כתב יד א ה"ג תני החוכר שדה מן הכותי מעשר ונותן לו אם חזר הכותי ונתגייר או שמכר לישראל מעשר ונותן לו. רש"א תורם ונותן. פי' דכיון שנתגייר הוי כישראל ותורם:

מעשר ונותן לו. דאפילו מישראל ממשר:

כתב יד א ה"ג ותני כן המקכל שדה מן הגוי כו':

ה"ג שלא לתרום פירותיו אינו רשאי הא אם רצה תורם כו'. פי' אלמא דיכול ישראל להעשות שליח לגוי מדתורם פירותיו:

כתב יד א א"ר בא במאמין על ידו. פי' דאיירי שהנכרי מקיים תרומתו והוי כמו שהנכרי בעצמו תורם:

מה בין שוכר לחוכר החוכר בפירות. פי' שפוסק עמו ליתן לו כך וכך פירות לשנה דהוי פירות גדילין ברשותו ולהכי אין צריך לעשר:

כתב יד ב שלא לתרום אינו תורם הא אם רצה תורם. ומדתורם פירותיו של גוי אלמא דישראל יכול להעשות שליח לגוי:

במאמין על ידו. משני דמיירי שהנכרי מקיים תרומתו והוי כאלו הנכרי תורם בעצמו:

כתב יד א והשוכר במעות. פי' שחייב ליתן לו מעות ועכשיו כשנתן לו פירות הוי כמו שנותן לו הפירות בעד החוב שהוא חייב לו ולכך חייב דהוי כפורע חובו ממעשר:

המקבל למחצה כו'. עד כדון נכרי. כותי. פי' דבמקבל אין חילוק בין ישראל לנכרי וכותי אבל בחוכר יש חילוק דהיינו בישראל תורם ובנכרי מעשר מבעיא ליה בכותי מאי דינא:

כתב יד ב ה"ג תני החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו. אם חזר הנכרי ונתגייר או מכר לישראל מעשר ונותן לו. רש"א תורם ונותן. פי' כיון דנתגייר הוי כישראל ותורם:

[אמר נכדו הצעיר גם כאן תראה כי חיבורו זה הוא לו מהדורא קמא בנוסח אחר]:

שכר ממנו שדה. ואפילו נתגייר מעשר ונותן לו דאפילו מישראל מעשר:

החוכר בפירות. שפוסק ליתן להמחכיר כך וכך פירות והוי הפירות גדילין ברשותו לכן א"צ החוכר לעשר:

והשוכר והשוכר במעות שפוסק ליתן לו מעות וכשנותן לו פירות הוי כפורע חובו במעשר:

כתב יד א ה"ג בקבלה לגוי ולכותי אף עד שלא הניע לעונת המעשרות מעשר על ידו. פי' כשהגיע [עונת] המעשרות היה ברשות הגוי אפילו הכי צריך לעשר על ידו דקנסו כדי שלא יתן לגוי:

ולמי שאינו נאמן על המעשרות עד שלא באו לעונת המעשרות כו'. פי' דאז יש חילוק בין בא לעונת המעשרות ברשותו או לא אלמא דגוי וכותי כי הדדי נינהו והוא הדין גבי חוכר נמי אין חילוק בין גוי לכותי:

במקום שישראל מצויין. פירש דהוי ליה ליתן לישראל בקבלה במקום שאין ישראל מצוין מיבעיא ליה אי קנסו או לא:

שאל לרבי יוחנן כו'. פי' על מקום שאין ישראל מצויין אי קנסו או לא:

א"ל כו'. פי' אפילו אין ישראל מצויין אסור להשכיר לגוי:

שאל לריב"ל ושרא ליה מינה את שמע להשכיר כר' יוסי כצ"ל. פי' דמדשרי ריב"ל אלמא סבר שאינו אסור להשכיר אלא בתים ולא שדות דאית תנא דאוסר להשכיר לגוי אפילו אינו בית דירה כלל כמו שדות:

סבר ריב"ל מקום שאין ישראל מצוין כהדא סוריא צריכין לעשר על ידיהן או לא. פי'. דמיבעיא ליה אליבא דריב"ל אם התיר דוקא כשאין ישראל מצויין כלל אבל כשישראל מצויין כמו בסוריא שאינו מצוי הרבה ישראל מקרי מצויין וצריך לעשר על ידיהן או לא דאפי' כמו סוריא מקרי נמי אין מצויין:

ופשיט נשמעינה מן הדא ר' חגי כו'. פי' [עשתור] הוי כמו סוריא שאין ישראל הרבה מצויין אבל מצויין ישראל מעט ואפילי הכי התירו שלא לעשר על ידיהן:

ה"ג א"צ לעשר על ידיהן ועוד מן הדא כו'. ותיבת מינה את שמע להשכיר כר' יוסי מיותר כאן וצ"ל למעלה קודם סבר ריב"ל:

ה"ג והורין ליה להשכיר כר' יוסי לעשר על ידיהן שאינן מעשרין על ידיהן כו'. ותיבת הא מיותר:

כתב יד ב כותי נשמעינה מן הדא. דבחוכר מחלק בישראל תורם ובנכרי מעשר מבעי ליה בכותי מאי דינא:

ה"ג אע"פ שלא הגיע לעונת המעשרות. דמשהגיע עונת המעשרות היה ברשות הגוי אפילו הכי צריך לעשר משום קנס שלא יתן לגוי. אלמא דגוי וכותי כהדדי נינהו וה"ה בחוכר נמי אין חילוק בין גוי לכותי:

במקום שישראל מצוים. קנסוהו כדי שיתן לישראל בקבלה ובמקום שאין ישראל מצוים מבעי ליה אי קנסו או לא:

ה"ג מכא את שמע להשכיר כר' יוסי. מדשרי ריב"ל אלמא סבר שאינו אסור אלא שכירות בתים ולא שדות:

ה"ג כהדא סוריא צריכין לעשר. מבעי ליה הא דשרי ריב"ל מקום שאין ישראל מצויין היינו שאין מצויין כלל אבל כמו סוריא שנמצאו ישראל מעטים נקרא מצויין או לא:

נשמעינה מן הדא [אמר נכדו הצעיר לא ידע המעתיק לקרות והניח ריווח [לאחר תי' הדא] והנראה שצ"ל דבר עשתור הוי כמו סוריא שאינו מצוים ישראל כ"א מעט ואין צריך לעשר על ידיהם]:

כתב יד א קבל ממנו שדה לקצור בחיטין. פי' שקיבל ממנו שדה זרועה ליתן לו חטין ויקח לו בשכר קצירה חלק ממנה דהיינו מחצה או שליש או רביע:

ענבים לבצור כו'. מעשר ונותן לו. פי' אם קבל כן מן הגוי:

ומקשי איתא חמי עד שלא זרע חולק. פי' דאם קבל מן הגוי קודם שזרעה שגדל הכל ברשות ישראל קתני במתני' דחולק:

משזרע מעשר. פי' דהשתא שנזרעת ברשות הגוי מעשר ותיבת תורם צ"ל חולק:

ומשני ר' חנינא ה"ג שרה לקצור בשבלין. פי' ליתן לו חלקו כשהן עדין שבלים קודם גמר מלאכה:

ענבים לבצור כו'. לפיכך מניח כמו שהן. פי' שלא בא החיוב תרומה עדיין כשהיה בידו:

כתב יד ב קבל ממנו שדה לקצור בחיטים. קיבל מן הגוי שדה זרועה לקצור ויטול שכר הקצירה מחצה מהחיטין או שליש ורביע ושאר החיטין יתן להגוי מעשר ישראל החיטים ונותן לו לגוי:

עד שלא זרע חולק. דאם קיבל מן הגוי שדה קודם הזריעה וגדל הכל ברשות ישראל אמרינן דחולק והשתא שנזרעת ביד הגוי תאסר במעשר:

שדה לקצור בשבלין. שיתן לו חלקו בשבלין קודם גמר מלאכתן למעשרות לפיכך מניחן כמות שהוא:

כתב יד א שכר ממנו שדה פי' אפילו נתגייר:

הא מאותו המין כו'. פי' דדייק מדקתני בזמן שנתן לו מאותו השדה ומאותו המין אלמא דתלי דוקא בשניהם שיהא מאותו השדה ומאותו המין וכן קתני בהדיא במתני' אלא דניחא ליה למידק מרישא אף דקתני בסיפא בהדיא:

תני ר' חייא כו'. מעשר ונותן לו. פי' שאינו תלוי אלא באותו שדה דהיינו אם הוא מאותה שדה תורם ואם לאו מעשר בין שהוא מאותו המין או לא:

ה"ג מתני' כר' יהודה. פי' מה דדייק ממתני' היינו כר' יהודה דר"י אמר כן במתני' ומה דתני ר"ח כחכמים ופליג כצ"ל. פי' והיה צריך לומר דמה דתני ר"ח היינו כחכמים וע"ז אמר ופליג פי' מי פליגי חכמים אר' יהודה והא כל אימתי לפרש ומשני דבאמת לא פליגי אלא מתני' במקום שנהגו לעשות שעורין כפלים בחטין. פי' לפיכך יש חילוק בין אותו המין למין אחר כיון שחלוקין זה מזה הרבה וכיון שנותן לו בעד ט"ו סאה חטין ל' סאה שעורין נראה כפריעת חוב ומה דתני ר"ח כו':

ותיבת ופליגי אתינן מתני' במקום פלוני נהגו מיותר וצ"ל אלא מתניתין במקום שנהגו כו':

כתב יד ב הא מאותו המין שלא מאותו שדה. וכ"ה בהדיא במתני' אלא דניחא ליה למידק מרישא אף דקתני בסיפא:

בין באותו המין בין ממין אחר מעשר ונותן לו. ואין הדבר תלוי אלא אם הוא מאותו שדה או משדה אחרת:

ה"ג מתני' כר' יהודה מה דתני ר"ח כחכמים ופליג. הא דדייק לעיל ממתני' הא מאותו המין שלא מאותו השדה כו' הוא כר' יהודה דר' יהודה אמר כן במתני' ואם כן הא דתני ר"ח היינו כחכמים וע"ז אמר ופליג כלומר מי פליגי חכמים על ר' יהודה והא כל אימתי הוא לפרש:

מתני' במקום שנהגו לעשות שעורים כפליים כחיטים. משני לכן מחלק במתני' בין אותו המין למין אחר כיון שהוא נותן עבור סאה חיטים שני סאים שעורים נראה כפריעת חוב:

כתב יד א הכא את אומר תורם כו'. פי' דמקשי מפני מה במקבל אין חילוק בין ישראל לגוי ובחוכר חילקת דבישראל תורם ובנכרי מעשר:

ה"ג ולא תפשה מדת הדין בחוכר מישראל. פי' דמן הדין אפי' בחוכר מישראל היה צריך לעשר אלא שהקילו בכוכר מישראל:

כתב יד ב הכא את אמר תורם. מקשי מפני מה במקבל אינו מחלק בין ישראל לגוי ובמוכר הוא מחלק גבי ישראל תורם ובנכרי מעשר:

כתב יד א מתני' מסייעא לחברייא צ"ל לר' לא:

החוכר שדה מן הגוי צ"ל מן הישראל:

תורם ונותן לו כו'. ה"ג הא רבנן אמרין קנסו חכמים בחוכר מן הגוי כו' ורמ"א קנסו חכמים אף בחוכר מישראל ויש קנס בישראל. פי' אי תימא דטעמא דמעשר בחוכר מן הגוי משום קנס אם כן לר"מ צ"ל דאף בישראל קנסו וע"ז מקשי וכי יש קנס בישראל אלא כיני רבנן אמרין תפשה מדת הדין בחוכר מן הגוי ולא תפשה מדת הדין בחוכר מישראל ר' מאיר אומר אף תפשה מדת הדין בחוכר מישראל כצ"ל. פי' דהשתא דמן הדין הוא מעשר אלא דלרבנן הקילו ולר"מ לא הקילו שפיר:

מתני' מסייעא ליה לר' לא צ"ל לחברייא החוכר שדה כו':

אית בר נש דימר הדא מילתא. פי' דהקילו לו בחוכר מן הגוי יותר מדין תורה:

אלא כיני קנסו כו' רש"א אף לא קנסו חכמים בחוכר מן הגוי. פי' והעמידו על דין תורה:

לישראל אחר מותר צ"ל תורם. פי' הוא סיום הברייתא דלעיל ואתיא לרבנן דכשחזר הנכרי ונתגייר או מכרן לישראל לכ"ע תורם ומפריש הכא דהך סיפא ניחא בין למ"ד תפשה ובין למ"ד קנסו דלמ"ד תפשה הכא כיון שנתגייר או מכר לישראל הקילו ולמ"ד לא כנסו אלא בידו פי' כשהוא בידו של נכרי ולא כשמכרה לישראל או נתגייר:

כתב יד ב ולא תפסה מדת הדין בחוכר מישראל. דמן הדין אפילו מוכר מישראל צריך לעשר אלא שהקילו בחוכר מישראל:

ה"ג הא רבנן אמרין. קנסו חכמים בחוכר מן הגוי ור"מ אומר קנסו חכמים אף בחוכר מישראל ויש קנס מישראל. כלומר אי תימא טעמא דמוכר מן הגוי מעשר משום קנס א"כ לר"מ אף בישראל קנסו וכי יש קנס בישראל:

ה"ג ר' מאיר אומר אף תפשה מדת הדין בחוכר מישראל. דהשתא הוא מעשר מן הדין אלא דלרבנן הקילו ולר' מאיר לא הקילו:

איתי בר נש מיימר הדא מילתא. דבמוכר מן הגוי הקילו יותר מדין התורה:

ומשני אלא כיני קנסו חכמים. דאין זה אלא משוס קנם ורש"א אף לא קנסו והעמידו על דין תורה:

כתב יד א ה"ג לא קנסו אלא בידו. מן המסיקין שנו. פי' האי המקבל שדה אבותיו היינו שנגזל מאבותיו לפיכך קנסו אותו כדי שיפדה אותו כי לא יניח אותו ביד הכותי מחמת חביבת שדה אבותיו:

כתב יד ב מ"ד תפסה ניחא. מפרש דהאי סיומא דברייתא דלעיל שנתגייר או מכר לישראל הקילו ולמ"ד לא קנסו אלא בידו היינו כשהוא בידו של נכרי ולא כשמכרה לישראל או שנתגייר:

מן ניחא בין למ"ד תפסה ובין למ"ד קנסו דלמ"ד תפסה הכא כיון המסיקין שנו. האי המקבל שדה אבותיו היינו שנגזל מאבותיו יקנסו אותו שיעשר כדי שיפדה אותה ומחמת חביבות שדה אבותיו לא יניח ביד הכותי:

(שם) ה"ג אוף הכא סתמא נעשה כאומר. וז"ש במתני' שע"מ כן באו ושניהם ידעו מזה הוי כאלו התנו:

כתב יד א מתיבין כו'. במה קנו. פי' דמקשי על מתני' דקתני שע"מ כן באו על זה מקשי שאפי' באו על מנת כי במאי קנו:

ה"ג אמר להם אין אתם מודים לי שאם התנו ביניהם שהמעשרות שלהן אפי' התנו במה קנה אלא נעשה כאומר תלוש מן הקרקע הזה שתקנה לך מעשרותיו אוף הכא נעשה כאומר תלוש מן הקרקע הזה (שתקח) [שתקנח] לך מעשרותיו. פי' כיון דעל מנת כן באו שניהם ידעו מזה הוי כאלו התנו:

כתב יד א חולקין במעשרות למינ צרכה כו'. פי' דרבנן סברי דאפילו מישראל חולקין במעשרות אלא דהכא אשמעינן דאפי' לר"א דאמר גבי ישראל המעשרות שלהן מודה הוא גבי כהן מכהן שחולקין כו':

מעשר שלהן צ"ל המעשרות שלהן:

כתב יד ב חולקין למעשרות למי נצרכה לר"א. דאילו לרבנן הא אמרי אפילו מישראל חולקין במעשרות אלא לר"א דאמר מישראל המעשרות שלהן מודה בכהן מכהן שחולקין:

או שלי ושלך מותר. דמה"ד המעשרות לבעלים וכשהכהן נותנן לישראל בעד טרחתו מותר:

כתב יד א או שלי ושלך מותר. פי' דמן הדין הוי המעשרות לבעלים דהיינו הכהן וכשהכהן נותן לישראל בעד טרחתו מותר:

ה"ג שלך מותר שלי אסור שלי ושלך אם קבלה ממנו כדרך המקבלין כו'. פי' דמן הדין בכהן שקבל שדה מישראל חולקין במעשרות ולפיכך כשנותן הכל לישראל מותר אבל אם נותן הכל לכהן הוי כמו כהן המסייע בבית הגרנות שהוא נותן לו המעשרות בעד טרחתו לפיכך אסור ואפי' בשלי ושלך אינו מותר אלא כשקיבלה ממנו כדרך המקבלין פי' שאינו נוטל בשביל הטרחא:

ומקשי בלא כך אין המעשרות שלהם. פי' הא מן הדין חולקין במעשרות ואמאי מחלק אם קבלה כו' כיון שהדין כן:

ומשני אלא כיני כצ"ל:

שלך שלי ושלך. פי' בין אם נותן הכל לישראל ובין כשחולקין מותר דהכהן אינו נוטל כ"א מדינו ול"ל שהוא מסייע בבית הגרנות שלו:

אם קבלה ממנו כדרך המקבלין כו'. פי' דהיינו כשהכל לכהן אז יש חילוק בין אם קבלה כי היכי דלא יהא הכהן מסייע בבית הגרנות:

כתב יד ב ה"ג שלי אסור ושלך מותר שלי ושלך אם קיבלה כו'. ממה"ד חולקין במעשרות לפיכך כשהכהן נותן הכל לישראל מותר אבל אם נותן הכל לכהן אסור דהוי ככהן המסייע בבית הגרנות כו' ואפילו בשלי ושלך אינו מותר אלא כשקבלה כדרך המקבלין שאינו נוטל כלל בשביל הטרחא:

בלא כך אין המעשרות שלהן. מקשי הא מן הדין חולקין במעשרות ואמאי מחלק אם קבלה כיון שהדין כן:

ומשני אלא כיני שלך שלי ושלך. בין אם נותן הכל לישראל ובין כשחולקין מותר דהכהן אינו נוטל כ"א מדינו ול"ל שהוא כמסייע בבית הגרנות:

שלי אם קבלה ממנו כדרך המקבלים. וכשהכל לכהן אז יש חילוק בין אם קיבלה וכו' [ללא קבלה וכו'] שלא יהא ככהן המסייע בבית הגרנות:

כתב יד א ה"ג המעשרות של זה אסור ישראל שקיבל שדה מישראל אמר ע"מ שאטלם אני ואתה ואתנם לזה מותר:

ומקשי ולא דא היא קדמיתא. פי' כיון דשניהם איירי בישראל שקיבל מישראל אמאי ברישא אסור וכאן מותר:

ומשני א"ר אחא קדמייתא בכהן. פי' ולפיכך אסור דהוי כמו מסייע בבית הגרנות כיון שנוטל הכל ונותנם למי שהוא רוצה:

א"ר יוסי הא דתימר מותר כו'. פי' ושניהם איירי בישראל שקיבל מישראל ואפילו הכי אסור כשלא קבלה ממנו כדרך המקבלים כו' כדמפרש שאין הישראל רשאי ליהנות מכח מעשרותיו שהוא נותן לכהן והכא הרי נהנה אם לא קבלה ממנו כו':

יתנם לכל מי שירצה. פי' להכי הוי שלו שמותר ליתן לאיזה שירצה אבל לא בטובה:

כתב יד ב ולא דא הוא קדמייתא. הא שניהם איירי בישראל קיבל מישראל:

ה"ג א"ר אחא קדמייתא בכהן. לפיכך אסור כיון דנוטל הכל ונותן למי שרוצה הוו כשמסייע בבית הגרנות:

א"ר יוסי הדא דתימר מותר. משני דשניהם איירי בישראל שקיבל מישראל וכשלא קיבלה כדרך המקבלים אסור דאין הישראל ראוי להנות מכח מעשרותיו שנותן לכהן והרי נהנה:

כתב יד א יטלו בע"כ פי' אלמא דנוטלן אף שלא בטובתו:

ומשני באומר אי אפשי כו'. פי' כיון שאינו רוצה כלל ליתן לכהן יתן בע"כ אבל כשרוצה ליתן לכהן יתן למי שירצה ואיכא למימר אפי' בטובתן:

ומייתי ראיה תדע כו'. הילך סלע זה כו'. פי' אלמא דמותר ליקח הסלע מישראל ליתן לפלוני כהן אלמא דמביא מעשרותיו בטובת הנאה:

ומשני פתר לה ברוצה ליתנו כו'. פי' דכיון דבלא זה היה נותן לו אלא דהשתא נותן לו כולו אינו ניכר הדבר ומותר ליקח סלע אבל אם לא היה נותן לו כלל בהא סבר ר' יוחנן דאסור ליתן לו בטובת הנאה:

כתב יד א ה"ג כהדא כהן לישראל מה ריב"ח אמר. פי' דהא חזינן דר' יוחנן אוסר אפילו אם ישראל נותן לישראל סלע כדי שיתן לבן בתו כהן והיכא דבלא"ה היה נותן לו אלא שהיה נותן לו חצי והוא נותן לו סלע כדי שיתן לו כולו מותר ה"ה לריב"ח שאסר בכהן ליתן לו סלע כדי שיתן לו המעשרות מותר הכהן ליתן לו סלע כיון שהוא נותן לו בלא זה חצי המעשרות ואינו ניכר מה שנותן לו שהוא בשביל המעות כמו בישראל לישראל לר' יוחנן או לא:

ולא אגיבון. פי' שלא השיבו כלום:

למה הוא אסור כו' אף ר' יוחנן כו'. פי' וכיון שאוסר מפני מראית עין בישראל לישראל ואפילו הכי כשאנו ניכר מותר הכי נמי לר"י בר"ח בכהן לישראל כשאינו ניכר מותר:

א"ר בון חילול קדשים יש כאן כו'. פי' ואם כן אפילו כשאינו ניכר אסור:

ועוד מן הדא. פי' מן הדא נמי שמעינן שאפילו אינו ניכר אסור דתני הכהנים כו':

כתב יד ב כהדא כהן לישראל מה ריב"ח אמר. כמו לר' יוחנן דאוסר אפילו בישראל נותן לישראל סלע כדי שיתן לבן בתו כהן וברוצה ליתנו לשניים מתיר ה"ה לריב"ח שאסור הכהן ליתן לו סלע כדי שיתן לו המעשרות מתיר ברוצה ליתנו לשניים או לא:

אוף ר' יוחנן אית ליה ישראל לישראל מפני מראית העין. ואפילו הכי ברוצה ליתנו לשניים שאינו ניכר מותר הכי נמי לריב"ח בכהן לישראל כשאינו ניכר מותר:

חילול קדשים יש כאן כו'. ואם כן אפילו כשאינו ניכר אסור ועוד מן הדא נמי שמעינן שאפילו אינו ניכר אסור דתני הכהנים:

כתב יד א הרי זה מקודשת אפילו ישראל. פי' אלמא דמותר הישראל ליתן מעשרותיו למי שירצה בטובת הנאה ולפיכך הוא מקודשת דהוי כמו דמים שלו דאם לא כן שאין לישראל בה אפילו טובת הנאה אמאי מקודשת:

ומשני פתר לה בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן. פי' דההיא ודאי שלו שמותר למוכרה וליטול הדמים שלו לעצמו:

כתב יד א המעשרות שלו. פי' דשיורי שיירי המעשר לעצמו:

ומיבעיא ליה מהו שימכרם לכהן. פי' אם יכול ישראל למכור מעשר שדותיו לכהן או לא:

ופשיט נשמעינה מן הדא כו':

והאיך אפשר עד כהן שמכר שדה לישראל מיותר. ואפשר דשייך למעלה (בדף כ"ו ע"א) אחר התנו במה קנו וכנ"ל אפילו התנו במה קנו. והאיך אפשר לאדם למכור מעשרות שדהו לחבירו:

וע"ז משני והאיך אפשר לאדם למכור אויר חורבתו לחבירו אלא תיפתר באומר תלכי מן החורבה הזה שתקנה לך אוירה והכי נמי באומר תלוש מן הקרקע הזה שתקנה לך מעשרותי אוף הכא סתמא נעשה כאומר תלוש מן הקרקע הזה שתקנה לך מעשרותי:

כתב יד א ואפילו ביורשין שאינן מד"ת. פי' נמי המעשרות שלהן כיון דאמר ליורשי מסתמא אכל יורשיו אמר בין שהן מד"ת או לא:

כתב יד ב ואפילו ביורשין שאינן מד"ת. נמי המעשרות שלהן כיון דאמר ליורשי על כל יורשיו אמר בין מד"ת או אינן מד"ת:

כתב יד א ה"ג שיהא המעשרות שלו כל זמן שהוא לפניו. פי' כל זמן שהוא לפניו המעשרות שלו:

מכרה לאחר אין לו במעשרות. המגרש את האשה והחזירה כו':

ה"ג מ"ד לכתובה ולתנאין יש לו במעשרות. פי' דהוי כמו שלא מכרה כלל:

מ"ד לכתובה ולא לתנאין אין לו במעשרות. גופה נעשית ישראלית אפילו הכי כיון שחזרה להיות כהנת דהיינו שנתארמלה הוי כלקחה והמעשר שלה וקשיא לר' חייא:

ומשני כאן שמשרה כו'. פירוש דהתם איירי שמכר השדה לאחר אלא שהתנה עמו שיהא המעשרות שלו כל זמן שהוא לפניו ולפיכך כשמכר לאחר שפסק זכותו מן השדה אף כשלקחה ממנו אחר כך אין לו במעשרות אבל הכא איירי שלא מכרה הכהנת שדה זו אלא שקבל ישראל ממנה ואם כן הוי כל שנה קבלה בפ"ע דהיינו כשהיא כהנת הוי כמו שקיבל ישראל מכהן וכשהיא ישראלית דהיינו שנשאת לישראל הוי כמו ישראל לישראל:

ומקשי והתני ר' חייא מכרה. פי' האי דינא גופא תני במכרה דהיינו שמכרה הכהנת את השדה לישראל שיהא המעשרות שלה ואחר כך נשאת לישראל שאינה ראויה למעשרות ואין המעשרות שלה ואחר כך נתארמלה דחזרה לתחילתה ומינה קשיא לר"ח דהא הוי דומיא דמכר לאחד וחזרה ולקחה הימנו:

ומשני תמן יצאה מרשות שניהן כו'. פי' דהתם איירי שהלוקח התנה עם המוכר שיהא המעשרות שלו כל זמן [שהוא] לפניו ומכר הלוקח דאין השדה השתא לא ברשות לוקח ולא הוו המעשרות ברשות מוכר אבל הכא אף שהכהנת מכרה ונשאת לישראל יצתה אותה השדה מרשות הכהנת ולכך אינו מחויב ליתן לה המעשרות כל זמן שהיא נשואה לישראל אבל עדיין היא ברשות הלוקח שלא יצאה ממנו מעולם ולפיכך כשנתארמלה שחזרה (לרשות) [להיות] כהנת חזרה לתחילתה וחייב הלוקח ליתן לה המעשרות:

כתב יד ב בין לתנאים יש לו במעשרות. דהוי כמו שלא מכרה כלל:

[אמר נכדו הצעיר הנראה שכצ"ל נשאת לישראל חולקין במעשרות דגופה נעשית ישראלית אפילו הכי כשנתארמלה וחזרה להיות כהנת הוי כלקחה והמעשרות שלה וקשיא לר' חייא]:

ומשני כאן שמכר כאן שקבל. דהתם איירי שמכר השדה לאחר אלא שהתנה עמו שיהא המעשרות שלו כ"ז שהוא לפניו לפיכך כשמכר לאחר פסק זכותו מן השדה אף כשחזר ולקחה ממנו אין לו עוד במעשרות אבל לא מכרה כהנת השדה אלא שישראל קבלה ממנה וכל שנה הוי קבלה בפ"ע כשהיא כהנת הוי כמו קיבל ישראל מכהן וכשהיא ישראלית היינו שנשאת לישראל הוי כמו קיבל ישראל מישראל:

תמן יצאת מרשות שניהם. דאין השדה השתא ברשות לוקח ולא המעשרות ברשות המוכר אבל בכהנת אף שנשאת לישראל ויצאתה השדה מרשות הכהנת אבל עדיין הוא ברשות הלוקח לכן כשנתארמלה חזרה לתחלתה וחייב הלוקח ליתן לה המעשר:

כתב יד א יכול הוא למחות בידו. פי' שהוא מפקיע מן המעשרות אבל כשאמר לו שיהא העשרות שלו לעולם יכול הוא ליקח בשאר השנים אי נמי כשהתנה עמו שיהא המעשרות שלו לעולם היינו טעמא שאינו יכול למחות בידו דא"כ לא יוכל ליזרע קנים לעולם אבל כשאמר לו ד' או ה' שנים יכול ליזרע אחר כך:

כתב יד ב לעולם אינו יכול למחות. דהא יוכל ליקח המעשרות בשארי השנים א"נ טעמא דאינו יכול למחות דא"כ לא יהיה יכול לזרוע קנים לעולם אבל כשאמר לו ד' וה' שנים יכול לזרוע אח"כ ישראל שמכר שדה לכהן כו' מותר. דגבי כהן הוי כשאר דמים שלו מותר ליתן המעשרות לכל מי שירצה:

כתב יד א על מנת שיהא המעשרות שלי כו'. דהיינו שהכהן יתן לישראל המעשרות מותר דכהן מותר ליתן המעשרות למי שירצה דהוי אצלו כשאר דמים שלו:

לעולם אסור. ומפרש טעמא שאין כהן עושה כהן. פי' דהוי כמו שהוא עושה אותו כהן כיון שהוא נותן לו המעשרות לעולם והוי גנאי:

כאן זיכהו בדבר שהוא ברשותו. פי' שהמעשרות אצל הכהן וזכה בהן לפיכך מותר ליתן אפילו לישראל אבל כשמכר השדה לישראל שהמעשר הוא אצל ישראל ואין הכהן עצמו זוכה בהן לפיכך אינו יכול לזכות נמי לישראל:

כתב יד ב כאן שזיכהו בדבר שהוא ברשותו. שהמעשרות ברשות הכהן והוא זוכה בהן לכן מותר ליתן אפילו לישראל אבל כשהכהן מכר לישראל המעשר הוא ברשות ישראל ואין הוא עצמו זוכה בהן עדיין ואיך יכול לזכות זה להישראל:

כתב יד ב בגמ' ה"ג צריך הקרתני לעלות. (מוחק תיבת יכול) שאין מוכרין מ"ש ואפילו אם יסדה אותן צריך להעלות הדמים לירושלים:

כתב יד א ה"ג ברם הכא צריך הקרתני לעלות וכו'. פי' לפי שאין מוכרין מעשר שני ואם יפדה אותן צריך להוליך המעות:

כתב יד א מעתה אין יסבור מיותר וכצ"ל ר' יהודא כחכמים דאי כר' אליעזר האמר המעשרות שלהן שעל מנת כן באו. פי' ואפילו בכהן מישראל והאיך אמר הכא ישראל שקבל מכהן ומלוי משמע דוקא בכה"ג ולא בכהן מישראל:

וע"ז אמר והכא כהן ולוי כו':

כתב יד א ה"ג והשוכר באחריות הנותן:

כתב יד א ה"ג אמר לו המעשרות שלי פחתו או הותירו שלך. פי' שהכהן התנה עם ישראל שיתן לו המעשרות ופחת או הותיר לישראל בעד טרחתו לפיכך מותר שאין הכהן עושה לו מאומה בעד המעשר שנותן לו ואין בזה משום מסייע בבית הגרנות וגם משום ריבית אין בו כיון שאין הישראל יכול ליקח מעות ליתן לאיזה כהן שירצה שהרי טובת הנאה אסור לישראל לפיכך אין בזה משום ריבית:

ישראל שנתן מעות לכהן כו'. פי' דכיון שהכהן נושא ונותן במעות ישראל בעד המעשרות הוי כמסייע ולכך אסור עד שיקבל כדרך המקבלין:

ה"ג זיתים ששים לוג טבל אמר לו פי' הכהן תנם לי כו':

במרויח לו. פי' שאינו נותן לו תיכף אלא בשכר המתנה הוא נותן לו המעשרות לפיכך אסור משום ריבית מה שנותן לישראל חצי מעשרות:

ומשום בזיון קדשים פי' מה שנושא ונותן במעשרות ולא דמי למאי דאמרינן לעיל כשהכהן נוטל המעשרות שאין בזה משום ריבית דהתם שהישראל נותן לכהן דאין זה נחשב דמים כלל לכהן אבל כשהכהן נותן לישראל דהוי אצלו כשאר דמים לפיכך הוי ריבית כשמרויח לו:

כתב יד ב ה"ג והמעשרות שלי מותר. דהא הכהן אינו עושה מאומה לישראל בשביל המעשרות שנותן לו ואין בזה משום כהן המסייע כו' וגם אין בזה משום רבית דהא הישראל אינו רשאי ליקח מעות כדי ליתן לאיזה כהן שהרי טובת הנאה אסור לישראל:

ישראל שנתן מעות לכהן. הוי כמסייע בבית הגרנות לכך אסור עד שיקבל כדרך המקבלין:

כאן במרויח לו. הזמן שאינו נותן לו מיד ונמצא בשכר כמתנת מעות נותן לו המעשרות והוי רבית אבל מישראל לכהן והכהן נוטל המעשרות לא הוי רבית דאין זה נחשב דמים לכהן:

כתב יד א ה"ג טעמא דבית הלל אני אומר שיאכל עטונין. פי' בלא הכשר:

ומקשי וכי דרך בנ"א לאכול עטונין:

ומשני ע"י עילה. פי' כדמפרש גבי פרה חורשת שמתיר למכור בשביעית שאני תולה שהוא קונה אותה לשחיטה אף שאין דרכו בכך:

ה"ג תורא רדיא אלא ע"י עילה:

אף שיודע שאינו עושה אותו בטהרה. פי' דתלינן שיאכל אותו קליות וזה דרכו בכך לפיכך לא פליגי כלל:

כתב יד א ה"ג שוין שאין מוכרין עביט של ענבים כו'. ותיבות גדיש של חיטין מיותר:

ה"ג ועביט של ענבים לא תורה היא ודכוותה מעטן של זיתים תורה היא לית הדא פליגי כו'. פי' דהא ודאי הא דאין מוכרין עביט של ענבים היינו מן התורה שהרי משקה של ענבים מכשירין מן התורה. ודכוותיה מעטן של זיתים כו' פי' מדתני שניהם כאחד משמע ששניהם שוים שמכשירין מן התורה ועל זה אמרו לית הדא פליג על הדא דר"י דר"י אמר כשם שקטן חומרן. פי' קטן שנמצא בצד העיסה שתכמים מטמאים אינו אלא מכח חומרא שמן הדין היה מעמיד עיסה על חזקתו כך מעטן של זיתים וסבר הגמרא דקאי על הא דמשקה היוצא ממעטן של מכשירין אינו אלא מדרבנן:

ומשני ר' חזקיה אמר בשם ר' ירמיה מה פלגין בחיבורין. פי' הא דאמר ר"י שאינו מן התורה היינו לענין חבורין דהיינו שאין המשקה היוצא מן הזיתים מחברין דקתני במתני' אם נגמרה מלאכתן נפלו עליהן משקין טמאין טימאן פי' בכולו דהוה חיבור על זה אמר שאינו תורה:

הא הכשירן תורה. פי' דמה שיוצא ממעטן של זיתים מכשיר מן התורה:

ומפרש טעמא לפי שבכל מקום נשוך חיבור. פי' בעיסה אינו חיבור אלא אם כן הוא נשוך:

אבל מעוך כלומר שנדבקין זה אצל זה אבל לא נשוך דהיינו שאם מפריד האחד אינו נפרד מחבירו כלום ואפילו הכי הוי חבור מחמת המשקה שמחברן על זה אמר שאינו מן התורה אבל הכשירן מן התורה:

ה"ג אמר ליה אין א"ר מני אפילו הכשרן הן חומרין. פי' אפילו מה שמכשירין המשקה של הזיתים אינו אלא חומרין ולא מן התורה:

ומקשי מהאי ברייתא ושוין שאין מוכרין עביט של ענבים ומעטן של זיתים כו'. פי' משמע ששניהם שוין כמו שעביט מוכשר מן התורה אף מעטן כן וקשיא לר' מנא דאמר גבי מעטן שהכשירן חומרן:

ומשני מאי פריך תיפתר כר"מ. פי' האי ברייתא דתני מעטן של זיתים בהדי עביט של ענבים דהוי תורה אתיא כר"מ דאמר המוהל כמשקה ולפיכך הן מוכשרין מן התורה אבל לרבנן דאמרו שאינו כמשקה אינן מוכשרין אלא מדרבנן ור' מני דאמר הכשרן הן חומרין היינו אליבא דרבנן:

כתב יד ב (דף כ"ח ע"א) גדיש של חטין. מיותר:

[אמר נכדו הצעיר. בתוך הירושלמי גרר על המחק ומקים כבפנים]:

כתב יד א ה"ג טעמא דב"ש אין דרך חבר להיות [מוכר] אלא במעשר כו'. פי' דקשיא ליה על בית שמאי אמאי אינו מזכיר כלל מעשר דהיינו שלא ימכור אלא לחבר ולמעשר ע"ז אמר דסתם חבר הוא מעשר לפיכך לא הזכיר:

כתב יד ב ה"ג טעמא דב"ש אין דרך חבר להיות [מוכר] אלא המעשר. משום דקשיא ליה לב"ש למה לא אמר לחבר ולמעשר ומשני דחבר ודאי הוא מעשר לפיכך לא הזכירו:

כתב יד א ה"ג וחלקו בכ"מ שהוא וחצי חלקו שביד חבירו משלו דמאי. פי' כיון דאמרינן שאין ברירה לכך אמרינן שמה שבידו הוא החצי משלו וחצי משל חבירו ומה שביד חבירו גם כן החצי של חבירו וחצי שלו ולכך צריך לתקן מה שבידו ודאי והחצי שביד חבירו משלו דמאי ומזה מוכיח ר"א דאתיא כרבי מאיר דקשיא אמאי צריך לתקן דמאי הרי הוא נתן לו במדה גסה שהרי נתן לו כל החלק שלו בבת אחת אלא ודאי דאתיא כרבי מאיר דלא התירו למכור אלא לסיטון. וזהו פי' הוא פתר לה כו' פי' דמכח שפתר לו כן הוכיח דאתיא כר"מ:

וע"ז מקשי ר' יונה מוכר ודאי ומתקן דמאי. פי' האיך יכול להיות דמה שמתקן דמאי קאי על החצי שלו שביד חבירו הרי הוא אצלו ודאי שהוא יודע ודאי שלא תיקן וכיון שאינו יכול להוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן צריך לתקן עליה ג"כ והאיך הוא מתקן דמאי כיון שהוא יודע שהוא ודאי וע"ז אמר אין לך כו'. פירש דהשתא מצי לאוקמי אפי' כרבנן והא דמתקן מה שביד חבירו משלו אף שמכר במדה גסה היינו לפי שהוא ודאי:

וה"פ המעשר מעשר שלו ודאי היינו החצי שבידו וחצי שביד חבירו משלו וחצי חלקו שבידו משל חבירו דמאי. פי' לפי שאינו יודע אם תיקן חבירו או לא:

וה"ג וחלקו בכל מקום שהוא וחצי חלקו שבידו משל חבירו דמאי:

כתב יד ב ה"ג אלא לסיטון בלבד הוא פתר לה. ממשמע שפתר לו כן מוכיח דאית כר"מ:

המעשר מעשר את שלו ודאי. היינו החצי שבידו וחצי שביד חבירו משלו:

וחצי חלקו שבידו משל חבירו דמאי. לפי שאינו יודע אם תיקן חבירו או לא:

כתב יד א ה"ג כטבל וכמעשר מעורבין זה בזה. פי' שאין ברירה וחלקו של גוי פטור ושל ישראל חייב ובכל מעט אמרינן דחציה של גוי וחציה של ישראל היא:

דברי רבי רשב"ג [אומר] חלקו של ישראל כו' פי' דיש ברירה כו':

ה"ג אבל אם חלקה עומרין. פי' היינו אחר שקצרה אף רשב"ג מודי לרבי שכל קלח וקלח של שותפות הן. פי' דאז אמרינן שמא נתערב חלקו של גוי עם של ישראל:

ה"ג א"ר יונה כו' מה פליגין כשחלקו עומרין אבל כשחלקו גדיש. דהיינו אחר עומרין אף רשב"ג מודה לרבי:

ומקשי ע"ד דר' יונה מה בין גדיש ומה בין עומרין. פי' כיון ששניהם איירי בתלוש מ"מ בגדיש מודים יותר מבעמרים:

ומשני בקוצר כל שהוא ומניח לפניו. פי' האי עומרין איירי שאינו מזיז ממקומן כלל אלא כ"ש שקצר הניח לפניו במקומו שאינו מתערב כלל לפיכך הוי כמו קמה:

ה"ג האחין השותפין מחלוקת רבי ורשב"ג האחין השותפין לא לחלק הן. פי' דודאי מעיקרא לחילוק עומדין ואפ"ה פליגי:

כתב יד ב ה"ג אבל אם חלקו עומרין אף רשב"ג מודה. [אמר נכדו הצעיר סביב הירושלמי היה נ"ב ונגרר הכתב והמחק]:

ה"ג מה פליגי כשחלקו עומרין אבל כשחלקו גדיש אף רשב"ג כו'. [אמר נכדו הצעיר ה"נ נגרר ההגהה כנ"ל]:

בקוצר כל שהוא ומניח לפניו. שאינו מזיזן ממקומן כלל אלא כל שהוא שקצר הניחו לפניו במקומו ולא התערב כלל והוי כמו הקמה:

[אמר נכדו הצעיר גם זה לפי המהדורא קמא כו']:

כתב יד א דמי ע"ז. פי' היינו מה שנפל לו מאביו דמים שהיה יודע שהן דמי ע"ז היה משליך לים המלח:

דמי חלקו של ע"ז. פי' אותו החלק שנטל כנגד ע"ז לא רצה להנות ממנו והוליך לים המלח:

ע"ז עצמה הוליך לים המלח, פי' שנתן כנגד הע"ז לאחיו כדי שיפול הע"ז לחלקו והוליך לים המלח:

ומפרש טעמא בשביל לעקור ע"ז. פי' שלא היה צריך לכך אלא שרצה לעקור ע"ז מבית אביו כו' ותיבת אלא מיותר:

כתב יד ב דמי עבודה זרה. דמים שהיה יודע שהן דמי ע"ז ביד אביו:

דמי חלקו של ע"ז. דמים שנטל כנגד חלקו של ע"ז:

ע"ז עצמה. נתן לאחיו דמי חלקו של ע"ז ונטל הע"ז לחלקו כדי להוליכה לים כמלח ומפרש לא שהיה צריך לכך אלא שרצה לעקור ע"ז מבית אביו:

כתב יד א ע"ה שאמר לחבר כו'. כל המתני' צ"ל למטה קודם מתני' דר"י היא:

כתב יד א תמן תנינן נאמנין כו'. וכא את אומר הכין. פי' שאם ידוע שיש לו שדה בסוריא אינו נאמן:

ומשני תמן שתיקתו פטור ברם הכא שתיקתו חייב. פי' דהתם גבי לקט הוי שתיקתו דהיינו אפילו שתק ולא אמר ליה ולא מידי נמי בחזקת פטור הן דאמרינן מסתמא הן של לקט אבל הכא כשיש לו שדה בסוריא דאמרינן מסתמא מאותו השדה הוא וחייב במעשר והוי שתיקתו חייב ולפיכך אינו נאמן:

ה"ג ותני כן את ששתיקתו פטור נאמן אף להקל שתיקתו להחמיר ופירושו להקל אינו נאמן:

כתב יד ב והכא את אמרת הכין. הכא במתני' אמרת אם ידוע שיש לו שדה בסוריא אינו נאמן:

כתב יד א ה"ג פירות עזיקה הן פירות ערלה הן נטע דבעי הן אינו נאמן. פי' דאמרינן שהוא אומר כן להשביח מקחו דהיינו שהן מאילנות הנטועין מקרוב שפירותיהן משובחין מאוד:

מגוי פלוני הביאותים. פי' שאמר שהגוי פלוני [הביא] הפירות הללו ואנו יודעין שהפירות של אותו הגוי הן של ערלה:

נאמן להחמיר כו' וחכמים אומרים כו' ט"ס וצ"ל רשב"ג אמר דברי הגוי כו':

ה"ג ר' יודן בעי היה מסיח לפי תומו. פי' אם נאמן במסל"ת או לא:

ה"ג ר' יודן בעי כותי כגוי. פי' אם כותי כגוי או לא:

ופשיט איתפלגון כו':

מתני' פי' דקתני לוקח סתם ופטור כר' יוסי:

כתב יד ב ה"ג אינו נאמן שמשביח מקחו. דאילנות הנטועין מקרוב פירותיהן משובחין:

מגוי פלוני הביאותים. ואנו יודעין שהפירות של הגוי הן של ערלה:

ר' יודן בעי. אם נאמן במסיח לפי תומו אם לא:

ר' יודן בעי אם כותי הוא כגוי אם לא:

כתב יד א שיהא רוב מכנסו שלו. פי' אז אמרינן שמסתמא הן משלו ואם אמר מעושרין הן אינו נאמן דהוי שתיקתו להחמיר אבל אם אין רוב מכנסו משלו לא הוי שתיקתו להחמיר ונאמן:

כתב יד א אני אומר מן השוק לקח. פי' ולא חיישינן שמא לקח מן השדה שהוא אריס בה דמסתמא לא יקח שלא מדעת בעה"ב:

ה"ג לא סוף דבר כשאין לאריס מאותו המין בתוך שדהו. פי' דלא חיישינן שיקח מפירות בעל הבית שלא ברשותו:

אלא אפילו יש לאריס מאותו המין בתוך שדהו מכיון כו'. פי' דלא חיישינן שיקח האריס אפילו מחלקו בלא רשות בעל הבית ולכך תלינן שמן השוק לקח כיון שאותו המין מצוי בשוק:

כתב יד ב אני אומר מן השוק לקח. ולא חיישינן שמא לקח מן השדה שהוא אריס בה דמסתמא לא יקח שלא מדעת בעה"ב:

כתב יד א דתני (ר' יוסי אומר) הלוקח סתם צריך לעשר דברי ר' יהודא ר' יוסי אומר אין צריך לעשר כצ"ל:

שלוחו הוא. פי' ופשיטא דפטור. פי' דהשתא מפרש האיך אומר לו עם הארץ:

ומסיק דאיירי בסתם פי' שע"ה א"ל סתם והוא לקח ג"כ סתם ופליג אם נתכוין המוכר לזכות ללוקח דהיינו השליח או לבעל המעות דהיינו העם הארץ:

וכא את אמרת הכין. פי' של שניהם לא ליהוי אלא של עם הארץ:

ומשני כאן ע"י מעותיו של זה כו'. פי' דהכא כשנתן א' יתירה לא מספקא לן דודאי נתן לשליח אלא דמספקא לן אם לא נתן אלא לשליח או שנתן גם כן לבעל המעות ואם כן ע"י מעותיו של זה וע"י רגליו של זה שניהן חולקין:

כתב יד ב מתני' דר' יוסי. הא דקתני לוקח סתם ופטור אתיא כר' יוסי:

מה אנן קיימין. בשעה שאומר הע"ה איך אמר לו:

כתב יד א ה"ג אם החליף את המעות צריך לעשר. פי' דהוי כמו שלקח במעות שלו ונותן להם שוודאי חייב לעשרן:

ואבדו חייב באחריותן. פי' ולפיכך הוי כשלו והוי כמו שלוקח בשבילו ונותן לעם הארץ דודאי צריך לעשר דהוי המעות אצלו כמלוה והוי כפורע חוב מדמאי:

כתב יד ב והחליפן ואבדו חייב באחריותן. וא"כ הוי כשלו דלכן צריך לעשר דהוי המעות אצלו כמלוה והוי כפורע חובו מדמאי:

כתב יד א שמואל אוסר במחליק בידו. פי' הא דקתני במתני' דאם אמר זה שלי וזה של חברי ונתערבו חייבת היינו כשמחליק בידו דחיישינן שמא נתן בעד שלו לחבירו אבל אם לא נתן לו החבר אלא שעם הארץ לקח מעצמו תלינן שנטל הככר שלקח בשבילו מתחלה כיון שלא נתן לו בידים:

והוא שנטל חלקו בסוף. פי' שנתן תחילה לעם הארץ אז חיישינן שמא נחלף אבל אם נטל חלקו מתחלה אמרינן מה שנשתייר הוא של עם הארץ ולפיכך אין צריך לעשר:

כתב יד א נותן לך נותן לך. תי' לך מיותר:

כתב יד ב פטרני. ולא איכפת ליה במה שיפטור אותו לכן לא הוי כמו לוקח ומה ששוקל בשבילו הוא שוקל:

אבל אם אמר נשקול הוי כשלוחו. ואם שקל יין נסך אסור:

כתב יד א פרשני פרשני צ"ל פטרני פטרני. פי' דכשאמר לו פטרני לא איכפת ליה במה יפטור אותו ולכך לא הוי כשלוחו ומה ששוקל בשבילו הוא ישוקל אבל אם אמר ישקול הוי כשלוחו ולפיכך אם שקל יין נסך אסור:

הדרן עלך פרק המקבל שדה