מה כר"ע עד כשלא קיים. צ"ל למעלה אחר כלאי הכרם אסורין. וה"פ הא דקתני במתני' כלאי הכרם אסורין פי' מלקיים אתיא כר"ע דר"ע אמר המקיים עובר בלא תעשה:

ומשני הכל מודים באיסור שהוא אסור. פי' דלא פליגי רבנן אלא במלקיות אבל לענין איסור אף רבנן מודו ובמתני' לא קתני אלא אסורין:

והדר מייתי ברייתא: כתיב שדך לא תזרע כלאים אין לי אלא הזורע מקיים מנין תלמוד לומר כרם ולא כלאים ט"ס וצ"ל כלאים שדך לא. פי' דכתיב ברישא דקרא לא תזרע כרמך כלאים ואח"כ כתיב שדך לא תזרע כלאים ודרשינן מדלא כתיב גבי שדך ג"כ לא תזרע שדך כלאים כמו גבי כרמך אלא למידרש כלאים דכתיב גבי כרמך על שדך כלאים שדך לא והיינו אפי' המקיים דלא כתיב בה זריעה כלל:

והשתא מקשי מה כר"ע. פי' דהא הכא לענין מלקות קיימינן:

ומשני בשלא קיים ע"י מעשה. פי' אז פליגי רבנן וסברי שאין לוקין עליו אבל בשקיים ע"י מעשה אף רבנן מודו שלוקין:

כהדא דתני כו' ומשמע ליה דאתיא ככ"ע:

ונאמר להלן פן תוקדש וצ"ל פן תנקש:

אף כאן אסור בהנייה ומקשי וקודש אסור בהנייה ומשני ביאתו כו':

חבריא אמרין. הראשון מיותר:

להתרייה. פי' שאם התרו בו משום כרם שיהא לוקה:

מן ששה טפחים וכן ד' אמות ט"ס וצ"ל תמן ששה טפחים. פי' דהא ללקות אינו לוקה אלא עד שיהא בתוך ששה:

וכאן ד' אמות. פי' אפי' אם הם בתוך ד"א לוקה דהיינו אם הם בתוך ד"א לכרם אז לוקה אפי' השני מינין רחוקין זה מזה כמה אמות:

ועל זה מקשי מה אנן קיימין. פי' מדלא מחלק ביניהם אלא דשם ששה טפחים וכאן צ"ל בתוך ד"א לכרם משמע הא בגדר שוין הן פי' דאף בכרם אין חייבין מלקות לר' יוחנן אלא עד שיהא השני מינין מוקפין בגדר ולכך מקשי מה אנן קיימין אם בשעשה הגדר בפנים. פי' שעשה הגדר באמצע הכרם וזרע בתוכו שני מינין א"כ בטל הכרם דהגדר מחלקין ואינו לוקה:

ואם כשעשה גדר מבחוץ זהו מחול. וא"כ אמאי קאמר כאן דצריך שיהא בתוך ד"א לכרם הא אפי' הוה חוץ לד"א נמי לוקה מכאן מוכח דס"ל להגמרא דגבי מחול אף שאינו מקדש אלא ד"א מ"מ לוקה על כל הי"ב אמות דחמירא ליה לקדש מללקות כמו גבי כלאי זרעים שלוקה ואינו מקדש:

ומשני אלא כי אנן קיימינן כשהיה שם שדה תבואה והקריח לתוכה ד"א כו'. אז לוקה אם יש עוד מין תבואה זרועה באמצע דהתבואה מצטרפת ונעשה שני מינין וגם נעשה מחיצה לאסור פי' ללקות אף שאינו נעשה מחיצה להציל והיינו דוקא כשהיא בתוך ד"א לכרם אז נעשה מחיצה לאסור גם אותו המין וללקות עליו אבל אם הם חוץ לד' לא נעשה מחול דאין התבואה בטל לגבי הכרם להעשות מחול מחוץ להכרם וא"כ לפ"ז אין התבואה נאסרת וגם אותו המין שנזרע בתוך ד"א אינו לוקה עליו:

על דעתיה דר' יונתן כתיב כו' לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים. פי' דהו"ל למיכתב לא תזרע כרמך סתם בשלמא לר' יאשיה צריך למכתב כלאים למימר דבלא כרמך צריך להיות כלאים אבל לר' יונתן דאמר אפי' מין אחד אסור קשיא למה ליה למיכתב כלאים:

ומשני כי הא דא"ר חילא הן דאת אמר עד או כהא ט"ס וצ"ל הן דאתה אמר צריך (כריך) למה אמרה כלאים לא אמרה אלא כרם בלבד. פי' דאי לא הוה כתיב אלא לא תזרע כרמך. סתם הייתי אומר דוקא כשהוא כרם אסור לזרוע כלאים היינו גבי כרם לבד אבל במפולת יד אפי' שאר אילנות אסור לכך כתיב כלאים דהיינו שבשעת זריעה יהיה כלאים והיינו מפולת יד ואפ"ה כתיב כרמך דוקא כלאים אבל לא שאר אילנות:

או כי הא כו':

עיקר כרמך לא תזרע כלאים. פי' להכי כתב כלאים למימר שאינו חייב מלקות אא"כ זרע עיקר כרמו כלאים דהיינו חטה ושעורה וחרצן במפולת יד:

תמן. הבא: צ"ל להיפך. הכא. תמן:

הכא את אמר אין זרעי אילן קרויים זרעים פי' מדמתיר לזרוע בשדה אילן ולא הוו כלאים כמו שאר כלאי זרעים:

ותמן את אמר זרעי אילן קרויים זרעים. פי' דמרבי התם שאר אילנות לענין פאה:

ומשני הכא מיעט. פי' מדכתיב כרמך משמע דוקא כרם ולא שאר אילנות:

ברם תמן ריבה. פי' מדכתיב שדך כדמפרש התם שדך לרבות אילנות:

על כל זרע זרוע אשר יזרע מיותר:

ולאו מתני' היא כלאים בכרם. פי' דקתני במתני' יש חורש תלם א' וחייבין עליה שמונה לאוין וקא חשיב נמי לאו דכלאים בכרם. והאיך אפשר כו':

יכיל אנא פתר לה כר"ע. פי' ומשום מקיים ובלא חרישה לא הוי חייב דהוי לאו שאין בו מעשה אבל השתא דמחפה הרי הוא מקיים על ידי מעשה ולכך לוקין ולעולם לרבנן דס"ל דמקיים אינו עובר בלא תעשה אף מחפה אינו לוקה דאינו זורע:

כלום אמר ר"ע כו' צ"ל א"ל כלום אמר ר"ע אלא כו' לעבור [לעבורכם] וא"כ הכא ליכא לאוקמי כר"ע ומשום מקיים דהא הכא ללקות אנן קיימינן אלא ודאי משום זורע ואפי' כרבנן אתיא:

אית לך למימר שביעית דר"ע. פי' דהא משום מקיים לא מחייב בשביעית אלא ודאי דהוה זורע:

ומשני אנא פתר לה שביעית כר"א. פי' ומשום חרישה אבל לעולם זורע לא הוי:

אף כל שהוא עבודה בארץ ובאילן. פי' וא"כ חרישה שהיא ג"כ בארץ ובאילן חייב:

על דעתיה דר"י על דעתיה דר"א צ"ל להיפך על דעתיה דר"א על דעתיה דר"י. וה"פ על דעתיה דר"א דסבר שאין בכלל אלא מה שבפרט וא"כ לפ"ז לחפור בורות שיחין ומערות שאין עבודה בארץ ובאילן מותר אפי' לכתחילה ואפי' עשה אין בו. על דעתיה דר' יוחנן פי' דסבר כל כלל בעשה ופרט בלא תעשה אין למדין ולהכי ס"ל לענין איסור שאין לוקין על החרישה שאינו אלא בעשה אף שהיא עבודה בארץ א"כ ה"ה חפירת בורות אפשר שאסור אף שאינה עבודה בארץ ובאילן כיון שאין למדין כלל מפרט הוי הכל באיסור עשה או לענין היתר למדין שאינו אסור בעשה אלא דבר שהיא עבודה בארץ ובאילן אבל לא כל דבר שהיא עבודה בארץ ובאילן אסור ג"כ בלאו אלא זריעה וזמירה לחוד דאין למדין לאיסור אם הכלל בעשה ופרט בלא תעשה:

א"ר בא עד ר' ירמיה צ"ל להלן קודם יכול יהו לוקין:

ליידה מלה כתיב ושבתה הארץ כו' לענין [לא] תעשה שבו. פי' אף העשה לא קאי אלא על אותן הדברים שדומין ללא תעשה דהיינו מה שהוא עבודה בארץ ובאילן דומיא דזריעה וזמירה:

כאן צ"ל א"ר בא קרתיגניא טעמא דר' יוחנן ט"ס וצ"ל טעמא דר' יוסי. פי' בשלמא טעמא דר' ירמיה דאמר עובר בעשה מפורש דהיינו כשם שלענין איסור אין למדין אם הכלל בעשה ופרט בלא תעשה גם לענין היתר אין למדין כו' אבל ר' יוסי דאמר שאינו עובר בעשה קשה מ"ט ומפרש ר' בא דיש ג"כ פרט דזריעה וזמירה בעשה דהיינו שש שנים וכו' וא"כ ילפינן שפיר בכלל ופרט דהעשה דושבתה הארץ לא קאי אלא על מה שדומה לזריעה וזמירה דהיינו שהיא עבודה בארץ ובאילן:

יכול יהיו לוקין על התוספות שבו כו'. ברייתא היא:

ר' יוחנן פתר לה על תוספת איסור דהיינו חרישה יכול שיהיו לוקין אף עליה ת"ל כו':

ור"א דסבר דעל החרישה באמת לוקין משום הכי פתר לה האי תוספות על תוספת זמן דהיינו איסור שני פרקים הראשונים שאסור ג"כ בעבודה יכול שיהיו לוקין עליהם ת"ל כו':

אית תנא תני שש שנים כו'. פי' הוא סיום הברייתא דלעיל על הא דקתני יכול שיהא לוקין על התוספת ת"ל שש שנים:

אית תנא תני שדך לא תזרע כו'. פי' שמסיים הברייתא דלעיל ת"ל שדך לא תזרע כו':

מ"ד שש שנים מסייע לר"א. פי' דמפרש התוספות היינו איסור שני פרקים ולכך מסיים שפיר ת"ל שש שנים דמשמע דמדאורייתא מותר לזרוע כל הששה שנים ואינו חייב מלקות אלא על השביעית:

מ"ד שדך לא תזרע מסייע לר' יוחנן. פי' דמפרש התוספת היינו תוספת איסור ולכך מסיים שפיר ת"ל שדך לא תזרע פי' דאין לאו אלא על זריעה וזמירה אבל לא על החרישה:

מסייע לר' יוחנן מסייע לר"א. צ"ל להיפך מסייע לר"א מסייע לר' יוחנן:

מתניתא פליגא על ר"א. פי' על הא דאמר ר' אליעזר לעיל דאף שהכלל בעשה ופרט בלא תעשה למדין:

מהא דקתני השמר לא תעשה כו', פי' דכתיב השמר לך פן תעלה עולותיך ומינה ילפינן על המעלה בחוץ שהוא עובר בלא תעשה ועל שאר עבירות כתיב עשה דכתיב שם תעשה משמע ולא בחוץ והוא עשה וכל העשיות בכלל:

ומנין לרבות שאר עבודות שיהא בלא תעשה ילפינן גז"ש שם שם מה מעלה וא"כ לר"א למה לי ג"ש לילף בכלל ופרט אלא ודאי דכלל בעשה ופרט בלא תעשה אין למדין:

ומשני שלא תאמר כו'. פי' דבאמת הוי ידעינן שהיא לא תעשה אפי' בלא גז"ש אלא דהוה אמינא דאינו חייב אלא אחת כמו גבי שבת דהא לאו א' כתיב ביה אבל השתא דילפינן ג"ש הוי כמו שנכתב בכל אחד לאו בפני עצמו:

נטע וזמר בשבת צ"ל בשביעית:

כלום א"ר זעירא צ"ל א"ל כלום א"ר זעירא:

בהמה עם בהמה ט"ס וצ"ל בהמתך כלאים לא. פי' אילו לא הוה כתיב אלא בהמתך כלאים לא:

יכול כו'. וכי מה עשה מעשה כו'. פי' וא"כ למה ליה למכתב הרבעה הלא בהעמדה ליכא מעשה כלל:

כאן צ"ל וכשמרביע מה עשה מעשה. פי' הלא אף במרביע לא עשה מעשה ואפ"ה חייב משום דכשהוא מטיל לפי דעתו כו' ואם כן הייתי אומר אף בהעמדה כן לכך צריך למיכתב לא תרביע למימר דאינו אסור אלא הרבעה:

תמן לדעתה היא מהלכת. פי' שהרי הוא אינו יכול לילך אצלה שהיא עומדת חוץ לתחום שלו ואם לא היה הולכת אליו מה היה עושה:

ברם הכא שהוא הולך אחריה וצועק על כרחה היא מהלכת ומשו"ה הוי הקריאת קול מעשה:

לשלם כשואל צריך להיות השואל:

ושלישים על כולו. כאן צריך להיות עמד שלמה ועשה ארבעה עמדה מלכות הרשעה ועשה אותן ה' ה':

ר"מ פוטר צ"ל מתיר:

אם בשקשר החבל בשערו ט"ס וצ"ל אלא בשקשר החבל בשערו. פי' ולכך מיבעיא ליה אם נאסר מפני שנושא החבל שבינתים או לא אבל מפני שזה נושא עצלותו של זה בודאי לא היה אומר שאין האחד מנהיג את חבירו כשאינו קשור אלא בשערו:

ופשיט דאיתפלגון כו' מה נפיק מביניהון קשר החבל בשערן. פי' למ"ד מפני שזה נושא עצלותו של זה פטור ולמ"ד מפני שנושא החבל שבינתים חייב אבל אם קשרן בשערן בין על דעתי' כו' כצ"ל:

פטור צ"ל מותר:

הדא אמרת השני צ"ל קודם הדא אמרת הראשון:

ר' יצחק בר נחמן עד ואלו הן הסימנין [שייך לקמן אחר ושלשתן שותפין בה]:

ר' יצחק בר נחמן בשם ר' הושעיא הלכה כר' יהודה:

צ"ל אלו הן הסימנין וקאי על ר' יהודה דמתני' אנן בעיתון ט"ס וצ"ל אין אתון בעיתון:

שלשתן שותפין בו. כאן צ"ל דברי חכמים כל מין פרידות אחד. ומותרין זה עם זה ואף שלזה אביו חמור וזה אביו סוס ג"כ מותרין:

ר' בא ר' יהודא בשם רב מודים חכמים לר' יהודה בסוס כו' פי' שאסור:

בני עזים. פי' שאביהן רחל:

עם בני רחלים. פי' שאביהן עז:

אסורין כו'. פי' כר' יהודא:

ולא כן אנן אמרין. פי' רבנן מודים בעז בן עז כו' כן צריך להיות:

אסורות והרמך מותר מיותר. רמכה דלא כלונס צ"ל דאבלינס רמך. כמה דתימר:

יוסי ערקי אמר בר נש דטור כו' כצ"ל:

כלי חרס בכלי נתר ט"ס וצ"ל כלי נתר בכלים כב"ש:

הוא ההיכל לפנים צ"ל לפני:

וייעש את בית קודש הקדשים צ"ל לפני הדביר עשרים אמה כו':

עשר אמה צ"ל עשרים אמה:

הא שור ט"ס וצ"ל תני שור עם שור הבר כו':

ותורב וראמנין. פי' על תאו וזמר:

כר' יוסי. דהא חשיב בהדי חיה:

הדרן עלך כלאי הכרם