אין ממשכנין. דכתיב עשר תעשר ודרשינן אחד מעשר ראשון ואחד מעשר שני ושם נאמר יברכך ה' ולכן אין רשאי למשכן ברשות ב"ד דהוי קללה:

כיצד אין מוכרין כו'. היינו שלא יאמר הא לך מנה היינו ליטרא פירות של מע"ש שישאר הפירות בקדושת מעשר שני אצל חבירו והמעות שיקבל לעצמו יהיה חולין:

מאן תנא אין מוכרין ר"מ. פירוש ר' מאיר ור"י פליגי ר"מ סבר מעשר שני ממון גבוה ור"י סבר מעשר שני ממון הדיוט ולר"י מותר למכור מק"ו מה תרומה שאסורה לזרים מותר למכור שהכהן מוכר תרומה לכהן אחר ונשאר גם שם קודש רק המעות שמקבל נעשה חולין אינו דין שמע"ש מותר למכור:

ודחה הק"ו כו'. מ"ש טעון מתיצה בירושלים דוקא וחמורה מתרומה:

ביכורים יוכיחו כו' והשתא יש ללמוד ק"ו מביכורים עצמן וכו' ודחה הק"ו:

לא אי אמרת ביכורים שאין תופסין דמיהן. כלומר שאין קדושתו חמורה כל כך שיחול הקדושה על המעות שיהא להם דין ביכורים רק המעות ישאר תמיד דמי חולין אבל מ"ש קדושתו כ"כ חמורה שחל אפילו על המעות חולין שנעשים דמי מעשר שני ע"י חילול שביעית תוכיח שתופסת דמיה ומותר למוכרה לאחר לאכילה נמצא הק"ו במקומו עומד שיהא מותר מ"ש למכור לר' יהודא:

ר' ירמיה כו'. גם כן אומר דלר"י דסבר מ"ש ממון הדיוט מותר למכור מק"ו אחר משביעית כו':

משך ממנו מעשר בב' סלעים. היינו לפדותן שיעשו חולין והשני סלעים יעשו מ"ש ומבואר לקמן דבהדיוט משיכה קונה נמצא תיכף כשמשך הפירות אלו היו של הדיוט קנה והי' מחויב לשלם רק ב' סלעים. אך במעשר שני נתינות המעות קונה דוקא וא"צ לשלם רק סלע אחד אך לבעלים של פירות מ"ש יש להן היזק שבשעת משיכה היה שוה ב' סלעים לכן הדין כך נותן לו סלע מדמי חולין ובו נפדה המעשר כשער של עכשיו והסלע השני נותן לו מדמי מעשר שני נמצא פורע חובו במעות מעשר שני:

ודחה ר' יוסי דלא הוי פורע חובו שמשעה ראשונה מעשר שני חייב. כלומר הסלע מעשר שני שנותן הוא בעד פירות מעשר שני שבתחילה אילו היה מוליך המוכר פירות מ"ש לירושלים היה אוכל שם בעד ב' סלעים:

אם לא הוזל. נמצא הוי פורע בשביל מעשר שהיה שוה ואין לבעל המוכר שום פריעת חוב רק אם מוליך הפירות כנ"ל גם עכשיו יאכל שני סלעים מעשר שני בירושלים. בשלמא אם הי' חייב לו בעד חולין והיה מסלק לו בעד מעות מ"ש יפה אמרת שפורע חובו אבל עכשיו הוי הענין כמו חליפין מעשר שני שנותן לו פירות מע"ש ומקבל הימנו מעות מעשר שני:

א"ר יודן כו'. דעל שניהן דחה ר' יודן דבין לת"ק דאמר ר"י ק"ו דמ"ש מוכרין מבכורים. והדחי' אינו דשביעית יוכיחו והן לר' ירמיה דאמר ק"ו לר"י מן שביעית דבשביעית מוכרין וע"ז אמר ר' יודן מה זו מכירתה של שביעית שאין זו מכירה רק היא חילולה בהיות כשמוכר שביעית אזי דינו שהדמים נתפסים בקדושת שביעית אצל המוכר והוי חילולה כמו במעשר שני כשמחלל על המעות שיעשו המעות קדושת מעשר שני ובאמת מכירה כזו שמוכר הפירות מעשר שני לאחר והמעות שמקבל שיתפסו בקדושות מעשר שני גם במע"ש מותר דהך אין מוכרין דאמרינן במתני' היינו שמוכר לאחר הפירות מ"ש שיולך חבירו לירושלים והוא רוצה שיהיה המעות אצלו חולין אז אין מוכרין אבל בענין כנ"ל שהמעות יתפסו בקדושת מעשר שני גם במע"ש מותר:

אמר ר' יודן מתני' כו'. דתנינן במס' קידושין המקדש במעשר שני מזיד קידש שוגג לא קידש ואי אמרת דמותר למוכרה מ"ש קשה אמאי קתני מזיד קידש דוקא דיעבד יהא מותר לקדש לכתחילה דהא גם מותר למוכרה דמכירה וקידושין שוין כמו שאמר ר' יוסי גבי שביעית:

מפני זלזולו. אפי' לר"י דאמר מ"ש ממון הדיוט אעפ"כ מודה דאין מוכרין דמזלזל במעשר שני:

כדי שיהו הכל זקוקים למחיצות ירושלים. כלומר כשימכור פירות מע"ש ע"ז האופן שהמעות שיקבל יהיו חולין נמצא אמת דהלוקח יאכל הפירות בירושלים אך המוכר לא יצטרך לעולם לבוא לירושלים אבל השתא דהמעות נתפסין בקדושת מע"ש ע"כ מוכרח להוציא המעות בירושלים:

ולא מהרהין. היינו שנותן קודם כדי להלוות או ליקח מהחנווני ע"י והשתא מבעי אם עבר והשכין או הרהין. מה דינו ומדמה כאוכל פירות מע"ש בחוץ דהלכה כרשב"ג בין שוגג בין מזיד יצעק לשמים וכן הדין כאן. והדמיון הב' להא דאין נוטעין ערב שביעית דדינו לעקור פירותיו ואם לא עקר ע"ז אמרו אין מחדשין על הגזירה לאמר שיתפסו הפירות דאם לא עקר אין לקונסו כלל וכן כאן:

ור' יעקב כו'. מחלק בין השכין להרהינו דאין ממשכנין תני בפירוש במתניתין לכן אם עבר קונסין אותו אבל אין מהרהין לא תני במתני' לכן אם עבר והרהין אין קונסין:

תנן כו'. דהוה חליפין אבל אומר לו הא לך יין שאין לך יין דהוה מתנה ולא אמרינן דכוונתו כך כשלא יהיה לו יין אתה תתן לי והוה חליפין וכשאומר הא לך יין שאין לי שמן רצו לומר דאסור דכוונתו שיחליף עמו שיתן לו שמן:

אשכח תני מותר ופריך ואמאי הא כוונתו דאמר אין לי שמן כדי שיתן המקבל לו שמן ומשני מכיון שהנותן לא יוציא ממנו שמן ע"פ דין לא הוי חליפין:

ופריך סוף סוף לענין מאי אמר שאין לי שמן ומשני הכי כוונתו דאילו הי' לו שמן הי' נותן לו גם שמן:

מתנה אינה כמכר. ר' מאיר ור"י פליגי במתנה אם חוזרת ביובל דר"מ סבר א"ח ומחלק ר"מ בין מתנה למכר דהא מכר בודאי חוזר ולכן אמר דגם כאן מתני' דמחלק במתנה מן מכר כר"מ דלר"י אין שום חילוק וכבר אסיקנא דאין מוכרין לד"ה כו' נמצא לר"י גם מתנה אסורה. ור' מנא אמר להיפך מתני' דמתיר מתנה כר"י דוקא דסבר מע"ש ממון הדיוט והוי כנכסיו ולכן מותר במתנה אבל לר"מ דסבר מע"ש ממין גבוה הוא אסור במתנה:

ור' יוסי אמר דמתני' במתנה לדברי הכל. דאף דסבר ר"מ מע"ש ממון גבוה אעפ"כ מותר במתנה כמו שמצינו במעשר בהמה דתנא אם אומר דאכל קיץ לשון פירות קיץ שהוא בזול כוונתו על בשר בכור שדינו שאין מוכרין אותו באטליז ובמשקל ונמצא נמכר בזול. ואם אומר שאכל מן כוונתו דאכל בחנם כמו מן אזי זהו בשר מעשר בהמה דאין מוכרין אותו רק נותנים במתנה ובמעשר בהמה כ"ע מודים שהוא ממון גבוה ואעפ"כ נותנים במתנה וכן מעשר שני לר"מ אף דסבר שמע"ש ממון גבוה אעפ"כ מודה שנותן במתנה:

הא אמתני' פריך דתני מעשר בהמה אין מוכרין אותו תמים חי משמע הא שחוטין מוכרין בתמיה דיותר קדושתו חמורה כשנשחט. ומשני באמת אין חילוק ומכל מקום תנן חי ולא תנן ג"כ שחוט משום סיפא דשם מוכרח לומר הבכור מוכרין אותו דוקא תמים חי אבל שחוט גם בבכור אסור תני נמי כאן אין מוכרין תמים חי בלבד:

ר' יעקב אמר. הטעם על בכור מפני מה אין מוכרין אותו רק תם שחוט משום דלא תפדה האמור בבכור כתיב בתם שחוט כדכתיב לא תפדה את דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר. אבל לא יגאל האמור במעשר בהמה נאמר סתם ולכן לעולם אסור:

הוי צורכה. להכי איצטריך דר' אליעזר דדריש מן ברכה דמקדשין ומרבינן אגידיו כו' והך הקישא דר' אושעיא לחרם כהנים דמשמע אין מקדשין אבשרא קאי:

ר' יודן. מבעי לי' אם מקדש את האשה שאומר משכי לי מעשר בהמה שתתקדש בחלק שראוי לקדש אחר שחיטה דהיינו גידיו ועצמיו כו' כנ"ל זאת בודאי מאחר שיש בידו לשחוט תופסין הקידושין אך השאלה היא מאיזה זמן מקודשת אם תיכף או לכשישחטנה אז מקודשת:

מה שאכל. שא"צ לשלם לו שלא הזיק לו כלום שאין רשאי למכור:

ור"ל אמר אין אומר לי' שיתן. כלומר להכריחו לשלם ע"פ דין וכונתו משום דיוקו כדי לצאת ידי חובת שמים ראוי שיתן שעכ"פ נהנה בשל חבירו מילתא אמרה הך דין בעצמו מצינו גם כן בגוזל פחות משוה פרוטה שדינו שא"צ לשלם. וכן כאן הך מעשר בהמה שגנב הוי בפחות משוה פרוטה גלל כן אין צריך לשלם:

ר' יודא. מפרש מתני' דקתני בכור מוכרין תם חי דוקא חי אבל שחוט לא וכן במקדשין את האשה דוקא חי:

ומקשי דר"י בן פזי אהדדי דתמן תנינן במסכת קידושין המקדש כו' ומפרש ר"י בן פזי הטעם של רבי יהודא שאמר מקודשת דיליף מבכור משמע דיליף בשר ק"ק וקדשים קלים על כרחך סבור בבכור דמקדשין בו ג"כ בבשר לאחר שחיטה והכא מפרש מתניתין בבכור דוקא בחי ותירץ א' תמן במס' קדושין בשם גרמיה דסבר דמקדשין אף בבשר והא דמפרש מתניתין דמעשר שני בשם ריב"ל. והתירוץ הב' אפי' תימר כו' דסבר דאין מקדשין בשחוטין והא דיליף בשר ק"ק וק"ק מבכור לא כשמקדש לאחר שחיטה אלא שמקדש בעוד הבהמה חי בבשר שראוי ליפול לאחר שחיטה:

מ"ט דריב"ל. מסקנא דתירוץ ראשון דריב"ל סבר דאין מקדשין בבשר בכור שנאמר בבכור ובשרם יהיה לך כחזה כו' ור"י ב"פ סבר יהיו לך אפי' לקדש בו את האשה ור"י בן לוי דרש לך ריבה הוי' אחרת דבכור נאכל לשני ימים ולילה א' כשלמים:

מתני' דתני אין מחללין על אסימון דלא כר"ד. מ"ט דר"ד דסבר מחללין על אסימון וצרת דבר שהוא נצרר מחבירו לשון שמתגלגל. כלומר שעכ"פ מקבלין אותה בשופי אף דאין מקבלין רק כמו ששוה הכסף שלה. ורבנן סברי וצרת לשון צורה דוקא מטבע שהוא ביוקר מחמת הצורה:

אילו אמר לשון צריכותא בדבריו בעצמו אמר דמוכרח לומר ליטרא של כסף:

לאולייר לבעל המרחץ היו מנהגן ליתן מטבע ביוקר מן מה שמקבלין אותה כל אדם ודוקא לחלל כמו שמקבל בעל המרחץ אבל כמו שמקבל התורמסר זו שולחני מחללין:

מטבע שנפסל. דהיינו פסלה מדינה והמלכות מקבלת ר"י כו' כאסימון כלומר פלוגתא דר' דוסא ורבנן. ור"ח אמר דינה כמטבע של מלכים ראשונים אם יוצא ע"ג צורתה:

של נסך. דיין נסך תופס את דמו לאסור בהנאה ופסק ר' אימי דהפירות מע"ש שחלל עליהן יוצאים לחולין והמעות אינן רשאין ליהנות דאסורין בהנאה ואמנם מוסף על זה טובת הנאה שהי' נותן לחבירו שהוליך לירושלים ויש לו מעות חולין ומבקש ממנו שיהא מעותיו מחוללין על פירותיו שיש לו כאן והמעות ישארו ת"י חבירו רק שיאכל אותם בירושלים בקדושת מעשר והוא יאכל פירותיו בכאן חולין ובעד הטובה שהיה נותן לחבירו הך טובה בעצמו עשה לו המעות נסך לכן מחויב להוליך הך הנאה לים המלח:

דיסקניס. של איזה מלך אזי כשמחלל עליהן אינו חושב רק כמו שמקבל השולחני וכן כשמוצאין בירושלים אין צריך להוציאן רק כמו שחשב בשעת הפדיה:

תני פי' אם עומד בבבל ויש לו מעות ארץ ישראל ובבבל אינם יוצאים אין מחללים עליהם וכן להיפך אם עומד כאן בא"י ויש לו מעות בבל אין מחללים:

היו. אבל אם עומד בא"י והמעות אינם כאן רק הם מונחים בבבל והם מעות היוצאות בבבל אזי הדין כן אם היתה דרך פתוחה כלומר שיוכל לבוא שם בעצמו בלי שום אחריות אזי [הוי] כאילו עומד בעצמו בבבל ג"כ ויוכל לחלל:

א"ר אבין משום דבכל מקום שהוא עומד ומחלל צריך לחלל דוקא על מעות דאותו מקום לכן היתה תקנה שיהו כל המעות שבעולם יוצאות בירושלים:

יכול. פי' שהוא עומד כאן ויש לו מעות של כאן אמנם מונחים בהר המלך והן כשעת חירום אזי דינו רק אם יכול להשיג המעות לידו אע"פ בדוחק מעט אזי יכול לחללו וא"צ כאן דרך פתוחה כמו לעיל דשם אין הולכין המעות כאן:

ר' יונה אמר דין אם נפל מאה רבוא לים וצריך להוציא עליו נ' רבוא כדי להעלותן אזי מותר החמישים רבוא כאלו בידו ורשאי לחלל עליהן:

מתני' דתני רק מים ומלח אין לוקחין במעות מע"ש משמע כמהין ופטריות ניקחין בכסף מע"ש אתיא כר"ע דר"ע דריש הפרט מפורש והפירות מכשירים פרי אף שאינו פרי הארץ בעצמו:

תני. שמותר ליקח פרה בירושלים אגב עורה אף על גב דעורה יותר שוה מבשר אעפ"כ אין צריך לאכול כנגד עורה וכן מפני גיזה וביין אגב קנקן ור' זעירא מחלק אם הי' המוכר אומן שעושה קנקנים ומוכרן אז אעפ"י שקנה קנקן סתום ובמקום שדרכו למכור סתום נעשה כמוכר זה בפ"ע וזה בפני עצמו ומפרש כמו דמצינו במתני' דמחלק אם קנה כדי יין סתומין דוקא במקום שדרכן למכור סתומות אבל במקום שדרכן למכור פתוחות אע"פ שקנה סתום לא מהני וה"ה אם הוא אומן לא מהני סתומות אפילו במקום שדרכן למכור סתומות:

חותל ופטיליא. כלים הללו לעולם בטילות אגב הפירות אבל בקופה א"ת יצאו כו' ומפרש ר"ח כשהן דרוסות בקופה אז א"א למוכרן בלא קופה אזי יצא לחולין אבל כשאינן דרוסות דרכן לרוקן הכלי ולמכור הפירות בפני עצמן ולכן לא בטלה לפירות ולא יצאה לחולין:

מתני' דתני התמד משהחמיץ ניקח בכסף מעשר אתיא כר"י דאמר במתמד כו' חייב במעשר. ומפרש ר' אבוה כשהחמיץ וס"ד דשוים הם לחייבן במעשר וליקחן בכסף מעשר:

ודחה ר"י באמת מתני' אפילו לרבנן כשהחמיץ ניקח בכסף מעשר אע"ג דסברי רבנן דלא הוי פירי לחייב במעשר אבל ליקח בכסף מעשר מודים דלא גרע ממי מלח דרק מים ומלח אינם נקחים בכסף מעשר:

א"ר לעזר. אמתני' קאי הלוקח בהמה לבשר תאוה וחיה לשלמים לא יצא העור לחולין ואינו מזכיר במתני' דין של כל בהמה ומפרש ר' לעזר דכוונת מתני' שאינה בדין יציאות עורה לחולין משום דלא קנה מעשר כלל ואם המוכר בעיר בטל מקח ובאם לאו אזי מחויב הלוקח ליתן מעות אחרות בעד כל הבהמה ולאכול כנגדן בתורת מע"ש וע"ז א"ר יוסי שבראשונה רצו לפרש מתני' אע"פ שפירש בהמה זו לבשר תאוה אעפ"כ נתפסת לשלמים ולא בטל המקח רק יאכל בקדושת שלמים אבל אין בדבריהם כלום משום דר' לעזר דאמר ל"ק מעשר כלל דדוקא לכתחילה צריך ליקח לשם בשר שלמים:

ר' יוסי וכו' סבר הקונה בהמה לבשר תאוה קנה מעשר ופליג אדר"א וגם אדר"י דאמר נתפס השם לשלמים אלא סבר דאוכל אותה בקדושת מעשר שני כמו יין ושמן ופירות לפי זה אם קנה בהמה לבשר תאוה פלוגתא דר' מאיר ור' יוסי בולדה לר' מאיר דסבר מעשר שני ממון גבוה פטור מבכורה ור"י מחייב בבכורה ובעי ר' ירמיה לר"י דסבר לר' יהודה דחייב בבכורה כיון שחל [שם] מעשר שני אף על פי שקנה לב"ת ואיך יקרבו אימוריו של בכור למזבח נמצא מבריח מע"ש מאכילה והשיב לו ר' זעירא הלא מצינו כשקונה בהמה לשלמים ממעות מעשר שני ומקריב אימוריו ולא חוששין להברחת אכילה וכן כאן. והשיב לו ר' ירמי' שאינו דומה לשלמים דשם גזירת מלך דבלקיחה פקעה קדושת מע"ש מאימוריו אבל כשלוקח בהמה לב"ת ואוכל בקדושת מע"ש לא פקעה קדושת מע"ש מאימוריו שאוכלו כולו והשתא לר"י דסבר קדוש בבכורה נמצא מבריח אימוריו מאכילה ור' יוסי מתרץ ואומר הטעם דמקריבין אימורי שלמי מע"ש מפני דלא התירה תורה ליקח בכסף מע"ש אלא שלמים לבד וא"צ לטעם דפקעה קדושת מעשר דוקא בשעת לקיחה ומפרש נ"מ בין שני הטעמים אם זאת הבהמה שקנה לב"ת ואח"ז הקדישה לשלמים למ"ד דוקא בלקיחתה פקעה וכאן דהלקיחה היה לא לשלמים לא פקעה מע"ש מאימורים ואינו מקריב דמבריח מאכילה אבל למ"ד לא התירה כו' ואין צריך דוקא לקיחה לשלמים כיון דהשתא עכ"פ קדשה לשלמים ג"כ התירה התורה ליקרב אימוריו למזבח וזה מצותה ואין חוששין להברחת אכילה:

אר"י כל אלין כו'. כלומר הטעם דלא התירה כו' אנן אמרין אך ממתני' סייעתא לר' ירמי' שאומר הטעם שבלקיחתה פקעה דוקא. דמצינו דהתורה [אמרה] מביא תודה ולחמה מן מ"ש ואמרינן אם יש לו חטים של מעשר שני שהוליך לירושלים אינו מביא מהחיטים הללו לחמי תודה אלא דוקא קונה חטים ממעות מע"ש ע"כ צריך לומר שבלקיחה פקעה קדושת מעשר שני לזה צריך ליקח דוקא חטים כדי שיפקע קדושת מעשר שני מן החלות שמבריח מאכילה ופריך ר' חנינא הא בחלות לא מצינו כלל הברחת אכילה שלא הי' שם הקרבה למזבח מהחלות רק חלק התרומה לכהן ונאכלת ומשני לפעמים נפסל הלחם כשנשפך הדם לכן כשקונה פקעה קדושת מעשר שני אף שיפסלו ולא יאכלם:

אר"י גזרו שלא ליקח ממעות מעשר שני לב"ת. נקבת בע"מ אף על גב דאינה ראוי' לשלמים והוי לכאורה כמו חי' דמותר לקנות לב"ת אך גזרו מפני וולדה ועל זכר כו' משמע דבהמה תמה אסור מדאורייתא ליקח לב"ת אך אחרים אמרו בשם ר"י אפי' תמימה מדאורייתא מותר ליקח לב"ת רק חכמים גזרו והטעם משום שהי' מבריחן מן המזבח שלא היו מקריבין שלמים כלל:

חזרו ענין בפ"ע דזו גזירה אחרינא שלא ליקח אפי' חיה ועוף לבשר תאוה כהדא דתני אחד שביעית ואחד מעשר שני מחללין כו' מוקמינן הך ברייתא בגמ' בחוץ לירושלים וכגון מעות מע"ש של דמאי דאילו ודאי אין מחללין על שום דבר וכן הדין בודאי ובירושלים ג"כ פלוגתא דר"מ וחכמים דאע"ג דבירושלים מותר לחלל סברי רבנן דוקא על השחוטים אבל לא על חיה ועוף חיים ובגזירה אחרונה:

ר' ירמי' אמר הטעם שאין לוקחין חיה ועוף לב"ת כדי שלא יגדל עדרים. ומקשה הא אמרינן לעיל הטעם משום ר' יוחנן דגזרו דאין לוקחים תמימים לב"ת כדי שלא יבריחו מן המזבח. ומשני דילמא נאמר הטעם משום שלא יגדל עדרים על הך דתני אחד שביעית דלא שייך בשביעית טעם שלא יברחו וכן אשכח תנא דתני בפירוש הטעם שלא יגדל עדרים קאי על שביעית:

תני. בברייתא בתוספתא והשתא פריך אהדדי בברייתא משמע דלעולם לא קנה המקח דתני יחזיר הדמים למקומן ומתני' קתני יאכל כנגדן עכ"פ קנה המקח. וא"ר יונה דפליגי ר"ח בר יוסף ושמואל חד מתרץ כאן דרך מכירה ברייתא דלא קנה המקח דהיינו ע"י מכירה ולקיחה. וכאן מתני' דתני יאכל כנגדן שחילל מעות מעשר שני על בהמה הוי חילול. וחד מתרץ כאן ברייתא דיחזור דמים כגון שהמוכר כאן ומתני' דתני יאכל כנגדן והמקח קיים כגון שהלך המוכר והשתא לא ידעינן מאן מתרץ אך שמצינו דאמר שמואל אמתני' דתני יאכל כנגדן שקנה המקח ואס"ד דמתני' מיירי דהלך המוכר איך שייך נקנה המקח דמאן יחזיר הדמים ע"כ שמואל מפרש מתני' ע"י חילול ואף דהמוכר כאן שקנה המקח ע"י חילול:

א"ר חגי דתני במתני' הלוקח פירות שוגג יחזרו דמים למקומן הטעם דוקא בירושלים מחללין מעות מעשר שני על פירות אבל לא במדינה בריחוק מקום וכשנאמר הדבר לפני ר' ירמי' קנתריה דתנן מעות בירושלים ופירות במדינה וש"מ דמחללין הי' בירושלים ומשני עכ"פ הי' אחד במקום שראוי לחלל דהמעות הי' בירושלים כד נפק כו' מעות ופירות במדינה ש"מ דמחללין אפי' כששניהם בריחוק מקום. ורצה לחזור א"ל ר"ז לא תחזור מחמת ברייתא זאת דמצינו סיוע מן דא"ר אלעזר ר"מ ורבנן היינו פלוגתא דלעיל דתני אחד שביעית ומ"ש מחללין על חיה ועוף חיין ושחוטין ורבנן סברי מחללין על שחוטין דוקא בדמאי אז מחללין בריחוק מקום אבל ודאי ר"ע מודים דאין מחללין בריחוק מקום:

ר' זבידא אמר. בזמן הזה אף בירושלים אין מחללין מעות על הפירות וסברי ב"ש דאם חילל קנסינן דהמעות והפירות קודש וב"ה סברי דהמעות נשאר קודש ופירות כמות שהן חולין. וא"ל ר' כרוספדאי שלא פליגי אלא פירות על המעות דפירות אף בזמן (הזה) המקדש אסור לחלל בירושלים על מעות לכן בזה"ז סברי ב"ש דקנסינן ששניהם קודש אבל מעות על הפירות דבזמן המקדש היה דינו דוקא לחלל על פירות בירושלים לכן בזה"ז אף ב"ש מודים דלא קדשו ולא קנסינן ופריך ממתני' דתני ואם אין מקדש ירקבו:

הדרן עלך מעשר שני פרק א':