מנין שהשתיה בכלל אכילה. פי' מנין שהטעם שניתן לשתיה משום ששתיה בכלל אכילה דילמא מטעם אחר וע"ז מפרש ר' יונה אבל אין לפרש דאמתני' קאי מנין למתני' ששתיה בכלל אכילה דע"ז מאי מייתי לקמן ממתני' דשבועה שלא אוכל מאי אולמיה דהאי מתני' מהאי:

הקפה את הדם ואכלו הרי זה חייב. פי' וא"כ יכול לאוקמי נמי כשהקפה דאז הוי אוכל:

מה עביד לי' אינו לא אוכל ולא משקה. פי' ממתני' דקתני אינו לא אוכל כו' ותיבת ר' יונה מיותר:

ונתת הכסף כו'. פי' דסיים שם ואכלת שם דהיינו אכילה וכתיב התם יין:

וע"ז בעי מה אנן קיימין אם בנ"ט יין בתבשיל. פי' ולכך קרא אותו אכילה כדמפרש לקמן דכל הטפל לאכילה כו' והלא הטעם לפגם הוא אלא ודאי בשתינהו בעינא ואפ"ה קרא אותו אכילה. ומשני דיכול לאוקמי באורזניה פי' דלא הוי לפגם וחשיב ליה אוכל משום כל הטפל לאוכל כאוכל. ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת. פי' מדבא להשמיענו שאינו חייב אלא א' משמע דשתיה בכלל אכילה והוי בכלל שבועה שנשבע על האכילה והא דאינו חייב אלא א' היינו דהוי כמו אכל ואכל ב"פ בהעלם אחד דאי לא הוי בכלל אכילה מאי קמ"ל דאינו חייב אלא א' מהיכי תיתי לחייב שתים הא לא נשבע על האכילה כלל:

ודחו חברייא אמרין קומי ר' יוסי אמרין דבתרא. פי' דמסיפא מוכח דהא דקתני אינו חייב אלא א' היינו משום שלא נשבע כלל על השתיה דאי משום דהוה בכלל אכילה אמאי בסיפא חייב שתים דהיינו כשאמר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה:

ומשני אמר להם פי' ר' יוסי אילו מי שהיו לפניו כו' האי דבסיפא חייב שתים היינו משום דהוי כשני ככרים דכמו דבשני ככרים כי הוה אומר שבועה שלא אוכל סתם הי' [דעתו] בכל השני ככרין והשתא כשאמר ככר זה גילה דעתו דכשאמר שבועה שלא אוכל ג"כ לא הי' בדעתו אלא ככר זה ולכך כשנשבע על השני הוי שבועה בפ"ע וה"ה הכא אף ששתיה בכלל אכילה מ"מ כשפירש שתיה בפירוש גילה דעתו שכשנשבע שלא יאכל לא היה בדעתו אלא אכילה בלבד ולכך כשנשבע על השתיה הוי שבועה בפ"ע:

ניחא כרבנן דאנן דאמרינן שבועה שלא אוכל. פי' שאין גורסין במתני' אלא שבועה שלא אוכל לבד ברם כרבנן דתמן דאינון אמרין כו' כן צריך להיות. פירוש שאנו גורסין בפירוש שלא אשתה ואיכא למימר דמשום הכי חייב אם היו ראויין לשתיה. אלא שתיתי ניחא עד כדין באומר שבועה שלא אוכל ושתה ברם באומר שבועה שלא אשתה ואכל כו' עד אית דבעי משמע מן הדא צריך להיות למעלה קודם ר' חנניה בשם פינחס:

ואר"י כד חנינא אין לוקין חוץ לחומה אלא על אכילה ושתיה. כצ"ל:

ומנין שאינו מחוור. פי' ממתניתין דילמא באמת מחוור ולוקין ג"כ עלייהו ומפרש כהדא דתני כו'. פי' דיש חילוק בתענית ציבור בין סיכה שהיא של תענוג ובין אינה של תענוג משא"כ באכילה:

ותני שוות סיכה לשתיה כו'. פי' מייתי עוד ראיה מדלא שוו לעונש אלמא לאו דאורייתא היא:

ומקשי והתני לא יחללו כו'. פי' אלמא שהיא מדאורייתא. ומשני לית כאן סך. פי' דלא יחללו לא קאי אלא אשותה:

א"ר אבא מרי אי לית כאן סך לית כאן שותה. פי' דשותה ג"כ לא מרבינן מלא יחללו אלא משום דהוי בכלל אכילה ואיידי דסך נקט הכא שותה:

דאל"כ. פי' אלא דשתיה אתי מלא יחללו קשה:

דבר שהוא בא משני לאוין. פי' דהיינו אכילה ושתיה אכילה מלאו א' ושתיה מלאו אחר דהיינו מלא יחללו ובהדיא קתני בתוספתא אכל ושתה מצטרף אלא ודאי מלאו אחד אתי שתיה ואכילה דהיינו ששתיה בכלל אכילה:

מנין שהוא מחוור בעשה. פי' דעשה עובר על הסיכה:

ר' יודן בעי שמן של מע"ש שנסרח. פי' אם עדיין צריך לשומרו בקדושת מע"ש או לא דהיינו שאינו רשאי לאבדן:

ופשיט ר' מנא אע"פ שנסרח בקדושתו היא. וכצ"ל א"ר מני מכיון שנסרח פקעה מיניה קדושה. פי' בתמיה אע"פ שנסרח בקדושתו היא ואח"כ גרסי':

מה צריכא ליה שביעית. פי' בשביעית איכא למיבעי אם נסרח שמן של שביעית אם עדיין עומד בקדושת שביעית או לא אבל מע"ש ודאי עומד בקדושתו:

ומפרש ר' אלעזר בר סיסי כו'. והא דקתני במתני' לא נתתי ממנו למת להביא לו ארון ותכריכים היינו דבמתני' נקט דבר הרגיל אבל עיקר הפסוק אתי על סיכה כדמפרש כאן:

זה שהוא לוחש. פי' בשבת אם רוצה ללחוש נותן שמן ע"ג ראשו פי' אוחז השמן בכלי ע"ג ראשו ולוחש:

ובלבד שלא יתן לא ביד. פי' על ראשו ולא בכלי על ראשו:

ר' יעקב בר אידי כו' נותן כו' מה ביניהן מאיסה. פי' אם מותר למאס את השמן בנתינה ע"ג הראש וא"כ לפ"ז הא דקתני ובלבד שלא יתן לא ביד כו' לאו אשבת קאי אלא אף בחול אסור והא דקתני גבי שבת לאשמעינן דכשאינו נותן על הראש אז מותר אף בשבת:

מ"ד נותן כו' ממאס הוא. פי' מותר למאס:

מ"ד לא יתן בין ביד בין בכלי אינו ממאס. פי' אסור למאס:

א"ר יונה מע"ש ביניהון. פי' אם מותר ליתן ג"כ במע"ש:

מ"ד נותן כו'. פי' אלמא דחשיב כסיכה וא"כ אף במע"ש מותר ומ"ד לא יתן אלמא דלא חשיב ליה כסיכה אלא לרפואה ולהכי אסור בשבת גזירה משום שחיקת סממנים וא"כ אף במע"ש אסור דלא ניתן אלא לאכילה ולשתיה ולסיכה:

מ"ד נותן במעשר שני מותר כצ"ל ומ"ד לא יתן בין ביד בין בכלי במע"ש אסור כו' כצ"ל:

ומקשי ר' יוסי וכי כל שהוא מותר בשבת כו'. פי' האיך תלי זה בזה והתני מדיחה אשה כו' היא תרומה היא מע"ש כו'. פי' אלמא אף דבשבת מותר במ"ש אסור:

וע"ז מקשי מהו כדין. פי' מפני מה הקילו בשבת יותר מבמ"ש. ומפרש ובלבד שלא יעשה בשבת כו'. פי' דבשבת לא חש אלא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

א"ר הושעיא דלא כר' יהודא דתנינן ר"י מתיר בצחנה כו' כצ"ל. פי' והכא קתני דהשבח לפי חשבון:

רבנן דקסרין בעיין. פי' כמו מקשין הא דא"ר אבהו בשם ר' יוחנן כל האיסורין משערין כאלו בצל וכאלו קפלוט. פי' דמשמע ליה דמשערין כאלו בצל או קפלוט של איסור נפל לתוך היתר:

דלא כר' יהודא. פירוש דלר' יהודא בבצל של איסור אינו אוסר כלל וע"ז משני מודה ר' יהודא בבצל של הקדש או של ע"ז. שאוסר בנ"ט אף שאינו אלא ליטול את הזוהמא משום דאסור בהנאה ולכך כי קאמר משערין כאלו בצל היינו בצל של ע"ז:

א"ר יוחנן כל שיש בו הותיר מדה. פי' דהיינו מכח מע"ש שלו יש בו יתרון במדה דהיינו שהוא מחזיק היום יותר ממה שהחזיק קודם שנתן לתוכה מ"ש:

השבח לפי חשבון וכל שאין בו כו' רשב"ל אמר כל שטעם שבחו ניכר. פי' שניכר הטעם שנשבח ממנו דהיינו מהחולין אז השבח לפי חשבון וכל שאין טעם כו':

עיסה של מע"ש שאפאה פת. פי' בעצים של חולין:

השבח לשני כו' אף שאחר אפיה הוא גדול יותר מקודם אפיה והיינו הותיר מדה אבל לר"ל לא קשיא דאין כאן טעם עצים ניכר:

ומשני בשאין שבחו ניכר. פי' דהיינו כשלא גדל כלל מחמת אפיה:

**מתני' פליגא על ר' יוחנן דגים שנתבשלו עם הקפלוטות של מעשר שני השבח לפי חשבון.**פי' וקס"ד דהיינו שהיו הקפלוטות לבדן והדגים לבדן ואפ"ה השבח לפי חשבון דהיינו אם מכר הדגים צריך ליתן ג"כ [שבח] לקפלוטות ואם מכר הקפלוטות צריך ליתן ג"כ שבח לדגים וע"ז מקשי כלום יש בדגים אלא טעם קפלוטות כלום יש בקפלוטות אלא טעם דגים כו' כצ"ל. פי' ואפי' לא הותיר מדה השבח לפי חשבון:

ומשני ר' יוסי בשם ר' הושעיא תפתר שבישל שניהם כאחד. פי' ועדיין הם כא' דהותיר מדה:

ר' יונה בשם ר' הושעיא בעי. פי' לר"ל דבעינן שיהא טעם שבחו ניכר:

אם בישל זה בפ"ע וזה בפ"ע ועירבן כו'. פי' דהיינו שנשבח א' מהם מכח העירוב אם חשיב זה לטעם שבחו ניכר או לא אלא דוקא כשבישל שניהן כאחד אבל לר' יוחנן ליכא למבעי מידי דממה נפשך אם מוכר שניהם כאחד הרי הותיר מדה ובודאי השבח לפי חשבון וכשאינו מוכר שניהם כא' אף בבישול אין השבח לפי חשבון אלא לר"ל דתלי בטעמו ניכר מ"ל:

הרי אלו כרגלי שתיהן. דהיינו שאסור להוציאה בשבת אלא עד מקום שיוכלו מים ומלח לילך מחמת הבעלים אף שאינן ניכרים היום בעיסה כלל:

ולא הותיר מידה ומשני תחומין עשו אותו למדת הדין. פירוש דכמו שניטל מא' מים ומלח ועשה את העיסה צריך לשלם כן חשו ג"כ לרגלי הבעלים של מים ומלח:

תדע לך שהוא כן כו'. פירש דמחמת מדת הדין חשו לרגלי הבעלים של מים ומלח:

דתמן אמרין כו' אפי' עצים. פי' דהיינו שאם אפאה בעצים של חבירו אסור להוציא אלא עד מקום שרגלי של בעל העצים יכולין לילך:

סברין מימר עצים אין בהם ממש. ואפ"ה חשו לרגלי הבעלים של העצים אלמא דעשו תחומין למדת הדין:

לא יצא מע"ש מידי פדיונו. פירוש משום שאינו בעין והרי הוא בקדושת מ"ש מדקאמר לא יצא משמע שצריך פדיון:

ע"ד דר' יוחנן כו':

מה הקילו בתרומה. פי' דדייק מדלא קתני בפשיטות מה אם תרומה החמורה סכין מע"ש הקל לא כ"ש ולמה נקט האי לישנא אם היקל בתרומה דמשמע לי' דהקילו בתרומה וע"ז בעי מה הקילו בתרומה:

ומפרש כהדא דתני א"ר יוחנן כאן השיבו דברי סופרים לד"ת. פירוש דכרשינין אינן חייבין בתרומה אלא מדרבנן אבל מדאורייתא אין חייבין בתרומה כלל ומכח זה דהחמירו רבנן במע"ש מבתרומה השיבו הק"ו דלא לילף מע"ש מתרומה לסוך:

כיני מתני' מותרת להאכל צמחונין. פי' הא ודאי הא דקתני במתני' תלתן של מע"ש תאכל היינו ודאי לא שמותר לאכול דהא חשיב במתני' בהדי חומרות שהחמירו במע"ש יותר מבתרומה אלא ודאי תאכל היינו שאסור לחפוף עמה ולא לעשות שום מלאכה אלא לאכול אלא הא דקתני צמחונין היינו לאו שחייב לאכול צמחונין אלא שאם אוכל אז מותר לאכול אף צמחונין לא מקרי זה איבוד:

מה ביניהון. פי' בתלתן של תרומה בין ב"ש לב"ה דהא חפיפה מותרת לכ"ע בטמאה ושרייה אסור לכ"ע:

ומפרש א"ר מנא מגינה ביניהון. בש"א מוגג בידים טהורות ובה"א מוגג בידים טמאות. פי' דמגיגה בין חפיפה ובין שרייה:

תני זו דברי ר"י אבל ר"מ אומר בש"א כל מעשיהן בטהרה ובה"א כל מעשיהן בטהרה חוץ מחפיפתה מה ביניהון חפיפה ביניהן. פי' דלב"ש אסור לעשות בטומאה ולב"ה מותר:

מה ביניה. פי' בכרשינין של תרומה בין ב"ש ובין ב"ה:

ומפרש שיפה ביניהן. בש"א שפין בידים טהורות ובה"א שפין בידים טמאות. תני זו דברי ר' יודא אבל ר"מ אומר שורין בטהרה ושפין ומאכילין בטומאה ובה"א כל מעשיהן בטומאה מה ביניהון שריה ביניהן. פי' דלב"ש צריך להיות בטהרה ולב"ה בטומאה כצ"ל:

כדי לעשות עיסה ולחזור. פי' קאי על הא דקתני ונכנסין לירושלים ויוצאין ומפרש דהיינו כדי לעשות עיסה היינו מעט ולא בחנם אלא לעשות עיסה ולחזור ולא שיהיה שם לחלוטין:

מתני' דרשב"ג. פי' הא דקתני נכנסין ויוצאין:

ומשני הכא קל הוא. פי' משום הכי מותר להוציא:

ובלבד בעיסה של מע"ש. פי' הא דאמר ר"ט יתפרדו לעיסות היינו דוקא בעיסה של כרשינין הקילו מפני שאינו מאכל אדם. ובלבד בעיסה של מע"ש הקילו לערב ולא בחולין:

לדברי ר"ט. פי" דאמר יתפרדו לעיסות ולא קאמר יפדו היינו משום דסבר אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וה"נ איירי לכלבים דאינו ראוי לאדם. א"ר יונה נראין דברי חכמים. פי' דסברי יפדו אף שאין פודין כו היינו הראוי לאוכל אדם כו' ר' יצחק בר אלישיב בעי לר' טרפון אף בגדולין לא יפדו. פי' כרשינין:

א"ר יונה וכן נוטי נטומי. מיותר וצ"ל א"ר יונה והוא שנטמאו. פי' הא דחכמים מקילין לפדות כרשינין אף שאין פודין היינו דוקא כשנטמאו אבל לא בטהורין אף בגבולין כדי לשכר שני. פי' הא דתלינן מה שליקט תחילה היינו למע"ש היינו לשכר שני דהיינו שירויח השני דהיינו שאם יאבדו השאר יהיו אלו שבידו תפוסין על מע"ש אבל לא בודאי תלינן ונ"מ כדמפרש לקמן שצריך להתנות. והוא שליקט מכאן ומכאן. פי' שליקט בערבוביא מעט מכאן ומעט מכאן אז אמרינן דמה שליקט ליקט למעשר שני:

אבל אם ליקט על האומן. פירוש דהיינו שמתחלה ליקט כל האומן האחת ואחר כך התחיל אומן השני:

כבולל וחופן. פירוש דודאי לא נפל כל האומן ממע"ש אלא ודאי אף חולין מעורבין באותו האומן ולהכי לא תלינן הכל במ"ש:

