אי משום זרעים באילן. פי' דאסור במבריך לזרוע על גבהי כשאין שם ג"ט משום זרעים באילן:

למה לי גפן. פי' למה לי למתני במתני' גפן הא אפי' בשאר אילנות אסור:

אי משום עבודה. פי' דבמבריך את הגפן אפילו אינו עפר על גבה ג"ט אין אסור משום זרעים באילן אלא משום עבודה ולהכי תני גפן דעבודה לא שייכא אלא גבי גפן והא דבעיא ג"ט עפר היינו כמו הרחקה:

וע"ז מקשי לתני ששה דהא עבודת גפן ששה טפחים:

ומשני כר' עקיבא, פי' דלא בעי הרחקה אלא שלשה:

ומקשי אין כר"ע אפי' מן הצד נמי. פי' אין תימר דמתני' איירי משום עבודת הגפן והעפר שע"ג הוי הרחקה כמו שהוא מרחיק מן הגפן וא"כ אמאי קתני במתני' דאם אין עפר על גבה לא יביא זרע עליה משמע הא מן הצד שפיר דמי ואמאי כיון דמשום עבודת הגפן אפי' מן הצד יהא אסור:

ומשני במבריך ליכא איסור אלא משום זרעים שע"ג דגפן אבל משום עבודת הגפן כיון שהוא טמון בארץ אינו אסור אפי' אין עפר על גבה שלשה טפחים וכן משום זרעים באילן:

אפי' מן הצד ניתני ג' ט"ס וצ"ל אפי' מן הצד נמי:

תמן הכא. צ"ל להיפך הכא תמן:

אין השרשים מהלכין מן הצד. פי' מדאינו אוסר לזרוע מן הצד משום זרעים על גבי הגפן:

מי רגלים ומי רגלים עד את המחרישה מיותר:

והוא שאין הראשון נראית. פי' הא דקתני במתני' בארכובה שאין מודדין אלא מעיקר השני היינו שאין הראשין נראה שכולו מכוסה בעפר:

אבל אם הראשין נראה נותן ששה טפחים לכאן כו'. שמודדין מן שניהם:

בינתים. חסר כאן וצ"ל תמן תנינן הנוטע שתי שורות אם אין בינתים שמונה אמות לא יביא זרע לשם זרע בינתים מהו ר' יוחנן אמר כו':

מה נפשך עד א"ר יוסי ט"ס וכצ"ל מה נפשך ברם גדול שנטע מטע ט"ז על ט"ז. פי אי איירי בכרם גדול א"כ מסתמא נטע ט"ז על ט"ז כדרך כרם גדול א"כ למה לי חורבנו אפי' מטעתו. פי' למה לי דקתני במתני' מותר חורבן הכרם שאינו מקדש אפי' לא נחרב כלל נמי אינו מקדש המותר שמד' אמות לכאן וד' אמות לכאן:

אי בכרם קטן שנטע שמונה על שמונה אין לו מחול. פי' וא"כ אמאי קתני במתני' מותר מחול הכרם דמסתמא בכרם א' איירי הא בכרם קטן אין לו מחול:

בתוכו אסור ואינו מקדש. פי' לר"ל דסבר גבי פחות משמונה בכרם קטן שאינו מקדש:

חוצה לו לא כ"ש. פי' שאינו מקדש וא"כ אמאי קתני הכא מותר מחול הכרם שאינו מקדש דהיינו המותר מד"א ואי בכרם קטן הא אפי' אם נטע פחות משמונה על שמונה לא מקדש כלל לר"ל:

ודע דכל מה דקתני הכא שמונה ושש עשרה היינו פחות משהו דאל"כ בכרם גדול שנטע מטע שש עשרה היה מותר אפי' לכתחילה להביא זרע לשם וכן בכרם קטן בשמונה אמות כדקתני במתני'. ואין להקשות דהכא משמע דהא דאין לכרם קטן מחול היינו לענין שלא יקדש אבל להביא זרע אסור להביא זרע במחול ולעיל משמע דאין לו מחול כלל. דאיכא למימר דהא דקתני לעיל נמי שאין לו מחול היינו בשתים עשרה כשאר מחול הכרם אבל בשמונה אסור להביא זרע אבל אינו מקדש כמו תוכו:

ומשני אלא כי אנן קיימין כרם גדול. פי' דהיינו שיש לו כמה שורות אלא שנטע על מטע כרם קטן דהיינו שמונה על שמונה לכך בתחילת מטעתו מקדש ד"א מכאן וד' אמות מכאן וצריך לומר מותר חורבן הכרם וגם יש לו מחול:

א"ר יוסי כו':

אין לי אלא כרמך כרם אחר מנין ט"ס וצ"ל כרם אחרים מנין. פי' דהיינו שיהא חייב אפי' זרע כרמו של עכו"ם כלאים:

כרם ולא כלאים ט"ס וצ"ל ולא כרמך. פי' דכתיב ותבואת הכרם והתם לא כתיב כרמך אלא כרם לרבות של עכו"ם וחייב:

דר"מ היא. פי' הא דמרבה הכא דאף בשל גוי אסור לזרוע כלאים אתיא כר"מ דאמר אין קנין לנכרי בא"י דא"כ הוי כמו של ישראל אחר ולכך אתי שפיר הא דקתני בברייתא של אחרים דמשמע של עכו"ם נמי בכלל דאי לרבנן דסברי יש קנין וכו' מנלן דבשל עכו"ם חייב דילמא האי כרם אתי לרבות של ישראל אחר:

אמר ר' יוחנן ד"ה היא. פי' דאתא האי ברייתא אפי' כרבנן דסברי יש קנין וכו' וא"כ כרמו של עכו"ם מותר ליזרע כלאים והא דקתני הכא כרם אחרים דמשמע דשל עכו"ם לחיוב:

תפתר בעכו"ם שזרע כרמו כלאים ולקח ממנו ישראל. וקמ"ל מקרא דכרם שאינו צריך שיהיה דוקא בשעת זריעה כרמו אלא אפי' לקח אח"כ חייב והשתא אתי שפיר אפי' לרבנן דזה אסור טפי מבשל ישראל אחר וכיון דלא כתיב כרמך א"כ אפי' של ישראל אחר חייב כ"ש הכא:

רש"ל עד המסכך צ"ל למטה קודם חד בר נש:

מן הדא מיותר:

המחזיק בו כנושא שכר. פי' במי שסומכין עליו אף שאינו נוטל שכר חייב כאילו נוטל שכר:

בענבים שהן אסורות. קאי על מתניתין דפליג אי אסור התבואה אי לאו מפני שהן אינן שלו וקאמר דהכל מודים בענבים שהן שלו שהן אסורת:

האוסר אינו נאסר. פי' התבואה נקרא אוסר מדכתיב בקרא פן תוקדש המלאה הזרע וגו' משמע דהתבואה אוסר את הכרם לכך קרא לתבואה האוסר ולענבים נאסר:

המסכך גפנו של חבירו על גבי תבואתו של חבירו. פי' דמבעיא ליה למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו אם סובר אף בשניהם אינו שלו אוסר או לא:

ופשיט נשמעינה מן הדא א"ר יוסי מעשה וכו'. פי' דר' יוסי מייתי ראיה לדבריו דאדם אוסר דבר שאינו שלו:

ומקשי על ר"מ מהמסכך גפנו של חבירו על גבי תבואתו של חבירו והא התם הרי שניהם אינם שלו וא"כ האיך אתה מותיב לר"מ דילמא אף ר"מ מודה בהא אלא שמע מינה דלא שנא אם האחד אינו שלו או שניהם אינן שלו למאן דאוסר אסור למאן דאינו אוסר מותר [ועי' בשנות אלי']:

כיני מתני' מותר לקצרו אפי' במועד כו'. פי' דלא תימא דחייב לקוצרו אפי' במועד קמ"ל דהא דקתני במתני' קוצרו אפי' במועד היינו אין חייב לקוצרו אלא עד אחר המועד אלא שמותר לקצרו אפי' במועד:

מאימתי קרא אנס. פי' דליהוי אוסר אפי' למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו:

ומפ' משישתקע. פי' אז אוסר מדאורייתא לדברי הכל:

אמר ר' אחא. פי' דרבי אחא מוסיף דאם נתיאשו הבעלים אף שלא נשתקעו עדיין אוסרין מדרבנן:

ומקשי ויש קרקע נגזלת. פי' והאיך אוסר את שאינו שלו:

ומשני אע"פ שאין קרקע נגזלת. פי' לקנות בחזקה מ"מ יש יאוש לקרקע פי' דהיינו אם נתיאשו הבעלים או אף שלא נתיאשו אלא נשתקעו קנה ומשו"ה אוסר. וכבן עזאי יספר אשכח תני. ט"ס וכצ"ל מתני' דלא כבן עזאי יספר. פי' מתני' דקתני וכן בירק מחזיר אתיא דלא כבן עזאי דלבן עזאי צריך לספר אותן החתיכות הנוטות תחת הגפן:

וכן תני ר"ע אומר וכו':

מסייע לר' יוחנן מסייע לר' הושעיא צ"ל להיפך מסייע לר' הושעיא מסייע לר' יוחנן:

מ"ד משתשליש מסייע לר' הושעיא. פי' מאי דאמר שאינו נאסר אלא עד שתשליש מסייע לר' הושעיא דאמר לעיל אם עשבים יופך והכל מותר:

ומאן דאמר משתשריש. פי' דתיכף משתשריש נאסר:

מסייע לר' יוחנן דאמר לעיל לעולם הכל אסור פי' ואפי' עשבים:

דכתיב ותבואת הכרם. פי' מייתי ראיה דאינו מקדש עד שתגמר קצת שיהא נקרא תבואה:

כיני מתני' אינה מתקדשת. פי' הא דקתני במתני' תבואה שבשלה כל צרכה וענבים שבשלו כל צרכן אינה מתקדשת היינו דהיא אינה מתקדשת אבל אחרים מקדשת:

בטהרה זרעים צ"ל בטהרת זרעים:

דלעת כתלוש הוא ט"ס וצ"ל דלעת שבו. פי' שבעציץ נקוב כתלוש הוא לסכך בו כו'. פי' סיכה דבעי תלוש מן הקרקע אי נחשב כתלוש או לא:

הפכו ויש כרם מטלטל. ט"ס וכצ"ל הפכו אינו כרם ויש כרם מטלטל:

הפלוגתא דר"א ור' יוחנן לר"י אסור לר"א האוסר אינו נאסר:

הדרן עלך המבריך את הגפן: