כתב יד א א"ר יוחנן מפרש טעם דמתני' דפטור מן הדמאי שסתמא מן ההפקר באין ורשב"ל אומר דדוקא נקנו מתני' דמאי אבל בודאי אף במינים הללו לא הקילו ורבי יוחנן לטעמיה דמשום הפקר ופטור אף בודאי:

כתב יד א וקשיא. ומקשה על רבי יוחנן הא במתניתין תנן הקלין שבדמאי משמע בודאי חייבין:

ומשני ר' לא לפי שכל המסכת איירי בדמאי לכן גם כאן תנן דמאי ובאמת לאו דוקא תנן דמאי:

כתב יד א וע"ז מביא סייעתא לר"י ממתני' דלקמן מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי דשם דינו כסוריא והלכה כדברי המיקל בסוריא דיש קנין לנכרי להפקיע ממעשרות נמצא מצינן אף בודאי פטור ואעפ"כ תני פטור מן הדמאי:

ושנייא היא כלומר בתמיה וכי לעולם יש חילוק בין דמאי לודאי הא בנכרי אין שום חילוק ע"כ משום דכל המסכת מיירי בדמאי וכן מתניתין דהכא תנן דמאי אמנם אף בודאי פטורים:

כתב יד א אם וכו'. ברייתא בתוספתא וקאי אמתניתין ולר"ל צריך לפרש כך הא דתנן דפטור מדמאי אם היו נשמרים חייבים בדמאי:

וקשיא להש"ס עקרן לאו מן ההפקר בא. והיכא תמצא שנדע אם הן מנשמרים אם לא כשקונה מע"ה בתלוש דאי כשלוקט מאילן כנשמר זהו ודאי גמור ומתני' בדמאי מיירי וכיון שצ"ל שקונה בתלוש אזי עיקרן הפקר ואיך אנו יודעים אם הן מנשמרים אם לאו בשלמא לר"י דסבר דמתני' גם בודאי מיירי שפיר שייך לומר דקאי על פטור דודאי כשלוקט מאילן וע"ז אמר אם הם נשמרים חייבים בוודאי אלא לריש לקיש קשיא:

פתר האי אם הם נשמרים לא קאי על אותן הפירות שלוקח תלושים דאיך יודע כו' אך קאי אם רוב העיר משמרים אזי אף מה שלוקח בסתם גם כן חייבים לעשר:

אתי חמי. בא וראה כלומר מקשה מברייתא אחרת דתני אם הרוב נשמרים כו' והשתא קשה לר"ל איך מוקי מתני' דמחלק בין דמאי לודאי אם ברוב משמרים אף דמאי חייב ואי אין הרוב משמרים תני בברייתא אף ודאי פטור ואי מוקמת למתני' מחצה על מחצה ג"כ אי אפשר דתני מע"מ דמאי כלומר מע"מ נידון כרוב משמרים וחייב בדמאי וקשה איך מוקמי מתני' לחלק:

ומשני ר"ז. לעולם מתני' דמחלק בין ודאי לדמאי מיירי במע"מ וא"כ קשיא הא תני בברייתא מע"מ דמאי:

לא סוף דבר הקלין שבדמאי. כלומר לא קאי אקלין שבדמאי אלא דמאי עצמו שאינן מהקלין דמתני' אז הדין כשהעיר מחצה משמרים ומחצה אין משמרים אעפ"כ אזלינן לחומרא כרוב משמרים וחייב בדמאי אבל מחצה על מחצה בפירות הקלין בדמאי פלוגתא לר"ל מחלק בין ודאי לדמאי ולר' יוחנן אף ודאן פטורין:

כתב יד ב פתר לה אחר רוב נשמרים. האי אם הן נשמרים דקתני בתוספתא לא קאי על הפירות תלושות שלוקח דאיך יודע אם הם מהנשמרים [כמ"ש המפרש מהרא"פ באריכות] אלא קאי אם רוב העיר משמרים אזי אף מה שלקח בסתם חייבין:

אתי חמי. מקשה מברייתא דקתני אם הרוב נשמרים ד"ה חייבין בין דמאי בין וודאי וקשיא לר"ל דמוקי מתניתין דמחלק בין דמאי לודאי היאך מיירי אם ברוב נשמרים אף דמאי חייב ואי דאין הרוב משמרים תני בברייתא אף ודאי פטור:

מחצה על מחצה דמאי. כלומר נידון כרוב. משמרים וחייב בדמאי:

ומשני ר"ז לר"ל דמחלק במתני' בין דמאי לודאי מיירי במע"מ ולא קשיא מברייתא דקתני מע"מ דמאי:

לא סוף דבר הקלין שבדמאי. כלומר האי ברייתא לא קאי אקלין שבדמאי אלא בדמאי עצמו ובמע"מ נידון כרוב משמרים אבל הקלין שבדמאי פלוגתא דר"י ור"ל אם מחלקין בין דמאי לודאי:

כתב יד א והשתא מסיים הש"ס כל הדינין לר' יוחנן ולריש לקיש ששוו בדין וגם באיזה מקום יבוא המחלוקת:

ומפרש דאם העיר רובה גוים אזי חזקתו דפטור ממעשרות:

ואם מצורף לזה יש ספק אפי' באותן [של] ישראל:

ספק רוב משמרים ספק אין רוב משמרים ד"ה אפי' ודאן פטור:

אבל אם נכנס לעיר שרוב ישראל. נמצא חזקתו חייב במעשרות ואף אם ספק רוב משמרים ספק אין הרוב משמרים:

ד"ה אפילו דמאי חייב. אך אם ספק רוב ישראל ספק רוב גוים ספק רוב משמרים ספק אין הרוב משמרים הוי דינו כמו מחצה על מחצה וכמו דפליגי שם במחצה על מחצה כמו כן פליגי כאן דבמחצה על מחצה בהקלין שבדמאי הוי תרתי לקולא חזקה ומחצה אין משמרין וכן כאן תרתי לקולא אף דאינן מהקלין אך יש כאן תרי ספיקא לקולא:

כתב יד ב נכנס לעיר כו'. מבאר באיזו מודין ר"ל ור"י ובאיזו קמפלגי. ומפרש דאם העיר רובה עכו"ם חזקתו דפטור ומצורף לזה הספק אם רוב הישראל משמרין או אין משמרין ד"ה אפי' וודאן פטורין אבל בעיר רוב ישראל חזקתו דחייב ואינו אלא ספק אם הרוב משמרין אפי' דמאי חייב אבל אם ספק רוב ישראל וגם ספק אם רוב משמרין דינו כמו מחצה על מחצה ובקלין שבדמאי דהוי תרתי לקולא חזקה ומחצה אין משמרין ה"נ בדמאי גמור תרי ספיקא לקולא:

כתב יד א והא מתני' כו'. דבמסוייפות דמן הסתם הן הפקר אמרן אם בעה"ב משמרן חייב ובמתניתין דלקמן תנן הסיאה והאיזוב וכל אלו גם כן מן הסתם הפקרן אך בחצר יש חילוק למשמרן ואין משמרן אבל בגינה אין שום חילוק ובמסוייפות מחלק סתם אף שבגינה:

ומשני דאינו דומה להדדי דכל אלו דמתניתין הפקר הן מתמת שכל העולם מלא מהן אף ביערות אך פירות המאחרים להתבשל לא בכ"מ גדלים רק הפקרן מחמת שאין בעה"ב מושיב שומר אך במקום שבעה"ב משמרן בודאי אינם הפקר אף בגינה וזהו שאומר ברם הכא בפירות מסוייפות:

כלכלה אחת היא. שאינה גדילה בכל מקום רק אינו משמרן אך כאן:

ואני משמרה לבעל מלאכתי:

כתב יד ב והא מתניתא פליגא. על מאי דקתני לעיל במסוייפות אף אם סתמן הפקר אבל באם משתמרות (פטורין) [חייבין]. והכא קתני סיאה ואיזוב וכו' דכל אלו סתמן הפקר ואין חילוק במשתמר אלא בחצר אבל בגינה אפי' משתמר פטורין. ומשני שאני אלו דמתניתין הפקרן מחמת שגדלין בכל המקומות ואף ביערות מקום הפקר משא"כ המסוייפות אינן גדלים בכל מקום כ"א שבעה"ב מפקירן ואינו מושיב שומר עליהן. אבל במקום שבעה"ב משמרן ודאי אינם הפקר אף בגינה:

ברם הכא כלכלה אחת היא. כלומר באינם גדלים בכל המקומות רק כשבעה"ב אינם משמרן נעשו הפקר אבל אני משמרן לבעל מלאכתי:

כתב יד א תני. דמתניתין תנן נובלות שהפילן הרוח קודם גמרו בישולם פטורין דאינן חשובין ואמר כאן אם מוכרן עם התמרים בודאי חשובים הן אצל וחייבין:

ושואל אם שתי קופות זו בצד זו או זו על גב זו. ג"כ חייב:

ומשיב אינו חייב אלא אם כן מערבן בקופה אחת:

כשהטילו. דעונת מעשרות בתמרים תנן משהטילו שאור:

והשתא פליגי ר' מנא. סבר אף אם מערב עם התמרים צריכה שיטילו הנובלות בעצמן שאור:

ור' חנינא סבר כיון דמעורבות אפי' לא הטילו הנובלות חייבות:

וחכמים מחלקין וסברי אף במעורבות אלו שהטילו שאור חייבות ושלא הטילו שאור פטירות נמצא חכמים פליגי אתרוייהו:

לא כדברי זה. על ר' חנינא בודאי פליגי דסבר אף כשלא הטילו שאור חייבין ועל ר' מנא אינם מחולקין בדין אך ר' מנא סבר דכן הוא כוונת ר' יוסי בר' יהודה לחלק בין הטילו ללא הטילו ומלשון חכמים מוכח דבזה הדין הן חולקין דחכמים סברי לחלק ובזה פליגי ארבי יוסי ברבי יהודה שמע מינה דרבי יוסי ברבי יהודה אינו מחלק נמצא מן דברי חכמים מוכיח הש"ס שלא כדברי זה ולא כדברי זה:

כתב יד ב ר"י בר"י הנובלות הנמכרות עם התמרים. היא תוספתא וקאי על מתניתין דקתני נובלות התמרה פטורין וא"ר יוסי דאם מוכרן עם התמרים ה"ה חשובים אצלו וחייבים:

לא כדברי זה ולא כדברי זה. א"ר חנינא וודאי פליגי דסבר אף כשלא הטילו שאור חייבין וא"ר מנא אינם מחולקין בדין אם ר' מנא סבר דכן הוא כוונת ר' יוסי ב"ר יהודא לחלק בין הטילו שאור ללא הטילו שאור ומלשון חכמים מוכח דבזה הדין חולקין דחכמים ס"ל לחלק ובזה פליגי על ר"י בר"י ש"מ דר"י בר"י אינו מחלק נמצא מן דברי חכמים מוכיח הש"ס שלא כדברי זה ולא כדברי זה:

כתב יד א והגופנין. מפרש מאי גופנין זהו שמירה מין תבלין:

ומיבעיא להש"ס מאי דינן של שמירה ביהודה אם דוקא בגליל הוי הפקר אם לאו:

ומשני מן המשל שאומרים בגליל דוקא ש"מ דוקא בגליל פטור:

ומיבעיא להש"ס דתנן וביהודה הכוסבר אם דוקא ביהודה תנן או אפי' בגליל הן הפקר:

ומשני מן המשל שאומרים ביהודה דוקא ש"מ דרק ביהודה הן הפקר ופטורים מדמאי אבל בגליל חשובין הן וחייבין [משום] דמאי:

כתב יד ב והגופנין שומירה. מפרש מאי גופנין מין תבלין הנקרא שומירה:

מן מה דמתלין לה מתל בגלילא. ואין אומרים כן המשל ביהודא ש"מ דוקא בגליל היא דלא חשיבי ופטורין משא"כ ביהודא . א"ר יהודא בראשונה. קאי על מתני' דקתני והחומץ פטור ומשמע מיני' אבל תמד פטור לעולם:

כתב יד א התמד. שהיו עושין חומץ מתמד מחרצנים והפקר הן לכן פטור מדמאי דתנן במתניתין ולכאורה משמע לר' יהודה תמד לעולם פטור לכן מקשי אהדדי דתנן המתמד כו' ור"י מחייב:

ומשני באמת בתמד גופא קודם החורבן לא היו החרצנים חשובין לכן פטורים מדמאי אבל אחר החורבן אף התמד חשוב לכן חייב:

כתב יד א לית הדא כו'. דר' יהודה מפרש מתני' ואמר בראשונה היה חומץ שביהודה פטור ממעשרות משמע דאין עליהם שום חיוב מעשרות אף בודאי ול"ד נקט במתני' הקלין שבדמאי אלא ה"ה לודאי וקשיא על רשב"ל דמוקי מתני' דוקא בדמאי פטור אבל בודאי חייבין. וקאי בקושיא:

וירבו כו' על רימי שקמה. ס"ד הא דתנן חוץ מרימי שקמה דחייבין היינו בכ"מ שנמצא רימון משקמה ומקשי ותיבטל רימון שקמה תוך שארי רמונים:

ומשני הא דתנן חוץ מרימי שקמה היינו בעיר שקמה לבד דשם הוי רוב משמרים:

ומקשי ר"י ב"ר אף בעיר שקמה יבוטל ברוב רמונים שמביאים לשם מכל העולם וקאי בקושיא:

כתב יד ב לית הדא פליגי. הדא דאר"י בראשונה הי' חומץ שביהודא פטור ממעשרות משמע אף בודאי פטור וא"כ הא דתנינן הקלין שבדמאי ה"ה בוודאי וקשיא לרשב"ל דאמר דמאי אבל ודאי לא. וקאי בקושיא:

וירבו כל הרמונים. ס"ד דבכ"מ שנמצא רמון משקמה חייבין ומקשה תבטל רמון שקמה בתוך שארי רמונים:

תפתר במקום שרוב משמרין. כלומר בעיר שקמה דשם הוי רוב משמרים:

וירבו כל הרמון שבעולם. אף בעיר שקמה התבטל ברוב הרמונים שמביאים מכל העולם לשם. וקאי בקושיא:

כתב יד א ונכנס לירושלים ויוצא. כוונת מתני' דמעשר שני של דמאי אף שהיתה בירושלים מותר להוציאה ולכאורה קשה אהדדי דתנן במעשר שני פרק ג' ה"ה והדמאי נכנס ויוצא ונפדה ואמר עלה בגמרא א"ר זעירא פירות שהן טבולין לדמאי אבל דמאי עצמו היינו מעשר שני של דמאי תופסתן מחיצה ואינו רשאי להוציאן. אך הענין דיש שני חילוקים מעשר שני של ודאי אין יוצא כלל אך מעשר שני של דמאי יוצא חוץ ואין נפדה שם רק מחזירו לירושלים והנה טבל מעשר שני ודאי יוצא לחוץ לכולי עלמא אך אם נפדה שם פליגי בית שמאי ובית הלל דבית שמאי סבר אינו נפדה שם אבל בטבל מעשר שני של דמאי מודים בית שמאי דיוצא ונפדה שם וכן לתנא קמא איצטריך לבית הלל בדמאי אף נגמר מלאכתו יוצא ונפדה וזהו דנקט והדמאי יוצא ונפדה לכולי עלמא והיינו בטבל מעשר שני של דמאי אבל מעשר שני בעין של דמאי תופסתן מחיצות היינו שלא לפדות וזהו מאמר הש"ס שם לפרש הא דתנן ונפדה דוקא בטבל מעשר שני דמאי אזי לכולי עלמא נפדה אך מתני' דדמאי דתנן נכנס ויוצא ולא תנן ונפדה היינו דוקא במעשר שני דמאי בעונה:

כתב יד ב לא יוחנן כ"ג העביר הודיית מעשר. קס"ד שהעביר היודוי והביעור. ואין לומר דמתניתין נשנה קודם תקנת יוחנן הא עיקר דמאי יוחנן כ"ג תיקן:

כתב יד ב בספק טבל לא עשו אותו. אם בעה"ב מסופק אם הפריש מ"ש או לא הרי הוא ספק טבול למ"ש ואסור לאונן ומ"ש עצמו של דמאי מותר לאונן:

כתב יד א תמן תנינן. קאי אמתני' דקתני הדמאי אין לו חומש. ורצה הגמ' לפרש דקאי גם אאוכלי זרים תרומת מעשר של דמאי בשוגג דאינו נותן חומש ומקשי אהדדי דתנן במס' ב"מ דף נ"ה חמשה חומשין הן האוכל תרומה ות"מ של דמאי:

ומשני ר' זירא הא דתנן הדמאי אין לו חומש לאו אתרומת מעשר קאי אלא אמעשר שני כשפודה א"נ להוסיף חומש:

ור' אימי מתרץ לעולם דקאי גם אתרומת מעשר שני של דמאי:

תמן רבי מאיר. כלומר הא דמחמרינן שם דזר נותן חומש אתי כרבי מאיר דהוא המחמיר תמיד ועשה חיזוק לדבריהם כשל תורה ומתני' דהכא דפוטר מחומש אתי כרבנן דהן מקילין תמיד:

רבי זירא אמר מפרש טעם על עצמו הא דמחלק בין תרומת מעשר למעשר שני של דמאי ואמר בתרומת מעשר של דמאי כשאוכל בשוגג אש נקל לפוטרו מחומש אזי יבוא לאכול לכתחלה אך במעשר שני של דמאי אם תחמיר עליו שיוסיף חומש אתי למימנע ולא יפרוש כלל מעשר שני משא"כ בתרומה לא שייך רק שמא לא יפריש כדי שלא יאכל בשוגג וזה דבר זר:

לא יוחנן. ס"ד דהעביר גם שלא לבער וקשה אמתניתין דתנן אין לו ביעור משמע דוקא דמאי וזה ליכא למימר דמתניתין קודם תקנות יוחנן כהן גדול נשנית דהא יוחנן כהן גדול בעצמו תיקן דין דמאי ומשני דהעביר רק הוידוי שלא לאמר ובודאי אבל בדמאי א"צ ביעור:

כתב יד ב תמן תנינן. בב"מ נ"ה תנינן חמשה חומשין הן האוכל תרומה ותרומת מעשר של דמאי הרי זר האוכל תרומת מעשר של דמאי חייב חומש והכא קתני הדמאי אין לו חומש:

ברם הכא מ"ש של דמאי. מתני' לא איירי באוכל זר תרומת מעשר אלא בפודה מ"ש של דמאי:

תמן ר"מ. ר' אימי מתרץ מתניתין מיירי גם בזר האוכל מ"מ של דמאי אלא ממניתין דתמן אתי כר"מ דמחמיר תמיד ועשה חיזוק לדבריהם כשל תורה ומתניתין אתיא כדרבנן דמקילין תמיד:

ר"ז אמר. בא ליתן טעם דמחלק בין תרומת מעשר למ"ש דבתרומת מעשר האסור לזרים ואם נקיל עליו לפוטרו מחומש האכלו בשוגג אזי יקיל לעצמו לאכול לכתחילה אבל במ"ש דמותר לאכול לזרים יש לחשוש שאם תחמיר עליו בפדיונו להוסיף חומש אתי להימנע ולא יפריש כלל מ"ש משא"כ בתרומה לא שייך ליחוש דילמא אתי למימנע מלהפריש ת"מ כדי שאם יאכל זר בשוגג לא יצטרך להוסיף חומש:

כתב יד א א"ר יוסי. מפרש דבדמאי קל יותר מספק טבל כגון אם בעה"ב בספק אם הפריש מעשר שני אם לאו. שמא אינו אסור לאונן. בתמי' אבל במ"ש של דמאי מותר לאונן:

רבי בון. קאי אמתניתין דתנן בדמאי מאבדין מיעוטו בדרכים כלומר אין צריך להביא ליד כהן רק מניחו במקום שהפריש ואפי' יואבד ופריך דמשמע דוקא דמאי ורק מיעוט הא מאבדין אפי' מרובה ובודאי כדתנן אין מביאין תרומה מן הגורן כו' שאין צריך להעמיד ליד כהן רק אם היתה במקום שחיות יגררו היינו מקום בזיון אזי מביאה משום בזיון אבל בלאו הכי מותר לאבדו אפי' בודאי ובמרובה. והשיב הגע עצמך בפירוש הברייתא דתני אין מביאין תרומה כו' והרי מצוה להשיב אבידה והאיך יניח התרומה שיואבד אלא מפרש רבי יוסי פירושו באמת:

מצוה להשיב אבידה בדבר מועט. כלומר בהוצאה מועטת אפילו התרומה ג"כ מועט והא דתנא אין מביאין כו' היינו שאין צריך להוציא הוצאה מרובה על תרומה מועטת וזהו הדין בודאי אבל בדמאי אפילו ההוצאה יהיה דבר מועט אין צריך להוציא על מעט תרומה אך על תרומה מרובה מוציא הוצאה מועטת:

ומאבדין. ושואל אם דוקא כשאין לו מעות לפדות אז מאבדו:

והשיב רבי ניחומי אפי' יש לו מעות בכיס שלו אין צריך לחללו:

אתיא. ר' חייא בר רבא דמפרש מאבדין את מיעוטו דמתני' במעשר שני של דמאי סבר כרבי זירא דמתרץ לעיל דמתני' דחמשה חומשין בתרומת מעשר ומתניתין דהכא במעשר שני:

ודרבי (לאי) [אילא]. דמתרץ קושית ר' בון בר חייא דמקשי ולא כן תני אין מביאין תרומה ע"כ מפרש מאבדין קאי אתרומות מעשר שני של דמאי סבירא ליה כר' אמי דמתרץ לעיל דמתני' דחמשה חומשין מיירי בתרומת מעשר:

כתב יד ב ואם היתה במקום שחיה גוררתה מביאה. משום בזיון אבל בלא"ה מותר לאבדו אפי' בודאי ובמרובה:

א"ל ואינו מצוה להשיב אבידה. בתמיה ואיך תפרש הא דתני אין מביאין תרומה כו':

מצוה הוא להשיב אבידה בדבר מועט. כלומר בודאי השבת אבידה מצוה ה"מ כי תהי' דבר מועט היינו ההוצאה מועטת אפי' תרומה מועטת והא דתני אין מביאין היינו בהוצאה מרובה על תרומה מועטת אבל אם הוצאה מועטת ותרומה מועט בודאי מביאין ובדמאי אין מביאין:

מאבדין את מיעוטו בדרכים. מבעי לי' האי מאבדין דוקא כשאין לו מעות לפדות או אפי' אם יש לו מעות:

כתב יד א דבי ר' ינאי כו'. פחות מביצה בפרוסה מותר לאבד ובשלם אינו מאבד רק כגרוגרות:

ור"י בשם ר"ש. פליג דאפילו כמה מותר לאבד בפרוסה ופליג לקולא:

ור' מנא. תני דר' יוחנן פליג לחומרא דר' ינאי סבר בפרוסה כביצה ור"י סבר אף בפרוסה אינו מאבד אלא כגרוגרת:

כתב יד א ר' הושעיא בעא. אם מתני' דוקא דיעבד אם הפריש מאבדן או אפילו לכתתילה מותר להפריש ואף שיודע שיאבד וקאי בתיקו:

מהו. מתניתין דפוטר כשלקח לזרע אם דוקא בדבר שזרעו כלה והשיב דלא שנא:

כתב יד א א"ר יוחנן כו'. אם לאכילה נמצא נתחייב במעשר תו לא מהני מחשבה שמחשב אחר כך לזרע לפוטרו:

כתב יד א תני אין זורעין טבל ואין מחפין. אפי' לחפות אחר שזרע ג"כ אסור ואם זרע בדיעבד בשכחה פטור שנאבד בארץ ומחלק בין שאפשר ללקטם אזי אע"ג שזרע חייב ללקט מהקרקע ודוקא בלא צמח בארץ אבל אם כבר נשרש בארץ וצמח א"צ ללקט:

כתב יד א א"ל תלמידיו כו' תבואת זרעך. דס"ד דסבר בשר וביעה חייבים:

דחושש. כלומר הא דנתן מעשר דמאי משום היין שמעורב בו:

כתב יד א רבי ירמי' שלח כו' א"ל כו'. כוונתו אם הפרשתם דמאי:

כתב יד ב

כתב יד א רבי בעי כו'. שהיתה שנת רעב ורצה להתיר שמיטה בעבודות:

סליק ר' פנחס כו' דרבי רצה שיסכים רבי פנחס בן יאיר עמו להתיר ואמר ליה רבי מה עיבוריה עבידין כלומר מה לעשות בתבואה שיהיה לאכול בזו השנה והשיב לו רבי פנחס בן יאיר עולשין יפות. שעשב הארץ טובים וסבר רבי אולי לא הבין מה בקשתו ואמר עוד הפעם מה עיבורייא עבדין והשיב לו עוד הפעם עולשין יפות:

מישגה. אם רצונך:

כתב יד ב רבי בעי משרי שמיטתא. להתיר עבודה בשביעית שהיתה שנת רעב:

א"ל מה עבורי עבידין. שאל רבי לרפב"י מה לעשות שיהי' התבואה מצוי:

בשנת הרעב א"ל עולשין יפות. כלומר גם עשב השדה טובה לאכילה:

אמרה ליה. אשתו תבלין שאלתי כו':

כתב יד א פחת פתורא קומי. שנפחת השלחן ונפל:

כתב יד ב והזכיר תניין. נזכר התנאי שהתנה מע"ש בדמאי כל שאני עתיד להפריש כו' והמתנה כן מותר להפריש גם בשבת מפני שאין צריך לקרות שם:

כתב יד א אמרה לו אשתו והזכיר. שזכרו התנאי שהתנו מערב שבת בדמאי כל מה שאני עתיד להפריש למחר כו' ונמצא כשמתנה כך אז מותר בשבת להפריש שא"צ לקרות שם וכן עשו כאן שזכרו התנאי והפרישו מעשר ועלה השלחן:

כתב יד א יין למורייס. ברייתא היא כשקונה יין לעשות מורייס או אלונטית שיתערב היין ולא יהיה בעינה אך היאיל וקונה בעינה אעפ"כ מפריש אפי' דמאי ואין צריך לומר ודאי אך כשקונה מורייס מתוקנים פטורים מן הדמאי:

אין כרבי. דבגמרא ירושלמי פ"ח דתרומות פליגא רבי ורבי אלעזר בר"ש רבי סבר נותנין יין של תרומות ודאי לתוך המורייס דאין זה איבוד והוי כמו בעינא ואשורה לזרים ורבי אלעזר בר"ש סבר אין נותנים למורייס דהוי איבוד ונעשית היתר לזרים. והשתא מקשי דתניא הכא הן עצמן פטורים מדמאי משמע ודאין צריך לעשר קשה ממ"נ אי סבר כרבי דבמורייס לא הוי איבוד אפי' בדמאי וחייב דהוי כמו שקונה בעינה אי סבר כראב"ש דבמורייס הוה איבוד ומותר אפי' לזרים א"כ אף כשקונה מורייס ודאים יהון פטורים. הכא. קשיא אהדדי דיין לקילור תנן פטור מדמאי ויין ושמן לחטטין חייב בדמאי:

ומשני דאינו דומה דכשנותן יין ושמן ע"ג חטט נמצא כשבא על גופו בא בעינא ואח"ז בטל לכן חייב בדמאי אבל יין לקילור בטל כשנותן בקילור קודם שבא על גופו בטל לכן פטור מדמאי:

ופריך א"כ כשנותן בקילור בטל אמאי קילור של ע"ז שנתערב תוכו [יין] נסך אסור בהנאה הא היי"נ בקילור:

ומשני דלגבי ע"ז לא מקרי בטל דכתיב מאומה:

ומביא ראיה משמרים של ע"ז שמא אינן אסורים בהנייה. בתמיה ואע"ג דאינם יין ראוי לנסך אעפ"כ אסורים בהנאה:

כתב יד ב הכא את אמר פטור. ביין לקילור תנן פטור מדמאי ויין ושמן לחטטין תנן חייב בדמאי:

כאן ע"ג גופו. גבי יין ושמן ע"ג חטט באים על גופו בעינו לכן חייב משא"כ יין לקילור נפל בקילור קודם שבא על גופו:

כתב יד א תנא שמרים שיבשו מותרים:

כתב יד ב מאומה מן החרם. לכן ע"ז אינה מתבטלת לעולם ומביא ראי' משמרים של ע"ז אע"ג דאינן ראוין לנסך שמא אינן אסורין בהנייה בתמיה:

כתב יד א הלוקח. תנא קמא סבר הכלל דרך החמרים להביא תבואה מארץ לצור לכן כשקונה מהחמרים חייב אבל סתם מגורתם מן תבואה של שדותיהם הוא ופטורה ובצידן להפך ור"י בר"י סבר בצור אפילו מן האוצר ג"כ של ארץ ישראל ומכ"ש מהתמרים ואפי' מחמר אחד שהביא תבואה לצור ג"כ אמרינן שמארץ הביא:

ר' יהודה אומר. דהקונה מהחמרות בכזיב חייב דחזקתו מגליל ארץ ישראל בא ורבנן סברי בכזיב הוא בחזקת פטורה:

ופריך על דברי חכמים בוא וראה איך סלקא דעתך לומר כן דהנה כשהחמר הולך לצור אזי הולך דרך כזיב והשתא אלו עמדה ופרקה בכזיב היה פטור לרבנן ועכשיו שניסע להלן מארץ לחוץ לארץ שבא לצור חייב בתמיה וקאי בקושיא:

כתב יד ב מן המגורות בצור חייב. דהוא סבר אפי' מן האוצר הוא ג"כ מא"י ואפי' מחמר א' אמרינן מא"י הביאו:

את חמי. מקשה על חכמים דאמרי כזיב ה"ה בחזקת פטורה בתמי' הא כשהחמר הולך לצוד הוא בא דרך כזיב בא וראה אלו עמד בכזיב ופרקה שם פטורה. וכשהולך מכזיב להלך לתו"ל עד צור חייב בתמיה:

כתב יד א אמר רבי יוחנן. אומר הטעם אבל הני דמתניתין דפטורים מדמאי דלא גזרו על אלו:

ור' הושעיא אומר הטעם דאימת קדשים על ע"ה ובודאי האמת אתו:

ומפרש הש"ס מה נ"מ בפלוגתייהו וחשיב כסדר ששנויין במשנתינו חלת ע"ה לר' הושעיא אם חבר קנה מע"ה עיסה והפריש חלתה חייב הכהן להפריש דמאי מן החלה דלית כאן אימת קדשים על ע"ה ואינו נותן לכהן דבר שאינו מתוקן דהא אין עם הארץ נותנה וכשיצאו מיד עם הארץ חולין יצאו:

אבל לר"י דסבר דהכלל דלא גזרו על דברים הללו בכל מקום שהן פטורים מדמאי והכל שוה:

וכן אידך דמתניתין והמדומע לר' הושעיא אם חבר קנה פירות מע"ה ונדמעו אצלו כנ"ל:

כתב יד ב וחלת ע"ה ע"ד דר' הושעיא. מפרש מאי נ"מ בפלוגתייהו ומפרש בכל א' השנויה במשנתינו:

ועוד נפק מביניהון. עוד יש נ"מ בדין מדומע אם נפלה סאה תרומה בתוך מאה בטלה ונעשה חולין והא דצריך להרים ממנו סאה אינה אלא מפני גזל השבט ולר"י דלא גזרו על דבר שיש בו קדושה אבל הך סאה דמעלה חולין הוא וחייבת בדמאי אבל לר"ה דמפרש מפני שאימת קדשים על ע"ה. וע"ה סובר דהאי סאה שנותן לכהן תרומה גמורה היא ואימת קדשים עליו. ואינו נותן לכהן דבר שאינו מעושר:

כתב יד א ועוד יש נפקא מינה שקרא. כל הני דתנן במתני' דפטורים אבל אם קראו שם לתרומת מעשר ולמעשר שני אזי קדושתן עליהם:

ופריך בשלמא לר"י דסבר דכל הני ג"כ בספק אם ע"ה אומר אמת אם לאו אך לא גזרו עליהן לכן אם קרא. שם חלה קדושה עליהן אלא לר' הושעיא דסבר מפני אימת קדשים בודאי אומר אמת ומתוקנין הן א"כ אמאי יחול עליהן קדושה כלל:

ומשני דטעמא דאימת קדשים דאמרינן רוב ע"ה אימת קדשים עליהם ומתקנין ואף דנשאר אחד שאין אימת קדשים עליו ואינו מתקן אזלינן בתר רובא לכן אם קרא שם כאן תפס קדושה דחיישי' לעם הארץ אחד שאין אימת קדשים עליו:

כתב יד ב ע"ד דר"י ניחא. דסבר גם בכל הני מסופק אם ע"ה אומר אמת שהפריש או לא אלא דבהכי לא גזרו עליהן אבל אם קרא שם חלה הקדושה עליהן. אבל לר"ה דמפני אימת קדשים בוודאי אומר אמת ומתקנין הם ואיך יחיל עליהם קדושה כו'. ומשני הא דאמרינן אימת קדשים היינו רוב ע"ה אימת קדשים עליהם לכן אם קרא שם חוששין מפני ע"ה א' שאין אימת קדשים עליו:

כתב יד א עד כדון. הא דקתני והניקח. בכסף מעשר לאו דוקא בכסף מעשר של ודאי [אלא] אפי' אם לקח פירות מע"ה בכסף מעשר של דמאי ג"כ פטורה:

כתב יד ב צ"ל בכ"מ של ודאי אפי' בדמאי. פי' אפי' לקח פירות מע"ה בכ"מ של דמאי ג"כ פטורה:

כתב יד א תנא כמו אמר מר:

וכולן שקרא שם כו'. אהא דתנן במתני פטורים אך אם הפרישו תרומת מעשר ומעשר שני מה שעשו עשוי ובקדושה קיימין:

וע"ז פליגי ר' אליעזר סבר חוץ משירי מנחות שהוא ממון גבוה ואין בקריאתו ממש אבל כל הני דתנן במתני' מה שעשה כו' ור' ירמיה סבר השאר במחלוקת כוונתו הא דתנן בסמוך לפני שירי מנחות והיינו והלקוח בכסף מעשר שני:

וע"ז בעי ר' יוסי כר' ירמיה דסבר בלקוח בכסף מעשר [שני] מחלוקת משמע בשירי מנחות מודה דד"ה אין בקריאתו כלום היכא תמצא מחלוקת:

אי כר"מ כו'. דפליג [וס"ל] מ"ש ממון גבוה הוא מעשר היא שירי מנחות לא עשה וכו' וכדמפרש ר' מנא דשמע מר"ת דר"א אמר רישא דמתני' במס' קדושין (דף נ"ב) המקדש בחלקו כו' אינה מקודשת במ"ש רמ"א אמר אינה מקודשת ור"י אומר מקודשת:

וע"ז אמר ר"א. דרישא ד"ה דאף ר"י מודה דיש חילוק בין ק"ק וק"ק למ"ש:

ור"י אמר דגם רישא מחלוקת:

ושאל ר' מנא לר' חזקיה ממי שמע זאת:

והשיב מר' ירמיה:

והשתא מפרש ואזיל ר' מנא כוונת ר' ירמי' דלעיל דשמע מר"א שבק"ק וקלים מודה ר"י דשאני ממעשר שני לכן א"ר ירמיה דבמעשר שני מחלוקת לר"מ דסבר מ"ש ממון גבוה אין בקריאתו ממש ולר' יהודא דסבר ממון בעלים קראתו ממש אבל בשירי מנחות ד"ה דאף ר' יהודה מודה דאין יכול לקדש אשה וה"ה דאין בידו לקרוא שם לתרומת מעשר ולמע"ש אבל ר' יוסי דלא שמע דר"א וסבר דר' יהודא פליג בקידושין גם אק"ק וכו' דיכול לקדש וכן בשירי מנחות אם קרא שם הדין נותן דמה שעשה כו' לכן מקשה ר' יוסי היידא מחלוקת:

כתב יד ב השאר במחלוקת. היינו בדין הלקוח בכסף מעשר השנויה במתניתין לפני שירי מנחות:

ר' יוסי בעי. לר' ירמיה דאמר בלקוח בכ"מ מחלוקת ובשירי מנחות מודה דד"ה היא היידא מחלוקת היכא תמצא מחלוקת:

כתב יד א פלייטין. דלריחא עבידא:

כתב יד ב שמן של פלייטין. משום דלריחא עבידא:

כתב יד א פירות. הרמב"ם ז"ל פירש אם היה דבר על מה שרוצה לחלל פירות והיינו פירות מעשר שני על פירות ולכן פסק דחוץ לירושלים מחללין פירות על פירות אבל אין הדין והפירוש כן והעיקר אם היו פירות היינו אם המ"ש פירות ורוצה לחלל על מעות כדינו אזי מברך על פדיון מע"ש ואם היו מעות היינו שכבר חילל הפירות על מעות נחושת ועתה רוצה לחלל נחושת על כסף כדין אזי מברך על חילול מעשר שני:

כתב יד ב אם היו פירות. הרמב"ם דפסק פ"ד ה"ב מהלכות מע"ש ונ"ר דמותר לחלל פירות על פירות. הוא דמפרש כאן אם היו פירות שחילל פירות מ"ש על פירות חולין. אבל אין ההלכה כמותו אלא הפירוש כאן אם היו המ"ש פירות ופודהו במעות פדיונו מברך על פדיון ואם היו מעות אחר שחילל הפירות על מעות ונתפס המעות בקדושת מ"ש אלא שחיללו על מעות נחושת ובא לחלל נחושת על כסף פדיונו מברך על חילולי מ"ש:

כתב יד א ר' בא פליגא בפירושא דתנן במתניתין ואם הקדים מע"ש כו' ר' בא סבר דאפי' לכתחילה מותר להקדים ור' יעקב סבר דוקא דיעבד:

כתב יד א מהו ומבעיא אם מותר לעשות מעשר ראשון מאותה סאה עצמה שעשאה קודם מעשר שני עדיין הוא טבל לראשון וכשפודה חוזרת לטבלה ומותר לעשותה מעשר ראשון:

ופשט דמצינו שצוה ר' יוסי לאריסו שיפריש קודם מעשר שני ויפדה ויקבע ממנו ראשון מוכח דבדמאי קובע שני במקום ראשון:

כתב יד ב מהו לקבוע שני במקום ראשון. אם מותר לקבוע מעשר ראשון מאותה סאה עצמה שעשאה מקודם מ"ש קודם לראשון וה"ה בטבלה למ"ר וכשפודאה חוזרת לטיבולה הראשון ועושה אותה ראשון או לא:

וחזר ואמר לו צא קבע ראשון . היינו נמי צווהו ר"י לפרוש תחלה מ"ש ולפדותו ולקבוע אותה ראשון תפשוט מזה דבדמאי קובע שני במקום ראשון:

כתב יד א עולא כו' ג"כ בא לומר שמותר לעשות משני כשפודה (עשהו) ראשון ומוסיף דאפי' עשה תרומת מעשר וזה אמרו פוטר טבלו בסאה אחת דא"צ לפרוש מעשר ראשון בפ"ע ומעשר שני בפ"ע:

כיצד עושה נוטל סאה למעשר שני ופודהו ועושהו מעשר ראשון ואם אין רוצה לתת המעשר ראשון ללוי והוא צריך להפריש על מקום אחר תרומת מעשר עושה כל הסאה חלק אחד על הך מעשר עצמו והמותר תרומת מעשר למקום אחר:

וכשירד עולא להתם [לבבל] נאספו עליו להקשות והקשה רב ששת עליו דאמר דמותר לעשות משני ראשון ממתניתא דתנא על מתני' דפרק אחרון היו לפניו ב' כלכלות של טבל ואמר מעשרותיהן של זו בזו ושל זו בזו הראשונה מעושרת דקבע המעשרות בכלכלה שניה. ודרך משל אם היו של ק' סאה נוטל מן השניה לתקן ק' סאה מעשר ראשון וידוע דמעשר הוא חלק עשירית מלבר אך מלגאו הוא חלק תשיעית נמצא על צ' סאה נותן עשרה ונשאר עשרה סאה טבל על ט' סאה נותן אחת נשאר סאה טבל נותן עליה חלק תשיעית מלגיו אך הירושלמי קורא זאת חלק עשירית סך הכל אחד עשר סאה וחלק עשירית סאה וזה למע"ר וכן סך כזה מ"ש לתקן המאה סאה מכלכלה ראשונה נמצא נחסר מהשניה כ"ב סאה ויותר ולכאורה לא היה צריך לתקן כלכלה שניה רק מה שנשאר אחר הנכוי מעשרות שנתן על הראשונה אך כיון שאמר של זו בזו ושל זו בזו נמצא היתה כוונתו שגם כלכלה שניה יתן המעשרות כעל מאה שלמים שהיה קודם הוצאת המעשרות לכן חייב ליתן כל השיעור שנתן על כלכלה ראשונה:

וז"ה כוונת הש"ס ע"פ חשבון שני המעשרות משני הכלכלות שוה באמרם ותנא עלה נוטל מן השניה ב"פ ב' עישורין פי' ב' מעשרות לכלכלה ראשונה וב"פ לכלכלה שניה ועולה לסך מ' סאה:

ועישורן פי' חלק עשירית מן הארבעים ד' סאה ועישורו של עישור פי' מן הד' סאה ד' עשירית וזהו כל הסך שנותן מן הכלכלה מכוון כאשר כתבתי לעיל:

והשתא מסיים ומוכיח ע"כ דאין עושין משני ראשון דאל"כ קשה ויטול שני עישורין כלומר יקח רק שני מעשרות היינו ראשון ושני על כלכלה ראשונה כפי השיעור כנ"ל ויעשה אותם שני ויפדם ויחזור ויעשה אותם מעשר ראשון וכו' כלומר ומעשר השני יפדה ויחזור ויעשה מע"ר ממנו על כלכלה שניה ע"כ דאין עושין ומשני ר' חנניא דאינו דומה כשמקדים שני לראשון אזי ראוי שיפדה ויעשה ראשון:

תמן כרי שהוא טובל לראשון ולשני כשמפריש קודם שני הוא טבל לראשון ולשני וכשעשה שני קודם נשאר עכ"פ טבל לראשון הך מעשר שני עצמו דכל הקודם את חבירו מתחייב בו ונמצא צריך להפריש מן המע"ש מע"ר לכן כשפודהו הוה ליה טבל ויכול לעשות ממנו מעשר ראשון:

ברם הכא שני שנתקן מחמת ראשון כלומר כאן שנתן כסדר תחלה מע"ר ואח"כ מע"ש:

את חוזר ועושה אותו מע"ר. כלומר בתמיה דכיון דבהך מ"ש אין שום טבל בתוכה איך יעשה ממנה מע"ר:

וע"ז בא ר' מנא ודחה הסברא דאי סלקא דעתך דמותר לעשות משני ראשון גם כאן יעשה וא"ת דכאן כשנתן כסדר נמצא אין השני טבול לראשון זה אינו באמת כשמפריש מאותו מקום עצמו. למשל כשנתקן ממאה סאה עשרה למע"ר ונשאר תשעים ואח"ז כשנוטל עוד תשעה ממנו למע"ש אותן התשעה כבר מעושרים הן מ"ר אבל כאן דפריש מכלכלה זו על אחרת כשנוטל סך אחד עשר סאה וחלק עשירית מ"ש על מאה דכלכלה ראשונה הך מע"ש טבולים למע"ר דמע"ר שנתן אין עולה למ"ש והא דבאמת לא מפריש מן המ"ש זו מע"ר משום דסומך עצמו כאן כשנוטל אח"ז לתקן כלכלה שניה ואמרינן דנותן מע"ר כמו מן מאה סאה שלמים כו" ובאמת אין מהצורך ליתן כשיעור זה רק כפי הנשאר אחר נכוי המעשר כו' לכן אמרי' דזאת המע"ר עולה גם מה שצריך ליתן מע"ר מן המ"ש עכ"פ קודם שמפריש ראשון לכלכלה שניה הוי המעשר שני דכלכלה ראשונה טבולים לראשון והדרא קושיא לדוכתא ויפדה ויחזור ויעשה מע"ר לכלכלה השניה ע"כ דאין עושין. וז"ה מאמר ר' מנא ואין שני שבראשון היינו מע"ש שנותן על כלכלה ראשונה טבול לראשון שבשני. כלומר דמה שצריך להוציא ממנה מע"ר סומך על מע"ר שנותן אחר זה מכלכלה שניה ונמצא הוי ג"כ הך מ"ש טבל ויפדה ויחזור ויעשה ראשון. ואף דלפום ריהטא אין הוכחה ממתני' דמעשר כלכלה של זו בזו כו' משום דמיירי בודאי כדמוכח לקמן בירושלמי אך באמת אין שום נפקותא בין דמאי בין ודאי כשנותן כסדר מע"ר ואח"כ מע"ש והך מ"ש טבולין לראשון כו' מהיכא תיתי לא יחזור משני ראשון ע"כ דאין עושין וה"ה לעיל בדמאי ג"כ כשמקדים השני לראשון אין עושה מהשני ראשון דהיינו הך:

כתב יד ב פוטר אדם את טבלו בסאה א'. אלא ג"כ בא לומר העושה שני קודם לראשון ופודהו מותר לעשותו ראשון אלא דמוסיף ואומר שעושהו ג"כ תרומת מעשר אם אינו רוצה לתת המ"ר ללוי והוא צריך להפריש ת"מ על מקום אחר עושה האי סאה חלק ממנו ת"מ על עצמו והשאר ת"מ למקום אחר. ז"ש פוטר טבלו בסאה א':

בביאורו גרס ונוטל מן השניה שתי פעמים שני עישורין ועישורין ועישורו של עישור ויטול שני עישורין ויעשה אותן שני ויפדה ויחזור ויעשה מ"ר. ומפרש שתי פעמים שני עישורין. היינו שני עישורין לכל כלכלה מ"ר ומ"ש והוא שתי פעמים שני עישורין לכלכלה ראשונה ולכלכלה שניה ולפי שהמעשר הוא עשירית מלבר שהוא חלק תשיעית מלגו ועל צ' מבעי לי' למיסב עשר ועל המותר יו"ד לתשלום מאה הנשארים טבל על ט' מהן ניתן א' ועוד על א' הנשאר טבל נותן חלק עשירית שהוא תשיעית מלגו וכ"ה למעשר שני. זה שאשר שני עישורין ועישורן של עשר הנשארים ועישורו של עישור מן א' הנשאר היינו י"א וחלק עישור למעשר א' ולשני המעשרות כ"ב וב' עשיריות. ולשני הכלכלות נותן מ"ד וד' עשיריות ולא היה צריך לתת מכלכלה השניה אלא לפי חשבון ממה שנשאר אחר ניכוי המעשרות שהפריש על הראשונה אלא כיון שאמר של זו בוו ושל זו בזו כוונתו גם מכלכלה השניה יתן מעשרותיה בשלימות כמו שהיה קודם הוצאות המעשרות על הכלכלה ראשונה:

ויטול שני שעורין. זהו שמשיב רב ששת דאם יוכל לעשות משני ראשון ל"ל שתי פעמים שני עישורין. אלא יטול ב' עישורין היינו מ"ר ומ"ש על כלכלה ראשונה לבד ויפדה המ"ש ויחזור ויעשה מ"ר על כלכלה השניה אלא ע"כ דאין עושין משני ראשון:

ואין שני שבראשונה טבול לראשון שבשניה. לא דמיא ההיא למפריש מעשרותיה מכלכלה עצמה דהמפריש מעצמה ניטל ממנו עשרה למאה מ"ר ועוד נוטל תשעה ממנו למ"ש נמצא אותן התשעה מעושרים מן מ"ר משא"כ כאן דאמר מעשרותיה של זו בזו. נוטל מכלכלה שניה אחד עשר וחלק עשירי למ"ר על מאה דכלכלה ראשונה ועוד י"א וחלק עשירי למ"ש על המאה דכלכלה ראשונה הרי הם מ"ש טבול למ"ר דהמ"ר שנתן אינו עולה כ"א על המאה דכלכלה ראשונה ולא על אלו במ"ש. ולא תתקן הך מ"ש אלא במעשרות שמפריש אח"כ על כלכלה השניה וא"כ הדרא קושין לדוכתא נ"ל להפריש מ"ר מכלכלה שניה יפדה הך מ"ש של ראשונה ויעשה ראשון. אלא ע"כ דאין עושין שני ראשון ואף דמתניתין דשני כלכלות מיירי בודאי כדמוכח בירושלמי לקמן. אבל בכה"ג שנותן כסדרן מ"ר ואח"כ מ"ש ליכא נפקותא בין ודאי לדמאי:

כתב יד א גופו דזה השמן שנותן על גופו הוי כסיכה וחייב אבל מה שנותן ע"ג הצמר הוי כשמן לסוך בהן כלים פטור:

סליק

כתב יד ב וזה ע"ג צמר הוא בטל. דהוי כשמן לסוך בהן כלים דפטור: