הגהות ובאורי רבינו אליהו ז"ל הגאון מווילנא על ירושלמי מסכת כלאים שנמצאו בכ"י עם הערות נכדו הג"מ יעקב משה ז"ל מסלאנים:

החיטים והזונין עד פעם שניה החיטין והזונין צ"ל למטה קודם אמר ר' בא בר זבדי וה"פ החטים והזונין אינן כלאים פי' דמקשי למה לי למתני:

וכי דבר שאינו אוכל הווינן מטעי לומר כלאים פי' הלא הזונין אינן אוכל והאיך איכא למטעי לומר כלאים:

ועוד מקשי החטין והזונין אינן כלאים משמע הא עם השעורים כלאים פי' דקשה טפי וכי דבר שאינו אוכל הוי כלאים. ומתני צ"ל לומר:

א"ר בא בר זבדי כר"א מיותר:

דתנינן תמן צ"ל תמן תנינן:

מה דרבנן צ"ל מה טעמא דרבנן:

בערביא השני מיותר:

ויבדקו אלא רבנן אמרין כצ"ל:

ולא ר' בא בר זבדי צ"ל ורבי בא בר זברי כר"א פי' בתמיה ולא כרבנן:

מעתה יהו כלאים עם החטים פי' זונין דסברי הואיל ומקומות מקיימין אותו ליונים הוי כמו אוכל והוי כלאים א"כ יהו כלאים אפי' עם החטין:

ומשני אלא כו':

ולא מעשרין מזה על זה עבר ותרם אין תרומתו תרומה. והוי ר' ירמיה מסתכל ביה פי' על מה שאמר דמתני' לא אתיא אלא כרבי ישמעאל כו':

א"ל מה את מסתכל בי פי' הא ודאי כרבי לא אתיא דלרבי אפי' עם החטין יהו כלאים דהא חטין וזונין גרע מיין וחומץ:

א"ל תמן למעשרות כאן לכלאים פי' דאפי' לרבי לא הוה שני מינין אלא לענין מעשרות ולא לכלאים:

א"ר יונה וכן כד הוה רבנן כו':

כיני מתניתא וכו' א"ר יונה וכו':

דברי חכמים. פי' דס"ל אינן כלאים משום דסבירא להו אדם נוטל מעה אחת מפיטמה של קישות ומעה אחת מפיטמה של אבטיח ונוטעה והיא נעשית מלפפון פי' וא"כ הוי מלפפון מין קישות ולפיכך אינו כלאים עם קישות:

ונוטעה עד מעה אחת מיותר:

ר' יהודה אומר עקרו כלאים פי' רבי יהודה דסבר דקישות ומלפפון כלאים היינו משום דסבר שעיקרו יצא מכלאים פי' מדבר שהוא כלאים עם קישות דהיינו מאבטיח ומתפוח:

הקישות והאבטיח מה אמר בה ר' יהודה פי' אי הוה כלאים לר' יהודה או גם ר"י מודה דלא הוי כלאים:

ומשני נשמעינה מן הדא כו':

הקישות והאבטיח צריכה פי' להכי תני בחד בבא כולהו לומר דר' יהודה פליג ואמר אפי' קישות ואבטיח הוי כלאים:

הסדיגרון צ"ל חסא דגורון. והוא פי' על חזרת גלים:

שמעון ברי' דרב אבי צ"ל שמעון בר בא:

יסיח לי מיותר:

כדתנן כרתי כרשי שדה קפלוטות:

מתני' דלא כר' נחמיה דתני בשם ר' נחמיה דלעת כו':

הלפס והנפוס מיותר:

ואין כלאים זה בזה מיותר:

מתני' פליגא על רב צ"ל מתני' מסייע לרב דתני אף הבכים התיב כו' פי' ואי אמרת זוגות א"כ אין לה זוג:

ומקשי התיר ר' יוסי צ"ל התיב ר' יוסי:

מה נפק וכו':

פטר מיותר:

יש מהן שהילכו בו אחר הפרי פי' להקל דהיכי דהפירות שוין לא הוי כלאים ויש מהן שהילכו אחר העלין פי' דהיכא דהעלין שוין אזלינן בתר העלין ולא הוי כלאים:

ומקשי הרי צנון ונפוץ הרי הפרי דומה והעלים דומין כו':

ומשני בזה הילכו אחר טעם הפרי פי' כיון דטעמם רחוק זה מזה מאוד לא הילכו בו כ"א אחר טעם הפרי והוי כלאים:

הא כלב עם כלב כופרי אינו כלאים פי' מדלא קתני במתני' הכלב וכלב כופרי כדקתני בסיפא הסוס והפרד הפרד והחמור אלא ודאי דכלב עם כלב כופרי אינו כלאים:

מתני' דלא כר"מ דר"מ אומר כלאים:

והשתא מפרש היכא משמע דלר"מ הוי כלאים אע"ג דר"מ אמר כלב מין בהמה כו'. פי' דרבנן סברי כלב מין חיה ור"מ סבר כלב מין בהמה ואע"ג דר"מ סבר כלב מין בהמה מודי בכלב כופרי דהוי מין חיה וא"כ הא כלב עם כלב כופרי על דעתיה [דר"מ]. פי' דהוי כמו שאר בהמה וחיה דהוי כלאים:

משנה שלימה שנה לנו רבי. פי' ולא צריכה לר' יוחנן:

א"ר יוסי צריכה להדא דבר דליה. פי' אע"ג דתנן במתני' דגבי עוף נוהג כלאים הוצרך בר דליה לפרש באיזה עוף הוי כלאים זה עם זה דהא גם בהמה תני תמן ופרשתינה הכא. כדי לידע איזו בהמה הוי כלאים זו עם זו וכן חיה תני התם ופרשתינה הכא כדי לידע איזה חיה הוי כלאים זו עם זו:

ועוף תניתה התם. ולא פירש הכא במתני' לידע איזו הוי כלאים זו עם זו להכי בא בר דליה לפרש תרנגול עם הפסיון כו':

הכא תמן הכא תמן. צ"ל להיפך תמן הכא תמן הכא:

א"ר יוסי ויאות. תי' ויאות מיותר וכצ"ל א"ר יוסי בא להודיעך כו'. פי' אע"ג דתני תמן דגבי עוף נהג כלאים בא ר' יוחנן להודיעך שעוף אסור בהרבעה ותיבת בכלאים ט"ס וכצ"ל בהרבעה:

א"ל עוד הן צ"ל אוף הן כתיב בהן למיניהן. פי' ואסור אף בחית הים להרביע:

הרי חית הים צ"ל הרי דגים שבים הרי כתיב בהן למיניהן מעתה יהו כלאים נוהג בהן. וזה פשיטא ליה דודאי אינו נוהג איסור הרבעה בדגים:

ומשני האי למינהו משום נהוג:

שייפין צ"ל שייטין:

ומזרעין מיותר:

מנין ת"ל תי' מנין מיותר:

חקים שחקקתי לאדם הראשון. פי' דר"א לטעמיה דסבר שאסור להרכיב אילני כלאים אפי' לבני נח שגם הם נאסרו מדכתיב בהו למיניהן משמע לי' שלאדם הזהיר כן:

ר' יוסי כו' חוקים שחקקתי בעולמי. פי' שלא ישנו את טבע העולם להוציא מין משאינו מינו:

ותי' משום משום ותי' בעולמי מעתה אסור מיותר:

וא"כ למה תי' א"כ מיותר:

אילני סרק מיותר:

אית תנא תני מבהמתך לא תרביע כלאים. פי' מדלא כתיב לא תרביע בהמתך כלאים אלא כתיב בהמתך תחילה למידרש לא תרביע כלאים אף בלא בהמתך והיינו אפי' עוף:

הרכיב אילן והרביע עוף. צ"ל הרביע בהמה והרביע עוף:

מ"ד מחוקותי תשמרו חייב שתים. פי' שתי מלקיות דהא איכא שני לאוין דהא הרבעת בהמה מבהמתך:

מ"ד מבהמתך אינו חייב אלא אחת. פי' דהא ליכא אלא לאו אחד על הרבעת בהמה ועל הרבעת עוף וכן כשהרכיב אילן והרביע עוף להיפך כדמפרש:

בשהרביע בהמה צ"ל בשהרכיב אילן:

ר' זבדי' חתניה דר' לוי בעי בלא כך. פי' בלא אילן בירק נמי יהא אסור לתחוב זמורה של גפן לתוך האבטיח משום עבודת הגפן:

ומשני תפתר בזורע חוץ לששה. שאינו אסור משום עבודת הגפן אפ"ה אסור משום אילן בירק:

ומקשי ואינו אסור משום זרעים תחת הגפן ומשני אלא א"ר יוסי במעמיק כו'. והשתא איכא לאוקמי אפי' בתוך ששה שמותר וכך היא הגי' ר' זבדי בר לוי בעי בלא כך אינו אסור משום עבודת הגפן תיפתר בזורע חוץ לששה ואינו אסור משום זרעים תחת הגפן אלא אר"י תיפתר במעמיק כו':

מה אנן קיימין עד תני ר' חייא. ט"ס וכצ"ל מה אנן קיימין אי משום כלאי זרעים. פי' להכי תני לפת וצנונות משום דהוי כלאים זה בזה ובא להשמיענו דאפ"ה מותר משום דלא חשיב זריעה והא לא קשיא אפי' שאר כל הדברים נמי דתני חדא וה"ה לאינך למה לי גפן כיון דבלא גפן נמי שמעי' דלא הוי זריעה מדלא הוי כלאים:

אי משום כלאי הכרם. פי' לעולם לפת וצנונות לא הוי כלאים כדפי' לעיל הלפת והצנונות הילכו בו אחר העלין פי' לקולא ולהכי תני גפן לאשמועינן דאע"ג דהוי כלאים בכרם מותר משום דלא חשיב זריעה:

למה לי לפת וצנונית. פי' הא בחדא נמי שמעינן מאי דלא [מדלא] הוי כלאים בכרם מותר אלמא דלא חשוב זריעה:

אי תימא או לפת או צנונית. פי' דבאמת בחדא סגי אלא דתני או הא או הא:

אפי' שאר כל הדברים נמי איכא למיתני אי או מאי דהוי כלאים בכרם כיון דנחית למנות אותן הדברים שכלאים בכרם:

ומשני לא תני לפת וצנונות אלא שאינו רוצה בהשרשתן (אבל שאר דברים אע"ג דהוי כלאים בכרם לא תני להו) כהדא דתני ר' חייא כו'. פי' דלא נחית למנות אלא אותן הדברים דהוי כלאים בכרם ואינו רוצה בהשרשתן אבל שאר דברים אע"ג דהוי כלאים בכרם לא תני להו משום שרוצה בהשרשתן ומייתי ראיה מדתני ר' חייא אגודות דודאי אינו רוצה בהשרשתן אלמא דאינו אסור משום שביעית דוקא אותן הדברים שאינו רוצה בהשרשתן להכי קתני במתני' נמי דוקא לפת וצנונות:

לית טעמא דלא. צ"ל לית טעמא אלא:

פגה שטמנה בטבל. צ"ל בתבן:

מפני הוא עושה צ"ל מפני שהוא עושה:

אתיא דר"א בן תדאי כר"ש. פי' הא דר"א מתיר אפי' באינן מגולין אתיא כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר משמע הא מקצתן מגולין אפי' רבנן מודו דמותר דלא הוי הטמנה:

שרגליו משוקעות בטיט שמותר לטלטלו. פירש משום דהוה טלטול מן הצד:

א"ר יוסי אף אנן נמי תנינא. פי' הא אף דרבנן מודו ברגליו משוקעות משום דהוה טלטול מן הצד כו' מדקתני במתני' ניטלין בשבת משמע דאתיא כר"ע:

אמר ר' יוסי בר בון דר"ש היא כו'. פי' לעולם רבנן אסרין אפי' מקצתן מגולין ומתני' דר"ש היא:

ומקשי והא תנינן שביעית. פי' האיך יכול לאוקמי מתני' כר"ש הא קתני במתני' שביעית:

אית לך למימר שביעית דר"ש כו'. פי' בתמיה:

והכא את אמרת הכין. פי' ובמתני' קתני אינו חושש משום שביעית משמע דאיכא למיחש לשביעית אלא משום דלא הי זריעה אינו חושש וא"כ ודאי לא אתיא כר"ש:

ומשני אע"ג דר"ש מתיר משום ספיחי שביעית אסור משום קדושת שביעית. פי' שאסור לעשות סחורה בהן וחייב לבער וא"כ לפ"ז איכא לאוקמי מתני' כר"ש והא דקתני במתני' דאינו חושש משום שביעית היינו לקדושת שביעית:

שני מינין צ"ל זרע שני מינין בבקעה שני מינין בחורבה ונפל אחד רחוק מחבירו ר' יוחנן אמר פטור. דלא הוי כלאים אא"כ הגדר חבשו:

ור"ל אמר חייב. פי' אע"ג דנפל א' רחוק מחבירו או שחילקן גדר אח"כ חייב כיון שהיה בידו בב"א לזרוע כא' כבר נתחייב בעודן בידו:

מודה ר"ל בזורע על גבי הים כו'. פי' אע"ג דסבר ר"ל דבעודן בידו נתחייבו היינו דוקא כשדעתו לזרוע במקום הראוי לזריעה ובמקום שיכול לפול כאחת סבר דחייב אפי' לא נפל כאחת אבל בזורע ע"ג הים דאינו ראוי לזרוע או על מנת לחלקן גדר דבודאי לא יהיה בבת אחת שפטור:

לענין שבת עד שתנוח. פי' אע"ג דסבר ר"ל דבעודן בודו נתחייבו מודה הוא לענין שבת דאינו חייב עד שתנוח ונפקא מינה אם קלטה אחר או קלטה כלב שפטור:

ה"ג בנתונים בתוך ששה מוקרחים בתוך שדה תבואה או מקפת גדר דאמר ר' יוחנן כו':

והתנינן רש"א כל הספיחין מותרין. וא"כ אפי' הוי זריעה ליכא למיחש לשביעית:

לא אפי' נחה ר' יהודה מתיר. פי' דאי הוה אוסר בנחה לא היה מתיר לכתחילה דהו"ל ליחוש דילמא תנוח ור"י מתיר משמע אפי' לכתחילה:

ומשני פתר ליה בשני גרעינין ר' יהודה מדמי לה לראש תור. פי' הא דקתני במתני' ר"י מתיר לא בזורע שני מינין אלא בשני גרעינין ולהכי מתיר ר"י משום דכשנחה הוי כמו ראש תור:

א"ר הילא רשב"ל כדעתיה כו'. פי' דקשה ליה אפי' הוי ראש תור יהא אסור דהא לרשב"ל מתחיל החיוב משהוציא מידו וראש תור לא הוי אלא משינוח וע"ז משני רשב"ל כדעתיה דאמר ראש תור הבא בחורבה מותר. פי' אפי' לא היה מתחילה אלא שאח"כ נעשה ראש תור מותר ולהכי מותר אף הכא דכשתנוח הוי ראש תור:

ה"ג פתר לה בשני גרעינין ר"י מדמי לה לראש תור א"ר חילא רשב"ל כו'. מעתה אפי' שני חיטין ושעורה. פי' יהא מותר משום דהוה ראש תור:

והתנינן עד שיהא כו'. משמע דשני חיטין ושעורה אסור וכן היא מיותר:

ומשני חטה מכאן כו'. פי' הא דאסור בשני חטין היינו בזו האופן:

א"ר מתנה הדא דתימר בשאין שם חורבה כו'. פי' מקום פטור בין גדר לחיטה הוא דאסור אבל אם היה כו':

הדרן עלך החטים והזונין: