שקודם הגלגול לא נתחייבה העיסה בחלה ואח"כ נתבטל. דשני דברים רבים על אחד ומבטלין אותן:

אלו א' עשה ה' עיסות מה' המינים. פי' כל עיסה ממין א' ויש בכל א' שיעור חלה שכבר נתחייבה בחלה ואח"כ עירבן והי' אומר רשב"ל שאין לוקין על חלתן ד"ת פי' משום שכבר ביטלו זא"ז:

יאות. פי' זה וודאי לא הוי אלא אליבא דר"ל ולא אליבא דר' יוחנן דהכא הוי כמו אחר שנעשה איסור דלר' יוחנן אין מבטלין זא"ז:

הי' כורך שלשתן כאחת. פי' פסח מצה ומרור ואוכלן כאחת והי' מקיים כאחד אכילת פסח ואכילת מצה ואכילת מרור. וסבר שאין מבטלין זא"ז:

וא"ר יוחנן חלוקין על הילל הזקן. פי' דרבנן חולקין עליו וסברי שמבטלין זא"ז. פי' דסבר ר' יוחנן דלענין מצוות בטלי יותר מבאסורין דבאסורין אחר שנעשה איסור אין מבטלין זא"ז ובמצוות סבר ר' יוחנן דמבטלין:

ומקשי והא ר' יוחנן כורך מצה ומרור. פי' הרי ר' יוחנן בעצמו הי' כורך מצה ומרור:

ומפרש כאן בשעת המקדש שהי' חייב מדאורייתא לאכול א"ר יוחנן שחלוקין עליו חביריו:

וכאן שהי' ר' יוחנן בעצמו כורך היינו שלא בשעת המקדש. ומש"ה התיר דסבר דשלא בשעת המקדש דרבנן:

ואפי' תימר כאן וכאן בשעת המקדש. פי' שאין חילוק לר' יוחנן בין בשעת המקדש ובין שלא בשעת המקדש דסבר דאף שלא בשעת המקדש דאורייתא. והא דאמר ר' יוחנן חלוקין עליו חביריו היינו בשעת המקדש שהי' פסח והוי שני דברים רבים על א' ומבטלין אבל שלא בשעת המקדש שלא הי' פסח הי' כורך שאין א' מבטל את א'. וה"ה (אי בשעת) [בעת] שלא הי' פסח [אף בזמן המקדש. עי' מלכים ב' כ"ג - כ"א כ"ב כ"ג]:

} הי' ג"כ מותר:

ר' יוסי בשם ר' לעזר כשם שאין האיסורין מבטלין זא"ז כו'. פי' דפליג על ר' יוחנן דסבר דשני דברים רבים על אחד ומבטלין את המצוה. אע"ג דסבר גבי איסור שאין איסור מבטל את האיסור אחר שנעשה איסור סבר גבי מצות שמבטלין זא"ז. ור' יוסי בשם ר' לעזר פליג וסבר דגם במצות אין מבטלין זא"ז כמו גבי איסורין. ולהכי אף בשעת המקדש ואף כשיש פסח נמי מותר:

וחזר ועשה ה' עיסות מה' מינים ועירבן. פי' שעירב אותן ה' עיסות בעיסה א' שהיא של ה' מינים:

ומיבעי לי' אם אותן חיטין שבו מבטלין חיטין שבו. פי' אם מצטרפין אותן החיטים שיש בעיסה אחת לבטל את החיטין שיש בה' עיסות:

וע"ז פריך לא כן א"ר יוסי שני דברים רבים על א' ומבטלין. פי' בלא כן נמי בטלו החיטין ששם בתוך הד' מינים שבעיסה אחת דהא אפי' שני דברים רבים על א' ומבטלין כ"ש [יותר משני דברים]:

ומפרש לא צרכה דלא. פי' הא פשיטא דבטלו:

ואמר דהא מיבעי לן כו':

וחזר ועשה ה' עיסות. פי' מה' מינים ולא עירבן אלא שדיבק החיטין שכאן לחיטין שיש בעיסה של ה' מינים:

ומיבעי להו אם אותן החיטים שיש בה' מינים מבטלין החיטין שיש כאן כיון שהחיטין ששם פטורין מחלה דכבר בטלו בשאר המינים. או לא בטלו כיון ששניהם מין חיטין. ולא איפשיטא:

ואסורין מלקצור לפני הפסח. ה"ג במתני' ואסורין מלקצור מלפני הפסח ובחדש מלפני העומר. פי' דזה ודאי אין לומר דבחדש לא יהיה אסור אלא עד לפני הפסח. הא יום ראשון של פסח ודאי אסור לכו"ע. והשתא מפרש הגמ' ואסורין מלקצור מלפני הפסח. ומפרש אית תנא תני מלפני הפסח. פי' משמע הא תיכף לאחר הפסח אף בלילה מותר:

ואית תנא תני מלפני העומר. פי' אף לאחר הפסח אסור עד העומר. והשתא מפרש מאן דתני מלפני הפסח מסייע לחזקיה. ומ"ד מלפני העומר מסייע לר' יוחנן והשתא מפרש דא"ר יונה בשם חזקיה בשעת הקרבן כו' שלא בשעת הקרבן. דהיינו אחר חורבן:

היום מתיר. והיינו תחילת כניסת היום והוא תחילת הלילה. ומתני' איירי נמי שלא בשעת הקרבן ולפיכך לא אסור אלא לפני הפסח דתיכף לאחר הפסח מותר:

ור' יוסי בשם חזקיה עד ר' יוחנן מיותר:

ר' יוחנן אמר בין בשעת הקרבן בין שלא בשעת הקרבן היום מתיר. פי' אף בשעת הקרבן. ומפרש ר' הילא טעמא דר' יוחנן:

עד עצם היום הזה. פי' היינו עד שיהיה היום הזה. ואינו תלוי בקרבן כלל:

יכול אפי' בלילה. פי' דהיינו תחילת כניסת היום ת"ל עד עצם היום הזה. ולדידי' צ"ל ואסורין מלפני העומר. דהא אף לאחר הפסח אסור כל הלילה עד היום:

הא כיצד טול מבינתיים זמן הבאה מיותר:

וכצ"ל מודה חזקי' שלא בשעת הקרבן שהיום מתיר מה ביניהון. פי' בשלא בשעת הקרבן בין חזקי' לר' יוחנן ומפרש:

זמן הבאה. פי' לר' יוחנן אסור עד זמן הבאה. ולחזקי' בתחילת כניסת היום מותר:

כדפירשתי וכאן צ"ל א"ר הונא מתניתא מסייע לחזקי' עד עצם היום הזה מלמד שהיום מתיר. יכול אפי' בשעת הקרבן ת"ל עד הביאכם את קרבן אלהיכם:

ר' ירמי' בשם ר' חייא בין בשעת הקרבן ובין שלא בשעת הקרבן הקרבן מתיר. פי' זמן הבאה דהיינו עד חצות לרחוקים:

וע"ז קאמר מודה ר' יוחנן באיסור דהוא אסור. פי' אע"ג דסבר ר' יוחנן שהיום מתיר מודה שאסור עד הבאת הקרבן או עד זמן הבאה אלא שאין לוקין אלא עד היום:

ובעי ליה איסורו מהו. פי' הא דאמרינן לעיל דמודה ר' יוחנן באיסורו שהוא אסור עד זמן הבאה. אם הוא אסור מדאורייתא או דרבנן:

וא"ר ירמי' כו' ור' יונה ור' יוסי תרוויהון אמרין איסורו מדבריהן. פי' הא דאסור עד זמן הבאה אינו אסור אלא מדבריהן:

א"ר יוסי מליהון דרבנן מסייעין לון. פי' שאינו אסור אלא מדרבנן:

דתנינן תמן אין מביאין מנחת ביכורים כו' קודם לעומר. פי' דקודם לשתי הלחם אין מביאין לכתחילה אבל אם הביא כשר וקודם לעומר קמ"ל דקודם לעומר פסול אפי' בדיעבד:

ומפרש ר' יוחנן דבששה עשר. פירש קודם הבאת העומר עבר והביא כשר:

ואין תימר איסורו ד"ת הוא. פי' קודם הבאה:

לא שני' כו' אלא ודאי דרבנן:

ועוד מן הדא. פי' דגם מן הדא שמעינן שאיסורו מדבריהן:

דא"ר זעירא עלי' דרב. פי' מה שהי' רב נוהג שלא אכל חדש ב' ימים משום ספיקא דיומי וקאמר ר' זעירא עליו דרב בר דעתן דר' חייא רבה. פי' קרובו לשון [והנה בועז] מודעתנו:

הוא סבר כוותהון. פי' שהם סוברים שלעולם הקרבן מתיר ולא היום א"כ סוברים שעד הקרבן אסור מדאורייתא:

אין תימר איסורו ד"ת. פי' דהיינו שעד זמן הבאה אסור מדאורייתא:

רב בר דעתי' דר' יוחנן. פי' דהא יכול ליסבור כר' יוחנן נמי דהא גם לר' יוחנן אסור להביא מדאורייתא ולא פליג אלא לענין מלקות. וזה הכלל. דכל זו הסוגיא סברה שאין חילוק בין הבאה לקצירה. דבאותו זמן שמותר לקצור מותר ג"כ להביא ולאכול. אלא דבמתני' לא מצי למיתני מלפני הפסח אלא איסור דלקצור אבל לאכול הא אוכל ביו"ט ראשון ואסור לאכול חדש:

וע"ז מקשי והתנינן משחרב בהמ"ק התקין ר"י בן זכאי שיהא יום הנף כו'. פי' דהיינו יום הבאת העומר אסור לאכול חדש:

ואמר ר' יוסי בר בון מפני הרחוקין. פי' אותן שרחוקין מא"י גזרינן בהו שמא למחר יבנה ביהמ"ק ויאמרו אישתקד מי לא אכלנו תיכף משיאיר היום והשתא נמי ניכול ולא ידעי דהשתא אסור עד הבאת העומר ואפשר שלא יביאו קודם חצות לכך אסור כל היום:

אין תימר איסורו ד"ת. פי' בשעת הקרבן עד שעת הקרבה ניחא דגזרינן אף שלא בשעת הקרבן אטו בשעת הקרבן:

אבל אין תימר איסורו מדבריהם כלומר שאף קודם הקרבן אינו אסור אלא מדבריהם:

יש תקנה אחר תקנה. פי' הרי מה שאסור קודם העומר אינו אלא תקנה והשתא גזרינן אף שלא בשעת הקרבן אטו בשעת הקרבן והוי גזירה לגזירה:

והשתא גרסינן א"ר יונה איתותבת קומי ר' ירמי'. פי' דהאי קושיא כבר איתותב קמי' ר' ירמי' ואמר אין יסבור כר' יהודא. פי' שר"י ב"ז סובר שכל יום הנף אסור מדאורייתא [והוא כר' יהודא] ולכך התקין והאי התקין היינו מדאוריי' ור' יוחנן פליג עליה:

תמן חשו לצומא רבא. פי' בבבל היו חוששין לספיקא דיומא גבי יו"כ והיו מתענין תרין יומין:

חזקה שאין ב"ד מתעצלין. פי' מלהודיע ואילו היו מעברין בודאי היו מודיעין:

אם השרישו קודם לעומר העומר מתירן. האי סוגיא פליגי על סוגיא דלעיל:

אם השרישו קודם לעומר העומר מתירן. ט"ס וכאן צ"ל ואסורין מלקצור לפני העומר:

ע"ז אמרו דר' יונה אמר קודם להבאה. פי' אפי' אחר קצירה וקודם להבאה אסור:

ור' יוסי אומר קודם לקצירה דקצירה מתיר:

ומפרש ר' יונה דהבאה מתרת להביא. פי' במקדש לענין דיעבד שיהא כשר. וקצירה מתרת קצירה. ור' יוסי אומר קצירה מתרת שניהם הבאה וקצירה:

ומפרש לפום כן. פי' לפי סברתו שסובר דקצירה מתרת:

ר' יוסי הוי בה. פי' מיבעי לי' לר' יוסי:

קצר לרבים ונטמא. פי' שצריך לחזור ולקצור אם חזר התירו לאיסורו אם אחר שנטמא נאסר הבאה וקצירה. וה"ה דמצי למיבעי אליבא דר' יונה לענין קצירה אם נאסר אחר שנטמא. אלא דלר' יוסי מיבעי אף לענין הבאה קאמר הכי:

כאן צ"ל אם השרישו קודם לעומר העומר מתיר. ר' יונה אמר קודם להבאה. פי' ר' יונה דסבר דהבאה מתרת. ולפיכך כשהשריש קודם הבאה הבאה מתרת. ור' יוסי דסבר לעיל דקצירה מתרת צריך שיהא נשרש קודם לקצירה:

וה"ג ר' יונה אמר קודם להבאה ר' יוסי אמר קודם לקצירה:

א"ר יוסי מילתא דכהנא מסייע לי פי' דקצירה מתרת:

דכהנא אמר ואם תקריב מנחת בכורים לה' זו ביכרה ואחרת לא ביכרה. פי' דדייק מלשון ביכורים דהיינו שבשעת הקרבה יהי' זו ביכורים אף שאחרת לא ביכרה עדיין אפ"ה העומר בא ומתירן ומדקתני סתם משמע אפי' עשבים אפי' השרשה:

העומר בא ומתיר. פי' אפי' לא הי' רק עשבים בשעת הקרבת העומר אפ"ה העומר בא ומתיר ומזה מוכח דאפילו רק השריש קודם לעומר העומר מתיר:

וע"ז אמר ולא קודם לקצירה אנן קיימין. פירוש דמשמע לי' מלשון תקריב לשון קצירה ולכך אמרו דמזה הפסוק אינו מוכח שמתיר אלא כשהשריש קודם לקצירה דהא הכא קיימינן קודם לקצירה אבל קודם להבאה לא שמעינן כלום:

ועוד מן הדא. פי' מן הדא נמי מוכח שצריך שיהא נשרש קודם לקצירה:

דתני המנכש בי"ג כו' הרי יש כאן כו'. פי' דיש כאן ג' ימים קודם לעומר ויכול להשתרש קודם לעומר ולפיכך העומר מתיר:

וע"ז מקשי ומקצת היום ככולו. פי' אי אמרת דאף אם השריש קודם להבאה העומר מתיר קשה אמאי נקיט דוקא י"ג הא אפי' בי"ד נמי יכול לשותלו דאיכא נמי ג' ימים. דהיינו מקצת י"ד וט"ו ומקצת ט"ז דהיינו עד הבאה אלא ודאי שצריך שיהא נשרש קודם לקצירה ולפיכך אינו יכול לשותלו בי"ד דלא יהי' רק ב' ימים קודם קצירה:

וא"ר יונה מילתא דר' אבינא מסייע לי. פי' ממה דמתרץ ר' אבינא מסייע לי דיכול לומר אפי' השריש קודם הבאה הבאה מתרת:

דא"ר אבינא תיפתר כהדא מתני' במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה. ולפיכך נקיט י"ג דבי"ד אינו יכול לשותלה משום מלאכה ולעולם הבאה מתרת:

ומקשי אבל במקום שנהגו לעשות מלאכה לא בתלוש שמא במחובר. פי' דס"ל דאף במקום שנהגו לעשות במחובר אסור והכא במחובר איירי. וא"כ אמאי קמשני דאיירי במקום שנהגו דווקא:

ומשני אשכח תני כו'. פי' דאין חילוק במחובר לתלוש. ובמקום שנהגו אפי' במחובר מותר:

מהו שיביא עומר מהן. פירש מאותן שלא השרישו קודם לעומר דצריכין להמתין על עומר הבא אם מותר להביא עומר הבא מאותה התבואה אם לא:

ומקשי מהיכי תיתי שיביא מהן. ואי משום דתלוין בעומר דהיינו שאין מותרין באכילה עד שיביא העומר. והרי שאר מינין הרי תלוין נמי במנחת העומר ואין מנחת העומר בא מהן:

ומשני לא אם אמרת בשאר מינין שלא כשרו למנחת העומר. פי' שהמינים לא כשרו למנחת העומר אבל הכא הרי המין כשר למנחת העומר וגם הוא תלוי בעומר איכא למימר שהעומר בא מהן אף שאינו מאותה שנה:

ומתיבת אפשר לומר עד הרי שאר מינים מיותר:

חבריא בשם ר' אליעזר ט"ס. וצ"ל כאן חברייא אמרין אפשר לומר חדש וישן אין תורמין ומעשרין מזה על זה ואת אמרת הכין. פי' מדאין רשאין לתרום מהן על הפירות של שנה זו כ"ש שאין רשאין להביא עומר מהן להתיר פירות של שנה זו:

ר"א אומר ראשית קצירך ולא סוף קצירך. פי' מהכא שמעינן שאין מביאין מהן עומר. דגבי עומר כתיב ראשית קצירך. פי' של השנה שנתגדל בה יהא זה ראשית הקציר וזה סוף הקציר של השנה שנתגדל בה. ור"ז דריש מדכתיב ביכורים כו':

מה נפיק מביניהון. פי' בין חברייא לר"א ור"ז כו'. דבין ר"א ור"ז וודאי ליכא נ"מ כלל:

ומפרש עבר והביא. ע"ד דחברייא פסול. כמו גבי מעשרות שאפי' אם תרם אין תרומתו תרומה. אבל ע"ד דר"ז ור"א עבר והביא פסול [לדעתי צ"ל כשר. המעתיק] בדיעבד:

ותיבת דברי חכמים מיותר כאן וצ"ל ע"ד דחברייא ר' יוסי בר בון כו' והן שהביאו שליש לפני ר"ה. פי' אז אין העומר בא מהן. אבל אם הביאו שליש לאחר ר"ה העומר בא מהן. כמו גבי מעשר שאין זה נקרא מן החדש על הישן. אבל אליבא דר"ז ור"א [אפילו הביאו שליש לאחר ר"ה] אפ"ה אין מביאין מהן. שאין זה ראשית קציר וגם אינו נקרא ביכורים:

זאת אומרת שלוקין על חלתן ד"ת. פי' על החלה שנוטל מהן כשהן מעורבין מדקתני במתני' שהאוכל מהן כזית מצה יצא ידי חובתן. אלמא דכשהן מעורבין נקראין לחם:

ומשני מתני' איכא למימר שאכל כזית מזה וכזית מזה. פי' מכל מין בפ"ע ולא כשנתערב מכולן ואכל מהן כזית דזה לא נקרא לחם וה"ה לענין חלה נמי איכא למימר שאין לוקין על החלה שהוא מפריש כשהן מעורבין:

א"ר יוסי אפי' תימר כזית מכולהון. פי' אף כשהן מעורבין ונטל מהן כזית נמי חייב ולא תידוק מיני' דלוקין על חלתן דאיכא למימר משום הכי חייב גבי חמץ משום שכולן שם חמץ:

וע"ז אמר מיחלפא שיטתי' כו'. (פי') תמן אמר ב' דברים רבים על א' ומבטלין. פי' קודם שנעשה האיסור:

וכא הוא אומר הכין. פי' דה"נ נימא שקודם שהיה חמץ כבר נתבטלו:

א"ר יוסי בר בון כיני מתני' כו'. פי' דר' ירמי' בשם ר' חייא לא אמר אלא בתורת דיחוי דאיכא לאוקמי כשאכל כזית מזה כו' ולכן ליכא למיפשט שלוקין על חלתן:

ור' יוסי בר בון אמר. באמת מתני' איירי בהכי:

הא הנודר מן הפת כו'. דדייק מדאמר וחכ"א הנודר מן הדגן משמע הא בנודר מן הפת אסור בכל בתמיה וכי לרבנן כל המינין קרוין פת:

ומשני כיני מתני' אף הנודר מן הדגן. פי' דפליג אר"מ דאמר דווקא הנודר מן הפת משמע אבל הנודר מן הדגן כל דמדגן משמע עליה אמרי רבנן אף הנודר מן הדגן כו':

מה אנן קיימין. פי' הא דקתני הנודר מן הפת ומן התבואה אינו אסור אלא מהן:

אם באומר פת תורה. דהיינו מה שהתורה קראה פת:

ע"ז מקשי אף האומר תבואה. פי' הא דקתני במתני' הנודר מן התבואה נמי מה שהתורה קראה תבואה ע"ז מקשי אמאי אינו אסור אלא מהן יהא אסור בכרם:

אי באומר פת סתם. פי' מה שהעולם קוראין פת שאין לך קרוי פת כו':

ומשני במקום שאוכלין כל פת. וא"כ לפי זה כל הה' מינים נקראין פת אבל לא יותר:

מנין שהן חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות. פי' מנין שיש חיוב חלה יותר מן חיוב המעשרות:

ומשני תרימו וכן תרימו. פירש ריבה אף אותן שפטורין מן המעשרות שיהא חייבין בחלה:

ותי' לא מיותר:

חזר ואמר כארבע עשרה שנה. פי' דבארבע עשר שנה מצינו ג"כ (שיהא) [שהיו] חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות. אלמא שחיוב חלה יש יותר מחיוב המעשרות:

זה אחד מג' מקראות כו'. פי' דמייתי קרא על הא דקתני במתני' שהלקט והשכחה והפיאה פטורין מן המעשרות:

היא הפקר היא לקט כו'. כצ"ל:

מכיון שנטלה תרומתו לאו חולין הן פי' ואמאי קאמר שפטור מן המעשרות הרי כבר נטלו ממנו כל מעשרותיו:

ומשני תיפתר שהקדימו בשיבלין. פירש ולא נטלו תרומה גדולה. וקמ"ל שפטור מתרומה גדולה וחייב בחלה:

ומייתי ר' יוסי מפסוק את כל חלבו. פי' ולא חלבו. פי' של מעשר דהיינו תרומת מעשר וחלב חבירו היינו תרומה גדולה:

כתיב והרמותם ממנו את תרומת ה' כו' מעשר מן המעשר ולא ת"ג ותרומת מעשר כו' בשמירח ואח"כ הפריש כו'. פי' הא שאינו מפריש שתיהן מן המעשר היינו דוקא שמפריש ממנו שתיהן וגם אין הפסק מירוח ביניהן אבל אם יש הפסק מירוח ביניהן. או שמפריש ממקום (ת"ג) אחר עליו מפריש ממנו ת"ג. וכן במ"ש שהקדימו בשבלין דאמרינן לקמן למ"ד אינו כנכסיו שפטור ג"כ מת"ג. וגם למ"ד כנכסיו דאמרינן לקמן שחייב להפריש היינו למאן דפליג אמ"ד דהכא וס"ל ג"כ דבמעשר ראשון מפריש ג"כ ת"ג אבל למאן דפטר גבי מעשר ראשון פטר נמי הכא והיינו נמי בכה"ג:

מ"ש שהקדימו בשבלין פטור מת"ג ומן המעשר כצ"ל:

ר' יונה כמ"ד אינו כנכסיו. פי' דסבר מעשר ממון גבוה הוא ולהכי פטור. כמו הקדיש ומרח הגזבר שפטור. ברם כמ"ד כנכסיו הוא חייב כמו שאר חולין. וע"ז אמר הוי מעשר ראשון שלכו"ע הוי כנכסיו וודאי חייב הוי פליגי על ר' יוסי דלעיל דסבר דלא מכח הקדש פטור אלא מדכתיב את חלבו כו':

הוי פליגיא הוא. תיבת הוא מיותר:

מ"ד חייב. פי' דהיינו שחייב להפריש ת"ג מן המעשר:

אפי' תרומה שבו חייבת. פירש דהיינו אפי' השיעור שהי' ראוי להפריש ממנו תרומת מעשר נמי לא פטר מתרומה גדולה וצריך להפריש כנגד כל המעשר:

ומ"ד פטור אפי' חולין שבו פטור. פי' דהיינו שכל המעשר לבד מתרומת מעשר פטור שאין חילוק ביניהן כלל:

ואח"כ אמר מ"ד חייב עשאו תרומת מעשר על מקום אחר. פירש למאן דמחייב להפריש ממנו ת"ג א"כ הוי המעשר טבול לת"ג. אם עשאו תרומת מעשר על מקום אחר מיבעי לי' מה את עביד בגדיש שנדמע. פי' וא"כ אין להפריש ממנו על מקום א':

או כטבל. פי' דהיינו כמו שהוא טבל לת"ג וא"כ מותר להפריש ממנו על מקום א':

או כעיסה שנדמעת מיותר. ולא איפשטא:

מה בין גדיש שנדמע לעיסה שנדמעת. פי' דהיינו אם נתערב בגדיש שהוא חייב בתרומה. שעדיין לא הפריש ממנו תרומה חייב להפריש ממקום א'. אלמא דעכ"פ חייב להפריש ואינו נפטר מן התרומה מחמת שנתערב עם אותו דבר שפטור מן התרומה וגבי עיסה דהיינו שנדמעת תרומה בחולין ותרומה פטורה מן החלה נפטרה כל העיסה מן החלה. ומפרש הטעם דהיינו גדיש עד שלא נדמעה:

עבר והפריש ממנו תרומה הרי זה תרומה. פי' וא"כ הרי כבר נתחייב בתרומה קודם שנתערב וא"כ לכך אין העירוב פוטר אבל גבי עיסה שעדיין לא נתחייב בחלה אפי' אם עבר והפריש כדמייתי מתני' המפריש חלתו קמח וא"כ עדיין לא נתחייב בחלה ולפיכך כשנתערב פוטר. ואם כן באמת אם נתערב אחר שהיתה עיסה שכבר נתחייב בחלה לא נפטר אף בחלה:

הרי זו תרומה עיסה שנדמעה כו' כצ"ל [ומוחק תיבת אינה]:

מתני' דלא כר"ע. פי' הא דחשיב במתני' מותר העומר בהדי הנך דפטורין אתיא דלא כר"ע דר"ע חייב במעשרות:

מ"ט דרבנן. פירש דמחייבי בחלה בתבואה שלא הביאה שליש ומפרש דגמר לחם לחם מפסח דדבר שהוא בא לידי חמץ ומצה חייב בחלה. ותבואה שלא הביאה שליש נמי הרי באים לידי מצה וחמץ. ור"א דפוטר שלא הביאה שליש היינו משום דילפינן תרומת גורן דצריך שיהא דוקא מן הגמור והיינו שהביאה שליש:

ומקשי ולית לי' לר"א לחם. פירש וכי ר"א לא סבר דכל שהוא לחם לענין חמץ חייב בחלה:

ומשני אשכח תני בשם ר"א אינה חייבת בחלה ואינו יוצא י"ח בפסח. פי' דר"א סבר שאינו קרוי לחם ג"כ לענין חמץ ומצה שאינו בא לידי חימוץ. ואינו לחם כלל. ופליגי אם הוא נקרא חימוץ. והשתא לא צריכי כלל לתרומת גורן כן תרימו אותו דלהוי משמע דוקא שהביא שליש לחם שמעינן דלר"א אינו קרוי לחם אא"כ הביאו שליש שאינו בא לידי חימוץ. ומיבעי לי' לר"א מהו שיהא חייבין על לחם שלו משום חדש. פי' לר"א שאינו קרוי לחם לא לענין חמץ ולא לענין חלה אם נקרא לחם לענין חדש:

ופשיט א"ר יודן כתיב ולחם וקלי. פי' מקיש לחם לקלי:

את שחייבין על קלי שלו. פי' דהא ודאי על קלי שלו חייב אף קודם שהביאו שליש דלא כתיב גביה לחם. וכיון שחייבין על קלי שלו חייבין ג"כ על לחם שלו:

מתי' את שאינן חייבין עד א"ר זעירא. מיותר:

אמר ר' זעירא כתיב. פי' בתחילה הוי מייתי קרא טעמא מ"מ חייבין בחלה. והשתא מביא טעמא אמאי פטורין מן המעשרות לכו"ע. ומפרש דכתיב עשר תעשר דבעינן דבר שהוא נזרע ומצמיח וחייב אחר שליש והשתא מפרש פשיטא על דרבנן. פי' דסברי שחייבין בחלה אלא שפטורין מן המעשר:

שאינו נגרר לענין מעשרות. פי' אם נתערב עם מין אחר שחייב במעשרות אינו מתחייב דלא מצינו גרירה לענין מעשרות:

ר' חייא בר יוסף שאל ע"ד דר"א. פי' שפוטר פחות משליש מחלה אם הוא נגרר לענין חלה כעיסת האורז. דהיינו אם לש עיסה שהביאה שליש עם אותן [שלא] הביאה שליש. אם אותן שהביאה שליש גורר לאותן שלא הביאו שליש להתחייב בחלה או לא:

שמואל בר אבא בעי איזו חדש וישן לענין חלה. פירש דחלה נמי אסור להפריש מן החדש על הישן דהיינו משנה זו על שנה חברתה. והשתא בעי לרבנן איזו חדש וישן דלר"א שפוטר מן החלה פחות משליש א"כ הוי מן החדש על הישן כמו גבי מעשרות דהיינו מפירות שהביאו שליש לפני ר"ה על פירות שלא הביאו שליש לפני ר"ה. אבל לרבנן דמחייבי פחות משליש בחלה מיבעי לי' איזו חדש וישן בחלה. אם תלוי ג"כ לענין שליש או לא. ומפרש שתי שדות אחת הביאה שליש. וא' פחות משליש. פי' לפני ר"ה:

לחלה א'. פי' שמותר להפריש מזה על זה דהוי שניהן כמו ישן דהא בא החיוב שלהן קודם ר"ה לענין חלה:

למעשרות שתים. דהרי אותן שלא הביאו שליש לא נתחייבו במעשרות לפני ר"ה. והוי מן החדש על הישן:

א' פחות משליש וא' עשבים. פי' שלא נדגן כלל. לחלה שתים. דזו שהי' עשבים לא נתחייבה בחלה לפני ר"ה וזו שלא הביאה שליש נתחייב בחלה לפני ר"ה והוי מן החדש על הישן. אבל לענין מעשרות בשניהם לא בא החיוב קודם ר"ה והוי שניהם מן החדש:

א' הביאה שליש וא' עשבים. פי' דאותן שהביאו שליש כבר נתחייב בחלה ובמעשרות לפני ר"ה. ואותן שהביאו עשבים לא נתחייבו לא בחלה ולא במעשרות. א"כ הוו מן החדש על הישן בין לענין חלה ובין לענין מעשרות:

בינתיים מהו. פי' אין ענינו לכאן. וקאי אמתני' דפ' ד' [ה"ב] דקתני התם קב חדש וקב ישן שנשכו זא"ז. ר' ישמעאל אומר יטול מן האמצע וחכמים אוסרים. פי' אלא שצריך ליטול מכל א' בפ"ע. ועלי' קאי בינתיים מהו. פי' מקום נשיכתן מהיכן אתה מפריש דהא התם נתערבו ולא ידעינן איזו מהן מן החדש ואיזו מהן מן הישן. ומהיכן צריך להפריש לרבנן:

ומפרש ר' יונה כו' כבראשונה. פי' דמראשונה הוא נוטל דהיינו מעיסה שנילושה ראשונה ואח"כ נשך בה דהוי היא העיקר:

ור' יוסי כו' כבאחרונה. דהיינו שצריך ליטול מאחרונה גם על בינתיים:

ותיבות איזו בינתיים מיותרין:

ה"ג מנין שהתרומה חייבת בחלה מרישא דקרא מראשית תרימו חלה. פי' מראשית דהיינו תרומה תרימו חלה. והיינו דווקא כשעשה עיסה של טבל אבל עיסה של תרומה ודאי פטור מן החלה. דאפי' מדומע פטורה מן החלה:

ומתיבות מן קושיא עד תרימו חלה מיותר:

חליטה דשוק צ"ל חליטה דשמן. פי' דהיינו שנחלט ע"י שמן:

וחלוטה דמיי. היינו שנחלט ע"י מים:

ר' יוסי אמר תרתי. פי' בב' דברים פליגי ר' יוחנן ורשב"ל:

חד לענין טריקמא אם חייבין בחלה ויוצא בה י"ח בפסח כו'. וחד לענין שאר סופגנין. דר' יוחנן אמר כל שהאור מהלך תחתיו כו'. פי' דהיינו שאין האור מהלך אלא תחתיו חייב בחלה ואומר עליו המוציא. ור' שמעון בן לקיש סבר דכל שהאור מהלך תחתיו. דהיינו ואינו מהלך מן הצד אינו חייב בחלה כו':

אמר ר' יוחנן ובלבד ע"י משקה. פי' אם הוא נטגן ע"י משקה מודינא לך שאינו קרוי לחם ואינו חייב בחלה:

מתני' פליגא על ר' יוחנן. פי' דבמתני' קתני הסופגנין פטורים מן החלה. וקס"ד בסופגנין שע"י האור אלא שהאור מהלך תחתיו ופטורה מן החלה ומשמע לי' דלא ע"ז משקין דסתם סופגנין שלא ע"י משקין:

**ומשני פתר לה בסופגנין שנעשו בחמה.**פי' ובהא אפי' ר' יוחנן מודי שאין קרוי לחם:

ותני כן. פי' שיש חילוק בין [ע"י] חמה ובין [ע"י] האור דאף שבאור קרוי לחם. ע"י חמה אינו קרוי לחם:

והיינו כר' יוחנן:

וכצ"ל פתר לה בסופגנין שנעשו בחמה ותני כן אין יוצאין:

ומקשי לי' הדא פליגי על דר"ל. פי' דהא הכא משמע שסופגנין שנעשו באור קרוי לחם:

ומשני פתר לה בשהיה האור מהלך מן הצד. פי' אז הוי לחם ע"י האור אבל לא בחמה בכל ענין. אבל באמת תחתיו אפי' באור אינו קרוי לחם:

ותי' מיליהון דרבנן פליגין מיותר כאן. ואיידי דקאמר כן בתרומות שיבשו כאן:

כהנא שאל לשמואל לא מסתברא בה דין מדומע דקתני הכא. פי' דהיינו שפטורה מן החלה אלא שריבה תרומה אבל אי לא הוי אלא המיעוט תרומה אין המיעוט פוטר את הרוב מחלה א"ל כו':

וכי עיגול בעגולין. פי' שא"צ שם א' ומאה אלא שהתחתונות מצטרפות להעלות את העליונות והלא ודאי לא נתערב בהתחתונות ואפ"ה מותר כשנוטל א' ואף שאינו דבר ברור שהתרומה עלה בידו מותר אלא שהקילו אף הכא הקילו:

ומתיבות ויתיביני' עד ופחות מיותרין כאן:

ואגב דתני במס' תרומות שיבשו כאן:

אבל אם היו חמשה רבעים מצומצמים לא בדא. פי' דחמשה רבעים מצומצמים חייבין בחלה:

ספק מדומע הנאכל משום דמוע. פי' דהיינו שספק אם נדמע אם לא חייב בחלה עלי':

א"ר יוסי בר בון הדא דתימר כשהיו יותר מחמשה רביעים. פי' דאף בלא תרומה יש שיעור חיוב חלה (אלא) שהקילו אלא גבי ודאי מדומע אבל לא בספק אבל כשהיו ה' רבעים מצומצמים דבודאי מדומע מן הדין פטור אף בספק (תרומה) [מדומע] הקילו:

בעי למיעבד הדא אצוותי איטרי. דהיינו עיסה ודעתו לעשות אותה סופגנין:

דינסבנה ותהא פטורה מן החלה פירוש כיון דדעתו לעשות סופגנין פטור קא משמע לן דאפילו הכי חייב וכדאמר לי' אבוי:

שמא תמלך לעשותה עיסה. פי' שתשאר עיסה ולא לעשותה סופגנין כלל:

כאן צריך להיות רב אמר עיסת כותח חייבת בחלה. פי' כיון דאמרת שאף שלפי מחשבתו אינו חייב בחלה כיון דאילו נשאר כהשתא הי' חייב בחלה חיישינן שמא ימלך שלא לעשות וישאר כמו שהיא. ה"ה גבי עיסת כותח אע"ג דכשיעשה כפי מחשבתו דהיינו לכותח פטור מן החלה חיישינן שמא ימלך ויעשה חררה לבנה ותהי' חייבת בחלה לכך חייבת:

א"ר מנא צריכין אנו מכריזין באילין דעבדין עביצין. פי' דהיינו חביצין דהיינו שמטגנין אותן במשקה כו':

והיא חייבת. פי' נמי מהאי טעמא שמא ימלך שלא לטגן כלל:

ואח"כ גרסינן וכן הקנובקאות חייבות. ומפרש ריב"ל טעמא שלא תאמר הואיל והוא עתיד להחזירה לסלתה תהא פטורה קמ"ל דחייב נמי מהאי טעמא שמא ימלך שלא לעשות כלל:

עיסת מברין. פי' דהיינו מה שהיו נוהגין בימיהן לעשות עיסה להברות את האבל סעודה ראשונה. והיו נוהגין לעשות עיסה ולאפות ולחזור לסולתה וקמ"ל שהיא פטורה מן החלה:

איזה היא המעיסה הנותן חמין לתוך קמח חליטה קמח לתוך חמין. דהיינו שהמים מלמטה:

ובגמ' גרסינן איפכא:

דהמעיסה קמח ע"ג מוגלשין. פי' שהחמין מלמטה והחליטה להיפך:

ומקשי בגמ' מ"ש המעיסה ומ"ש החליטה. פי' דמשמע לי' דאין חילוק. ומשני תברא מי ששנה זו לא שנה זו:

אבל קשה היאך סידר רבי שתי משניות זו אצל זו בלא שום מחלוקת כיון דפליגי אהדדי. ונראה לתרץ דהא למ"ד עילאה גבר ניחא הא דב"ה מחייב בהמעיסה ופוטר בחליטה. והא דמקשי בגמ' היינו שמואל דאיהו סבר בפ' כיצד צולין דתתאה גבר. וא"כ לדידיה הכא ליכא למימר טעמא משום דהוי מבושל ולהכי פוטר ב"ה דא"כ ה"ל לפטור בהמעיסה טפי דהא התם כל הקמח נתבשל דהא תתאה גבר ולהכי צריך לאוקמי מתני' אליבי' דאיירי בשיעור חלה מצומצם להכי אפי' המים למעלה נמי נתבשל כדי קליפה ותו אין שיעור חלה והא דמחייב ב"ה היינו משום דסבר דאף אם נתבשל חייב משום דאינו חלוט ברור. וא"כ קשה אמאי פוטר בהחליטה ולהכי צריך לומר תברא ופליגי אי מבושל פוטר מן החלה או לא אבל רבי מצי סבר דעילאה גבר ומוקי פלוגתייהו דב"ש וב"ה אי תתאה גבר אי עילאה וב"ה סברי עילאה גבר וסבר כב"ה:

וע"ז מקשי על טעמא דב"ש. דהא ודאי תתאה גבר וא"כ קשה אמאי כשנחלט כל צרכו דהיינו שהחמין למטה ב"ש מחייבין. וכשלא נחלט כל צורכה דהיינו שהחמין למעלה פוטר ב"ש:

ומשני שני תלמידיו שנו אותה. דהיינו תברא מי ששנה זו לא שנה זו:

והוא שאפאה. פי' שדעתו לאפות בתנור אז חייב בחלה:

ה"ג שמא לא ימצא לקוחות ויטבלו. פי' דיחזיק אותו לעצמו ולא יהי' הקדש:

ותיבת מיד מיותר:

מתיב ר' יוחנן לר"ל. צ"ל ר"ל לר' יוחנן. ואין בישול כולהון כשיעור. בתמיה. פי' הא וודאי יש בישול כולהון כשיעור ואמאי פטור אלא ודאי כיון שצירף שלא מדעתם הוי כמו מירוח שלא מדעת דהכא הצירוף כמו התם מירוח וקתני פטור. וא"כ קשיא לר' יוחנן דאמר נטבל:

א"ל שניא היא. פירש אפילו היתה כל העיסה שלו נמי פטור כיון שרוצה לחלק. ולאו משום דצירוף שלא מדעתם פטור אלא משום שרוצה לחלק. ומקשי אמאי גבי נחתום שרוצה לחלק חייב אלא ודאי טעמא משום שצירף והכא אפי' צירף עיסה שלו ולהכי חייב:

ומשני גבי נחתום שאני שמא לא ימצא לקוחות וחוזר ועושה אותה עיסה. פי' עיסה גדולה ולא יחלק אותה לעיסות:

ומקשי מחורי הנמלים. שלנו ביד הערימה הפטורה דמשמע שפטורה דהיינו שעדיין לא מרחו ומרחו הם. דהיינו שגררו החיטים מהקש ואפ"ה פטור אלא ודאי משום שמרחו שלא מדעת בעה"ב. ומשני הא דפטור התם אם גררו מערימה הפטורה:

היינו משום יאוש. והוי הפקר והא דחייב בערימה החייבת היינו משום דאין הפקר פוטר לאחר מירוח:

שמואל בר אבא אמר והן שגררו שיבלין. פי' דאיירי שאף הן לא מירחו אלא שגררו ג"כ שיבלין ולהכי פטור שעדיין לא נגמר מלאכתן:

ה"ג מתיב ר' יוחנן לר"ל הרי גיזבר כאחר הוא ואת אמרת מה שעשו עשוי. אלמא אפי' מירחו שלא מדעת חייב:

ומשני תיפתר כו':

ומקשי ואפי' יש בשל א' מהן כשיעור. פי' אמאי נקיט במתני' אם אין בשל א' מהן כשיעור אז פטור הא אפי' יש בשל א' מהן כשיעור נמי פטור כיון שדעתו לחלק א"כ כל זמן שלא חילק הוי כלא נגמרה מלאכתן ותהא פטור מן החלה:

דאמר ר' יוסי אף במה כו'. כ"ש הכא דהוי לא נגמרה מלאכתן:

ה"ג מתניתא אמרה כן. פי' דאיירי שעירב בה מורסן דקתר במתני' בזמן שהרועים אוכלין אותן ומדנקט בזמן משמע שפעמים שאין הרועים אוכלין אותן והיינו משום שעירב בהן מורסן:

ר' יוחנן אמר כל שעשה כלימודין. פי' דלא בעינן שיערב בה מורסן אלא שיהא ניכר שעושה אותן לדעת שלא יאכלו הרועים ממנה:

אפי' אם עשאה קלוסקין. פי' דלא בעינן אף שיהא ניכר אלא אם עשאן לדעת שלא יאכלו הרועים ממנה פטורה:

מתני' דרשב"א היא. פי' מדנקיט ונעשית ביו"ט משמע שאינו תלוי אלא אם הוא אוכל אדם אף שאין צריך לו ביו"ט ואתיא כרשב"א:

אין עושין מיו"ט למוצאי יו"ט. פי' שיהא כל הפת למוצאי יו"ט:

אבל ממלאה אשה קדירה כו'. כצ"ל:

ותיבת והתנו מיותר:

דתני רשב"א אומר תיבת דתני מיותר:

לא דמים הוא חייב לו. פי' וא"כ אחר שאכל הרי הוא שלו וא"כ בדיעבד יצא. ור' יונה ור' יוסי סברי דאפי' בדיעבד. לא יצא:

ה"ג שלא תאמר חלה חולין הוא לפום כן צריך מימר החלה כו':

ותיבות הייתי אומר מותר לגלגל בהן מיותרין:

ה"ג ר' יצחק כד אתי למישר. פי' היינו למישרי המוציא:

פשיט הוא לידו עשרת אצבעות. פי' שהיה פושט את היד על הפת בעשר אצבעות ואמר כו'. כצ"ל:

ה"ג מנין שלא עשה ולא כלום עד שישייר מקצת ת"ל מראשית ולא כל ראשית:

לה' זה שם המיוחד:

חלה לה' מכאן שצ"ל חלה על הכל. פי' דהיינו על כל העיסה:

תרומה על הכל. פירש דבחלה צ"ל חלה על הכל. ובתרומה צ"ל תרומה על הכל לה':

הדרן עלך פרק חמשה דברים