שמה אתם חייבים ואין אתם חייבים בחו"ל. פי' קאי על מתני' לפרש טעמא דר"ע שפוטר כשיצאו פירות הארץ מהארץ לחו"ל. וקאמר דכתיב שמה משמע לי' שאין חיובן אלא שמה ולא בחו"ל אף שהן פירות הארץ:

תני זו דר"מ. פי' הגירסא דקתני במתני' דר"ע ור"א לא פליגי אלא בסיפא. היינו דר"מ. אבל ר' יהודא הי' שונה הפלוגתא ברישא כדמפרש פירות חו"ל:

מ"ט דר"א. פי' שפוטר גבי פירות חו"ל אפי' נכנסו לארץ ומפרש מדכתיב מלחם הארץ היינו ולא לחם חו"ל פי' אף אם הם בארץ:

מ"ט דר"ע. פי' שמחייב ומפרש שמה אתם חייבים כו':

מה מקיים ר"א כו' אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה. פי' משמע דשמה הם חייבין:

ומשני בפירות הארץ:

חברייא כו' כצ"ל:

כך הי' משיב ר"ע שמחייב את ר"א שהוא פוטר בפירות חו"ל שנכנסו לארץ:

אין אתם מודים כו' ולא גידולי פטור הן. פי' הרי קודם ביאתן גדלו בשעה שהי' פטור מ"מ השתא כשנתחייב נתחייבו בחלה. וה"ה אותן שגדלו בחו"ל אחר שנכנסו לארץ הי' לך לחייב:

והוא מקבל מיני'. פי' שהי' מקבל אותו לקושיא ולא השיב עלי' כלום:

א"ר יוסי תמיהני. פי' שהי' מתמיה אמאי לא תירץ דתמן אינו נקרא כלל גידולי פטור שמשעת ביאתן נתחייבו למפרע נמצא הוי גידולין בשעת חיוב וכדמסיים מדכתיב נתתי משמע כבר נתתי:

ומקשי מה מקיים ר"ע טעמא דר"א. פי' ר"ע שמחייב בפירות חו"ל שנכנסו לארץ הא כתיב מלחם הארץ:

ומשני בספינה שנכנסה לארץ. פי' ואפאה אותה בספינה דאז אם קרמו פניה קודם שהגיע לארץ דנעשה לחם בחו"ל אז פטור אבל אם קרמו פניה כשהגיעו לארץ אז נעשה לחם הארץ. פי' לחם בעודו בארץ ולפיכך חייב אף שגדלו בחו"ל כיון שנעשו לחם בארץ:

וכדמפרש ע"ד דר"ע ספינתו (זו) היא הכנסתו. פי' דהיינו מה שהספינה נכנסת הוי כאילו נכנס הלחם:

והכל הולך אחר קרימה בתנור. פי' אם קרם בחוץ או בפנים:

ומקשי מין מה דר"ע מותיב לר"א. פי' מפירות שמצאו כשבאו לארץ:

והוא מקבל מיני'. פי' אלמא דלא ס"ל לומר שלמפרע ירשו אלא שסבר שגידולו בפטור הי':

ומיבעי לי' ר' יוסי קומי ר' יונה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה כו'. פי' אם אסורה משום חדש אף שבשעת גידולו עדיין לא נתחייב. או לא. דהיינו שאינה אסורה משום חדש. כיון שעדיין לא נתחייבו דהרי חדש תלוי בביאת הארץ:

וה"ג ר' יוסי בעי קומי ר' יונה בשעה שנכנסו כו' כצ"ל:

ופשיט לי' א"ל למה לא. פי' פשיטא שהיא אסורה משום חדש:

ומיבעי לי' עד כדון לחה אפי' יבשה. פי' אם היה יבישה בשעת כניסת הארץ. ופשיט ליה לאיסור אפי' יבישה:

ה"ג מעתה אפי' קצורה אפי' חיטין בעליה. פי' אפי' היו חיטין בעליה בשעה שנכנסו לארץ נאסרו משום חדש. והשתא מקשי כך אנו אומרים לא אכלו ישראל מצה בליל פסח. פי' היאך אכלו הא כל החיטין שהיו שם הי' אסור משום חדש עד קריבת העומר:

ומשני שנייא היא שמצות עשה דוחה את ל"ת. פי' עשה דאכילת מצה [דוחה] את ל"ת דחדש:

ומקשי ע"ד ר' יונה כו'. ע"ד דר' יוסי כו'. אא"כ היתה כתובה בצידו. פי' דסבר שאין עשה דוחה ל"ת אא"כ היתה כמו ציצית גבי כלאים דכתיב לא תלבש ואח"כ גדילים תעשה לך וא"כ לדידי' אין יכול לדחות לאו דחדש ממה היו אוכלין מצה בליל פסח:

ומפרש מה שיהא תגרי גוים. פי' מביאין מחו"ל דשם ודאי הי' פטור מה שהיו גדילין קודם ביאתן לארץ:

וכר' ישמעאל. פי' ואליבי' דר' ישמעאל לק"מ. פי' דלדידי' לא הי' אסור כלל אלא עד אחר שבע [שנים] שכבשו. ומה שהי' קודם לזה הזמן הי' מותר וכבר קרבו העומר כמה שנים:

וה"ג בשבע שכבשו ושבע שחלקו מותר. התיב ר' בון כו' כצ"ל:

ומקשי והכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח לא בששה עשר. פי' מסתמא האי ממחרת הפסח היינו בי"ו והיינו ודאי משום העומר שהביאו בי"ו אלמא שקודם העומר היה אסור משום חדש. וקשיא לר' ישמעאל שסבר שהי' מתיר עד לאחר י"ד שנה. וגם על מ"ד שהי' עשה דוחה ל"ת. דהכא משמע שלא אכלו כלל עד י"ו:

ומשני והכתיב ממחרת הפסח יצאו ב"י כו' והיינו בחמשה עשר א"כ איכא למימר דהכא נמי לאו בי"ו אלא בט"ו והא דלא אכלו תחילה היינו משום שלא היו צריכין שהיו מסתפקין במן שבכליהם והשתא אכלו משום שפסקו או משום עשה דאכילת מצה:

ה"ג יצאו מכאן לשם רבנן דקסרי בשם ר' חנינא במחלוקת ר"א מחייב ור"ע פוטר. פי' אליבא דר' יהודא שסובר דפליגא ברישא דהיינו בפירות חו"ל שנכנסו לארץ. ומיבעי לי' אם פליגי ג"כ ביצאו מכאן לשם. ועלי' אמרו רבנן דקסרי שהוא ג"כ במחלוקת:

אמרי. פי' השתא מפרש טעמייהו:

ואמר דר"א מן אתרי'. פי' מאותו טעם גופא שפוטר גבי פירות חו"ל שנכנסו לארץ מחייב גבי פירות הארץ שיצאו לחו"ל:

וכן ר"ע. והשתא מפרש דר"א סבר לחם הארץ בכל מקום חייב. פי' אפי' כשהוא בחו"ל ולחם חו"ל בכ"מ פטור אפי' כשהוא בארץ. ור"ע סבר דשמה אתם חייבים אפי' בפירות חו"ל. ובחו"ל פטור אפילו בפירות הארץ:

רבנן דקסרי בשם ר' חנינא במחלוקת. מיותר:

אין בכלל אלא מה שבפרט דר' יהודא. פי' דהאי' כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם לא קאי אלא על הפרט והיינו מהמדבר והלבנון:

ומקשי מתיב לר' יהודא כו' תנהו ענין לספרי חו"ל. פי' שאפי' אם יכבשו מספרי חו"ל יהא כא"י להיות חייב במעשרות:

ומקשי מעתה מה שהי' דוד כו' יהא חייבין במעשרות כצ"ל. ותיבת בחלה ט"ס:

ומשני שנייא היא שהי' דוד מניח כו'. פי' דכבש חו"ל קודם שכבש כל א"י. אבל אם הי' כובש אח"כ באמת הי' חייב במעשרות:

הווין בעי מימר מ"ד תמן חייב. פי' רבנן דר' ישמעאל דמחייבי במעשר תיכף משנכנסו לארץ אוף הכא חייב. פי' אף בחלה נתחייבו משבאו לארץ:

מ"ד תמן פטור. פי' היינו ר' ישמעאל דסבר שלא נתחייבו במעשרות אלא עד אחר י"ד שנה אף בחלה כן. אבל באמת אינו כן:

אפילו כמ"ד תמן פטור. פירש אפילו לר' ישמעאל מודה שמשבאו לארץ נתחייבו בחלה:

ימים קלים עשו ישראל בארץ ההיא. פי' והיינו ע"כ שכיבש יותר ממה שכיבש יהושע. וקאי על אותן המותרות שלא ישבו שם הרבה. אבל אי אמרת שלא כיבש אלא מה שכיבש יהושע היאך איכא למימר על אותו הארץ שימים קלים ישבו בה. והלא כמה שנים ישבו בה קודם שגלו מתוכה:

נעשה כסוריא. פי' שחייב במעשרות:

יצאו משם לכאן. פי' מסוריא לבבל:

כבר נתחייבו. פי' כשהיתה בסוריא. וא"כ אף עתה שהיא בבבל היא חייבת:

ר' יהודא כדעתי'. פירש הא דמצריך ר' יהודא שיהא הספינה גוששת. היינו משום דאזיל לטעמי':

דר' יהודא פוטר במים לפי שאין בהם ממש. פי' דהיינו אם א' נתן הקמח וא' המים וא' המלח סברי רבנן שאינו רשאי להוליך העיסה אלא במקום ששלשתן יכולין לילך אבל אם אחד אינו יכול לילך. אז אינו רשאי להוליך דהחפצים כרגלי הבעלים וכאן הרי כולם בעליו:

ור' יהודא פוטר במים. פי' שאפילו מי שנתן את המים אינו יכול לילך לשם מותר להוליך לשם העיסה. שמים אין בהן ממש. וכיון שאין בהן ממש הוי כמו שאין כאן כלום אלא המקום פנוי ולפיכך צריך שיהא סמוך לקרקע. אבל לרבנן דסברי יש בהן ממש א"כ כשהספינה סמוך למים הוי כמו שהיא סמוכה לקרקע. וא"צ כלל גוששת:

א"ר אבין לא מסתברא דלא מיחלפא שיטתי'. פי' לר' יהודא דסבר דמים אין בהן ממש. א"כ הוי כמו שהמקום פנוי כלל. ואפי' לא היתה הספינה גוששת הוי כמו שהספינה גוששת. אבל לרבנן דסברי מים יש בהן ממש כיון דמפסקי מים הרי הוא הפסק לכך צריך שיהא סמוך לקרקע:

והשתא מפרש לא היתה הספינה גוששת מעשרותיו מהלכה. פי' מדרבנן:

אף ר' יהודא מודי בה. פי' אע"ג דסבר גבי ספינה שיהא גוששת מודי הכא שא"צ שיהא סמוכה לקרקע. וכדמפרש מפני שעומד על מקום אחד ואינו הולך מכאן לכאן כמו בספינה:

דר"א בן יהודא איש ברתותא היא. פי' הא דקתני במתני' עיסה שנילושה במי פירות חייבין בחלה אלמא שהן נחשבין חיבור לענין להצטרף לשיעור שיהא חייב בחלה:

וע"ז אמר דאתיא כר"א בן יהודא איש ברתותא. פי' דסבר גבי טבול יום שנגע בה שפסל את כולה. אבל לר"ע שסובר התם שאינו פוסל אלא מקום מגעו אלמא דאינו נחשב צירוף להיות כולו כא' ה"ה דסברי שאינו נחשב צירוף להיות חייבין בחלה:

ה"ג שמי פירות מחוברין לטמא. פי' בהא פליג ר"א בן יהודא וסבר כן שמי פירות מחוברין לטמא:

אבל אם נילושה כו' אין מי פירות מחוברין להכשיר. פי' בהא אפי' ר"א בן יהודא מודה:

ד"ה היא. פי' אף ר"ע מודה כמו במתני' דמי פירות מחברין לחלה ולפיכך חייב ולא פליגי אלא לענין טומאה:

אין לך מחבר אלא ז' משקים. פי' לאפוקי מי פירות:

ר' יוסי בעי מה את עביד לי' לחלה או לטומאה. פי' הא דאמר שאין מי פירות מחברין:

אין תימר לחלה. פי' אין מי פירות מחברין:

כ"ש לטומאה. פי' דהא בחלה יותר מסתבר לומר דמי פירות מחברין כדאמר לעיל דהא אף ר"ע מודה:

ה"ג ריב"ל תני ר"ט אומר נאמר כאן חלה כו' וחלה א' מז' משקין. פי' מהכא ילפינן שאין חייב בחלה אלא אם עשו את העיסה ע"י משקה שהוא כשמן חוץ ממי פירות אלמא שאין מי פירות מחוברין אפי' לחלה כל שכן לטומאה:

ה"ג האשה שהיא טבולת יום לשה את העסה וקוצה לה חלתה ומפרשתה. פירש שמתחילה היא מפרשת ואחר כך קורא לה שם. ותיזהר שלא תגע בה אחר קריאת שם. ומה שנלעה תחלה אינו כלום. שאין טבול יום מטמא חולין. ומדמקילין לה כולי האי. ולא מטריחין [לה] שתלך לאשה טהורה שתהא לשה לה את העיסה. דהא בקל יכולה לטמאות אותה דהיינו אם תגע אחר קריאת שם. אלמא שאף בטמאה לא מטרחינן לה לילך לאשה טהורה:

ועל זה אמר והדא איתתא לא בתוך הבית היא יושבת כו':

הדא אמרה עגבות אין בהם משום ערוה. פי' מדקאמר וקוצה חלתה ערומה מפני שיכולה לכסות עצמה. והאיכא עגבות אלמא דעגבות אין בהם משום ערוה:

הדא דאת אמר לברכה. פי' דאז א"צ לכסות אלא את הערוה:

אבל להביט אפי' כ"ש. פי' מן הגוף אסור:

ישב ולא קינח מהו. כצ"ל. פי' אם אסור להתפלל או לא. ופשיט לי' אע"ג דלא אמר רב הונא הדא מילתא בפי' אמר דכוותי'. פי' שיכול לידע מיני' גם זה הדין:

דאר"ה עומד אדם על הצואה כו'. ולא מיסתבר לי' לחלק בין שאר צואה לצואה במקומה שיהא מותר יותר:

מה פחות מד' מילין כו'. פי' הא דקתני לחלה ד' מילין. אם ד' מילין מצומצמות בפחות ואסור לעשותו בטומאה:

ופשיט מדא"ר חייא בר ווא כגון קיסרין. פי' שאם היה רחוק מגבל העושה בטהרה כמו שהי' קיסרין רחוק מגבל שלה צריך לעשותה בטהרה. וידוע הי' להם שקיסרין הי' רחוק ד' מילין מצומצמות ואפ"ה צריך לעשות בטהרה:

הדא אמרה כו':

כיון דנהרא מפסיק ויש טורח לעבור כמו ד' מילין. ואתי לאשמועינן דלאו דוקא ד' מילין אלא אם יש איזה טירחא להעלותו לגבל כמו לילך ד' מילין אז מותר לעשותו בטומאה:

ומקשי כר"ע. פי' מדהתיר לו לעשותו עיסה גדולה בטומאה דהא לרבנן צריך לעשותו קבין [קבין] ומשני עיסה גדולה היתה. פי' גדולה יותר מדאי. פי' והי' לו טורח מרובה לעשותו קבין:

וכדמפרש שהיה נוח אפי' לילך כמה (פי') אפי' לילך כמה מילין נוח לו לילך מלעשות עיסתו קבין. וחזינן דרבנן לא החמירו אפילו לטרוח לילך יותר מד' מילין כ"ש שאין מטריחין עליו לעשות עיסתו קבין וכא הוא אמר הכין. פי' יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין. משמע שמותר לעשות בטומאה הרבה ולהתחייב בחלה מלעשות קבין ולהיות פטור מן החלה. אלמא שקב פטור מן החלה:

ומשני תמן לשעבר. פי' התם קאמר ר"ע הנוטל מקב חלה. פי' דהיינו אם נטל בדיעבד יצא. אבל לכתחילה אינו חייב ליטול מקב חלה:

והן שנשכו. פי' הא דקתני במתני' הרודה ונותן לסל הסל מצרפן. היינו דוקא שנשכו:

כגון אילין ריפתא דבבל. שגדולות מאוד ועולה כ"א על חבירו והוי כמו נשכו בהא פליגי:

אית דאמרי התנור מצרף ואין הסל מצרף:

ואית דאמרי הסל מצרף. ואין התנור מצרף:

דאינון אכלין וחלין ביה ט"ס. וצ"ל דאינון אכלין מתוקנים. פי' שידעו העולם שזה אינו חלה. ולא יפרישו עוד מן הקמח אלא אחר שתתגלגל:

שהוא פטור והיא חייבת. ט"ס וצ"ל שהיא מתרת. פי' החלה באכילה. והיא אסורה. פי' ובאמת היא אסורה:

ה"ג קב טבריני. פי' הקב שבטבריא חייבת בחלה. פי' לפי שהיא גדולה ויש בה ה' רבעים:

ה"ג חד חליטא. פי' שעשה חלוט חלוט פטור מן החלה אלא שאין אנו יודעין איזה חלוט ברור לכך שאל לר' יוחנן היכי ליעבד:

א"ל איזיל עבד ד' קבין ופלג. פי' א' ומחצה מדבריות שהיא פחות משיעור אבל ד' ופלג יש הרבה יותר משיעור. ומשני א"ר זעירא קבייא באתריהון. פי' באותו מקום שהי' ר' יוחנן:

רובעיי קריין. פי' היו קוראין לרובע קב לכך א"ל ארבע ופלג בכדי שלא יהא ה' רבעים שהוא שיעור חלה:

ומקשה ויאמר חמשה פרא צביחר. פי' פחות משהו פי' דבמשהו יכול לטעות:

א"ר יוחנן דרך עיסה שנו כאן. פי' הא דקתני במתני' הן ושאורן ומורסנן כו'. אלמא שכולן מצטרפין לשיעור חלה. מפרש ר' יוחנן היינו משום דדרך עיסה. פי' דזה דרך עיסה לעשות אותה משאור ומורסן שיש בתוכה ולא ליטול מתוכה לפיכך נקרא לחם לענין חיוב חלה:

ארשב"ל דרשב"ג היא. פי' הא דקתני בסיפא כשנוטל המורסן וחזר לתוכה פטורין. פי' שאין מצטרפין המורסן להתחייב בחלה. ואי קשיא נהי דאינו מתחייב בפ"ע מ"מ השתא כשעשה עם החיטין ליגרור עליה קאמר רשב"ל דאתיא כרשב"ג. פי' שאינו גורר אא"כ יש לחיטין בפ"ע כשיעור אז גורר ג"כ את המורסן שיהא צריך להפריש חלה אף ממצה אבל כאן שאינו אלא בהדי מורסן חמשת רביעים פטורין:

בשם ריב"ל ד"ה היא. פי' הכא גבי מורסן אפי' רבנן מודו שאינו גורר:

וכדמפרש אע"ג דלא א"ר יוחנן הדא מילתא. פי' האי טעמא שמודו רבנן הכא שפטורין כשנטל המורסן וחזרו אמר דכוותי'. פי' אמר ארישא ומיני' יכול לדייק גם בסיפא:

דר"י אמר ארישא. הא דהן ושאורן חייב היינו משום דדרך עיסה כן וא"כ לפיכך היא נקראת לחם לענין חלה וחייב. וא"כ בסיפא שנוטל המורסן וחזר לתוכו שאינו נקרא לחם לענין חלה היינו נמי מהאי טעמא מפני שאין דרך עיסה לחזור המורסן לתוכו ואינו קרוי לחם כלל אפי' לרבנן ולפיכך אינו נגרר. ואפשר שאפי' הי' ה' רבעים קמח בלא המורסן הי' פטור מטעם שאינו קרוי לחם:

אלא שהנחתום. תיבת אלא מיותר:

ה"ג עינו רעה בעיסתו ובעה"ב עינו יפה בעיסתו:

ה"ג לא מטעם זה הוא אלא ונתתם ממנו תרומת ה'. כצ"ל:

אלא שהנחתום. צ"ל והנחתום עיסתו מרובה:

ה"ג וכן האשה שהיא עושה למכור בשוק. פי' שהיא אינה רגילה למכור בשוק אלא מחמת איזה סיבה דהיינו שנשתייר בה קמח או שאר סיבות היא עושה למכור בשוק:

וקתני א' ממ"ח. פי' אף שמסתמא היא עיסה מועטת:

ומשני שלא תחלק בעיסת השוק. פי' דאף שהיא עיסה מועטת. מ"מ כיון שדרך העושה למכור בשוק עושה מסתמא עיסה מרובה לא חילקו. ולעולם א' ממ"ח:

ומקשי ניחא לרבנן לר' יהודא פי' דמפרש טעמא משום עין יפה אמאי באשה העושה למכור בשוק א' ממ"ח הא היא עין יפה. ומשני בשעה שהיא עושה לביתה עינה יפה בעיסתה ובשעה שהיא עושה למכור בשוק עינה רעה בעיסתה:

א"ר מתניתא בלימודה להיות מפרשת א' מכ"ד. פי' דהיינו בעיסה שעושה לביתה:

אבל בלימודה להיות מפרשת א' ממ"ח. פי' דהיינו עיסת נחתום שאף בטהורה אינו מפריש אלא א' ממ"ח:

לא בדא שלא יהא חוטא נשכר. פי' וא"כ אפי' נטמאו במזיד נמי א' ממ"ח דלא עדיף מאם היה טהורה:

ואין הבית מצרף. פי' ל"ל פחות מכביצה ביניהם והלא הבית מצרף:

ומשני דבר שהוא מקפיד על תערובתו כו' עשו כדבר שהוא מקפיד על תערובתו. פי' ולפיכך אין הבית מצרף:

ועיסתו חלה. ט"ס וצ"ל בעיסה תחילה. פירוש הא דצריך פחות מכביצה ביניהן היינו בעיסה תחילה פירוש שהעיסה הטמאה היא תחילה ומטמא לכך הוא מקפיד על תערובתו. אבל בעיסה שניה אין לשני מגע אצל טבל. ואם כן כל זמן שלא הורמה חלתה אינו מקפיד על תערובתו. ולא הי' צריך ליתן פחות מכביצה ביניהם. דהבית מצרף:

מן הטהור על הטמא בלח. פי' בדבר לח תורמין אפי' מן הטהור על הטמא:

ומפרש כיצד כבש זיתים בטומאה כו'. ומקשי ל"ל פחות מכביצה אפי' כביצה נמי. פי' אפי' אם יהי' המשפך כביצה יכול לתרום מן הטהור על הטמא:

וכדמפרש ולא פירורין אינון. פי' ואין בכ"א כביצה. וא"כ אינו יכול לטמא אחרים. שהרי אינו מטמא אחרים אלא בכביצה. ומשני שלא יטמא זיתים הרבה. פי' דמ"מ כיון שהי' בפיו כביצה הי' נטמא הרבה זיתים דהיינו אותו את שהי' נוגע בכמה זיתים עד שיהא כביצה היה טמא. אבל השתא שאין בפיו כביצה אין נטמא כלום:

אמרו לו אין לך קרוי לח אלא יין ושמן. פי' וא"כ אין תורמין מן הטהור על הטמא אלא ביין ושמן. ומפרש היאך עבידא. פי' היאך יהי' גבי יין ושמן מן המוקף:

ומשני קורה א' לשתי בורות. פי' ואף שהיא לשתי בורות כיון שהיא קורה א' הוי מן המוקף:

שתי קורות לבור א'. פי' והיינו מן המוקף שהם (כבור) [בבור] א':

ומקשי ניחא קורה א' לשתי בורות. פי' ניחא דהיינו מן המוקף מה שהיו בקורה א' ועכשיו הן בשתי בורות ולא טמאו זא"ז:

שתי קורות לבור א'. פירש היאך יכול לתרום מן הטהור על הטמא מכיון שנטמא מקצתו אין כולו טמא:

ומשני תיפתר שהי' בדעתו לעשותו תפיסה א'. פי' הא דקתני לבור א' היינו שהי' בדעתו שיהא בבור א' ולכך הוי מן המוקף. אבל באמת עשאן שתי תפיסות דהיינו בשתי בורות ולכך לא טמאו זא"ז:

הדא דתימא כשניטמא מששולה ומשקופה. פי' אז יכול לתרום מן הטהור על הטמא בלח:

אבל כשנטמא עד שלא שילה ולא קיפה. פי' מודו שאינו יכול לתרום מן הטהור על הטמא אפי' בלח וכדפי' שלא נראו לתורמן בטהרה:

הלכה כר"א. פי' שיכול לתרום מן הטהור על הטמא בלח:

הדרן עלך פירות חוץ לארץ