כתב יד א אלו דברים כו' בכל מקום. כלומר כל מקום שהם נמצאים אמרינן שמא"י הן לפי שאין כמותן בחו"ל ואזיל וחשיב הדבילה כו' אך באורז הקילו לפי שיש מעט דוגמתן בחו"ל אעפ"כ לענין אכילת אורז חייב לעשר דמאי אך כל המשתמש ממנו איזו תשמיש שלא לאכילה דבשארי המנויים שהן בודאי מארץ אף תשמיש אדם דמאי אבל באורז פטרו מדמאי בתשמיש אדם בחו"ל:

כתב יד ב כל המשתמש ממנו פטור. היינו תשמיש שלא לאכילה דבשארי מינים המנוים במשנתינו שאינן אלא בא"י החמיר לחייבו בדמאי אף תשמיש אדם משא"כ אורז שיש מעט דוגמתן בחו"ל הקילו בתשמיש אדם בחו"ל:

כתב יד א גמ'. תמן תנינן. הא דנקט כל המינים בשם לווי שום בעל בכי כו' משום דמין שם פירות האלו יש כיוצא בארץ במשומר לכן נקט שם לוי לסימן דאלו אין כיוצא בהן [בארץ] ולכן פטורים ממעשרות דמהפקר באים היוצא מזה דבמתני' דמעשרות חשיב כל הפירות דאין כיוצא בא"י ופטורים:

וע"ז אמר ר' אבין. דמתני' דהכא אשמעינן חילופא ממתני' דמעשרות דכאן חשיב כל המינים שאינן רק בא"י ולכן חייבין לעשר דמאי בכ"מ:

כתב יד ב צרכו חכמים ליתן להם סימן. היינו השמות לווי לסימן דאלו אין כיוצא בהן בא"י ופטורים ממעשר:

הדא מתניתא חלופא. דחשיב מינים שאין כיוצא בהם בחו"ל וחייבין דמאי בכ"מ:

כתב יד א לא שנו. דוקא כשקונה מישראל לכן הו"ל דמאי דשמא המוכר הפריש מעשרותיו אבל כשקונה מגוי חייב להפריש ודאי וחייב בתרומה גדולה ול"א דילמא גוי הזה קנה בא"י מישראל והו"ל דמאי:

וע"ז מפרש ר' אלעזר הטעם דאמרינן רוב א"י נתון ביד גוי לכן בודאי הגוי הזה קנה בודאי ג"כ מגוים וחייבין ודאי:

ור"י פליג וסבר רוב א"י נתון ביד ישראל לכן אפי' קנה כאן מגוי חיישי' שמא גוי הזה קנה בארץ מישראל והו"ל דמאי:

ופריך ואפי' יסבור ר"א רוב ארץ ישראל נתונה ביד ישראל והוי גוים המיעוט אעפ"כ שמא ר"א חייש למיעוט והו"ל ספק ודאי:

ומביא ראיה מסירקייא יום אחד בשנה יש חגא לישמעאלים ומוכרים מע"ז שלהם ואומר ר"א כל השנה כו':

ודחה הגמרא ומסקנא כסברא ראשונה דר"א סבר הטעם דאין נתונה רובה ביד גוים:

כתב יד ב לא שנו. דמתעשרין דמאי. אלא הלוקח מן ישראל אבל הלוקח מן הגוי מתעשר וודאי דהא אין להסתפק שמא עישר הגוי:

ר' לעזר חש למיעוטא. פריך דלמא ר"א סובר נ"כ רוב א"י נתונה ביד ישראל אלא בהא פליג דחייש למיעוטא ומביא ראי' מסירקייא דחייש למיעוט:

כתב יד א ועוד ראיה וכ"צ לגרוס התגר. שהוא קונה ממקומות רתוקים לכן אפי' קונים ממנו בחו"ל ויש כמותן כאן חייב דמאי דמסתמא הביא מא"י:

ומפרש אימתי דידועה לנו שרובה קונה מישראלים לכן אינו חייב רק דמאי:

אבל אם היה לוקח מן הגוי. כלומר דאינו ידוע לנו אם רוב קנייתו מישראל ואף לא ידוע לנו אם רוב קנייתו מגוים אעפ"כ ודאי דתלינן בודאי שקנה מגוים והטעם ע"כ דרוב ארץ שראל נתונה ביד גוים והו"ל גוים רובה נמצא סייעתא לר"א:

אחת מישראל כו'. סיומא דברייתא וה"פ אם דרכו של זה התגר לקנות מישראל ומגוים הוה פירותיו דמאי:

כתב יד ב (ע"ב) לרבי אליעזר (לצדוקא) [דצדוקא]. שם מקום:

אם היה לוקח מן הגוי ודאי. כיון שהיא ספק אם רוב קנייתו מישראל. או רובו מגוים תלינן שודאי קנה מגוים ע"כ דגוים רוב היינו שרוב א"י נתונה ביד גוים. וכר"א:

האיש הזה ממי לקח. נשאל להתגר ממי הוא לוקח ואם מן הנוי ה"ה ודאי ולמה אמר התגר בכ"מ דמאי. ומשני שהתגר גוי ולא נעמיד על שאלתו וגוי וישראל מטיילין לפניו:

שהוא לוקח אחת מן הגוי א' מישראל דמאי. אפי' כשקונה מן הגוי הוא דמאי וע"כ כר' יוחנן דרוב א"י נתונה ביד ישראל ותלינן שזה הגוי קנהו מרוב ישראל:

כתב יד א וע"ז מקשה ר' חייא בר רבא. ונשאל להתגר ממי לקח פירות הללו:

ומשני בתגר גוי עסקינן וראינו שגוים וישראלים מטיילים עמו:

ר' נחמיה. מבואר בדבריו דאפי' כשקונה מגוי דמאי:

אמר ר' יודן לא הוזכרו רימוני בדן כו'. פליג שם אתנא קמא דסבר דהוון דבר חשוב ואינן בטלין ור' יודן סבר דלכן נקראים על שם מקומן דניכרים וחייבים ודאי והשתא היכי דמי אם בלוקח מישראל בתמיה וכי ס"ד שחייב ודאי על כרחך כשלוקח מגוי אעפ"כ מתעשרין ודאי בכל מקום אפילו בחוצה לארץ משמע דוקא בשני מקומות הללו רובן גוים לכן פירותיהן ודאי ולא בכל ארץ ישראל ומשני לעולם מיירי שקונה מישראל ואעפ"כ חייבים ודאי כגון שהיה יושב שומר המלך ודוחק שימכרו אלו המינים בזול ומותר למכור טבל:

כתב יד ב א"ר יודן לא הוזכרו כו'. פליג את"ק דאמר דלכן הוזכרו משום דהוון חשיב ואינן בטילים. ור' יודן אמר דלכן הוזכרו ע"ש מקומם דניכרין הם לכן מתעשרין ודאי בכ"מ:

בלוקח מן הגוי. הא שאר כל הדברים דמאי. והיינו כר' יוחנן דלוקח מן הגוי דמאי:

בודאי אנן קיימין ובלוקח מישראל. לעולם דר' יודן מיירי בלוקח מישראל ואעפ"ה מעשרן ודאי תפתר שהיה אגרונימוס כו' ואז ישראל מוכר טבל לכתחלה:

כתב יד א ה"ג ר' יונה בעי הביא שלשה משואין זה אחר זה הרי זה תגר כאתת אין זה תגר כצ"ל וצ"ל למטה קודם ר' מנא בעי. למפרע הוא נעשה תגר או מכאן ולהבא. פי' דבתגר פעמים להקל ופעמים להחמיר דהא כשהוא לוקח מן הגוי שאינו תגר אז יש חילוק אם היא מאותן המינין דחשיב במתני' הוי ודאי לר"א ובשאר מינין פטור לגמרי כשלוקח בחוץ לארץ ובתגר לעולם דמאי ואף שאפשר אם היה לוקח מן התגר בארץ ישראל נמי הוי דמאי לפי שמביאין לו הרבה בני אדם מהרבה מקומות ולפיכך מבעיא ליה הכי דהיינו כשלוקח ממנו בארץ ישראל או אותן המינין דחשיב במתני' דקודם שנעשה תגר היה מעשר ודאי והשתא כשנעשה תגר היה מעשר דמאי. וע"ז מבעיא לי' אם למפרע הוא נעשה תגר כו':

ה"ג בא לתקן. פי' שעכשיו אחר שנעשה תגר רוצה לתקן אותן שלקח ממנו קודם שנעשה תגר אם נותנים לו החומר שבדמאי או לא אבל ודאי צריך להפריש ממנו ודאי אפילו אי תימר למפרע הוא נעשה תגר היינו לחומרא:

לשלש משאות כאחת. תיבת כאחת מיותר:

כתב יד ב בעי למפרע הוא נעשה תגר. דבתגר אלו מינים דחשיב במתניתין לר"א הוי ודאי אפי' בחו"ל ושארי מינין פטור לגמרי בחו"ל והקונה מן התגר בא"י הוו דמאי ומבעי לי' בתנר בא"י על כל המינים דהוו דמאי או על אלו דחשיב במתניתין דהוו ודאי אם למפרע הוא נעשה תגר או מכאן ולהבא:

בא לתקן אחר שנעשה תגר. בא לתקן התבואה שהנה קודם שנעשה תגר אם נותנין החומר של דמאי או לא אבל ודאי צריך להפריש ודאי דהא דאמרינן למפרע הוא נעשה תגר אינו אלא לחומרא:

כתב יד א הפירות לא הילכו. פי' להבחין בהן אם הן מא"י או מחו"ל לא סמכינן אטעמא:

כתב יד א מליהון דרבנן דאמרין כן. פי' דדבילה מותר בקסרין כדמפרש:

ולא פרשתינון דבילה. פי' דלא תני דבילה בהדי אותן המינין האסורין:

ישראל משמטין. פי' ומסתמא עשו בפירותיהן כדין ואין בהן איסור שביעית:

בשאר שני שבוע דמאי דישראל דמאי. פי' חייב דמאי ופירות כותים נמי חייבים במעשר וישראל וכותים רבו על גוים דאין פטורין אלא פירות גוים אע"ג דפירות כותים הן ודאי לענין שלא יהא מפריש עצמו ודאי אמרינן להיפך ישראל וגוים רבו על כותים:

וה"ג דישראל דמאי וכותים חייבין וגוים פטורים וישראל וכותים רבו על גוים:

עד היכן. פי' יהא אותן המינין אסורין:

ומפרש פונדקא כו'. כולן שם מקומות הן:

וצירין כקסרין כצ"ל:

כתב יד ב הוי שריה היא. מדלא תני דבילה נמי בהדי ההיא ש"מ דס"ל דדבילה מותר:

בשאר שני שבוע דמאי. מפרש אמאי חייב דמאי משום דישראל מתקנין דמאי כלומר מחויבין לתקן עכ"פ דמאי. וכותים נמי חייבים אפי' בודאי וישראל וכותים רבים על גוים ה"ה דחייבין להפריש ולא בעינן להפריש ודאי משום כותים דהא ישראל וגוים ששניהם לא בעי להפריש ודאי הם רבים על הכותים לכן לא בעינן להפריש אלא דמאי:

כתב יד א אני אומר אותה הגינה היתה מיוחדת לו . פי' שהיה יודע שעישר עליה:

והתיר את כולה. פי' אפ"ה התיר את כולה ואמאי אלא ודאי אלו לא היה ר"מ מחזיק אותו להיתר לא היה אוכל משום דאסור למיעבד בצבורא דשמא יראה אחד ויסמוך עליו ויאכל סתם:

כתב יד א לא תזבון לי ירק אלא מן גינתא דסיסרא. פי' שהיה מחמיר ע"ע שלא ליקח משאר גוים לפי שבסוריא של ישראל חייב והיה מתיירא שמא גזל הגוי זה הקרקע מישראל ואין קרקע נגזלת ואף שקרקע נקנית ג"כ כשנשתקע שם הבעלים ממנה מחמיר ע"ע היה וגינתה דסיסרא היה ידוע לו שירש משל אבותיו:

הזכור לטוב. פי' זה אליהו:

ואי בעית מחמרא על נפשך אשתווי לחברוהי כצ"ל. פי' דבאמת מדינא מותר ליקח מכל הגוים אלא כיון שאתה רוצה להחמיר על עצמך כדפרי' לא תקח גם מזו הגינה ויהי' לך זו הגינה כמו שאר גינות של כותים:

כתב יד ב מן גנתא דסיסרא. שירשה מאבותיו אבל משארי גינות גוים היה חושש שמא גזל זה משל ישראל אע"פ שנשתקע שם בעלה וגם בסוריא היה ר"מ מחמיר לעצמו:

מחמרא על נפשיך אשתווי לתברוהי. אם מפני החומרא גינת סיסרא שוה לחברוהי להחמיר עליו ג"כ:

כתב יד א ובצלים הכופרים ובני המדינה כו' כצ"ל:

והאיסטפניני לעולם פי' אלו המינין לעולם אסורין:

ה"ג ולענין ספיחין מן ר"ה עד חנוכה אסור ספיחין. פי' שודאי משביעית הן:

מן עצרת עד ר"ה היתר ספיחין פי' שכבר יש ג"כ מאותו השנה:

מן החנוכה עד עצרת צריכה. פי' מבעי ליה: והשתא מפרש מיני נטיעות ואף שהקשואין נמי מין ירק מ"מ נקראת נטיעה כאילן:

כתב יד ב והאספטני לעולם. אלו המינים אסורין לעולם:

מר"ה עד חנוכה אסור ספיחין. שהן ודאי של שביעית:

מעצרת עד ר"ה הותר ספיחין. לפי שנמצא ג"כ מאותו השנה אלא מן חנוכה עד עצרת צריכה מבעי ליה:

הקשואין כו'. השתא מפרש מיני נטיעות ואף שהקשואין נמי מין ירק מ"מ נקראת נטיעה כאילן:

כתב יד א ירק מותר ואורז אסור. פי' כיון שידוע ששניהם נטעו כאן ושני מינים חייבין במעשרות:

מפני מה אורז מותר וירק אסור אורז מלמעלה דירק מלמטה. פי' שמסתמא הביא שניהם ממקום אחד ואמאי אורז אסור וירק מותר:

ה"ג א"ל רוב השדות הללו עושות המינין הללו. פי' ולכך גזרו באותן המינין טפי מבשאר:

אפי' תימא כו' רוב המינין הללו אינן באין אלא מן האיסור. פי' שרוב אותן המינין באין מן הארץ:

כתב יד ב ר"י בעי היתה שדהו זרועה ירק ובא ומצאה אורז כו'. מקשה אמתנתין דקתני מינן הללו חיובין דמאי בכ"מ ואפי' בחו"ל וחדא מינייהו אורז הרי אם זרע בשדהו בחו"ל ירק ואורז תימא שהירק מותר מפני שהוא מחו"ל והאורז אסור:

אורו מלמעלן וירק מלמטן. כלומר הלא שניהם באים ממקום אחד וממאי ירק מותר ואורז אסור:

ה"ג א"ל רוב השדות הללו אינן עושות מינים הללו. ולכך גזרו במינין הללו יותר מבשאר מינין:

ואפי' תימר כו' אלא מן האיסור. היינו מן ארץ ישראל:

כתב יד א אין מקום בא"י עושה משאוי אחד של צמוקין. פי' ומסתמא בחד מקום לקחן לכך תלינן שמחו"ל הביאן:

כתב יד א ה"ג מתני' לא תני לי שמיעה א"ל דא"ר ייסא כו'. פי' דפליגי אם הולכין אחר אותו המקום שהביאן משם ושם היה אותו המין אסור לפי ששם רוב אותו המין הוא מן האיסור או שלא גזרו אלא כשהוא במקום איסור אבל אם הוא עומד במקום היתר לא גזרו דאמרינן שמא לקח אותן הפירות כאן ולא הביאן ממקומן:

הדא דתימא באילין אשפלתא. פי' הוא דבר מועט ולכך איכא למימר שלקח כאן:

אבל באילין טוענייא. פי' הוא משאוי גדול אמרינן מסתמא הביאן ממקומו ולכך הולכין אחר מקומו:

היה מקומו ומעמדו היתר ועבר דרך האיסור אותו האיסור כמו שלא עבד. פי' שלא חיישינן שמא לקת במקום האיסור:

רבי וחבירו הלכה כרבי. פי' ואמאי הורי ליה כראב"ש:

ה"ג קל הקילו בשביעית שהוא מדבריהם נצטרפה דעתו של ר"י עם ראב"ש. דהכא ראב"ש לקולא דהא דפליגי היינו כשמעמדו היתר ומקומו אסור דאי מעמדו אסור הוי אסור לכ"ע דהא אפי' ידוע שנזרע בודאי כאן אסור ולכך פסק כראב"ש:

כתב יד ב חד אמר אחר מקומו. המקום ששם גדל רוב אותן המינים. חרנא אמר אחר מעמדו אם הוא עומד כעת במקום היתר לא חיישינן שמא הביאן ממקומן ושם הוא מקום חיוב דמאי:

באילין אשפלתא. שהוא דבר מועט איכא למימר כאן לקח אבל באילון טוענייא שהוא משא נמלים אמרינן מסתמא ממקומן הביאן והולכין אחר מקומו:

אותו מקום האיסור כמי שלא העבירו. ולא חיישינן שמא לקח במקום האיסור:

נצטרפה דעתו של ר' יוחנן עם ראב"ש. כי היכי דאר"י שהקילו בשביעית שהוא מדבריהם ה"נ קאמר ראב"ש אחר מעמדו להקל כשמעמדו היתר דאי כשמעמדו איסור אפי' בידוע שלא נזרע כאן אסור לכ"ע אלא במעמדו היתר ולקולא:

כתב יד א א"ר יונה חברין חשודין לאכול ולהאכיל כצ"ל. פי' הא דא"ר יהודה שאפילו הם רגילין לאכול אצל חבריהן אפ"ה נוהגין בפירותיהן מתוקנין לתוך בתיהן היינו אפילו אם אוכלין אפי' אצל אותן החשודין להאכיל דאיכא למיחש שמא יאכיל אותם דבר איסור ואינן חוששין אפ"ה הם נאמנין על פירותיהם:

א"ר יוסי חברין כו'. פי' אבל אם אוכלין אצל החשודין להאכיל אפי' רבי יהודא מודה שאינו נאמן על פירותיו:

מתניתא פליגא כו' על עצמו אינו נאמן כו'. אלמא מדקרי ליה אינו נאמן איירי שאוכל אצל החשודין להאכיל דאי אינן חשודין להאכיל לא הוה קרי ליה על עצמו אינו נאמן מדלא חייש שמא יאכילו אותו דבר איסור כיון שאינן חשודין:

אלא בסוף. פי' אחר שקבל עליו להיות נאמן שלא אבד נאמנותו בכך:

אבל בתחלה. פי' בשעה שהוא מקבל אף ר"י מודה שצריך שיקבל עליו שלא יאכל אצל אותן החברין:

אין תימר חברין חשודין לאכול ולהאכיל כצ"ל. פי' שכשאוכל אצלן ודאי הוא אוכל דבר שאינו מתוקן ואינו נאמן על עצמו אפ"ה הוא נאמן על אחרים:

מה בין בתחלה כו'. פי' א"כ אפי' בתחלה לא יהא צריך לקבל עליו כלום כיון שמה שאינו אוכל דבר מתוקן אינו מזיק לאחרים כלל דמ"מ הוא נאמן על אחרים אלא ודאי שאם אינו נאמן ע"ע אינו נאמן על אחרים והכא לא אבד נאמנותו מחמת שאותן החברים אינן חשודין להאכיל אבל מ"מ בתחלה צריך לקבל עליו שלא לאכול אצלן דחיישינן שמא יאכילו אותו דבר איסור כיון שהן חשודין לאכול:

ומשני דתני המקבל עליו כו'. פי' אפי' תימא חברין חשודין לאכול ולהאכיל ואינו מזיק לנאמנותו מה שאינו נאמן ע"ע אפ"ה יש חילוק בין בתחלה לבסוף דהוי כדבר אחד ותני המקבל עליו להיות נאמן כו':

כתב יד ב אמר ר' יונה חברין חשודין לאכול ולהאכיל. הבעלי בתים חבירין חשודים לאכול וגם להאכיל והמקבל מתארח אצלו ואינו חושש שמא יאכילוהו חבירין דמאי אעפ"כ נוהגין בפירותיהן מתוקנין לתוך בתיהם:

אמר ר' יוסי חשודין לאכול ולא להאכיל. אם שאוכלין אצל חבירין החשודין להאכיל ס"ל לר' יוסי דמודה ר' יודה שאינו נאמן אלא שאינן חשודין כ"א לאכול אבל לא להאכיל:

פליגא על ר' יוסי אמרו לו על עצמן אינן נאמנין. ע"כ דר' יונה מיירי כשאוכל אצל ע"ה החשודין להאכיל שפיר קאמרי רבנן על עצמו אינו נאמן דאינו חושש שמא יאכילנו האיסור:

לא אמר ר' יודה אלא בסוף שכבר קיבל להיות נאמן ולבסוף התארח אצל ע"ה קאמר ר' יודה דאעפ"כ נאמן:

אבל בתחלה. בשעה שמקבל עליו להיות נאמן מודה ר' יודה דמבעי ליה לקבל שלא יתארח אצל אותן חבירין:

אין תימר חבירין חשודין לאכול ולהאכיל. והאוכל אצלו אינו חושש שמא יאכילנו האיסור הרי דאינו נאמן על עצמו אעפ"כ קאמר ר' יהודא דנאמן א"כ מה בין בהחלה או בסוף דהא מה שאוכל אצל אחרים אינו מפסיד אמונתו למה לו לקבל בתחלה שלא יתארח אצל ע"ה. אלא ודאי מי שאינו נאמן על עצמו גם על אחרים אינו נאמן ור' יודה דקאמר נאמן ע"כ מיירי בחבירין שאינן חשודין להאכיל אבל בתחלה מ"מ צריך לקבל שלא לאכול אצלן מפני הספק שמא יאכילוהו דבר האסור כיון שהן חשודין לאכול:

המקבל עליו להיות נאמן חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו. משני לעולם מיירי בחבירין חשודין לאכול ולהאכיל והמתארח אצלו אינו נאמן על עצמו אעפ"כ נאמן על אחרים מ"מ דוקא בסוף שנתארח אצל ע"ה אבל בתחלה מחייב לקבל שלא לאכול אצלן דאם לא יקבל הדבר הזה הוי חוץ מדבר אחד:

כתב יד א תניתא ר ינאי בי דבי ישמעאל הדא דתימר במתארח אצלו כו' כצ"ל. ותי' ואמר טעמא מיותר:

כתב יד א ואפי' מניקה של יין. פי' שלא יהיה אפי' מניקה אחת של יין אינו מתוקן:

כתב יד א הא מכלל זו מודו בקדמיתא. פי' מדאמר ר' יהודה במתני' אף לא יגדל בהמה דקה משמע בהא דקתני לעיל מניה דהיינו ואינו מתארח אצל ע"ה:

לית הדא פליגי על דר' יונה דא"ר יונה חברין חשודין לאכול ולהאכיל לפיכך אפי' כשמתארח אצל אותן חברים החשודין לאכול ולהאכיל שאינו נאמן ע"ע אפ"ה לא אבד נאמנותו אצל אחרים והכא קתני ואינו מתארח אצל ע"ה משמע אבל אם מתארח אינו נאמן:

ומשני שלא לילך ויטמא גופו כו'. פי' הכא גבי מעשר איכא למימר שאפי' אינו נאמן ע"ע אינו מפסיד נאמנותו על אחרים כדמפ' שאפ"ה נוהג בפירותיהן מתוקנין לתוך בתיהן אבל גבי טהרות כיון שאינו נזהר מלטמא גופו חיישינן שמא יטמא טהרות שבביתו:

ואפי' על דר' יוסי. פי' דמוקי לעיל דאיירי בחברין שאינן חשודין להאכיל וא"כ לא יטמא גופו כלל ואמאי קתני הכא אינו נאמן כשמתארח אצלו:

תמן למעשרות ברם הכא לטהרות. פי' דבטהרות חשו טפי כיון שהוא חשוד על עצמו שמא יאכילנו דבר אסר וילך ויטמא גופו ויטמא הטהרות. ומייתי עליה ראיה שבטהרות החמירו טפי דתני הנאמן על הטהרות נאמן על המעשרות הנאמן על המעשרות אינו נאמן על הטהרות כצ"ל:

כתב יד ב מודי בקמייתא. דקאמר ת"ק ואינו מתארח אצל ע"ה לית הדא פליגי על ר"י דאמר חבירין חשודין לאכול ולהאכיל והמתארח אצלן אינו נאמן על עצמו מ"מ נאמן הוא על אתרים והכא קתני ואינו מתארח משמע אם מתארח אינו נאמן:

שלא ילך ויטמא על גופו. משני שאני הכא גבי טהרות אפילו אם הוא נאמן שלא יטמא את של אחרים בכוונה אבל כיון שילך ויטמא גופו ממילא יביא ויטמא טהרות בלא כוונה משא"כ גבי מעשר אפי' אינו נאמן על עצמו איכא למימר דאינו מפסיד אמונתו על אחרים:

ואפי' על דר' יוסי. דאמר בשאינן חשודין להאכיל וה"נ בשאינן חשודין לטמאו:

מכל מקום הכא מודי ר' יהודא דאינו נאמן כשמתארח אצלו:

תמן למעשרות הכא לטהרות. ובטהרות חשו טפי כיון שמתארח אצל החשוד להאכילו דבר איסור יטמא גופו ויטמא טהרות:

הנאמן על המעשרות אינו נאמן על הטהרות. מכאן ראיה. דבטהרות חשו טפי:

כתב יד א תני הכל צריכים. לקבל עליו אפי' חבר ת"ח כצ"ל:

אתייא דלא כריש לקיש . פירוש דריש לקיש סבר כן. שאינו צריך לקבל עליו כלל דכיון שישב בישיבה הוי קבלה ולפיכך לא קבל עליו כלל:

והויא נשיא חזיין ליה וערקין מן קמוי. פי' שהן סבורין שצריך לקבל עליו משעה שישב אלא שמסתמא אמרינן שכבר קיבל אבל אם יודע בודאי שלא קיבל אינו נאמן על הטהרות ולפיכך שלא יטמא הטהרות ששם מקריבין אותן לכנפים. פי' שיהא נאמן על הטומאות קלות:

כתב יד ב וערקין מן קמוי. שלא יטמא הטהרות שבידו דידעו שלא קיבל עליו לטהרות:

כתב יד א ואחר כך מלמדין אותו לטהרות. פי' כיצד יהא נזהר בטהרות שלא לטמאן:

ומכרש כנפים היינו מדפות. פי' שהן טומאה דרבנן:

וטהרות ידים . פי' שהן נמי דרבנן:

כתב יד ב מקריבין לכנפיים. שיהא נאמן על טומאות קלות:

ואח"כ מלמדין. לטהרות. האיך צריך לזהר בטהרות מלטמאן:

כנפיים מדפות כו'. מפרש מאי כנפיים היינו מדפות שהן טומאה דרבנן וטהרת ידים נמי דרבנן:

כתב יד א ה"ג דוחין אותו מחבירתו. פי' דוחין משמע שדוחין אותו לגמרי ואפי' חזר אח"כ צריך לקבל עליו כבתחילה:

חזרו לומר יצא מגבייתו הרי הוא כחבר. פי' שא"צ לקבל עליו שלא אבד קבלתו שקיבל תחלה אלא כל זמן שהוא גבוי:

כתב יד ב דוחין אותו מחבורתו. דוחין משמע לגמרי ואם חזר מגבייתו צריך לקבל עליו כבתתלה:

חזרו לומר יצא מגבייתו ה"ה כחבר על סמך קבלתו מתחלה וא"צ לקבל עליו מעתה עוד:

כתב יד א ה"ג בא קמן א"צ קירוב. פי' מדקתני אין דוחין משמע שלא אבד קבלתו אלא כל זמן שהוא בחו"ל אבל כשחזר לארץ הרי הוא כבתחילה:

כתב יד ב בא קמן א"צ קירוב. כדקתני אין דוחין היינו שלא הפסיד קבלתו מתחלה רק כל עוד היותו בח"ל אבל כשבא לקמן הרי הוא כבתחלה:

כתב יד א כאן בעושה בטהרה כו'. פי' בעושה בטהרה הנתתום מפריש שאינו רשאי למסור טהרות לע"ה דהכא איירי כשהלוקח נאמן על המעשרות ואינו נאמן על הטהרות אבל כשעושה בטומאה רשאי למסור לו והלוקח מפריש:

אם בעושה בטהרה. פי' הדין שיפריש המכר:

יפריש הכל פי' אפי' מעשר שני:

ומשני בדין היה שלא יפריש כלום אלא שאין מוסרין טהרות לע"ה. פי' ולפיכך הקילי במעשר שני:

והדר מקשי על דר"א אם במדה דקה יפריש הכל. פי' אפילו מעשר שני ולא חש לתרץ דה"נ אפשר לתרץ בדין הוא שלא יפריש כלום אלא מפני התינוקות או מפני שהוא משתכר לפיכך הקילו במעשר שני:

כתב יד ב בעושה בטהרה. הנחתום מפריש דמיירי בלוקח הנאמן על המעשרות ולא על הטהרות ולכן הנתתום מפריש דאינו רשאי למסור טהרות למי שאינו נאמן על הטהרות . וכאן בעושה בטומאה. רשאי למסור לע"ה והלוקח מפריש:

יפריש הכל. אפי' מעשר שני יפריש המוכר:

אלא שאין מוסרין טהרות לע"ה. לכן הקילו במ"ש:

יפריש הכל. גם לר"א פריך כנ"ל ומתורץ בתירוץ הנ"ל בדין הוא שלא יפריש כלום ואינו מפריש אלא מפני התינוקות או מפני שהוא משתכר לכן הקילו במ"ש:

כתב יד א הוי איש חורנין. פי' מדנקט כגון משמע שיש עוד. ועוד הוי מצי להקשות מדנקט מוכרי תבואה ג"כ ולר"מ אינו אלא סיטון בלבד:

ה"ג לא על הדא ר"א אמר הדא מילתא אלא כו':

ה"ג או בחנות שסמוך לפלטר. פי' דהוה מדה דקה:

מפריש הכל . פי' אפי' מעשר שני:

עליה חבריא בשם ר"א (דר"א) דר"מ הוא היידן ר"מ כו' כצ"ל. ומה שביניהם מיותר:

ומפרש הדא דתנינן בתרה כו' טפילה גסה לדקה כצ"ל. ותני ר' חייא כן כו' טפילה גסה לדקה. פי' דאזלינן בתר המדה שמוכר השתא ולא על מה שדרכו למכור:

וכן. פי' דהכא נמי תני כן:

פלטר מדה דקה וחנות מדה גסה טפילה היא גסה לדקה. פי' דסתם נחתום דרכו למכור תמיד במדה גסה כמו בחנות ואפ"ה אמר שצריך שיהיה מוכר אף עכשיו בחנות שהיא מדה גסה אבל אם מוכר עכשו בפלטר שהוא מדה דקה צריך להפריש הכל ולא אזלינן בתר מה שדרכו למכור בגסה:

כתב יד ב הוי איש חורנין. מדקתני כגון הסיטונות כו' משמע דיש עוד מדה גסה וגם הא נקט מוכרי תבואה:

או בחנות שהוא סמוך לפלטרין. הוי מדה דקה מעשר הכל אפי' מ"ש:

טפילה היא גסה לדקה. דאזלינן בתר המדה שהוא מוכר השתא ולא על מה שדרכו למכור וכן ה"נ פוטר מדה דקה וחנות מדה גסה טפילה גסה לדקה דסתם נחתום מוכר במדה גסה כמו בחנות ואפ"ה אמר צריך שיהי' מוכר אף עכשיו בחנות שהיא מדה גסה אבל אם מוכר עכשיו בפלטר שהיא מדה דקה מפריש הכל ולא אזלינן בתר מה שדרכו למכור בגסה:

כתב יד א מפני התינוקות כו'. פי' הא דמדה דקה צריך להפריש המוכר היינו מפני התינוקות שכשמוכר במדה דקה רגילין התינוקות ליקח ממנו:

ר' לא בשם ר' יוחנן כו': אמר ר"ז חשבון שכר ביניהון. פי' בין חברייא לר' לאי בשם ר"י:

מדד לו סאה לענין רבעים. פי' שאינו מוכר מעט מעט אלא סאה ביחד על המקח של רבעין שהמוכר משתכר ולפיכך לר' לא צריך המוכר להפריש אבל מפני התינוקות אינו צריך המוכר להפריש שהרי כשמוכר סאה ביחד לא חיישינן לתינוקות וכן להיפך דהיינו כשמוכר רבעין פי' מעט מעט על המקח שמוכרין סאה ביחד שאין המוכר משתכר וחיישינן מפני התינוקות כיון שהוא מוכר מעט מעט:

את שהוא טפילה לדקה כדקה. פי' שהוא מוכר תמיד בדקה ומדד לו כמה רבעין בדקה אלא שאותו שנשאר מכר לו הכל ביחד וזו היא מדה גסה שמוכר אותו מעט הנשאר בלא שיעור ומדה וזו היא אכסרה כמו שפירש הרמב"ם אפ"ה היא טפלה לדקה וצריך להפריש אף עליה הכל אלמא דטעמא מפני התינוקות דמסתמא באותו המעט אינו משתכר כמו המוכר במדה גסה כיון שמוכרן באומד אבל מפני התינוקות חיישינן כיון שהוא רגיל למכור תמיד לתינוקות חיישינן שמא אף אותו המעט ימכור לתינוקות:

אפי' לא מכר לו אלא סאה ורובע צריך לעשר כו' פי' שאין דרכו למכור רבעין אלא הוא מוכר הכל ביחד אלא אחר שמדד לו כמה סאין נשאר מעט ומדד לו אותו המעט ברבעין צריך לעשר אותן הרבעין אף דהכא ודאי לא חיישינן מפני התינוקות כיון שאינו מוכר מעט אפ"ה צריך לעשר אותו הרובע אלמא דטעמא מפני שהמוכר משתכר דמסתמא מוכר אותו הרובע כדרך שאר מוכרין רבעין ולא לענין הסאה:

כתב יד ב מפני התינוקות. הרגילין ליקח מהמוכר במדה דקה:

חשבון שכר ביניהן. בין חברייא בשם ר"י ובין ר' לא בשם ר"י:

מדד לו סאה רביעין. שאינו מוכר מעט מעט אלא סאה כאחד על מקח של רביעין והמוכר משתכר לר' לא המוכר מפריש. אבל לחברייא אין המוכר מפריש דליכא למיחש מפני התינוקות שאינן קונין סאה כאחד:

מכר לו רביעין סאה. שמוכר רביעין היינו מעט מעט על מקח שמוכרין סאה ביחד לר' לא המוכר מפריש מפני התינוקות שדרכם ליקח רביעין ולחברייא אן המוכר מפריש שאינו משתכר הרבה:

את שהוא טפל לדקה. שהוא מוכר תמיד במדה דקה אלא שמכר כעת הנשאר בגסה ובלא שיעור ומדה כמ"ש אכסרה דינו כדקה דמפריש הכל הרי באותו המכר אינו משתכר הרבה כיון שמכר באומד אלא ע"כ טעמא מפני התינוקות שדרכו למכור תמיד לתינוקות חיישינן שמא אותו הנשאר ימכור ג"כ לתינוקות:

אפי' סאה ורובע. שדרכו למכור רק שאין אלא אחר שמדד לו סאין נשאר אצלו רובע ומדד לו ברובע צריך לעשר הרביעית אע"פ שאין התינוקות קונים אצלו מפריש הכל ע"כ טעמא דמסתמא מוכר הרביעין כדרך שארי מוכרי רביעין ומשתכר:

כתב יד א נותנו שיעור ליבש. פי' דהיינו ג' קבים:

נתנו דמים ללח. פי' דהיינו דינר:

הין מדה גסה. פי' היא מדת הלח:

לימון מדה דקה מן הלימון ולמעלה מדה גסה כצ"ל ולימונן הוא מטבע והיינו נתנו דמים ליבש דקאמר בסמוך:

כתב יד ב שיעור ליבש. היינו ג' קבין דמים ללח היינו דינר:

הין מדה גסה הרי שיעור ללח:

כתב יד א ר' יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק כו'. פי' היא מילתא באפי נפשא ולא קאי על מתני' ומפרש:

מה אנן קיימין כו' הואיל והלוקח משתכר הלוקח מפריש כצ"ל:

תיפתר במכנסו. פי' שמוכר לו פירות ודאי ואיירי במדה גסה ולפיכך תנאי ב"ד שיהא מפריש תרומת מעשר וא"צ להפריש מע"ש והא דאינו מזכיר כאן תרומה גדולה כיון שאיירי בודאי היינו לפי שא"א לגורן שתעקר אא"כ כבר נתרמה תרומה גדולה:

כתב יד ב לימון. הוא מטבע הרי דמים ליבש כמ"ש בסמוך:

הפתר במכנסו. ומוכר לו פירות ודאי ומיירי במדה גסה ולפיכך תניי ב"ד דאינו מפריש אלא תרומת מעשר והא דאינו מזכיר כאן תרומה גדולה הא איירי בודאי והוא לפי הכלל דאי אפשר לגורן שתעקר אא"כ נתרמה תרומה גדולה:

אפי' תימר שלא מהכנסו. אלא דיודע שלא נתקן ומחבר לחבר ושניהם יודעין שהוא ודאי מ"מ תניי ב"ד ת"מ משל מוכר ומ"ש משל לוקח:

כתב יד א בגין דיהוון מדכאין טבאות כצ"ל: