כתב יד א אף על החלה. פי' מדתני א' ממאה ממה שיש כאן משמע מכל מה שיש כאי אפי' מן החלה הוא מפריש תרומת מעשר:

דע"ז מקשי וחלה חייבת בדמאי:

ה"ג כלום אמרו ב"ש אלא דבר שהוא לאכילה. פי' דהא אף בית שמאי דמחייבי חלה בדמאי היינו כשהחלה ראויה לאכילה דהיינו שהיא טהורה אבל בטמאה שאינה ראויה לאכילה אף ב"ש מודו שא"צ להפריש ממנה דמאי כדמייתי ראיה מהלוקח לזרע ולבהמה דלא פליגי עליה ב"ש שהיא פטורה מן הדמאי והכא ע"כ מחזקינן החלה בטומאה ואין לאוכלה דהא אמאי אנו מפריישין חלה מספק שהוטבל בידו ואי היה חבר היו מחזיקין ודאי שתיקן אלא ודאי שאנו מחזיקין אותו לע"ה או דאיירי כאן שעושה בטומאה כדאוקי ר"י לעיל וא"כ אף החלה אסור לאכול והוי כלוקח לבהמה שפטור מן הדמאי אפי' לב"ש:

ומשני אלא במגבל עיסתו במי פירות. פי' שלא הוכשר עדיין ולפיכך אפי' הנחתום הוא ע"ה מותר החלה לאוכלה כיוו שאינה מקבלת טומאה ולהכי לב"ש חייב בדמאי ולר"י דמוקי לעיל כשעושה בטומאה ה"נ כיון שלא הוכשר עדיין הלוקח נמי מפריש דלא חיישינן שמא יוכשר ויטמא דחששא רחוקה היא כיון שע"ה נאמן על הכשרות אף שאינו נאמן על הטהרות והאי שעושה בטומאה היינו שעושה בכלים טמאים דהיינו או שכבר נטמא או שעדיין לא הוכשר:

ומקשי לא כן א"ר יוסי בר חנינא דר"א בן יהודא איש ברתותא היא. פי' במסכת חלה פ"ב מ"ב על האי מתני' דקתני עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ועליה קאמר ריב"ח דאתיא כר"א בן יהודא דסבר שמי פירות הוה חיבור לענין טבול יום ולפיכך הוי חיבור לענין חלה אבל לר"ע דסבר התם שאינו פוסל בט"י אלא מקום מגעו דלא הוי חבור א"כ אף לענין חלה אינה חיבור ולדידיה עיסה שנילושה במי פירות אינו חייב בחלה כלל ולפי זה הכא דקתני שחייבת בחלה ליכא לאוקמה לר"ע במגבל עיסתו במי פירות:

וע"ז אמר הא כרבנן לא. פי' שלרבנן דהיינו ר"ע א"א לאוקמי במי פירות כדפרישית:

ה"ג לא כר' יוחנן דר' יוחנן אמר כאן בעושה בטהרה כאן בעושה בטומאה. פי' דר"י מוקי לעיל הכי ולדידיה ודאי א"צ לתקן החלה דהא אינה נאכלת בין כשאיירי בחבר ועושה בטומאה או שאיירי בע"ה:

אלא כר"א דאמר. פי' לעיל כאן וכאן בעושה בטהרה וא"כ החלה נאכלת וצריך לתקן לב"ש:

תיבות אלא במתארח אצלו מיותר:

ומקשי לא כן תני הנאמן על הטהרות נאמן על המעשרות. פי' ואמאי צריך לתקן כלל דמאי כיון שאיירי בחבר מסתמא אף המעשרות הפריש אע"ג דלעיל משמע דהכא איירי בחבר והא דצריך הלוקח להפריש היינו משום דהחיוב להפריש עליו אי משום שעושה בטומאה אי משום שמוכר במדה דקה וא"כ לפ"ז לא מקשי הכא כלום דאף דהוא נאמן על המעשרות מ"מ על הלוקח להפריש כיון שהוא מוכר בדקה. צ"ל דסוגיא דהכא סבר אי לאו דתני התם הנחתומין לא חייבו אותן תכמים להפריש דמשמע דאיירי בנחתום חבר ומסתמא איירי שניהם בענין אחד כיון דבשניהם קתני סתמא הנתתום ולכך צריך לחלק ביניהם. אבל מתני' דהכא איכא לאוקמי דאיירי כשהנחתום הוא ע"ה וכן משמע הכא מדלא מקשי הכא אמאי צריך הלוקח להפריש וכן איכא לאוקמי כל הסוגיא דהכא מוקי המתני' כן. וע"ז מקשי שפיר לא כן תני הנאמן כו' ותיבת ותניתוה מיותר:

ומשני רבי ינאי בר' ישמעאל כו'. פי' דאפי' הוא נאמן על הטהרות אינו נאמן לרבים לענין שיהיו רבים סומכין עליו ליקח ממנו בחזקת שהן מעושרין ולכך צריך הכא לתקן אף שהוא נאמן על הטהרות:

כתב יד ב אלא דבר שהוא לאכילה. דהא דב"ש מחייב דמאי בחלה ע"כ אינו אלא כשהחלה ראויה לאכילה. דאי בשאינה ראויה לאכילה הא לא פליג ב"ש בהלוקח לזרע ולבהמה כו' שהיא פטורה מדמאי והאי חלה באה מידי ע"ה שאנו מחזיקין שעושה בטומאה. וחלה טמאה אסורה באכילה והוי כלוקח לזריעה ולבהמה דפטור מדמאי אפי' לב"ש:

אלא במגבל עיסתו במי פירות. משני דמיירי שלא הוכשר לקבל טומאה ואפי' הנחתום הוא ע"ה החלה ראויה לאכילה ולהכי הוא לב"ש חייב בדמאי. ולר"י דמוקי לעיל כשעושה בטומאה ה"נ כיון שלא הוכשר עדיין הלוקח נמי מפריש דלא חיישינן שמא יוכשר ויטמא דחששא רחוקה היא כיון שע"ה באמן על הכשרות אף שאינו נאמן על הטהרות ואף שעושה בטומאה היינו שעושה בכלים טמאים והיינו או שכבר נטמא או שעדיין לא הוכשר:

דר"א בן יהודא איש ברתותא היא. הא דקתני בחלה פ"ב עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה קאמר דאתיא כר"א בן יהודא דסבר שמי פירות הוי חיבור לענין טבול יום ולכן הוי חיבור נמי לענין חלה אבל לר"ע דסובר התם שאינו פוסל בטבול יום אלא מקום מגעו בלבד דלא הוי חבור לענין חלה נמי אינו חיבור והנילושה במי פירות אינה חייבת בחלה כלל וז"ש הא כרבנן לא. רבנן היינו ר"ע א"א לאוקמי במי פירות כנ"ל:

אלא לא כר' יוחנן. היינו ר' יוחנן דמוקי לעיל כאן בעושי טהרה כו'. ולדידיה ודאי פטור מחלה דהא אינה נאכלת בין כשאיירי בחבר עושה בטומאה או שאיירי בע"ה אלא כר"א דאמר לעיל כאן וכאן בעושה בטהרה וצריך לתקן משום חלה לב"ש דהא נאכלת:

לא כן תני הנאמן כו'. וא"כ מיירי בחבר ואמאי צריך כלל לתקן דמאי ואע"ג דלעיל בפ"ב מתרץ לה או משום שעושה בטומאה ואי משום שמוכר במדה דקה אבל הסוגיא דהכא מפרש ליה למתני' דאיירי שהנחתום הוא ע"ה ולכן מקשה לא כן תני כו':

ואמר הדא דתימא במתארח אצלו. משני דאפי' הנאמן על הטהרות אינו נאמן לענין שיהיו רבים סומכים עליו ליקח ממנו בחזקת שהוא מעשר:

כתב יד א שמע לה מן דבתרה. פי' אף דקתני הכא א' ממאה הוא לאו דוקא:

אלא חוץ מן הראוי ליקדש לשם תרומה כו'. פי' דבאמת א"צ להפריש דמאי על החלה והאי דקתני א' ממאה לבד מן החלה קאמר:

כתב יד א תנינן חלה בין ראשון לשני. פי' והכא בעיסה היה צריך להפריש אף קודם לראשון דהא בחלה כתיב ראשית ואסור לזר האוכלה במיתה ואמאי מפריש ראשון תחלה:

חלה אין בה משום בל תאחר. פי' אפי' מאחר לה אין בכך כלום ולפיכך מותר להקדים ראשון:

אין משנה אמורה על הסדר. פי' ובאמת צריך להפריש החלה תחילה:

ומקשי ולא בדמאי אנן קיימין. פי' דהא הכא איירי בדמאי:

ולא כן א"ר בא בריה דר' חייא בשם ר' יוחנן מותר להקדים שני לראשון בדמאי. פי' וא"כ האיך מוכח מהכא שאין בחלה משום בל תאחר אף בודאי דילמא דוקא בדמאי דמותר להקדים אף שני לראשון:

ה"ג לא כן א"ר בא בריה דר"ח בר בא בשם ר"י מותר להקדים שני לראשון בדמאי והכא בדמאי אנן קיימין:

ומשני לא בדא אלא בדא דתני ר' חייא אף בודאי עליה ר' יונה בשם ר' זעירא כו'. פי' מניה מוכיח רבי זעירא שפיר שאין בחלה משום בל תאחר:

ור' יוסי אמר שאין משנה אמורה על הסדר אלא תקדים חלה לראשון. פי' באמת הוא מקדים חלה תחלה:

כאן צ"ל ר' מתני' אומר בדין היה כו'. פי' דבאמת צריך להפריש ראשון קודם החלה אף שבדין היה שמפריש החלה תחילה כדפרישית מש"ה צריך להפריש ראשון תחילה כדמפרש. ולמה קדמה ראשון מפני שקדמה לגורן. פי' שהחיוב של מעשר ראשון בא כשהיה בגורן אבל חלה לא נתחייבה עד שנעשה עיסה:

וכתיב בה ראשית. פי' שבראשון יש תרומת מעשר שנקראת תרומה ובתרומה כתיב ראשית ולכך בדין שיפרישו קודם לחלה:

ומקשי והרי שני קדמה לגורן. פי' ואמאי אינו מפריש אפי' שני קודם חלה:

ומשני שני אע"פ שקדמה לגורן אין כתיב בו ראשית. פי' אין בו דבר שיהא נקרא ראשית:

ועליה מקשי מעתה תהא חלה חייבת במעשרות כו'. פי' דכיון שהדין הוא שיקדים המעשר לחלה א"כ לא יהא המעשרות חייבין בחלה:

ומשני לא שכל הקודם את חבירו כו'. פי' אע"פ שהוא קודם לחבירו אפ"ה חבירו דהיינו הקודם מתחייב בו פי' אפי' במאוחר ושניהם חייבין זה בזה:

ומייתי ראיה ולמה קדמה ראשון עד א"ר מתני' מיותר:

א"ר מתניה צ"ל ר' מתני' אומר:

מן ר' מתני' ועד מתני' צ"ל למעלה קודם מעתה תהא חלה כו':

כתב יד ב זאת אומרת חלה אין בה משום בל תאחר. דהא בחלה כתיב ראשית עריסותיכם והכא בעיסה היה ראוי להקדים חלה לראשון ואשמעינן מתני' אף אם מקדים ראשון אין בכך כלום:

ולא כן א"ר בא בריה דר' חייא בשם ר' יוחנן מותר להקדים שני לראשון בדמאי וא"כ איך תידוק ממתני' דאיירי בדמאי שאף בודאי אין בחלה משום בל תאחר:

לא בדא אלא בדא דתני ר"ח אף בודאי כו'. מיניה מוכיח שפיר שאין בחלה משום בל תאחר:

מעתה תהא חלה חייבת במעשר. היינו לפי גירסתו דקגריס לה האי מעתה אחרי שמסקינן שבדין הוא שיקדים המעשר לחלה וא"כ לא יהיו המעשרות חייבים בחלה:

לא שכל הקודם את חבירו משני אע"פ שהוא קודם לחבירו. חבירו הקודם מתחייב אפי' במאוחר ושניהם מתחייבין זה בזה:

ותני כן העושה עיסה כו'. מייתי ראיה דשניהם חייבין זה בזה:

תרומה לא תאכל עד שיפריש עליה חלה. ואע"ג דמדומע פטורה מן החלה וכ"ש תרומה זה אינו אלא כשקרא עליה שם תרומה עד שלא גלגלה ולא נתחייבה בחלה. אבל אחר הגלגול מיד כשנתחייב בחלה ואח"כ קרא עליה שם תרומה אינו מוציאו מידי חיוב חלה:

כתב יד א ומהחולין שיש כאן. פי' היינו האחד ממאה חולין שיש כאן:

כתב יד ב ומאה חולין שיש כאן היינו א' ממאה חולין שיש כאן:

כתב יד א זה שעשיתי חולין טבל. פי' דהשתא אין זה מסויים מה שאומר חולין שהרי יש שם עוד אחד ממ"ח חולין ולכך צריך לסיים ולומר זה שעשיתי חולין טבל:

עשוי תרומת מעשר עליו והשאר חלה ומ"ש בצפונו כו' כצ"ל:

כתב יד ב זה שעשיתי חולין טבל. לפי שיש כאן עוד א' ממ"ח חולין לכן צריך לסיים ולומר זה שעשיתי חולין טבל:

כתב יד א חמש ברכות. היינו על תרומה גדולה ועל מע"ר ועל תרומת מעשר ועל חלה ועל מ"ש:

כתב יד א עד כדון כהן. פי' שהכל שלו לכך הוא מברך כל החמש ברכות או אפי' לוי שמעשר ראשון שלו יכול לברך כל הברכות שהרי הוא ג"כ מפריש תרומת מעשר:

אבל ישראל אין יאמר תרומת מעשר כו' על שאינו שלו. פי' אלא יתן המעשר ללוי והוא יפריש לעצמו התרומות והאיך יכול לברך כל הברכות וגם מתני' משמע דהוא עצמו מתקן מעשר וגם תרומת מעשר ובישראל ליכא למימר הכי:

כתב יד ב מפריש על דבר שאינו שלו כר' יוסי דאמר בעה"ב עושה ת"מ. אף שלא ברשות לוי:

[ובהגהותיו סביב הירושלמי לא סיימוה עושה ת"מ]:

כתב יד א ומשני אתיא כר' יוסי דאמר בעה"ב עושה תרומת מעשר. פי' אף שלא ברשות לוי:

מעשר ואח"כ תרומה עד א"ר יוסי ט"ס וכאן צ"ל מ"ש למטה הרי הוא בצד זה חולין טבל עד מתני'. וה"פ דמקשי ל"ל למימר שהאחד ממאה יהיה חולין טבל והשאר תרומה ואח"כ יהא צ"ל זה שעשיתי חולין טבל יהא מעשר יאמר בתחלה א' ממאה יהא מעשר כו':

וע"ז אמר ויאמר הרי הוא בצד זה מעשר. כלומר אחד ממאה יהא בצד זה מעשר והשאר תרומה:

ומשני נמצא מקיים. פי' מעשר לתרומה ובאמת צריך [להקדים] תרומה למעשר שהרי היא עצמה נקראת ראשית:

ומקשי ויאמר ה"ה בצד זה תרומה. פי' יאמר תחילה הרי הוא בצד זה תרומה ויסיים ואח"כ יאמר ה"ה בצד זה מעשר ואמאי צ"ל תחילה שיהא חולין טבל:

ומשני נמצא פוחת על התרומה כו'. פי' שכשיעשה תרומת מעשר באומד דהיינו שיאמר ה"ה בצד [זה] איכא למיחש שמא יוסיף או יפחות:

ומייתי ותני הפוחת ממעשרותיו מעשרותיו מתוקנים ופירותיו מקולקלים המעדיף על מעשרותיו פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים:

מתוך שהוא אומר כו'. פי' אבל השתא כשאומר א' ממאה יהיה חולין טבל והשאר תרומה ואח"כ עושה אותו הא' ממאה תרומת מעשר א"כ התרומת מעשר ודאי מצומצם הוא ומה שפיחת או הוסיף כשסיים הא' מל"ג ושליש הוא בתרומה גדולה שנטלת באומד דוקא ושם אין לחוש אם פיחת או הוסיף:

וע"ז אמר או פוחת על התרומה או מוסיף על התרומה אין בכך כלום א"ר יוסי סומך על תנאי ב"ד:

ומפרש מהו תנאי ב"ד עד מקום שהדעת טועה. פי' יהיה מעשרותיו מעשרות אף שפיחתו או הותירו היכא דלא אפשר אבל היכא דאפשר דהיינו כדלעיל שיאמר בתחילה א' ממאה לא סמכינן אתנאי ב"ד:

מהו תנאי ב"ד צ"ל עוד תנאי ב"ד:

כתב יד ב מהו תניי ב"ד עד מקום שהדעת טועה. אף שפיחת והוסיף מעשרותיו מעשר היינו היכא דלא אפשר אבל היכא דאפשר כדלעיל שיאמר בתחלה א' ממאה כו' לא סמכינן אתניי ב"ד:

כתב יד א כדי שיהא קובע מעשר ראשון כו'. פי' שיהא זה נמי חשוב קביעות מקום עוד תנאי ב"ד:

לכשיפדה מעשר שני שבעודף. פי' אם פיחת תחלה המע"ש וכשפדה אח"כ אף העודף נפדה אף שלא כיון אליו כלל:

עד כדון ביבש. פי' יכול לסיים מקום ולומר בצפונו או בדרומו:

בלח. פי' האיך הוא מסיים שהרי אין כאן צפון ודרום כלל שהרי הוא מעורב:

ומשני כהדא דתנינן מזגו לו את הכוס. פי' דהוי מקום מסוים פיו ושולי הכוס:

כתב יד ב כדי שיהא קובע מעשר ראשון. שיהא זה נמי חשוב קביעת מקום:

לכשיפדה מ"ש שבעודף פדוי. אם בתחלה פיחת המעשר שני ואחר כך כשפודה גם העודף נפדה אף שלא כיון לזה כלל:

עד כדין ביבש. יכול לסיים בצפונו או בדרומו אבל בלח היאך יכול לסיים ומשני כהדא דתנינן מזגו לו את הכוס ומפרש שם דפי ושולי הכוס הוו מקום מסוים:

כתב יד א הרי הוא קבוע בתחלת כל עוקץ ועוקץ ומהלך כו'. פי' שלא יהיה כולה תרומה אלא יהא כ"כ בה מעשר עד שיהא מגיע לכל עשרה דהיינו לכ"א עשירית מן המעשר ולפי שאין כולה תרומה לפיכך צריך לסיים ולומר שתהא מתחלת מתחילת העוקץ והולך:

תיבת מסב מיותר או שהוא לשון נסב כלומר כי נסב:

אית בהון חדא תרומת מעשר. פי' שיש בכ"א כדי תרומת מעשר וכל שהוא חולין ולפיכך יכול ליקח לתרומת מעשר איזה שירצה:

הרי הוא קבוע מתחילת העוקץ ומסיים. פי' והוי התחלת העוקץ המסויים והוי התחלת המעשר מן העוקץ ואילך עד שמגיע כדי מעשר ונוטל הכהן שיעור תרומה מעשר מן העוקץ ששם ודאי הוא מעשר:

למקום אחד ב' פעמים מיותר כאן:

כתב יד ב בתחלת כל עוקץ ועוקץ. שלא יהא כולה תרומה אלא כ"כ יהא בהמעשר עד שיהא מגיע לכל עשרה היינו לכ"א עשירית מן המעשר ולפי שאין כולה תרומה לפיכך צריך לסיים ולומר שיהא מתחלת מתחילת העוקץ ואילך ותיבת מסב או שהוא מיותר או שהוא לשון נסב כלומר כי נסב. אית בהון הדא ת"מ. היינו בכל א' יש בה כדי ת"מ וכל שהוא חולין לכן יכול ליקח לת"מ איזה מהן שירצה:

כתב יד ב בתחלת העוקץ ומסיים ואומר לכהן כו'. והתחלת העוקץ המסוים הוי התחלת המעשר מן העוקץ ואילך עד שמגיע כדי מעשר ונוטל הכהן שיעור תרומת מעשר מן העוקץ כי שם הוא ודאי מעשר:

כתב יד א הרי הוא בצד זה חולין טבל עד מתני' מיותר כאן:

כתב יד ב בצד זה חולין טבל ויאמר כו'. מקשה ל"ל למימר שהא' ממאה יהי' חולין טבל והשאר תרומה ואח"כ אומר זה שעשיתי חולין טבל יהא מעשר מוטב שיאמר בתחלה א' ממאה יהא מעשר כו' ומשני נמצא מקדים מעשר לתרומה וגבי תרומה כתיב ראשית:

ויאמר ה"ה בצד זה תרומה מקשי בתחלה יאמר תרומה ואח"כ מעשר ולמה צריך לומר שיהא חולין טבל:

ומשני נמצא פוחת על ת"מ או מוסיף על ת"מ. היינו אם כשיאמר על ת"מ ה"ה בצד זה הנה הוא באומד איכא למיחש שמא יפחות או יוסיף ומייתי כהדא דתני הפוחת ממעשרותיו כו':

מתוך שהוא אומר ה"ה בצד זה כו'. אבל השתא כשאומר א' ממאה יהיה חולין טבל והשאר תרומה ואח"כ עושה אותו האחד ממאה תרומת מעשר א"כ התרומת מעשר ודאי מצומצם ומה שפיחת והוסיף כשסיים האחד מן ל"ג ושליש הוא נשאר בתרומה גדולה ושם אין לחוש דהא ניטלת באומד:

כתב יד א ה"ג ראשון ע"ג שני מין אחד שני ע"ג שלישי מין אחד ראשון ע"ג שלישי שני מינין הן. פי' ואין מעשרין מזה על זה:

כתב יד ב שני מינים הן. ואין מעשרין מזה על זה:

כתב יד א ולא אצלו היא נטבלת. פי' אצל הנתתום או הפריש על הכל או לא הפריש כלל שהרי הוא גיבל עיסתו:

ומשני אלא בשואל שאור לעשות עיסתו. פי' דחיישינן שמא שאל שאור שכבר הופרש עליה חלה ועשה בה מקצת עיסה:

ומקשי אפי' כן לא אצלו הוא טובלו. פי' שהרי גילגל העיסה אצלו אחר שנתן בה השאור וממ"נ יכול להפריש מא' על הכל דאם לא הפריש הוא אף שהפריש על השאור הרי הוא טבל כשנתערב בעיסת טבל ואם הפריש הוא מסתמא הפריש אף על השאור שהרי הפריש אחר גלגול שכבר השאור בתוכו:

ומשני אלא בשאל ככר למלאות תנורו. פי' דחיישינן שמא שאל ככר:

ותיבת טמא מיותר כאן והטועה דגרס טמא מחמת דאמרינן לקמן לא כר' יותנן דאמר כאן בעושה בטומאה משמע ליה דמאן דמוקי הכא בעושה בטומאה חייש שמא שאל שאור או ככר טמא ובאמת הוא ט"ס והא דאמר לקמן לא כר"י דמשמע דמעיקרא הוי מוקי כר' יוחנן היינו לפי דלמאן דמוקי בעושה בטהרה ודאי לא הוה חייש כלל לשמא שאל שאור או ככר מעם הארץ דהא הוי חייש לשמא הן טמאין:

ומקשי ואם כשואל ככר למלאות תנורו. פי' ואם אתה חושש לשמא שאל ככר למלאות כו':

העשר מכל ככר. ור' יהודה אינו אוסר אלא משל היום על של אמש אבל משל היום מותר להפריש מזה על זה:

ומשני לא כר"י דאמר מתירה כדי ליתן מה שבפנים לחוץ ומה שבחוץ לפנים והיינו כשהיא נראית מבחוץ יבשה אז מהפך אותה כדי שתהא נראית לחה אבל לא כשהן לחות עדיין ולכך מחלק בין לחה ליבשה אבל לכ"ע אין דרכה ליתור מעצמה כו':

כתב יד ב לא אצלו היא נגבלת. הלא הנחתום הוא מגבל העסה אם הוא מפריש הרי הפריש על הכל ואם אינו מפריש הרי לא הפריש כלל. ומשני אלא בשואל שאור לעשות עיסתו וחיישינן שמא שאל שאור מחבר שהפריש עליה חלה ועשה בה מקצת עיסה:

אפי' כן לא אצלו היא נטבלת. אף אם הופרש על השאור ה"ה טבל כשנתערב בעיסת טבל שהרי מפריש אחר הגלגול שכבר השאור בתוכו:

ומשני אלא בשואל ככר כו'. וחיישינן שמא שאל ככר:

בשואל ככר טמא תיבת טמא מיותר. מחמת דאמרינן לקמן לא כר' יוחנן כו'. [אמר יעקב משה המסדר דעו ההעתקה שלפני כתוב השאיר רווח בין תיבת מיותר לבין תיבת מחמת להורות כי החסיר איזה תיבות כדרכו בכמה מקומות. ולענ"ד דכצ"ל תיבת טמא מיותר ומי שגרס תיבת טמא הוא מחמת דאמרינן לקמן לא כר"י דאמר כאן בעושה בטומאה משמע ליה דמאן דמוקי הכי בעושה בטומאה חייש שמא שאל שאור או ככר טמא ובאמת הוא ט"ס והא דאמר לא כר' יוחנן לפי מאן דמוקי בעושה בטהרה וודאי לא הוי חיישינן לשמא שאל שאור או ככר מע"ה דהא הוי חייש לשמא טמאין הם עכ"ל]:

מעשר מכל ככר וככר. פריך הא ר' יהודא אינו אוסר אלא משל אמש על של היום ואם אתה חושש לשמא שאל ככר א"כ ראוי לעשר מכל ככר וככר:

ומשני אלא לא כר' יוחנן כו'. דלדידיה מתני' דהכא בעושה בטומאה:

אלא כר' אליעזר כו':

בפלטר היא מתניתא. האי ר"ש אוסר בת"מ כו'. קאי אמתני' דפלטר והפלטר אינו מגבל עיסות אלא לוקח מן נחתום ור"מ חייש שמא קנה משני נחתומין כיון שהדפוסים מחולקין ורי"א כיון דשניהם של היום מסתמא לקח מנחתום א' ועליה קאמר ר'ש אוסר בתרומת מעשר משום שיש בו ב' חששות לאיסור שמא לקח משני נחתומין ונם שמא נחתום אחד לקח משני בני אדם מה שאין כן לגבי חלה שנגבל אצל נחתום אין כאן אלא חששא אחד לכן מתיר בחלה להפריש מזה על זה:

העושה בטומאה קיימינן. הא דמקשי לעיל לא אצלו היא נטבלת ומסיק דלא כר' יוחנן דאסר כאן בעושה בטומאה והוא מתרץ לה לכולם נוכל לומר דאיירי בעושה בטומאה ואצלו היא טובלת ולא קשיא אמתי פליג ר' יהודא דבאמת אף ר' יהודה מודי בה ותני כן ר' יהודה ור"ש אוסריו כו':

מאי בינייהו. כלומר ואי קשיא אם ר"י אוסר ור"ש אוסר מה ביניהון ומפרש דמפריש מן התנור כל התנור ביניהון דלר"ש אינו מפריש ולר' יהודא מפריש:

כתב יד ב רמ"א נחתום עושה טפוס א'. סבר דיותר יש לתלות שינוי הטפוסין מחמת ריבוי הנחתומין מלומר שנחתום א' עושה כמה טפוסין:

כתב יד ב וחד מן דתרי. ואינו ידוע איזה הוא לכן על מי שיש לו טפוסין חיישינן שמא הן של שני נחתומין:

כתב יד ב ר' יונה בעי. כמו אמר היו לפניו שני טפוסין הוכיח על עצמו שהם שניים כלומר תלינן שאותן השני טפוסין היא של שני נחתומין מעשר מאחד על הכל (אמר נכדו הצעיר. גם פה הניח הכותב ריוח [היינו בין תיבה נחתומין ובין תיבת מעשר יש ריוח בהכת"י]. ולענ"ד שלא ידע המעתיק לקרות והחסיר איזה תיבות. וכצ"ל הוא של שני נחתומין ואפי' ר' יודא מירי דמעשר מא' על הכל):

הושוו כולן לעשות טפוס א'. ואין בכל א' שני טפוסין וצ"ל ששני נחתומין עשו טפוס א' ואינו ידיע איזה הוא לכן מעשר מכל א' וא' דאכל ככר וככר חיישינן שמא הוא של שני נחתומין ומהטפוסין אין כאן הוכחה כיון דודאי שני נחתומין נעשו טפוס א':

ותרי מן דחד או תשעה מן דתשעה. אי אמרינן מסתמא אין פלטר קונה אלא מנחתום א' ותלינן הכא דב' פלטרין לקחו מנחתום א' אבל אין בפלטר א' משני נחתומין ולכן מעשר מא' על הכל או תלינן פלטר הנשאר לקח מכל הנחתומים מעט מעט וצריך לעשר מכל א' וא'. היינו מכל טפוס וטפוס או כשהשוו כולן לעשות טפוס א' מעשר מכל ככר וככר:

כתב יד ב עד כזיתים נבללין. אם אינו גדול מזיתים יכול להבלל:

פתר לה עד כזיתים. מיירי בחתיכות גרוגרות והתרים שאינם גדולים מזיתים. מתני' פליגא על ר' יוסי דאמר אין בלילה אלא ליין ושמן והכא תני בגרורות ותמרים בולל ונוטל. ומשני בדמאי הקילו שיהא בלילה אפי' לגרוגרות ותמרים:

כתב יד ב רי"א אימתי בזמן שהמתנה מרובה. כלומר שיהא מתנת כ"א מרובה שיהא יכול להנות שבא המעשר מכל אחד וא' על שלו דהיינו שיש מכל אחד ואחד מאה מעשר שלהן אחד. (אמר נכדו הצעיר גם פה לא ידע המעתיק לקרות והניח ריווח [בין תיבת מאה ובין תיבת מעשר]. והנראה שצ"ל בכל א' וא' מאה נמצא תרומת מעשר שלהן אחד). וכשיש יו"ד פעמים מאה והוא מפריש עשר שפיר איכא למימר שהפריש מכל מאה אחד אבל בפחות ממאה ליכא למימר שמכ"א בא על שלו לא אמרינן שבולל ונוטל אלא יחתוך לחתיכות ואח"כ יבלול ודבי ר' ינאי מוסיף דצריך שיהא מתנת כ"א שווה:

כתב יד ב היו הכל נותנין ממאה וא' מחמשים. צריך לעשר מכל חמשים דאם יעשר מכולן חיישינן דגם כל המעשר היה מן הרוב היינו אותן שהיו של מאה אבל כשמעשר מכל חמשים תלינן שכל חמשים היא מתנה של אחד:

כתב יד ב א"ל מאינון אינין. והשביח בזה מקמו אפ"ה נאמן:

כתב יד ב וכר"מ מעשר מכל קלח וקלח. קס"ד טעמא דר"מ משום שדרכו להתיר האגודות ולערבן לעשות אגודות קטנות וניחיש שמא אגודה הקטנה היא משני אגודות של שני ב"א:

ומשני לעולם אין דרך לערב האגודות. והא דאמר מפני משקה הפה היינו משום שדרך אגודה להתיר מאליהן והוא קושרה בפיו:

ולרבנן אין דרך האגודה להתיר. מעצמה אלא כשמתייבש האגודה מבחוץ הוא מתירה כדי ליתן מה שבחוץ לפנים ומה שבפנים לחוץ אבל לא כשהן לחות עדיין ולכן מחלק בין לחה ליבשה:

כתב יד א אלא לצורך. פי' דהיינו אם נתערב טבלו בחולין שצריך לתקן ממקום אחר אז מוכרין לו אבל לא בענין אחר:

כתב יד א והארץ לא תמכר לצמיתות. פי' דסבר שהפי' שלא תהא מכורה אפי' אם מכר למי שיהיה לצמיתות דהיינו לנכרי:

א"ל כל גרמא אמרה דאם מכרה חלוטה היא. פי' מדזהירה התורה שלא תמכר משמע שאם מכרה שתהא חלוטה דאל"כ אמאי הזהירה כיון שאין יכול למוכרה כלל:

כתב יד ב לא תמכר הא אם נמכרה חלוטה היא. משמע ליה הא לא תמכר היא אזהרה להמוכר ואם שאינה מכירה למה להזהיר לו. ור"מ מפרש דאם מכר שיהיה לו לצמיתות דהיינו לנכרי לא תהא מכורה:

כתב יד א ר' חונא רובא דצפורין עד ר' זעירא אמר קומי צ"ל למטה קודם ועוד מן הדא דא"ר זעירא:

כתב יד א ר' זעירא אמר קומי עד והא תנינן צ"ל למטה קודם ר' יונה ור' סימון וה"פ דמקשי על ר"מ והתנינן לוקח ומביא בכורים מפני תקון העולם. פי' היינו כשמכר שדהו לגוי:

ויביא בכורים דבר תורה. פי' אי אמרת אין קנין הרי היא כו' כמו שעדיין לא מכר וא"כ צריך להביא בכורים ד"ת:

ומשני ר' זעירא אמר קומי ר' אבוהו אע"ג כו'. מודה הוא דיש לו קנין נכסים:

א"ר בא ואוכל פירות. פי' וא"כ לא הוי כמו שלא מכר עדיין דלענין זה יש לו קנין שיהא יוצא משל ישראל אלא שאינו יכול לפוטרו מן המעשרות ולפיכך א"צ להביא בכורים אלא מפני תקון העולם:

כתב יד ב ויביא בכורים דבר תורה. לר"מ פריך דאמר אין קנין לגוי וה"ה כמו שלא מכר ומחויב להביא דבר תורה:

ומשני ר' זעירא אמר קומי ר' אבהו כו':

א"ר בא אוכל פירות. ולפיכך אינו מביא בכורים אלא מתקון העולם:

כתב יד א ר' יונה ור' סימון כו'. ונותן לשבט ונוטל דמים מן השבט. פי' דכיון שנגמרו ברשות נכרי אינו נותן לכהן אלא משום מראית עין:

והלוקח פירות מחוברין מן הגוי. פי' אף לר"ש דסבר יש קנין מודה הוא שהוא מפריש מעשרותיו מהלכה ולכך אינו נוטל דמים מן השבט:

מה טעם. פי' על פירות תלושין שנוטל דמים מן השבט: ומייתי קרא כי תקחו מאת בני ישראל מאת בני ישראל אתה מוציא ואין אתה מוציא מיד הלוקח מן הגוי:

ומכירי כהונה. היינו שנתן לכהן דמים תחלה כדי שיקח אחר כך התרומות והמעשרות שלו לעצמו עד סך המעות שנתן להם:

כתב יד ב ונותן לשבט ונוטל דמים מן השבט. כיון שנגמרו ברשות נכרי אין נותן לכהן אלא מפני מראית עין אבל הלוקח מחוברין מן הגוי אף לר"ש דאמר יש קנין מודה שהוא מפריש מהלכה ולכן אינו נוטל דמים מן השבט:

מיד מכירי כהונה ולויה. היינו הנותן דמים לכהן תחלה כדי ליקח אחר כך התרומות ומעשרות שלו לעצמו עד כפי סך המעות:

כתב יד א על הר המלך לפוטרו מן המעשרות. פי' לפי שהיה בהן רוב כותים והיו סוברים שלמ"ד יש קנין פטור מן המעשרות לגמרי או שמא על הלוקח שם פירות תלושין רצה להתירו דהיינו שיהא נוטל דמים מן השבט:

אמרו יבוא ר' הושעיא כו':

כתב יד א ה"ג ר"מ ור"ש הלכה כר"ש ר"מ ור"י הלכה כר' יהודא. פי' וכל שכן ר' מאיר אצל שניהם דאין הלכה כר"מ ולמה פסק הלכה כר"ש:

ומשני אלא בגין דתניא כו':

צא ולוקחם מן הגוי ועשר עליהן. פי' אלמא דסבר פירות של גוי הוי טבל מדאורייתא ואין קנין מדמעשרין מיניה על של ישראל:

ותני עלה ר"י ור"ש אומרים יש קנין כו'. ואם כן אסור לעשר מהן על אותן הטבל ואם כן ר"ט נמי פליג עלייהו בהא והו"א דהוי ר"מ ור"ט תרי לגבי תרי אצל ר"י ור"ש:

לפום כן כו':

כאן צ"ל ר' הונא רובה דצפורן עד ר' זעירא אמר קומי ר' אבהו:

כתב יד ב ר"מ ור"ש הלכה כר"ש. ור"מ ור"י הלכה כר"י. וכל שכן ר' מאיר לגבי ר"י ור"ש דאין הלכה כר"מ ול"ל למימר הלכה כר"ש. ומשני אלא בגין דתני כו':

וא"ל צא ולוקחם מן הגוי ועשר עליה. אלמא דר"ט נמי ס"ל אין קנין:

כתב יד א ועוד מן הדא. פי' מן הדא נמי מוכח דהלכה כר"ש כמו שאפרש:

מאן יעבוד דא אלא אבוך. פי' שמשבח ליה שעשה דבר הגון כזה:

ומקשי מחלפא שיטתיה דריב"ל כו'. פי' דהכא משמע דסבר שאין קנין דהא מצריך ליתן לו מעשרות ולעיל אמר שנוטל דמים מן השבט והכא משמע בלא נטילת דמים דאם היה מצריך ליתן דמים מאי רבותא:

ומשני ר' סימון לא אמר כן כו' ליתן אלו דאבוך. פי' שהוא פליג וסבר שאין ליתן המעשרות לכהן בלא נתינת דמים אלמא דריב"ל סבר דהל' כר"ש וזהו הא דאמר לעיל ועוד מן הדא כו':

כתב יד ב ועוד מן הדא. מוכח נמי דהלכה כר"ש כמו שמפרש והולך:

והכא הוא אמר הכין. דהכא משמע בלא נטילת דמים דאם היה מצריך ליתן דמים מאי רבותא:

לית אילין דאבוך. שהוא פליג וסובר שאין ליתן המעשרות לכהן בלא נתינת דמים אלמא דריב"ל סבר הלכה כר"ש וזה שכתב לעיל ועוד מן הדא:

כתב יד א ג' שהן מעשרין שלא ברשות זה שנתערב טבלו בחולין. פי' לפי שזכות הוא לו שהרי צריך ליקח טבל ולעשר עליו ואין מוכרין טבל לעם הארץ אפילו הוא לצורך לכך ניחא ליה שיעשר עליו אחר ממקום אחר:

וזה שלקח בח"ל וזה שלקח [מפסקיה] של כותים . פי' דבשניהם הוא נוטל דמים ואם כן לפ"ז אין היזק לבעל הבית במה שעשה זה תרומה וכן איתא לעיל דתרומות חו"ל נוטל דמים מן השבט:

ה"ג זאת אומרת שנוטל דמים מן השבט דאם אתה אומר שאינו נוטל דמים מן השבט הרי שלא ברשות תרם. פי' דמייתי מכאן נמי ראיה דריב"ל סבר כר"ש שהוא נוטל דמים כו':

כתב יד ב זה שנתערב טבלו בחולין. וקשה לי' ליקח טבל דאין מוכרין טבל לע"ה לכן ניחא ליה שיעשר עליו אחר ממקום אחר:

וזה שלוקח מחוץ לארץ וזה שלוקח מפסקי' של נכרים. דבשניהם הוא נוטל דמים מן השבט ואין הפסד לבעה"ב במה שזה הפריש תרומה:

את אמרת שאינו נוטל דמים מן השבט. הרי שלא ברשות תרם ומכאן נמי ראיה דריב"ל סבר כר"ש שהוא ניטל דמים כו':

כתב יד א טעמא דר"א. פי' שאוסר משל כותים על של כותים היינו כשם [שעשו] פירות א"י דמאי אחר רובן. פי' לפי שרובן ישראל ופירות ישראל הוי דמאי משום דרוב ישראל אין מפרישין אלא תרומה גדולה ואפילו הכי אין תורמין ומעשרין מזה על זה ולא אזלינן לענין זה בתר רוב אלא דחיישינן שמא אחד עישר ואחד לא עישר:

כן עשו פירות כותי ודאי. פי' אף עשו פירות כותי ודאי משום דאזלינן אחר רובא ורוב כותים אין מעשרין אפ"ה לא אזלינן לענין זה בתר רובא דלימא דהוי ודאי גמור ומעשרין מזה ע"ז אלא חיישינן שמא אחד עישר ואחד לא עושר:

כתב יד ב טעמא דר"א. שאוסר של כותים על של כותים:

דמאי אחר רובן. ואף על פי כן אין תורמין מזה על זה משום חד דלא עישר הכי נמי פירות כותי ודאי דרוב כותים אין מעשרין ואעפ"כ אין תורמין מזה ע"ז משום חד דמעשר:

כתב יד א ה"ג עציץ שאינו נקוב עשו אותו ספק . פי' אי הוי כגדולי קרקע או לא ולהכי אזלינן לחומרא בכל גווני כדתנן במתני' מן הנקוב על כו' כצ"ל:

כתב יד ב ה"ג עציץ שאינו נקוב עשו אותו ספק. אי הוי כגידולי קרקע ולכן אזלינן לחומרא בכל גווני כמ"ש במתני' מן הנקוב על כו':

כתב יד א ה"ג ויאמר אף מן הדמאי על הדמאי כן. פי' כמו שאנו חוששים מן [הודאי] (הדמאי) על הדמאי שמא הוא מן הפטור על החיוב דקתני תרומה ויחזור ויתרום ה"נ ניחוש שמא הוא מן החיוב על הפטור ונימא תרומה ולא תאכל כו' כמו כן מן [הדמאי] (הודאי) על הדמאי. ספק דימוע עד הפרק ט"ם וכצ"ל ספק תרומת [מעשר] של דמאי כספק דימוע ופטור מן הדמאי. פי' דהאי תרומת מעשר של דמאי שתרם מן הדמאי על הדמאי הוי ספק אי הוי תרומת מעשר שנתרמה על החיוב או דהוי כמו שהיה דהיינו שנתרמה על הפטור ולכך פטרו מדמאי מספק כמו ספק דמוע שפטרו מן הדמאי:

הדרן עלך פרק הלוקח מן חנחתום

כתב יד ב ויאמר אף מן הדמאי על הדמאי כצ"ל. פי' כדרך שחוששין שמא הוא מן הפטור על החיוב דקתני תרומה ויחזור ויתרום הכי נמי ניחוש שמא הוא מן החיוב על הפטור ונימא ג"כ תרומה ולא תאכל כו':

ת"מ של דמאי כספק דימוע ופטור מן הדמאי. דהאי שתרם מן הדמאי על הדמאי הוי ספק אי הוי תרומת מעשר שנתרמה על החיוב או שאינו אלא כמו שהיה שנתרמה על הפטור ולכך פטרו מדמאי מספק כמו ספק דימוע שפטרו מן הדמאי: