לא שנו אלא עראי. פי' מותר לאכול קודם שנתגלגל:

אבל קבין אסור. פי' לחתכו ולעשותו קבין קודם שתתגלגל אסור. וכדמפרש מפני שמערים עליו לפוטרו מן החלה. פי' דהוי כמערים בפירוש כדי לפוטרו מן החלה:

א"ר יוסי בר בון אין מה הדא לית שמעת מיני' כלום. פי' משום טעמא דהערמה לחוד ליכא למידק שאסור לעשות עיסתו קבין:

שאפי' הוא נוטל ב' וג' מקרצות מכיון שהוא עתיד להחזירו כו'. פי' דהא במתני' קתני סתם אוכלין ממנו עראי והיינו אפי' ב' וג' מקרצות אף שהיא כמו גמר מלאכה:

מכוון שהוא עתיד להחזירה בדבר שלא נגמרה כו'. פי' אף שהיא נגמרה כיון שהוא מחזיר לדבר שלא נגמרה מותר ואין לחוש להערמה. וא"כ איכא למימר נמי שמותר לעשותו קבין כיון שלא נגמר עדיין:

ויידא אמרת דא. פי' שאסור לעשותו קבין מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה פי' מהאי מתני' דמי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה. דמשמע דוקא מי שאינו יכול הא אם יכול לעשות עיסתו בטהרה:

לא בדא. פירש אסור לעשותו קבין:

ה"ג ושאר כל הדברים אחר מי מהלך. פי' שארי מינים שאינן חיטין ושעורין אחר מי מהלך:

ומפרש אחר הטימטום ואח"כ מיבעי לי' עשה עיסה מן החיטין ומן השעורין אחר מי את מהלך בהן אחר הגלגול או אחר הטימטום. פירש דבחיטין לחוד אזלינן אחר הגלגול ובשעורין לחוד אזלינן אחר הטימטום. והשתא בשעשה משניהם מיבעי לי' ולא איפשיטא:

תני ר' הושעיא חלה כמין גבלול. ומפרש מאי כמין גבלול:

ומפרש משתגלגל בחיטין ותטמטם בשעורין. ור"א מפרש משתעלה גבלולין גבלולין:

ומקשי מה ופליג. פי' אם פליג אמתני' דקתני משתגלגל בחיטין:

ומשני כאן לד"ת כאן להלכה. פי' דלהלכה משתעלה גבלולין. ולד"ת משתגלגל בחיטין:

תני ר"י ב"ב אומר משתעשה מקרצות. פי' אז הוי החיוב חלה. ומפרש טעמא משום דבעינן מן הגמור:

ומקשי מעתה לכשתאפה. פי' הא אינו חייב בחלה עד שתאפה דאז הוי גמור ודאי:

ומשני א"ר מתנה לא הוקשה אלא למלאכת העירוס. פי' הא דבעינן מן הגמור היינו שיהא גמור מלאכת העירוס מקשינן לתרומת מעשר דבעינן שיהא גמור. אבל מלאכת האפיה לא בעינן שיהא גמור:

ר' יוסי בשם ר' שמעון בן לקיש דר' עקיבא היא. פירש מתניתין דתני כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה. פירוש דמשמע אף קודם גלגול אתיא כר"ע דר"ע מיקל לענין חלה. ואמר דאם מפריש מקב נמי חלה. ה"ה דכשהיא נותנת את המים לר"ע נמי חלה. **ומקשי פירש מי דמי. כלום אר"ע אלא לשעבר.**פי' הרי ר"ע גופא אינו מיקל ליטול מקב לחלה לכתחילה אלא שסובר דבדיעבד אם נטל הוי חלה שאסור לזרים וגם אם הוסיף אח"כ פטור שכבר נפטר:

והכא בתחילה אנן קיימין. פי' דקתני במתני' כיון שהיא נותנת את המים היא מגבהת חלתה. משמע אפי' לכתחילה מותר להגביה. אלא ודאי לא דמי לקב. וא"כ איכא למימר שאף רבנן מודים שמותר:

ר' חייא בשם רשב"ל. פירש אמר בהאי לישנא:

ירדו להן בשיטת ר"ע. פירש דהכא סברי סתם מתני' כר"ע:

וא"ר יוחנן ד"ה היא. פירש הכא אפילו רבנן מודו. דהא דפליגי רבנן התם היינו משום דסברי דקב אינו שיעור חלה. אבל היכא שיש שיעור חלה אלא שלא גלגל עדיין מודו רבנן שחייב בחלה וכדמפרש מכיון שהיא נותנת את המים הוי ראשית עריסותיכם:

ה"ג תני מעשר טבל שנתערב בחולין אוסר כ"ש. פירש דטבל אוסר בכ"ש משום דהוי דבר שיש לו מתירין:

והשתא מפרש מאי תקנתי'. וקאמר אם יש לו פרנסה ממקום אחר. פירש דהיינו שיכול להוציא ממקום אחר עליו מוציא לפי חשבון הטבל שנתערב בה:

ואם לאו. פירש דהיינו שאין לו טבל שיהא יכול להוציא עליו:

ר"א בן ערך אומר יקרא שם לתרומת מעשר שבו. פירש היכן שהיא והוי מדומע ויעלה בא' ומאה:

ממה שלמדו את הכהנת. פירש כדמפרש לקמן מה למדו מוכח שאין הלכה כר"א בן ערך:

ומפרש מה למדו הרי זה חלה כו'. פירש דהכהנות היו רגילות לילך לתוך בתיהם ולעשות להם עיסה כדי שיהא בטהרה ולוקחת החלה לעצמה והיתה מתיראה שמא תיטמא העיסה קצת שתגלגל ונמצא מפרשת חלה בטומאה. לכך היתה ממהרת ליטול תיכף משנתנה מים. אך שיש חשש שעדיין אינו מחובר כל העיסה ביחד. וא"כ כשיתחבר אחר כך יתחייב בחלה. לכך היו רגילין לומר שכשיעלה:

גוש א'. פירש כשיתחברו כולם אז תקדש לשם חלה. ועוד יש חשש שמא יטמא מקצת ונמצא הוא מפריש מן הטהור על הטמא. לכך למדו אותה לומר חוץ מן הטמא שבה. פירש דהיינו שמה שיטמא אח"כ לא יצטרף עם העיסה כלל. דהוי דבר שהוא מקפיד עליו שאינו מצטרף וא"כ כשנטמא אח"כ אותה החתיכה שנטמא אינו מתחייב בחלה כלל. ואינו מפריש אלא מן הטהור על הטהור. והא לא חיישינן שמא תטמא כל העיסה שאפילו נטמא כל העיסה מ"מ הועיל מה שהפריש חלה תחילה למה שהי' בשעת הפרשה גוש א'. ומה שנטמא ממה שלא הי' גוש א' בשעת הפרשה אינו מצטרף כלל ואינו חייב בחלה:

והשתא מקשי ויאמר סתם. פירש למה ליה למימר חוץ מן הטמא שבה. יאמר סתם. ואי חיישת שמא יטמא אח"כ ויצטרף עם זה ויתחייב בחלה. וכשיהי' זה החלה על הכל נמצא מפריש מן הטהור על הטמא. לא יפריש ממנו על הטמא. אלא יקרא שם לחלה שבו. פי' שהטמא חייב. ואי משום דהוי מדומע יעלה בא' ומאה כר"א בן ערך אלא ודאי דלית הילכתא כוותי' ומשני דהכא תקנו לומר חוץ מן הטמא משום דחיישינן שמא יטמא כ"כ שלא יהא בכל העיסה נגד החלה מאה דאז א"א לבטל החלה ולכך א"א לקרוא שם וצריך לומר חוץ מן הטמא שבו ועוד משני מכיון שהוא יכול לתקן. פי' שיכול לומר חוץ מן [הטמא] שבה. [הוי] כמו שיש לו פרנסה ממקום אחר פי' לא התירו לומר חוץ מן הטמא שבה ואמר הוא והטמא שבו. צ"ל ויאמר סתם והטמא שבה. יקרא שם לחלה שבו ויעלה בא' ומאה:

זקוק להעלות. צ"ל יכול לתקן:

נראין הדברים בערבי שבתות שזו מביאה וזו מביאה. פירש וכיון שהדבר מביאנו ללוש ומסתמא לשה עיסה גדולה ובשעת נתינת המים הוי כולה גוש א' כשיעור. וא"כ אף בשעת הפרשה הוי מן החיוב:

אבל בחול. פירש שלשין עיסות קטנות ובשעת נתינת המים לא הי' כשיעור חלה בגוש א' והוי מן הפטור על החיוב לכך אינה נוטלת אלא לבסוף דהיינו כשתתגלגל ולא חיישינן שמא יטמא ויהא מפריש חלה בטומאה כדמפרש תקנו בחלה שתהא ניטלת מן הטמא ולא מן הפטור על על החיוב. פי' מוטב שיפריש מן הטמא ולא מן הפטורים:

והשתא מפרש אמאי קרא לי' מן הפטור. עד שנעשה גוש א' היא ניטלת לשם חלה. פירש דנטלתה קודם שתעשה גוש א' והרי היא לא נתחייבה עדיין בחלה והוי השתא בשעת הפרשה פטור. א"כ החלה שהפריש הוי מן הפטור. ואח"כ משתעשה גוש א' היא קדשה לשם חלה. פירש אז הוי חלה. ואז נתחייבה העיסה בחלה והוי מן הפטור על החיוב:

א"ר יונה לא מסתברא אלא בחול. פירש הא דנוטל תיכף חלה מן העיסה קודם שתתגלגל ואומר חוץ מן הטמא שבה היינו דוקא בחול שלשין עיסה מועטת ומסתמא אין בה טמא לבד כשיעור חלה ולכך כשאמר חוץ מהטמא שבה דהיינו שאין מצטרף עם העיסה אז פטור מן החלה:

אבל בע"ש. פירש שלשין כ"א עיסה מרובה צריכה לומר היא והטמא שבה דיהא על כל העיסה חלה. דאם את אומר חוץ מהטמא שבה. נמצא טבל מעורב בחולין. פי' כיון דיש בטמא שיעור בפ"ע הרי היא טבל לחלה אפי' כשלא יצרף עם העיסה. וכשמפריש על העיסה ולא על הטמא נמצא טבל מעורב בחולין:

לא מוטב להפריש מן הטהור על הטמא. פירש דהיינו שלא יאמר חוץ מן הטמא שבה:

ולא יהא הטבל מעורב בחולין. פירש מכשיאמר חוץ מן הטמא שבה דאז אפשר שיהא טבל מעורב בחולין דהיינו אם יהיה כשיעור בטמא לחוד שאז א"צ שיצורף עם הטהורה. ואי קשיא לך בחול שעושין עיסות קטנות אפשר שלא היה בשעת הפרשה בגוש א' כשיעור חלה והוי מן הפטור על החיוב:

עלי' מתרץ רב שמואל בר אבודימי. ולא למפרע היא קדושה. פירש הרי היא אינה קדושה אלא אחר שתעשה הכל גוש א' דאז הוי שיעור חלה אז הוי קדשה למפרע משעת הפרשה. וא"כ הוי כמפרשת מן החיוב על החיוב:

ה"ג תקנו בחלה שתהא ניטלת מן הטמא ולא מן הפטור על החיוב:

א"ר יונה עד אחר תיבת למה צ"ל קודם אם אתה אומר. וצ"ל דאם אתה אומר:

טבל טמא מעורב בחלה. צ"ל טבל מעורב בחולין. א"ר שמואל בר אבודמי כו':

ל"ל ובלבד שלא יהא שם כו'. פי' אמתני' קאי דקתני כיון שהיא נותנת את המים היא נוטלת חלתה. וקתני ובלבד שלא יהא שם כו'. והיינו טעמא שלא יתחייב בחלה אח"כ כשתעשה עיסה. והשתא דאמרת שלמדו את הכהנות לומר שאחר שתיעשה גוש א' תקדש זה למפרע. וא"כ אפי' יהא שם בקמח ה' רבעים נמי יכול להפריש חלה תיכף משנתן מים על זה התנאי ויפטרו הכל בזו החלה:

ומשני מתני' קודם עד שלא למדו כו':

טבל מנינו בחולין. פירש שאין מונין את הטמאות אלא כמו בחולין דהיינו ראשון ושני ולא שלישי. אלמא דטבל הוי כחולין:

וכל הספק הפוסל את התרומה. פירש דהיינו אם הי' תרומה הי' פסול פוסל את החולין מלעשות תרומה. פירש אם נולד אותו הספק בתרומה הוא פסול מספק. אם נולד אותו הספק בחולין נפסל החולין לענין שלא לעשות ממנו תרומה. פירש אם הי' טבל. אלמא דטבל אינו כחולין גמורין:

וע"ז מקשי וקשיא אם טבל מנינו כחולין למה פוסל את החולין מלעשות תרומה כו'. כצ"ל:

א"ר יוסי אף אנן תנינן תרתיהון כו' כצ"ל:

משגלגלה תיעשה בטהרה. פי' ואוקמינן לה בגמ' בספק חלה. פירש דהיינו אף שלא הי' מטמא מספק זה אלא חלה ולא חולין מ"מ א"א לעשות ממנו חלה טהורה:

וטעמא מפרש בגמ' דיש חילוק בין ודאי לספק. פי' דאם נטמא בוודאי טומאה שאינו מטמא אלא תרומה אז כיון שנטמא כשהיא חולין שהיא טהורה ודאי מותר לעשות ממנו תרומה. והכא איירי שנטמא בספק טומאה שאם הי' ודאי הי' טמא אף בחולין אלא שמחמת ספק לא מחמרינן כלל בחולין אלא בתרומה אז אפי' נולד אותו הספק בחולין אינו טהור בוודאי לפיכך נפסל החולין מלעשות תרומה:

ד"ה היא יעשנה קבין בטומאה. פירש הא דקתני במתני' יעשנה בטומאה היינו קבין ולא עיסה גדולה:

התיב ר' חייא כו'. והתני אף בשאר מינים כן. פירש דהיינו גבי פירות דאם נולד ספק עד שלא נגמרה מותר לתרום בטומאה:

אית לך מימר יעשנה קבין בטומאה. פירש הא דקתני יעשנה היינו דבר שלא נתחייב בתרומה הא בפירות כמה יהא שיהא חייבין בתרומה. אלא ודאי דאיירי אחר החיוב תרומה שיעשנה בטומאה ויפריש גם התרומה בטומאה ומדקתני אף בשאר מינים כן משמע דאף בחלה איירי בשעת החיוב חלה מותר לעשות בטומאה והיינו עיסה גדולה ולפרוש חלה ג"כ בטומאה אלמא דאתיא כר"ע דסבר יעשנה בטומאה כו':

בדין הי' שיטמא אדם טבלו ד"ת. פירש דמפרש טעמא דמתני' אמאי צריך לספק טומאה הא טבל מותר לטמאות:

ומפרש בדין היה שמותר אלא לפי שנאמר ונתתם כו'. פי' והיינו משום גזל הכהן והיינו דוקא שהי' ודאי טהור שאז הי' יכול לאכול הוי גזל. אבל הכא שנולד ספק טומאה שמכח הספק אינו יכול לאכול מותר לטמאות אפי' בודאי:

בספיקן. צ"ל בטומאה:

ומה אני מקיים צ"ל אלא לפי שנאמר:

אחר שליש האחרון. צ"ל אחר שליש הראשון:

או בתוספות כר"ע או ד"ה בקוצר מיד פי' דיכול לאוקמי מתני' בתוס' (פי') שניתוסף אחר שנפדה וכר"ע דאמר אחר שליש הראשון את מהלך אוף מה שניתוסף אח"כ או כד"ה. פירש אפי' כרבנן ובקוצר מיד דהיינו שלא ניתוסף כלל אחר פדיון ולהכי כשהביא שליש לפני הקדש פטור:

מה בינה לעיסת ארנונא. פי' שהי' חק מהמלך ליטול עשירית מכל העיסות שאפי' אין בשל ישראל כשיעור חייב בחלה:

ומשני תמן ברשות ישראל היא. פי' העיסה היא של ישראל שהוא עשה מהתבואה שלו. אלא שהמלך יכול ליטלו ממנו החלק בשביל זה לא יצא מרשותו דאמרינן שמא ימלך הגוי שלא יטול פי' אלא יטול דמים וא"כ כל זמן שלא נתן לו אינו חייב לו אלא דמים ולא יצא כלל העיסה מרשות ישראל:

ברם הכא לדעתו היא תלוי'. פי' וכי בדעתו היא תלוי' לומר שאם ירצה הגוי שלא ליטלה הרי הוא צריך ליטול בע"כ שהרי היא שלו:

מלאי של ישראל. פי' שהסחורה דהיינו העיסות של ישראל:

ופועלין גוים עושין לתוכו. פירש הם עושין ומוכרין על ידו:

חייב בחלה. דאזלינן בתר מי שהמלאי שלו:

יעשה בקב מכאן כו'. פי' דנימא קב של הגוי היא באמצע ומפסיק בין ב' הקבין של ישראל:

ומשני ואין מעורב ע"י גידין. פי' שאעפ"כ הוא מעורב מעט ע"י גידין היוצאין מזה לזה:

תמן אמר ספק פטור. פי' גבי מתנות:

והכא אמר ספק חייב. פירש גבי חלה:

ומשני מי יאמר לו שאינו נוטל דמים מהשבט. פי' אף בחלה כשהוא ספק הוא נוטל דמים מן השבט:

ומקשי ויפריש תמן. פי' גבי מתנות נמי. ויטול דמים מן השבט:

ומשני חלה שהיא טבל והיא בעון מיתה מפריש. פי' אף שהוא נוטל דמים מן השבט. אבל מתנות כיון דא"צ ליתן לכהן ל"ל להפריש כלל:

ומקשי ולא יטול דמים כו'. פירש גבי חלה:

ומשני על שם המוציא מחבירו עליו הראיה:

שני גוים שעשו ב' קבין. פירש בשותפות דבישראל הוי חייב בחלה. פי' שאח"כ נמלכו לחלוק:

והוסיפו זה על שלו. פירש ואח"כ נתגיירו והוסיפו זה על שלו וזה על שלו נמי פטור (כגון) [אף] שהוסיפו אח"כ אבל אי לא הי' להן שעת חובה ונפטרו אלא שהי' הגלגול בשעת הפטור אז כי לא הוסיף אח"כ פטור דאין לו במה להתחייב שהגלגול שהיה בשעת הפטור כמו שאינו אבל אם הוסיף הי' חייב. והשתא בב' גוים שלא באו לידי חיוב כלל דאף בתחילה שלא הי' בדעתם לחלק לא היו חייבין א"כ השתא כשהוסיפו אחר שנתגיירו חייבין:

שני ישראלים שעשו שני קבין. פירש בשותפות (פי') והיו חייבין:

וחלקו. פי' שאחר כך נמלכו וחלקו ונפטרו:

והוסיפו זה על שלו. פי' ואח"כ הוסיפו זה על שלו וזה על שלו פטורין. כדמפרש משום שכבר היה להן שעת חובה פי' דהיינו בעת שלא רצו לחלק ונפטרו היינו אחר שחלקו שפטורין לעולם:

ישראל וגוי שעשו ב' קבין. פי' בשותפות:

וחלקו. פירש אח"כ והוסיפו זה על שלו [וזה על שלו] ניחא חלקו של ישראל חייב שלא היה להן שעת חובה דאף קודם שרצו לחלק הי' פטור מחמת שהיה שותף שם הגוי:

חלקו של גוי מהו. פי' אם הוסיף אחר שנתגייר אח"כ. ופשיט כלום חלקו של ישראל חייב אלא מחמת חלקו של גוי מחמת שהי' שותף עם הגוי חלקו של ישראל חייב וחלקו של גוי פטור פי' בתמיה. אלא שניהן חייבין שלשניהן לא היו להן שעת חובה ונפטרו:

בעיסת הדיוט שגלגולה טובלה. פירש דהיינו שאם נתגלגל קודם שהקדיש אח"כ חייב בחלה. ולא מהני מה שקרמו פניה בשעה שהיתה הקדש שכבר נתחייב בגלגול:

בעיסת הקדש שגלגול פוטרה. פי' דהיינו שאם הי' קדוש וגלגל הגזבר ואח"כ פדאה אף שקרם אח"כ בתנור פטור שכבר נפטר בשעת גלגול. ולא פליגי אלא גבי גר שנתגייר. אז סבר ר"ע שהולך ג"כ אחר קרימה בתנר דר"ע סובר:

אין מירוח פוטר במקום הקדש. פי' שאין המירוח שהי' בשעת הקדש פוטר. ומוכיח דסבר ר"ע כן. מדמחייב ר"ע במנחות במותר מנחת העומר ממעשרות אף שהיה המירוח בשעת הקדש:

ה"ג הדא דכהנא פליגא על דר"ע. פירש דס"ד דתלי הא בהא. מ"ד מירוח פוטר סבר ג"כ שגילגול פוטר. מ"ד אין מירוח פוטר אין גילגול פוטר. והשתא מפרש הפלוגתא דאמר אין המירוח פוטר. פירש דכהנא אמר אליבא דר"ע. וא"כ סבר שאין הגילגול פוטר. פירש כהנא סובר ששניהן אין פוטרין:

ברם כר"ע גילגול פוטר. פי' דסבר שאף ר"ע מודה שגילגול פוטר במקום הקדש. א"כ סבר ג"כ שמירוח פוטר. פי' כיון דתלוי זה בזה:

וה"ג פליגא על ר"א דאמר אין המירוח פוטר אין הגילגול פוטר ברם כר"א גילגול פוטר מירוח פוטר. וקשיא על רבנן כו'. פירש דהשתא מקשי על רבנן דפליגי על ר"ע לפי הס"ד דתלוי הגילגול במירוח:

גילגול פוטר ברשות הגוי. פירש דהכא במתני' שמעינן דסברי גילגול פוטר ברשות הגוי דקתני אם גילגל עד שלא נתגייר כו':

ואין המירוח פוטר ברשות הגוי. פי' דמדייק מדקתני מעשרין משל גוי על של ישראל. (פי') אלמא דאף של גוי חייב במעשרות מדאורייתא ואין המירוח פוטר:

ומשני שנייא הוא. פירש שיש חילוק בין גילגול למירוח דגבי מעשר כתיב וכל מעשר הארץ מזרע הארץ. משמע בין של גוי ובין של ישראל. אפי' נתמרח ביד גוי:

והכא כתיב. פירש גבי חלה עריסותיכם ולא של נכרים. פי' דמשמע שיהא גמר העריסה ביד ישראל ולא ביד נכרי ולכך גלגל פוטר:

מן הדא דרבנן. פירש משינויא דרבנן. פי' דסברי דיש חילוק בין גלגול למירוח:

אנן ילפינן כו'. פי' דאף כהנא ור"א לא פליגא כמה דרבנן אמרו כו'. גלגול פוטר יותר ברשות הגוי:

כן ר"ע אומר. פי' כהנא סבר אליבא דר"ע דגלגול פוטר יותר ברשות הקדש מהאי טעמא גופא. דעריסותיכם דרשינן נמי ולא של הקדש:

וה"ג גלגול פוטר ברשות הקדש ואין המירוח פוטר ברשות הקדש כו'. כצ"ל:

ה"ג מתני' דלא כרשב"ג. פי' מתני' דקתני דלא בעינן אלא טעם דגן לחוד. ולא בעינן שיהא כשיעור מדגן בלא אורז אתיא דלא כרשב"ג דרשב"ג אומר כו' עד שיהא בה דגן כשיעור צ"ל דצריך שיהא מדגן לחוד כשיעור חלה:

ה"ג בין רבנן דהכא בין רבנן דתמן אמרין כו':

פתר לה במינים אחרים. פירש לבד מאורז אז בעינן גם כן רובה דגן אבל באורז לחוד לא בעינן אלא טעם דגן:

בגין ניתני דבתרה כו' ושלא במינו בנותן טעם. פי' קתני ה"נ נ"ט ובאמת צריך הכא ג"כ שיהא רובה:

ר' יוסי כרב הונא. פי' דר' יוסי סבר טעמא אע"פ שאין רובה:

מנחה שנתערב בחולין. פי' ומיירי שהוא מכיר מקום המנחה בענין שיכול לקמוץ משם ולהקטיר דבלא כן אפי' מנחה שנתערבה בחברתה פסול:

ומיבעי ליה אם קומץ מתיר את השיריים לאכילה. פי' או לא:

קורא אני עליו כו'. פי' דמיבעי לי' אי הוי כמו שהמנחה בעין וקורא אני עליו והנותרת מן המנחה כו' וקומץ ומתיר כו'. או שהמנחה פסולה כחולין והוי כאילו נאבדה המנחה. ותנינן חסר אפי' מקצת מן המנחה בשעת קמיצה פסול:

א"ל פי' ר"ז:

והרי טבל שנתערב בחולין קורא אני עליה כו'. פי' דצריך גם ליתן לכהן מן הטבל. ויכול למיבעי שם כמו כאן. דאם אינו בטל אז יכול ליתן ממנו לכהן שקורא אני עלי' וכו' ואם הוא בטל אינו יכול ליתנו לכהן כו':

ואמרית לון. פי' לענין טבל שמוציא ממנו עלימו ולא למקום אחר. פי' הכי פשיט לן גבי טבל ומיני' יכול לפשוט ג"כ לענין מנחה וכדמפרש אי פשיטא לך שאינו קומץ ומתיר את השיריים פי' משום שכבר בטלו א"כ אפי' ממנו עליו אינו מוציא. פי' אמאי גבי טבל יוציא ממנו עליו כיון שכבר בטל וא"כ אמרינן שכל מה שמפריש הוא מפריש מחולין והוי מן הפטור על החיוב דאף שכבר בטל לא פסק החיוב ממנו דכיון שיכול לתקן ממקום אחר הוי לענין זה דשיל"מ ומתני' אמרה שמוציא ממנו עליו דתנינן ואם לאו יוציא חלה א' על הכל. פי' שיוציא חלה ממנו על כל העיסה. וא"כ אמרינן שכנגד הטבל יש שם חלה מטבל. אבל כיון שכבר בטל אין כאן חלה מטבל כלל:

אמרין לית הדא דר"ז תתובי' על דר' בון כו'. פי' מיני' ליכא למפשט כלל. דהיינו מטבל שנתערב בחולין. דהא קשה כי היכי שפושט מרישא ממה שמוציא ממנו עליו שאינו בטל ואם כן קומץ ומתיר את השיריים כן יכול לפשוט ממה שאינו מוציא ממנו למקום אחר להיפך שבטל דמשמע שלעולם אינו מוציא ממנו למקום אחר אפי' הוא רוצה להפריש כ"כ מהתבואה שיהי' בה לפי חשבון כ"כ טבל כמו שהוא צריך להפריש תרומה על מקום אחר ואפ"ה אינו מוציא והיינו משום שבטל. וא"כ יכול לפשוט להיפך שאינו קומץ ומתיר את השיריים וא"כ קשיא רישא לסיפא. דברישא משמע שאינו בטל. ובסיפא משמע שבטל:

וע"ז מקשי מה בין מוציא ממנו עליו ובין מוציא ממנו למקום אחר. כדפירשתי:

וצ"ל בשעה שהוא מוציא ממנו עליו כו'. פי' האי סוגיא סברה כר' יהודא שמין במינו לא בטל לעולם ושלא במינו בטל. והשתא מפרש בשעה שהוא מוציא ממנו עליו. פי' כשאתה רוצה להוציא ממנו עליו (פי') אינו מפריש אלא התרומה שאותו הטבל המעורב חייב וא"כ אינו יכול לעשות כל הטבל תרומה אלא שצריך להיות ג"כ כאן חולין ולכך אין החולין שבו מבטלין אותן משום דהוי מין במינו. אבל כשרוצה לעשות על מקום אחר תרומה א"כ אפשר לעשות לכל הטבל תרומה ולא ישתייר שם חולין כלל והוי שלא במינו ולכך מבטלין אותו וא"כ לפ"ז לענין שלא להוציא ממנו על מקום אחר כבר בטל. ולענין להוציא ממנו עליו אינו בטל:

א"ר יוסי הדא אמרת. פירש מכח האי טעמא. טבל שנתערב בתרומה מותר להוציא ממנו למקום אחר. דאפי' אתה עושה את כל הטבל תרומה הוי מין במינו ולא בטל. וכיון שכן אין אתה יכול לפשוט ממנו למנחה. דגבי מנחה הוי קדשים בחולין מין שלא במינו ולכך איכא למימר שבטל ומה שמוציא ממנו עליו ולא בטל אין ראיה. דהתם בודאי ישתייר שם חולין והוי מין במינו ולכך לא בטל לענין להוציא ממנו עליו ודאי:

ולית הדא דר' בון תתובי' על דר"ז. פי' הא דמקשי ר' בון לר"ז אמאי פשיט לי' ממה שמוציא ממנו עליו שקומץ ומתיר את השיריים. הא התם טעמא אחרינא איכא שמוציא ממני עליו ואינו בטל כדפי' משום דבודאי ישתייר שם חיטין והוי מין במינו ולא בטל. עלי' אמר דלית הדא תתובי' דודאי לא מהאי טעמא מוציא ממנו עליו דלהאי טעמא קשה:

והרי תרומה א"א לעשות חיטין. פי' דנהי דהחולין לא בטלי. מ"מ אם אותו המקצת שהוא מפריש תרומה ליבטל דזה הוי שלא במינו אלא ודאי לאו מהאי טעמא. ומשני באמת איכא למימר דהא דמוציא ממנו עליו היינו מהאי טעמא. והא דלא בטלי התרומה. היינו משום דאי שלמטן לא בטל. פי' דבשעה שהתרומה למטה דהיינו שלא הפריש עדיין לא בטל דאכל חדא איכא למימר זה הוא החולין. וא"כ אף יש למעלן פי' דהיינו בשעה שהתרומה למעלה שכבר הפריש לא בטל שכבר קידש לשם תרומה. פי' תיכף שיצא מן החבית ואינו מעורב כלל וה"ג א"ל והרי טבל שנתערב בחולין כו' תרומת ה' לאהרן הכהן ואמרית לון שמוציא ממנו עליו ואינו מוציא ממנו למקום אחר אין פשיטא לך שאינו קומץ ומתיר את השיריים לאכילה אפי' ממנו עליו אינו מוציא. ומתני' אמרה הוא מוציא ממנו עליו דתנינן ואם לאו יוציא חלה א' על הכל כו':

חולין שבו מבטלין אותו. יכול להעשות בתרומה כיוצא בו בטל א"ר יוסי כו'. ולית הדא דר' בון תתובי' על דר"ז והרי התרומה א"א לעשות חיטין א"ל אם שלמטן לא בטל אף שלמעלן לא בטל שכבר קידש. ותיבת תני מיותר:

ואם לאו מביא ד' רביעין ומשיך. פירש דבברייתא קתני תקנה אחרת. דהיינו אם נתערב קב שאור בעיסה ואין לו פרנסה ממקום אחר עושה עיסה עוד ד' רביעין ומשיך לאותה עיסה שיש בה רובע שאור ומצטרפין הד' רובעין לאותו הרובע שאור שבעיסה ונטבלו ומפריש שיעור חלה מהד' רובעין על הכל:

ר' יונה בשם ר"ז זאת אומרת כו'. פי' אם נטל רובע שאור מעיסה שכבר נטבל ונתן לתוך ד' רובעין שהיו במקום אחר ואין בהם כשיעור יצטרפו ונטבלו אף אותן הד' רובעין שלא הי' מהן כשיעור:

הדא אמרה שהנושך תורה. פירש שהרי השאור נתחייב בחלה מדאורייתא ונפטר מחמת שלא נתחייב אלא מחמת נשיכה אלמא שאף הנשוך תורה:

א"ר אימי איתפלגון כו'. פי' דפליגי והדא מסייע למ"ד הנשוך תורה כדמפרש אח"ז:

מחליף שמועתא. פי' שהי' אומר להיפך ר' יוחנן אמר אין הנשוך תורה כו':

בעון קומי ר' יוסי מה שמעת מר' יוחנן. פי' אם נשוך תורה או לאו:

א"ל אנא לא שמענא. פי' בפירוש אלא בפירוש מיליהון דרבנן מן מיליהון שפליגין במקום אחר נוכל לפשוט את זה:

דתמן תנינן המכניס חלות. פירש כהן שהי' מכניס החלות שנותן לו:

ונתנן בעריבה ע"מ להפריש. פי' שיאפה כ"א בפ"ע:

ונשכו. פי' שאח"כ נשכו זה בזה:

בש"א חיבור בטבול יום. פי' דהיינו שאם נגע טבול יום באחת מהן נטמאו כולן:

ובה"א אינו חיבור. פי' ואם נטמאה האחת טהורה השניה:

אמר ר' שמעון בן גמליאל ממה דתנינן אינן חבור. פי' בט"י שטהור השניה:

הדא אמרת שאין חייבין עליו משום טמא. פי' אפי' אינו ט"י דהוי חיבור ונטמאו כולן מ"מ אין חייבין עליו. פי' דכיון דחזינן דמקילין כ"כ בט"י מסתמא אף בשאר טומאות אינו אלא מדרבנן:

א"ל ר' יוחנן שנייא היא בט"י. פי' לעולם בשאר טומאות חייבין עליו דהוי חיבור מדאורייתא. והא דאינו חיבור בט"י היינו משום דט"י הוי טומאה קלה מאוד:

וכדמפרש דכתיב ביה טמא וטהור. פי' וטמא עד הערב וטהר והאי וטהר היינו מעיקרא אף קודם ביאת השמש. ומפרש טהור לחולין ולמעשר מבעוד יום לפיכך מקילין אף בתרומה שלא יהי' חיבור. אבל בשאר טומאות חיבור הוא מדאורייתא וחייבין עליו משום טומאה. והשתא מסיק לפלוגתייהו:

הוי בה ר' יוחנן דו אמר דבר שאינו חיבור בט"י. פי' דהיינו נשוך:

תורה היא. פי' בשאר טומאות (פי') דליהוי נחשב חיבור:

דו אמד שהנשוך תורה. פי' לענין חלה. ומקשי לר"ל דסבר שאין הנשוך תורה. פי' לענין חלה:

והתנינן ואם לאו מביא ד' רביעין ומשיך. פי' ונוטל חלה מאותן הד' רביעין אף על השאור אלמא שהנשוך תורה. דאי אין הנשוך תורה איך הוא מפריש מאותן הד' רבעין שלא נטבלו אלא מחמת נשיכה על השאור שנטבלו מדארייתא:

ומשני תיפתר שבא מחמת הנשוך. פי' שהשאור לא בא אלא מחמת הנשוך ולכך אף השאור לא נתחייב בחלה אלא מדרבנן ולכך נפטר מאותו החלה של הד' רובעין שלא נתחייבו אלא מחמת נשיכה:

ר"ז בעי. פי' שהוא תירץ מה פליגין כו':

אבל אם השיכו בידו כל עמא מודו. פי' אפילו ר"ל שהנשוך תורה. וא"כ לא קשה מהד' רובעין. דהתם קתני ומשיך משמע בידים ולכך פוטר את השאור:

ועוד משני אפי' תימר השיכו בידו הוא המחלוקת. פירוש דר"ל סבר אף השיכו בידו אינו תורה לא קשיא לר"ל מה שפוטר הד' רובעין שלא נתחייבו אלא מחמת נשיכת התלה של השאור. והיינו משום דסבר דטבל בטל ברוב ולפיכך אף השאור אינו חייב להפריש אלא מדרבנן לכך יכול ליפטור אותה החלה של הד' רובעין שג"כ אינו חייב אלא מדרבנן:

אעלין עובדא קומי ר' יוסי. פי' למעשה היאך נעביד אם הטבל בטיל ברוב או לא:

וסברין מימר שנים רבין על א'. והיינו ר"ל ור' יוסי בי ר' נהוראי [פליגי] על ר' יוחנן:

ולא שמעין. פי' דלא שמעו הא דא"ר סימן בשם ריב"ל כו'. וא"כ גם עם ר' יוחנן הוי שתים:

ומקשי והתנינן ואם לאו מוציא חלה א' על הכל. פי' אם נתערב שאור טבל בחולין. ומשמע לי' דמוציא מדינא. אלמא שאינו בטל ברוב:

ומשני ר' יוסי כל עמא מודו שהוא מפריש. פי' אפי' מ"ד הטבל בטל ברוב צריך להפריש מדרבנן ומתני' דקתני ואם לאו מוציא א"כ איירי נמי מדרבנן:

מה פליגין לחוש להפרשה שניה כו'. פי' כדמפרש דהיינו שאם נפל מה שהפריש למקום אחר אי אמרי' שמדאורייתא לא הי' צריך להפריש שבטל ברוב ולא צריך להפריש אלא מדרבנן. והשתא כשנפל בטל ברוב אפילו מדרבנן. אבל למ"ד אין הטבל בטל ברוב וצריך להפריש מדאורייתא. וא"כ אפי' נפל אח"כ נמי צריך להפריש. מה פליגין ר' יוחנן ורשב"ל. מיותר וכצ"ל א"ר בא בטבל שנטבל ד"ת. פי' הא דאמרינן דאפי' למ"ד הטבל בטל ברוב צריך להפריש היינו מדרבנן בטבל שנטבל ד"ת אבל בטבל שנטבל מדבריהן אפי' מדרבנן א"צ להפריש:

וע"ז מקשי ממתני' דזיתי ניקף שנתערבו בזיתי בציר דסבר שהם טבולין מדרבנן משום שעדיין לא נגמרה מלאכתן שעיקר הזיתים הם לשמן ואפ"ה צריך להפריש:

ומשני דאיירי בשמן של זיתי מסיק שנתערבו בשמן כו'. פירש שכבר נטבלו מדאורייתא ולכך צריך להפריש. אבל בטבל של דבריהם לעולם איכא למימר שא"צ להפריש:

ה"ג לעשותה בטהדה להיות מפריש עליו והולך. פי' שהוא עושה עיסה בטהרה כדי שתהא מיוחדת לו שאם יעשה עיסה אח"כ יפריש עליה חלה מתוך אותה העיסה שהיא טהורה ותמיד הוא מפריש עליה עד שתסרח. והשתא מקשי לר"ל דסבר שהטבל בטל ברוב. קשה היאך הוא מפריש ממנה חלה הא כיון שקדשה אותו הרוב של עיסה הוי אותו המיעוט כאילו אינו ואינו טבל כלל. וא"כ היאך הוא מפריש מן הפטור על החיוב:

ומשני ברושם. פי' בכל פעם שהוא סומך עליה שיהא חלה הוא רושם ע"כ יהא חלה. שאינו מעורב כלל ולכן אינו בטל ברוב:

תדע לך שהוא כן. פי' דטבל בטל ברוב והכא איירי ברושם:

דתנינן תמן הרוצה להפריש תרומה ות"מ כא'. נוטל א' מל"ג ושליש. פי' דהיינו ג' ממאה. ואומר א' ממאה ממה שיש כאן הרי זה בצד זה חולין כו'. וקשיא לאיזה דבר הוא מסויים. פי' לאיזה דבר הוא אומר הרי הוא בצד זה חולין. אי משום שצריך לתרום ת"ג באומד וכשיאמר שתי ממאה יהי' ת"ג הוי במדידה וכשיאמר הרי הוא תרומה סתם יהי' הכל ת"ג ולא ישאר ת"מ כלל לכך צ"ל א' ממאה כדי ת"מ יהיה חולין והיינו כדי ת"מ והשאר תרומה דהוי באומד. א"כ קשה ל"ל למימר הרי הוא בצד זה לימא סתם א' ממאה יהי' חולין:

לא כדי שלא יבטל ברוב. פירש הא ודאי הא דאומר בצד זה היינו כדי שלא יהא מעורב בת"ג ויהיה בטל ברוב ושוב לא יוכל לעשות אותה ת"מ לכך צריך לומר הרי הוא בצד זה כדי שלא יהא מעורב כלל:

ומשני הא דאומר הרי הוא בצד זה. היינו כדי שלא יהא כאומר תרומת הכרי הזה וזה בזה. פירש שסיים הראשון באיזה מקום יהי' התרומה אלא שלא סיים באיזה מקום יהיה של זה בזה ומסתמא דעתו שיהיה גם זה אצל זה דהיינו אצל המקום שסיים תרומתו אלא שלא ידעינן באיזה מקום התרומה נסתיים תרומתו ולא הוי סיום וה"נ מש"ה צ"ל בצד זה כדי שלא יהא כן דאף שיהא מסוים אצל כל הכרי שהרי הוא רשם תחילה הג' ממאה שנטל ולא עשה ת"ג אלא השתי ממאה ומסתמא השלישי ת"מ מ"מ לא מיקרי מסויים שאינו יודע אם בצד זה או בצד זה לכך צ"ל הרי הוא בצד זה חולין כדי שיהא מסויים ולעולם אין הטבל בטל ברוב:

חזר ואמר כו' לא אמרנא כלום. פירש דודאי מוכיח שפיר. ר"ל הא דאמר בצד זה כדי שלא יבטל ברוב בת"ג דאי משום שיהא מסויים:

הא ר' יוחנן סבר בתרומת הכרי הזה. פי' ומסיים מקום התרומה ואח"כ אמר וזה בזה דמקום שנסתיימה תרומתו של ראשון כו'. פי' והוי מקום מסויים. וה"ה הכא כן אף כשלא אמר בצד זה. וא"כ למה אמר בצד זה אלא ודאי כדפי':

ה"ג כדי שיהא יכול ליתן לשבט ביניהן. פי' הא דפליגי רבי ורשב"ג דרבי סבר צריך שיהא יכול ליתן לכהן בכל פעם שירצה ולכך צריך לרשום. ורשב"ג סבר שאין צריך אלא יתננו לכהן אחר שיעשה הכל תרומה:

ה"ג הווין בעי מימר. מ"ד מעלה כולן ע"פ הבור שבו הטבל בטל ברוב ולפיכך צריך להוציא כולן לחוץ ולקרוא שם תרומה. דאי יתקן א' א' א"כ כשנתקן הרוב אז המיעוט טבל יבטל:

ומ"ד מעלה א' א' ע"פ הבור סבר אין הטבל בטל ברוב כו'. פי' ולא איכפת לן אם יתקן מעט מעט:

היקף ביניהן. פי' אם יקרא מה שקורא שם תרומה ע"פ הבור מן המוקף או לא:

ומפרש מ"ד מעלה כלן ע"פ הבור קורא מן המוקף. פי' מה שהוא תורם למעלה מן הבור ומ"ד מעלה את הראשונה ע"פ הבור:

אינו תורם מן המוקף. פי' מה שהוא קורא למעלה לכך מעלה א' א' וקורא קודם שיוציא מן הבור דאז הוי מן המוקף:

ר' אבוהו בשם ר' יוחנן מחליף. פי' הלשון דלעיל אמרינן למ"ד מעלה את הראשונה ע"פ הבור אינו תורם מן המוקף. והשתא אמר מ"ד מעלה את הראשונה. פירש דהיינו אחת תורם מן המוקף. פי' קרינן שפיר מוקף אף שאפשר שאין הטבל זה אצל זה כיון שעשאה א' תרומה הרי נפטרו כמה חביות ואפשר שמפסיקין בין חבית החייבת לחבית [הפטורה]:

מ"מ קרינן מן המוקף. כדמפרש מפני שהוא מעורב ע"י גידין. ומ"ד מעלה כולן סבר שזה אינו תורם מן המוקף. פי' כשירשום א' א' לא יהי' מן המוקף כדפי':

וע"ז מקשי ואינו מעורב ע"י גידין. פי' ואמאי אינו נקרא מן המוקף:

הדרן עלך פרק אוכלין עראי