אין בלילה אלא ביין ושמן. פי' אבל בשאר דברים לא מקרי בלילה ואף אם בלל כאילו לא בלל ומה שליקט ליקט למע"ש:

ר' יוחנן אמר עד כזיתים נבללין אם אינו גדול כל כך כזיתים קרינן שפיר נבללין אף שאינו יין ושמן:

מתני' פליגא על ר' יוחנן אם בלל וחפן לפי חשבון. פי' דמשמע דצריך דוקא חפן אבל בלילה לחוד לא מהני:

ומשני פתר לה כזיתים. צ"ל דהיינו מתני איירי באותן דברים הגדולים כזיתים דאז לא מהני בלילה לחוד אלא צריך חפינה ג"כ:

המתלקטים למע"ש והנבללים לפי חשבון. פי' דמקשי לר' יוסי בר פדייה דאמר אין בלילה אלא ביין ושמן והכא במתני' קתני הנבללין לפי חשבון ולא נקט במתני' כלל חפינה וכן קשה לר' יוחנן דמוקי מתני' בכזיתים שאז אין נבללין ובסיפא קתני והנבללין:

ומשני ר' יוסי בר בון סלקת מתני' כו'. פי' דמתניתין איירי גם בחפינה והא דנקט הנבללין היינו הנבללין והנחפנין והא דלא נקט חפינה משום דסמך אריישא דנקט אם בלל וחפן:

תניא בן עזאי אומר שתים. פי' שמחלל אותו הסלע שנתערב בחולין על שתי סלעים וכדמפרש לקמן:

מה בחלמא. פירש הראה לי בחלמא כד ייכול לעולא בר ישמעאל קופרא שמינה. פי' שיאכיל לעולא בר ישמעאל בשר שמן ועל התירוץ שהשיב לו למחר הראה לו כן:

מתוך שאתה אומר לו כן אף הוא דוחק א"ע ופודה אותן. פי' דהרי אסור לחללן שיקיים כן אלא חוזר ומחללן על אחד מאותן הסלעים לכך אמרו שצריך לכתחילה לחלל על שני סלעים כדי שיזרז א"ע לחזור ולפדות על הסלע ולא יקיים כן:

חזקיה אמר כשהוא מחללה עושה אותה כרעה. פי' אם מחלל על סלע שאינו יפה קאמר חזקיה כשמחללה פי' על הפירות או על פרוטות בירושלים עושה אותן כרעה דהיינו שא"צ ליתן פרוטות או פירות אלא כמו שנותן בעד רעה דהיינו לקולא:

וכשהוא מחלל עליה. פי' דהיינו בגבולין שהוא מחלל עליה פירות מע"ש או פרוטות עושה אותן כיפה ומחלל עליה פירות על הסלע כמו שמחלל היפה לקולא:

ויבור את הרעה ויעשה אותה כיפה. פי' דודאי בתחילה כשמחלל אותה על הסלע מעות צריך ליתן בעד היפה שבשתיהן דדילמא היא מעשר ובוודאי אין סלע יפה יוצא אם מחלל אותה כמו שמחלל את הרעה אלא הא קשיא לי דאח"כ כשבורר את סלע אחת משתיהן ומחלל עליה למה לו לברור את היפה יבור את הרעה ואפ"ה יחלל כל המעות שחילל בעד היפה. דהא אמרינן כשמחלל עליה עושה אותה כיפה. ומשני אני אומר היא היתה מע"ש. ומקשה. מפני מה לא יצא לחולין:

ומשני ר' יונה לא נתכוין לעשות חולין ברורים כו'. כל שאמרו בדמאי מחללן. פי' בריוח בודאי מחלל אותה בדוחק:

ומקשי והתנינן כו' הא כסף על כסף לא. פי' אפי' מדוחק ותנינן בדמאי מחללין אותו כסף על כסף ונחושת על נחושת כו':

ומשני ר' בא בר כהן הכי קתני כל שאמרו כו' כשם שמחללין כסף על נחושת. פי' בגבולין מדוחק כך מחללין זהב על כסף דסבר דכסף לגבי זהב כמו נחושת על כסף ודחי ליה:

רבי מפני מה מחללין. פירוש הא דמחללין כסף על נחושת היינו משום שלפעמים מותר לחלל אפי' בלא דוחק והיינו על זהב לבית הלל דסבר עושה אדם את סלעיו דינרין זהב ויחלל זהב על כסף:

מדברי שניהן למדנו שמחללין כסף על זהב ואין מחללין זהב על נחושת. פי' דבהא שניהם מודים מדאמר שכן מחללין שאין מחללין בפשיטות:

משמע ליכא דליכא מאן דפליג כצ"ל אבל בתחילה אף ב"ש מודו. פי' שמותר לחלל פירות על דינרי זהב:

ופריך מ"ט דבית שמאי. פי' כיון דבתחילה מודו אלמא דסבר דדהבא נמי טבעא וא"כ אמאי אסור לעשות מסלעין דינרי זהב:

ומשני הכסף כסף ראשון ולא כסף שני. פי' דסבר ב"ש שאסור לחלל כסף על כסף כלל אלא צריך להביא כסף ראשון לירושלים:

ומקשי והתנינן הפורט סלע ממעות מע"ש. פי' והיינו בירושלים:

וסברינן מימר המצרף סלע ממעות מע"ש. פי' דהיינו בגבולין אם בתחילה חילל על פרוטות ולבסוף רוצה לחלל על כסף אלמא שמותר לחלל על מטבע אחרת ואינו צריך להביא אותו מטבע עצמו שחילל בירושלים:

ומשני מאי כדון טעמא דב"ש עד כסף. פי' עד שלא בא לכסף מותר לחלל על מטבע אחרת אבל כיון שבא לידי כסף אסור לחלל על מטבע אחרת אפי' על זהב. ואח"כ גרסינן רשב"ל עד פליגין ואח"כ גרסינן מ"ט דב"ש הכסף ולא זהב כל הסוגיא עד רשב"ל:

וסברינן מימר המצרף. פי' היינו שרוצה לצרף הפרוטות שיש לו של מ"ש על סלעים. אלמא שמותר לחלל מע"ש על פרוטות:

ומשני היא כסף היא נחושת אבל לא זהב. דזהב אינו בכלל כסף אבל נחושת היא בכלל כסף:

מתני' הפורט סלע ממעות מעשר שני. פי' דזה הכלל דבגבולין כסף על כסף אסור ונחושת על כסף מותר ובירושלים כסף על כסף אסור ונחושת על כסף מותר ולזה כשפורט סלע ממעות מע"ש היינו שרוצה לעשות מפרוטות של מע"ש סלע סברי ב"ש דצריך ליתן בכל הסלע מעות והיינו נחושת אבל כסף אסור ליתן דאסור לחלל חוץ לירושלים כסף על כסף וב"ה סברי כיון שנותן בשקל מעות נחושת אז מותר ליתן השקל השני אף ממעות כסף דהא עיקר החילול הם הנחושת על הכסף ואינו נותן הכסף אלא מפני שאין לו נחושת סלע שלימה וחכמים מקילין עוד לומר דאף אם יש לו פירות ורוצה לחלל אותן על כסף ואין לו כדי כסף שמותר ליתן עוד כסף ולחלל אותן על כסף והיינו כשאין בו בפירות כדי כסף לחוד אבל כשיש בו בפירות כדי כסף לחוד אף רבנן מודו שאסור ליתן כסף ולחלל אותן על כסף גדול וכדמפרש בגמרא דהיינו חצי דינר כסף וחצי דינר פירות מותר דזה מקרי לענין זה כמו פרוטות אבל אם הי' דינר שלם אלא שרוצה לחלל על השקל אסור וכן בירושלים להיפך כשרוצה לפרוט לעשותן פרוטות דסברי ב"ש דצריך בכל הסלע כן וב"ה סברי דשקל כסף מותר ליקח אגב השקל פרוטות ולא מקרי כסף על כסף והדנין לפני חכמים סברי דאף בשלשים דנרי כסף מותר ליקח אגב הדינר אחד של נחושת והשתא ב"ה לקולא ולא קשיא הא דלא תני במסכת עדיות גבי מקולי ב"ש:

[גמרא מ"ט דשמאי גזירה שמא ישכח ויעשה אותה חולין. פי' מ"ט דשמאי דמחמיר גם בירושלים ולא דריש היתר מאשר תאוה נפשך כסברת גמרא דידן. ומשני דאשר תאוה נפשך לא קאי אלא אמאכלים אבל במעות חיישינן שמא ישכח ויעשה חולין: