כתב יד א הלוקח כו': מפני כבוד שבת התירו לאכול דמאי:

ומקשי למה לי שואלו:

ומשני ע"י עילה. פי' שיהיה במה לתלות:

אימת שבת עליו. פועל עם הארץ ולכך סמכינן על דיבור כי ירא לשקר בשבת:

ומקשי בזה הענין תנינן כו'. פי' כיון דאמרינן שהוא אומר אמת אמאי לא סמכינן גם במוצ"ש על זה:

מפני אחד שאין אימת שבת עליו. פי' דחיישינן שמא יש אחד שאין אימת שבת עליו הלכך בשבת דא"א לתקן סמכינן אבל בחול דאפשר לתקן לא סמכינן:

מאן דאמר מפני כבוד שבת. פי' והא דצריך לשאול היינו מפני עילה. קשה אפי' שואלו בחול נמי כו':

כתב יד ב ע"י עילה. שיהי' לו במה לתלות:

ותנינן. היינו ותני כן:

כתב יד א ומשני לא אמרו אלא שוגג הא מזיד אסור. והאי כיון דשואלו בחול הוי כמזיד הא דלא תיקן:

בשאין עמו תנאי. פי' אזי סמכינן על שאלתו:

אבל כשיש עמו תנאי סמכינן על תנאי. פי' אם התנה מאתמול מה שאני עתיד להפריש למחר כו' ומבעיא ליה מהו שיאכל על שאילת חבירו. פי' כדמפרש בסמוך שחבירו שאל על פירותיו ואמר שעישר אם סמכינן עליו אף על הפירות שלקח זה או לא. או שלקח שני כלכלות פירות ושאל על אחת מהן ואמר שעישר אם סמכינן עליו אף לענין כלכלה השניה או לא:

כתב יד א ופשיט האיך עבידא. פי' כלומר בין כך ובין כך לא סמכינן עליו כדמפרש דחיישינן שמא אלו עישר ואלו לא עישר:

חשיכה מוצאי שבת מעשר מזה ע"ז. פי' דהיינו כשלקח מאדם אחד שתי כלכלות ושאל על אחת מהן דלא יאכל מן השנייה אפ"ה קמ"ל דמוצ"ש מעשרין מזה ע"ז:

ומקשי מ"ד מפני כבוד שבת. פי' התירו לסמוך על דבורו משום עילה אבל באמת מחזקינן בדמאי לכך מעשרין מזה [על זה] דשניהם שוין:

אבל מ"ד מפני שאימת שבת עליו. פי' אמרינן מסתמא אומר אמת והא דצריך לתקן משחשיכה היינו חומרא כו' דילמא מפני אחד שאין אימת שבת עליו. קשה אמאי מעשרין מזה על זה הא הוי מן הפטור על החיוב או להיפך:

כתב יד ב היאך עבידא. האי שאילת חבירו אם שאילת אדם חבירו או שאילת כלכלת חבירו ופשיט בין כך ובין כך לא סמכינן עליו:

שאימת שבת עליו למה מעשר מזה על זה. הא אמרינן דאומר אמת והא דצריך לתקן משתחשיכה הוא חומרא א' שאין אימת שבת עליו וכשמעשרין הוי מן החיוב על הפטור או מפטור על החיוב:

כתב יד ב היצר תאב. שתאב לאותן הפירות ואיכא עונג כשאוכל ולכך התירו לו מפני כבוד שבת:

כתב יד א יו"ט שהוא סמוך לשבת עד ר' יונה צ"ל קודם עד כדון:

עד שלא נראה לעשר בינתים. פי' ולכך התירו לסמוך על דבורו כמו שבת אחת. ותי' עד מיותר:

ותנינן צ"ל ותני כן:

ה"ג עד כדון כשאין לו מאותו המין אפי' יש לו מאותו המין היצר תאב. פי' לאותן הפירות ואיכא עונג כשאוכל ולכך התירו לו מפני כבוד שבת:

תיפתר מיותר וכצ"ל מתני' בפירות שנסמכה דעתו עליהן מע"ש. ואיכא צער כי לא אכיל להו ולכך התירו ומשום עונג:

אבל בפירות שלא נסמכה דעתו עליהן מע"ש לא בדא. פי' ואסור לאכול בשבת כיון שלא סמך על אלו מסתמא היה לו לצורך שבת פירות אחרים ומילתא באנפי נפשה היא שר' יונה מפרש מתני' כן:

ה"ג בשבת של פרוטגמיא בפירות שלא נסמכה דעתו עליהן מערב שבת ולא אמר אלא משום איכה. פי' אלמא דלא התירו בפירות שלא נסמכה דעתו דאי התירו למה לי טעמא דאיבה:

כתב יד ב מפירות שנסמכה דעתו עליהן. מערב שכת ואיכא צער כי לא אכיל להו ולכך התירו משוס עוננ:

אבל בפירות כו'. כיון שלא סמך על אלו מסתמא היה לו לצורך שבת פירות אחרים. ומילתא באנפי נפשה היא שר' יונה מפרש כן במתני' דלא אמר אלא מפני איבה. אלמא דלא התירו בפירות שלא נסמכה דעתו עליהן דאי התירו למה לי טעמא דאיבה:

כתב יד א כההיא דשאיל חורין עלוי. פי' הא דשאיל בשבת אחר לסמוך עליו בשבת זה הוי כמו דשאיל אחר על פירותיו או הוא על פירות אחרים דאמרינן לעיל דלא סמכינן עליה כלל:

כתב יד ב כההוא דשאל על נפשיה ברם הכא כההוא דשאל חורין עילוי. הא דשאיל בשבת אחר לסמוך עליו בשבת זה הוי כמו דשאיל אחד על פירותיו או הוא על פירות אחרים דאמרינן לעיל דלא סמכינן עליו כלל:

כתב יד א ר' יונה בעי. פי' כמו אמר:

מהו שישאלנו. פי' האי שישאלנו דקתני במתני' איך יהיה השאלה:

ומפרש דרך עקלתון. פי' שלא ישאל לו בפירוש אם הן מעושרין דיהיה ירא לומר שאינן מעושרין דיהיה מוחזק בחשוד על המעשרות אלא דרך עקלתון:

כדמפרש ר' יונה כדעתיה דר' יונה כו' דבר חקולא. פי' בן כפר:

מה אנא חשיד ליה . פי' מה הנאה יהיה לו דיהוי חשוד על המעשרות בשבילך בחנם והודה שאינן מכושרין אלמא דדרך עקלתון יכול לידע:

כתב יד ב מהו שישאלנו. האי ישאלנו דקתני במתני' היאך יהי' השאלה:

ומפרש דרך עקלתון. שלא ישאל לו ב"פ אם הן מעושרין ויהי' ירא לומר שאינן מועושרין שלא יהי' מוחזק חשיד על המעשרות כדמפרש:

דמר חקולא. בן כפר:

מה אנא חשיד ליה. מה הנאה יהי' לו שאהיה חשוד על המעשרות בשבילך בחנם והודה שאינן מעושרין אלמא דדרך עקלתון יכול לידע:

כתב יד א ה"ג שלא למקומה אינה מדמעת דברי ר"א וחכ"א בין למקומה ובין שלא למקומה מדמעת רש"א בין למקומה כו':

ה"ג על ר' חגי ואמר אנא אמר טעמא דאמר משה למקומה מדמעת שהרי היא מתרת את השיריים לאכילה. פי' שהרי קודם שהפרישה היה אוסר משום טבל ועכשיו שהפריש התירה ואיך כשנפלה אח"כ לתוכה יהא מותר הא הוי כחוכא ואיטלולא מה בין הפרישה ללא הפרישה שהיה אסור מתחלה משום טבל אבל כשחזרה שלא למקומה שלא התיר אותן התבואה מעולם אינה מדמעת כיון שהיא של דמאי:

מאן דאמר אינה מדמעת צ"ל שלא למקומה אינה מדמעת כו':

והורי כר"ש שזורי. פי' שאף בחול שואלו ואוכל על פיו:

כתב יד ב טעמא דאמר משה למקומה מדמעת. שהרי היא מתרת את השיריים לאכילה. שהרי קודם ההפרשה אוסרת כולו משום טבל ואחר הפרשה התירה ואיך תאמר כשחזרה ונפלה לתוכה יהא מותר ומה בין הפרישה ללא הפרישה אבל כשחזרה שלא למקומה ולא התירה אותן התבואה מעולם שפיר אינה מדמעת משום שהיא של דמאי:

מ"ד אינה מדמעת שלא למקומה אינה מדמעת כצ"ל:

והורי כר"ש שזורי. שאף בחול שואלו ואוכל על פיו:

כתב יד א ה"ג הפריש תרומת מעשר ונשרפו הפירות. פירוש דחיישינן שמא נשרפו קודם שהפריש דהוי התרומה בטיבולה ומשום הפסד שלו התירו להיות אוכל על שאלת פיו משום דאימת תרומה על עם הארץ דכיון שקרא שם תרומה עליה יראו לשקר לומר שתקנו ותאכל התרומה על ידו לזרים:

לא דמיא ההיא שאילתא לההיא קדמייתא. פי' אותן השאלות דהכא שהוא צריך לומר לו שהפריש אלא שחזר ונתערב ולעיל שואל אותו לכתחילה אם תיקן או לא ובשניהם צריך לשאול לו דרך עקלתון:

ומפרש האיך יהיה השאלות:

תמן. פי' השאלה דלעיל היה כן:

לא בגין חשוד לך. פי' שאין אני חושד אותך כו':

מתקנן הוויין. פירוש דשואל אותו בתחלה אם היו מתוקנין או לא:

ברם הכא. פי' שצריך לומר לו כן שכבר תיקן אלא שנתערבו צריך לומר בגין דחשדתיך. פי' מחמת דחמית אוכלסין עלך ותקניהן ואיתערבין מתקנין הוויין. פי' השתא אני שואל אותך אם הם מתוקנים מתמת שנתערבו או לא. אי נמי דהכא א"צ כלל לשאול לו כלל דרך עקלתון כיון דסמכינן אהאי שאימת דימוע על עם הארץ אפילו אומר לו שהוא חושד אותו הוא ירא לשקר מחמת אימת דימוע עליו והשתא לפי זה הא דאמר לעיל לא דמיא ההיא שאילתא כו' היינו לפי ששאלה קדמיתא צריך לשאול דרך עקלתון כדמפרש וההיא א"צ לשאול דרך עקלתון אלא סתם כדמפרש בגין דחשדתיך כו':

תני בר קפרא. צ"ל ותני בר קפרא כן פי' כר"ש שזורי ומפרש טעמא משום אימת דימוע דהא משום הפסד הקילו:

כתב יד ב ה"ז שואלו ואוכל על פיו. כיון שקרא שם תרומה עליה אימת התרומה על ע"ה וירא לשקר ולומר שתקנו וע"י תאכל התרומה לזרים:

לא דמיא ההיא שאילתא לההיא קדמייתא. דהכא צריך לומר לו שהפריש אלא שחזר ונתערב ולעיל שואלו אם תקן לכתחלה ובשניהם צריך לשאול דרך עקלתון. אלא לעיל הוא אומר אין אני חושד אותך כו' מתקנן הוויין אם היו מתוקנין או לא ברם הכא אומר לו שכבר תיקן אלא שנתערב הרי דמוכרח לומר דחשדתיך אלא צריך לומר לו מחמי דחמית אוכלסין כו' מתקנן הוויין. השתא אני שואלך אם הם מתוקנין אי נמי דהכא א"צ לשאול לו כלל דרך עקלתון דסמכינן אהאי שאימת דימוע עליו לכן לעיל צריך לשאול דרך עקלתון והכא שואלו סתם בגין דחשדתיך כו':

ותני בר קפרא כן. כר"ש שזורי ומפרש טעמא משום אימת דימוע דהא משום הפסד הקילו:

כתב יד א ה"ג אם מפני דרכי שלום למה לי בשבת של פרוטגמיא . פי' כיון דאין השאלה נחשב לכלום אלא משום איבה התירו והשאלה משום עילה מה לי בשבת של פרוטגמיא אפי' שאר שבתות נמי בשלמא אי הוי סמכינן על שאלתו כמו לעיל בשכח לעשרן איכא למימר מש"ה תני בשבת של פרוטגמיא שלא היה יכול אתמול לתקן אבל בשאר שבתות הוי כמו מזיד כדאמר לעיל דבשבת של פרוטגמיא הוי כמו פירות שלא נסמכה דעתו עליהם מע"ש אבל השתא דאמרת דטעמא דהכא משום איבה התירו ולא סמכינן אשאלתו כדמפרש לעיל דלא התירו לסמוך על שאלה בפירות שלא נסמכה דעתו אלא משום איבה א"כ מה לי שאר שבתות מה לי שבת של פרוטגמיא:

א"ר חסדא כאן שנינו שאסור לחבר שיאכל בסעודה שאין לה שם. פי' שאינה של מצוה פי' ולהכי תני פרוטגמיא שהיא מצוה להודיע לנו אגב גררא שאין החבר אוכל כו' ולא לענין מעשרות:

כתב יד ב ה"ג אם מפני דרכי שלום ל"ל בשבת של פרוטגמייא . כיון דאין השאלה נחשב כלום רק עילה ומשום איבה התירו מה לי בשבת של פרוטגמייא אפי' שאר שבתות נמי. כשלמא היכי דסמכינן על שאלתו כגון בששכח לעשרן שפיר הני שבת של פרוטגמייא שלא הי' יכול לתקנן מאתמול משא"כ בשאר שבתות הוי מזיד כדאמרינן לעיל בשל פרוטגמייא הוי כמו פירות שלא נשתנה דעתו עליהן מע"ש. אבל הכא דלא סמכינן על שאלתו כדאמרינן דלא התירו לסמוך על שאלה בפירות שלא נסמכה דעתו אלא טעמא משום איבה למה לי בשבת וכו' בשאר שבתות נמי:

ומשני כאן שנינו שאסור לחבר כו'. לא לענין מעשרות תני של פרוטגמייא אלא מילתא אגב אורחי' קמ"ל שאסור לחבר שיאכל בסעודה שאינה שלו מצוה ולהכי תני פרוטגמייא שהיא מצוה:

ה"ג בחיבורו. תני ראו אותו מפריש שני הנאמן לשני נאמן לראשון כצ"ל. [ומוחק תיבת הנאמן הראשון וגורס תיבה תני ברישא ומוחק תיבת תני בסיפא:

כתב יד א האוכל פירות טבולין למעשר עני חייב מיתה כצ"ל:

מ"ט דר"א. פי' דאמר במתניתין שא"צ לקרוא שם למעשר עני של דמאי:

ומשני מכיון שהוא יודע כו'. פי' דתלינן שמסתמא הפריש הע"ה כמו תרומה גדולה:

בלא כן קורא שם כו'. פי' אפילו לא היה האי סברא שודאי יפריש ע"ה לא היה צריך להפריש אלא יקרא שם לבד שהרי מעשר עני מותר לזרים ואינן יכולין העניים להוציא ממנו דהמע"ה וא"כ מה בכך שיקרא שם אף עכשיו. כיון שא"צ להפריש:

כתב יד ב מ"ט דר"א..דכשלמא טעמא דרבנן מסתבר מה ראשון שהוא נותן לכהן מפרש שני שמפריש לעצמו לא כ"ש שהפריש. אבל טעמא דר"א אסתפקא להו אי משום שאינו חשוד להקדים משום דאין אדם עושה מצוה בדבר עבירה ומסתמא כבר הפריש ראשון:

כתב יד א ה"ג תני ראו אותו מפריש שני הנאמן לשני נאמן לראשון דברי ד"א וחכ"א כו' מה טעם דר"א כו'. פי' דטעמא דרבנן מסתבר הוא מה ראשון שהוא צריך ליתן לכהן הפריש כ"ש שני שהוא מפריש לעצמו אבל טעמא דר"א מיבעיא ליה מ"ט:

אי טעמא משום שאינו חשוד להקדים. פי' ומסתמא כיון שמפריש שני כבר הפריש הראשון דאל"כ לא היה מקדים ליתן מ"ש קודם לראשון דאין אדם עושה מצוה בדבר עבירה:

או משום שהפריש שני חזקה שהפריש ראשון כדמפרש מה אם שני שאין לו תובעין הפריש. ראשון שיש לו תובעין לא כ"ש. והאי תובעין היינו שהוא ללוי משא"כ שני שהוא עצמו נוטלן ולאו משום שאינו חשוד להקדים אלא מסברא אמרינן כן:

ופשיט מהאי מתניתין דתנינן רא"א אין אדם צריך לקרוא שם למעשר עני של דמאי. פי' דאמרינן מסתמא כבר הפריש כיון שהוא בעון מיתה כדפי' לעיל:

הא ראשון צריך. פי' צריך להפריש כצ"ל. פי' ואי טעמא דר"א משום שאינו חשוד להקדים אמאי צריך להפריש ראשון הא כיון דאמרינן דמסתמא הפריש שני ע"כ הפריש ג"כ ראשון כיון שאינו חשוד להקדים אלא ודאי טעמא דר"א דחזקה שהפריש ראשון כדפרישית וגבי עני ליכא למימר האי חזקה שהרי גם במעשר עני יש לו תובעין ולכך צריך להפריש ראשון:

וה"ג חזקה שהפריש ראשון מה אם שני שאין לו תובעין הפריש ראשון שיש לו תובעין לא כ"ש:

תנינן רא"א כו' הא ראשון צריך להוציא להם מ"ש מתוך ביתו כו' כצ"ל:

כתב יד ב או משום שהפריש שני חזקה שיפריש ראשון. מה אם שני שאין לו תובעים הפריש ראשון שיש לו תובעין לא כ"ש:

[וכמו כן הי' נכתב סביב הירושלמי ואח"כ סגרו בין חצאי לבנה למחקו]:

ופשיט. תנינן רא"א א"צ לקרות שם למעשר עני של דמאי הא ראשון צריך. פי' צריך להפריש ואי אמרת משום שאינו חשוד להקדים אמאי צריך להפריש ראשון הא כיון דאמרינן מסתמא הפריש שני ע"כ הפריש ג"כ ראשון דהא אינו חשוד להקדים אלא ע"כ טעמא דר"א משום חזקה כנ"ל וגבי מעשר עני ליכא למימר האי חזקה שהרי במ"ע ג"כ יש לו תובעין ולכן צריך להפריש ראשון:

ה"ג תנינן רא"א כו'. הא ראשון צריך להוציא לכם מ"ש מתוך ביתו. כצ"ל. ומוחק הוא"ו והה"א של והתנינן [א?"ה. לא יכולתי לכוון הדברים]:

כתב יד א מתני' דר"א היא. פי' הא דתני דאם אמר פדוי הוא נאמן דמשמע דא"צ להפריש אפי' ראשון אתיא כר"א:

ומשני ד"ה היא עשו אותו כתוספות ביכורים. פי' דעל המעשר שני עצמו לא פליגי דודאי פטור מן הדמאי אלא דפליגי אכל התבואה שראו שהפריש מהן מע"ש אם צריך להפריש מהן דמאי או לא:

כתב יד ב מתני' דר"א היא. הא דתני [דאם אמר] פדוי הוא נאמן ומשמע א"צ להפריש אפילו ראשון אתיא כר"א:

ומשני ד"ה היא עשו אותו כתוספת בכורים. ועל המעשר שני עצמו לא פליגי דודאי פטור מן הדמאי אלא דפליגי אבל התבואה שראו שהפריש מהן מ"ש אם צריך להפריש מהן דמאי או לא:

כתב יד א כיני מתני' לא יתננו בשבת. פי' לאו דוקא לא יטלם אלא אפילו נטל כבר לא יתנם לכהן בשבת ומייתי ממתני' דביצה דתני שם בהדיא שאין נותנין לכהן ביו"ט:

אין מוליכין חלה ומתנות כו' וב"ה מתירין ומייתי שם מתני' מ"ש מתרומה שאסור להוליך משמע דבתרומה כ"ע מודו שאין להוליך:

הדא ילפא מן ההיא. פי' דמפרש השתא דשתי המשניות צריכין דמההיא ילפינן שאפי' ביו"ט אסור להוליך ומן הדא ילפינן שכשלמודין מותרין לאכול אצלו:

והשתא מסיק למילתא אבל כשאין למודים משום הכי אסור דלא סלק על בר נש מיכול. פי' ומנכר מילתא שהוא אוכל המתנות כהונה והוי כמו שנותן המתנות לכהן ביו"ט:

כתב יד ב כיני מתני' לא יתנום בשבת. הא דקתני מתני' לא יטלם הוא ל"ד אלא אפילו כבר נטל לא יתנם לכהן בשבת ומייתי ראיה ממשנה דביצה שאין נותנין לכהן ביו"ט:

הדא ילפא מן ההיא כו'. דשם מיירי מתני' בתרומה שאסור להוליך ומשמע דבתרומה כ"ע מודי שאין להוליך ושתי המשניות צריכא דמההיא ילפינן שאפילו ביו"ט אסור להוליך ומהא ילפינן כשלמודים מותרים לאכול אצלו אבל כשאין למודים אסור ומפרש כשאין למודים אסור משום דלא סליק על בר נש מיכל כו' לכן מוכח מילתא שהוא אוכל המתנות והוי כמו הנותן ביו"ט המתנות לכהן:

מהו בתקרובת ידע שהוא רחיץ. מיותר וצ"ל שאינו רוצה והוא מטרח עלוי. והוא גניבת הדעת וז"ש לא ירבה לו בתקרובות:

תיבת תני מיותר וצ"ל ואין מוליכין כו':

כתב יד א מהו בתקרובת מיותר:

ידע שהוא רחיץ. צ"ל שאינו רוצה פי' דמפרש טעמא אמאי לא ירבה לו בתקרובת ומפרש ידע שאינו רוצה והוא מטרח עליו פי' והוי גניבת דעת:

הוי מפיך פילכא דשמאלא לימינא. פי' פילכא הוא חוט שבו קושרין הבית יד והפכו להיכר שכבר הן מבוקשין לאחד על הסעודה ולא יבקשו אותן אחרים משום גניבת דעת:

כתב יד ב מפיק פילכיה. הוא חוט שקושרין בו הבית יד והפכו להכירא שהוא כבר מתבקש לאחד על סעודה שלא יבקשוהו עוד אחרים מפני גניבת דעת:

כתב יד א תני אין מוליכין כו'. תני מיותר וצ"ל ואין מוליכין:

מפני שהוא טוענו טענת חנם צ"ל מפני שהוא תובעו טובת הנאה חנם פירוש דיסברו העולם שמראה היין כן ובאמת אינו אלא מכח הזכוכית:

כתב יד ב מפני שהוא טוענו טובת חנם. כצ"ל היינו טובת הנאה חנם שאין היין טוב כמראהו אלא בסיבת הזכוכית:

כתב יד א היה לנו להתיר ט"ס וצ"ל היינו מתירין ע"ז שלהם:

וברוך המקום שהרחיקנו מהם כצ"ל:

כתב יד א עד איתמר לו צ"ל עד שיאמרו לו קח ואני נותן מעות:

אחר קרוב מצא. פי' ועשה שלא כרצונו ולקח הימנו אבל כשאמר לו אני נותן מעות יתודע הדבר:

כתב יד ב אתיא דר"א כר' יוסי. שניהם סוברין דחיישינן שמא לא עשה שליחותו:

שאם א"ל אל תקבלהו אלא במקום פלוני כו'. דהא התם ודאי לא חיישינן דאל"כ לא יהא גט כלל משא"כ בדמאי חיישינן אפילו אמר לו בפירוש אל תקח אלא מפלוני שמא אחר קרוב מצא לו ולקח ממנו מדקתני עד שיאמר לו קח ואני נותן מעות משמע דבאופן אחר אינו נאמן:

כתב יד ב מפני חיי נפש. שאינו מכיר שום אדם ואם יחשוש על כל אחד שהוא ע"ה ימות ברעב:

כתב יד א דתנינן תמן צ"ל תמן תנינן התקבל כו':

אתיא דר"א כר"י. פי' דשניהם סוברין דחיישינן שמא לא עשה השליח שליחותו:

שאם אמר לו אל תקבלהו כו'. פי' דהא התם ודאי לא חיישינן דאל"כ לא יהיה גט כלל והכא בדמאי חיישינן אפי' אמר לו בפירוש אל תקח אלא מפלוני שמא אחר קרוב מצא ולקח הימנו מדלא קתני אלא עד שיאמר לו קח ואני נותן מעות משמע דבאופן אחר אינו נאמן:

אפי' א"ל מפלוני צ"ל אל תקח אלא מפלוני:

ועד אחד נאמן צ"ל וע"ה נאמן:

מפני חיי נפש. פי' שלא ימות ברעב כיון שאינו מכיר אדם שם ויהיה חושש על כ"א שמא הוא עם הארץ:

ה"ג הנכנס לעיר ותרומה בידו ואינו מכיר אדם שם או שהיה כו' . פי' ורוצה ליתן התרומה לכהן חבר:

אתיא דר' כר"מ דסבר שאין ע"ה נאמן אפילו על אחרים ורשב"ג סבר דנאמן הוא על של חבירו:

מה פליגין לחלק. פי' כשהוא רוצה לחלק תרומתו אז סבר רשב"ג דנאמן על של חבירו כדמפרש לקמן דקול יוצא לחילוק ויהיה ירא לשקר:

אבל ליקח אף רשב"ג מודה. פי' שאין עם הארץ נאמן אפילו על של חבירו לומר שהוא מתוקן:

כתב יד ב תני נכנס בעיר ותרומה בידו. שהוא רוצה ליתנה לכהן חבר, אתיא דר' כר"מ דסבר אין ע"ה נאמן אפילו על אחרים ורשב"ג סבר דנאמן הוא על של חבירו:

מה פליגין לחלק. כשרוצה לחלק תרומתו אז סבר רשב"ג דנאמן על של חבירו כדמפרש דקול יוצא לחילוק וירא לשקר אבל לוקח מודה רשב"ג שאין ע"ה נאמן אפילו על של חבירו לומר שהוא מתוקן:

כתב יד א ה"ג א"ל אחד אני אינו נאמן. פי' דאינו נאמן על עצמו:

א"ל שהוא נאמן. פי' שאחרים אמרו עליו שהוא נאמן ה"ז נאמן:

אמר להם נאמן הוא וא"ל שהוא נאמן. פי' שלא אמרו מעצמם אליו שהוא נאמן אלא שהוא שאל אותם אם הוא נאמן והשיבו שהוא נאמן לכך יש חילוק בין בפניו לשלא בפניו פי' שאף שאמרו עליו בפניו שהוא נאמן אינו נאמן דחיישי' שמא לא רצו לביישו לומר עליו שאינו נאמן:

בבן עיר בסיעת חברים. פי' האי ברייתא יכול לאוקמי בין בבן עיר בסיעת חברים דלבן עיר לא התירו להאמין לע"ה כדאמרן לעיל שלא התירו להאמין לע"ה אלא באכסניא מפני חיי נפש ולהכי צריך לאוקמי האי ברייתא אי מוקמת לה בבן עיר בסיעת חברים אבל באכסניא איכא לאוקמי אפי' בסיעת ע"ה:

ועליה חברין ואת אמרת בפניו אינו נאמן. פי' אי מוקמת לה בחברין היאך אתה חושש שיאמרו בפניו שקר:

כתב יד ב אמר לו אחד אני איני נאמן. על עצמו אמר שאינו נאמן:

אמרו ליה שהוא נאמן. אחרים אמרו לו שהוא נאמן הרי זה נאמן:

אמר להם נאמן הוא ואמרו לו שהוא נאמן. שלא מעצמם אמרו לו שהוא נאמן אלא אחרי ששאל אם הוא נאמן השיבו שהוא נאמן לכן יש חילוק בין בפניו ובין שלא בפניו. בפניו חיישינן שמא לא רצו לביישו:

בבן עיר בסיעת חברים. דנוכל לפרש דהברייתא מיירי בבן עיר והסיעה דוקא חברים דהא לא התירו להאמין לע"ה אלא באכסניא משום חיי נפש:

ובאכסניא בסיעת ע"ה. אם תוקמי דברייתא מיירי באכסניא נוקמי אפי' בסיעת ע"ה:

חברין ואת אמרת בפניו אינו נאמן. אי מוקמת לה בחברין היאך אתה חושש שיאמרו בפניו שקר:

כתב יד א מ"ט דר"י. פי' דאמר גבי חמרין נאמנין ולא חייש לגומלין:

ומפרש מפני חייהון כו':

הדרן עלך פרק הלוקח פירות