במה אנן קיימין אם באומר מכבר (פי' בתחילה) משקה מעורב בו ואם באומר לכשישתה הלא למפרע חולין שתו. ומשני בשאומר מכבר לכשישתה. ולכאורה אינו מובן כלל. ונראה שה"פ שאומר מכבר והא דקשה והלא משקה מעורב בו שאומר לכשישתה פי' מה שיהיה בפיו של טהורין אותן יהיו מע"ש. וכשישתה פי' מה שאני אשתה וא"כ אינו מעורב כלל וגם הוא מ"ש ואינו יכול לטמאותן. עכ"ל שנות אליהו]:

ה"ג תנן לא יאמר אדם לחבירו הילך יין ותן לי שמן אר"א דר' יהודא ור' נחמיה היא. פי' דסברי בפ"ח דשביעית לקח הימנו ככר בפונדיון כשאלקוט ירקות השדה אביא לך מותר ר"י ור"ן אוסרין וסברי דהא דאסרי ר"י ור"נ התם היינו משום דסברי דהוי חליפין ורבנן סברי שאין זה חליפין כיון שלא עשו כדרך חליפין והיינו בקנין סודר והכא דקתני במתני' דלא יאמר אדם לחבירו כו' היינו כר"י ור"נ ודחי:

מה אנן קיימין. פי' הא דאת מדמי לה להתם הא התם לא איירי בחליפין כלל דחליפין מותר בשביעית וע"ז מפרש מה אנן קיימין התם אם באומר הא לך הב לי. פי' דתיכף שנוטל ממנו נותן לו הא ד"ה מותר כדפרישית דבשביעית אינו אסור משום חליפין:

אם בההוא דא"ל הב לי ואנא יהיב לך. פירוש כשיהי' לי ד"ה אסור דהא כיון דלא אמר ליה שבודאי יתן לא סמיך דעתיה ולא הוי חליפין אלא כפריעת חוב בעלמא ופריעות חוב אסור בשביעית לכ"ע אלא באומר כו' ולא דמי כלל להכא:

ואנו אוכלין חביות שמן שיש לי שם לית פשיטא דהיא מותר. פי' הא לא קא מבעיא לן דודאי מותר:

אף במעשר בהמה כן. פי' הא מבעי לן מהו שיאמר לו העל בהמה זו ואנו אוכלין בשר שחוטה שיש לי שם מע"ש ע"י שמכירתה מותרת:

את אמר מותר מעשר בהמה. פי' כמו אבל מעשר בהמה שמכירתה אסורה אסור או לא ולא איפשטא:

כדי שלא יבוא לידי פסול. פירש דמשמע שיפסל מהכל ולא מפני שממעט באכילתו לחוד חיישינן אלא דאף חיישינן שמא יהא אסור לאוכלו כלל משום שיפסל וע"ז בעי:

מהו לידי פסול. פי' מהו שיפסול מכח תרומה ולא יהא פסול מכח מ"ש:

ומשני שנפסל בטבול יום. ולכך קרי ליה פסול שיהא פסול מלאוכלו ולפדותו וכדמפרש לאוכלו אין את יכול כו' ולפדותו אין את יכול כו' כצ"ל:

שהוא טהור ד"ת. פי' מכח מע"ש אף שטמא מכח תרומה ואינו יכול לאוכלו מ"מ אסור לפדותו כיון שהוא סבור מכח מ"ש:

כך הוא ממעט באכילתו. פי' אם חיישינן ג"כ מה שממעט באכילתה דהיינו מתרומה וכדמפרש תרומה מותרת לאונן כו':

ומפרש אשכח תני. פי' דחיישינן לשניהם:

אין לוקחין שביעית בכסף מע"ש. פי' מפני שממעט באכילתה. פי' שצריכין לבער כשיכלה לחיה בשדה:

א"ר יוסי במחלוקת. פי' הא דאסור ליקח היינו לאו אליבא דכ"ע אלא לת"ק אבל לר"ש דמתיר ליקח תרומה בכסף מע"ש ה"ה דמותר ליקח שביעית בכסף מעשר שני:

א"ר יונה ד"ה היא. פי' אפי' ר"ש דמתיר מודה דאסור ליקח פירות שביעית מדמי מע"ש מפני שממעט באכילתו כדפי' והא דמתיר בתרומה ולא חש לשמא ימעט באכילתו היינו משום דאוכלי תרומה זריזין הן ויראו שלא יביא לידי טומאה כלל. ופי' אוכלי תרומה היינו בשעה שצריכין לאכול תרומה. זריזין הן וע"ז מקשי מנתערבו בבכורות. דליכא האי טעמא ואפ"ה מתיר ר"ש ולא חש לשמא ימעט באכילתו ומשני אוכלי פסחים זריזין הן וג"כ יראו שלא יבוא לידי פסול והביא ראיה מהא דהתירו להם:

לשלשל את הפסח לתנור עם חשיכה. ולא חייש לשמא יחתה אלמא משום דבני חבורה זריזין הן:

אלא על תחילת הקדשות. פי' דהיינו אותן שקידש מתחילה אבל אי פדה ולקח אחר מדמיו ורוצה לפדות אין צריך להוסיף חומש ואמר:

ותני כן מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא תחילת הקדש פי' שאינה יכולה להיות סוף הקדש שאינה יכולה להיות קריבה ע"ג המזבח אף כל כו':

שלמים שלקחן בכסף מעשר. פי' משום דהוי תחילת הקדש דלשלמים היא תחילת הקדש. שלמים שלקחן מדמי פסח כו' מוסיף חומש. פי' משום דלשלמים הוי היא תחילת הקדש:

א"ר מנא פסח צורכה מעשר לא צורכה שלא תאמר. פי' הא דפסח צריכה היינו שלא תאמר הואיל ופסח משתנה לשם שלמים. פי' הואיל ומתחילה היה פסח ופסח משתנה לשם שלמים הוי כמו שלמים והשתא שלקחן מדמי פסח הוי כמו הקדש שני דהיינו שלמים שהוממו ופדאן ולקח מדמיהן שלמים שאם הוממה ופדאן שאינו מוסיף חומש לכך אשמעינן הכא דא"פ מוסיף חומש דהא לשלמים הוי היא תחילת הקדש:

ה"ג א"ר הונא לר"ש דאמר אין עושה תמורה ושינה בה. פי' בקרבן אחר אם המיר בו פעם אחת אין ממיר בו פעם ב':

המיר בו ועודהו פסח אין ממיר בו ועודהו שלמים פי' אם הי' פסח והמיר בו ואח"כ הי' בו מום ופדאו ולקח מדמיו שלמים אין ממיר בו עוד דסבר דכיון דפסח משתנה נמי לשם שלמים הוי פסח ושלמים כמו הקדש אחד ולפיכך אם המיר בו פעם אחת אין ממיר בו עוד ומקשי ר' מנא ולא דמי הוי ר' שמואל בר חייא מדמי לה פירוש הא הוא מדמי לה שלמים שלקחן מדמי פסח לשלמים שלקחן בדמי מעשר מה שלמים שלקחן מדמי מעשר ודאי הוי כמו תחילת הקדש וממירין בו אף שלקחן מדמי פסח הוי תחלת הקדש ואף אם המיר בו ועודהו פסח ממירו בו ועודהו שלמים:

והוממו ופדאן עוד אין חוזרין לכמות שהי' להעשות שני כצ"ל:

ר"ז ור' (מילא) [הילא] תרוייהו בשם ר"י בר' חנינא אמרין פי' דמפרש טעמא אמאי אין נעשין שני ותיבת חד אמר מיותר כאן שלמים שלקחן בכסף מעשר פקעה מהן קדושת מעשר. פי' בשעת לקיחה וא"כ לפ"ז אף שפדאן אח"כ אינו נעשה שני אבל בתרומה אינו כן כו' חד אמר משנה שוברת. פי' מתני' דידן דפריך ר"ש אם היקל בזבחי שלמים שהוא מביאן כו' לא נקל כו' ואם כדבריך שסובר דתיכף משלקח שלמים פקעה ממני קדושת מעשר ה"ל למימר מה אם היקל בשלמים שכן פקעה ממנה קדושת מעשר אבל בתרומה שלא פקעה ממנה [קדושת מעשר] האיך ניקל כיון שמביאה לידי פסול:

וה"פ משיבין דבר שפקעה ממנו קדושה כו'. פי' האיך משיב מדבר שפקעה ממנו קדושה כו' וכדפי'. וחרנא אמר לית הדא תברא. פי' ממתני' ליכא ראיה כלל דאדרבא משיבין דבר שפקעה ממנו קדושתו כו':

שהוא אומר לו איבדת קדושתך. פי' דאם היקל אפי' בזבחי שלמים שהוא מביאן כו' ומפקיעין כל קדושתו כל שכן שנקל בתרומה שאינו מפקיע כל קדושתן שמותר להקל כו':

אף הפירות נכנסות ויוצאות. מפרש בירושלמי דהיינו דוקא כדי לעשות עיסה ולחזור. פי' דדוקא מעט ואפילו המעט חייב דוקא לחזור ולא לחנם אלא כדי לעשות עיסה:

זאת אומרת ירושלים עשו אותה כחצר בית שומירה. פי' מדקאמר במתני' דפירות שנגמרה מלאכתן תופסן מחיצה לענין שצריכין לחזור מעשר שני שלהם לירושלים מפני שכבר נטבלו למע"ש והרי לא ראו פני הבית אלא ודאי ירושלים עשו אותה כו':

א"ר יונה בדין הוא אפי' בתים ששם לא יטבלו. פי' והאיך את [אומר] דירושלים טובל אלא ודאי לענין זה עשה אותו כחצר בית שומירה דהיינו לענין ליתפס מה בית שומירה טובלת אף זו תופסת לענין שיצטרך לחזור מע"ש שלה כיון דמדאורייתא נטבלת:

אם התרו בו משום שני לוקה. פי' אף שלא הפריש ראשון הוי טבל לשני דאל"כ לא הי' נתפס ומקשי מב"ש דסברי דאף בשלא נגמרה מלאכתו יחזור מע"ש שלה דהיינו שנתפסו [בתוך] המחיצות אף שהתם ודאי אינו לוקה אלא ודאי חומר הוא כו':

הפריש עליו שני ממקום אחר נפסד. פי' אי אמרינן כיון דתפסתן מחיצה צריך להפריש דוקא מניה וביה או לא:

כולו נתפס או לא נתפס כו'. פי' מי אמרינן כיון שתפסתן מחיצה הוי כמו שנפרש המ"ש ואסור להפריש ממנה על מקום אחר או לא פי' כיון שלא הפריש עדיין מותר להפריש ממנה על מקום אחר:

הא סלי תאנים לאכילה. פי' דקאי על מתני' דקתני סלי ענבים לגת משמע הא סל (ענבים) [תאנים] לאכילה:

לא הדא אמרה סלי תאניס לאכילה וסלי ענבים לאכילה גמר מלאכה הן כו' כצ"ל:

אמרו ב"ה לב"ש. פי' דקאי על סיפא דסברי דלא פליגי ב"ש אלא על דבר שנגמרה מלאכתן אבל פירות שלא נגמרה מלאכתן אף ב"ש מודו דיפדה ויאכל בכ"מ וע"ז אמרו ב"ה לב"ש:

אי אתם מודים כו' אמרו להן ב"ה אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול להוציא עליהן שני למקום אחר כו' כצ"ל:

הדא פשיטא שאילתא דר' זעירא. פי' דבעי לעיל אם אחר שתפסתן מחיצות מותר להוציא שני ממקום אחר והכא משמע דמותר:

נתנו להם פירות. פי' שנזדמן להם פירות טבלים ובקשו לפדות היינו שבקשו להפרישן ולפדותן בירושלים:

אמרה להם חדא סבתא אבוכון לא הוו עבדין כן אלא שהי' מפקין חוץ לחומה. פי' שהי' מוציאין הפירות כשהן בטבלן חוץ לחומה ושם ה' מפריש ופודה אותן והשתא מפרש במאי פליגין:

סבתא הוה סברה מימר רואין את המחיצות כאילו עולות. פי' דאף השתא שאין שם מחיצות רואין אותה כאילו יש לה מחיצות ולפיכך סברה שאסור לפדות בירושלים עצמה ואילו רבנן הוי סברין מימר אין רואין את המחיצות כאלו עולות והוי השתא כמו שאין שם מחיצות ולפיכך מותר לפדותה אף בירושלים. והשתא מפרש אמאי לסבתא מותר כיון שהיא סוברת דרואין את המחיצות כאלו עולות וא"כ כבר נתפסו [בתוך] מחיצות ומאי מהני מה שמוציאין מירושלים אח"כ ולזה משני:

דסבתא הוי סברה כר"ש בן יהודה. פי' שסובר דאף משנגמרה מלאכתו סובר ב"ה שאין המחיצה תופס בטבל:

ואילו רבנן הוין סברין מימר כת"ק. פירש שסובר דתיכף משנגמרה מלאכתן אף בשעת טבלן תופס המחיצה ולכך לא רצו להחמיר על עצמן להוציאן חוץ לעיר ולפדותן דממ"נ אם מחיצות כאלו עולות אף בחוץ אסור שכבר תפסתן מחיצות ואי אינן כאלו עולות אף בפנים מותר:

ר' פינחס מסאב לי' ופדאה לי' דחושש לדין ולדין. פי' שהי' ר' פינחס חושש שמא מחיצות כאלו עולות ושמא כת"ק דאף בטבלן תופס המחיצה ולהכי אסור לפדותן אף בחוץ ולהכי הוצרך לטמא אותן ולפדותן בפנים:

הלכה כדברי התלמיד. פי' רשב"י:

ובלבד בפירות שהן טבולין לדמאי. פי' הא דקתני ויוצא ונפדה לא מצי איירי אלא בפירות טבל אבל לא דמאי עצמו וקמ"ל דאף לת"ק דסבר דאף בטבל תופסתן מחיצות:

מודה בטבל של דמאי עצמו. פי' דהיינו מעשר של דמאי לאו [לא] והיינו לענין שלא יפדה אבל לצאת מותר אף בפירות דמאי כדקתני במתני' בהדיא הדמאי נכנס ויוצא ולא קתני תפדה ומשמע התם דאיירי בדמאי עצמו דקתני התם אין לו חומש והכל בדמאי עצמו:

ה"ג תיכף בגמ' תני לחומרין. פי' מה שב"ש סובר דבין שפתחה לפנים ובין שחללה לפנים הכל כלפנים היינו לאו לכל הדינין אלא לחומרין וכדמפרש לקמן אבל ב"ה שסובר מכנגד החומה ולפנים כו' היינו בין לקולא בין לחומרא:

אח"כ גרסינן תניא אמר ר' יוסי זו משנת ר"ע אבל דברי חכמים בתי הבדין כלשכות והכל הולך אחר פתחיהן. פי' דאף ב"ה סברי שהכל הולך אחר פתחיהן וע"ז גרסינן אר"א ולחומרין פי' הא דסברי ב"ה דהכל הולך אחר פתחיהן היינו לחומרא ולא לכל הדינין ומפרש מהו לחומרין:

א"ר יונה בתי הבדים שפתחיהן לפנים כו' ותיבת הדא דתנינן תמן מיותר:

מכנגד החומה ולחוץ אין אוכלין שם קדשים קלים כלחוץ פי' כאילו היו חוץ ואין פודין שם מע"ש כלפנים:

פתחיהן לחוץ כצ"ל מכנגד החומה ולפנים אין אוכלין שם ק"ק כלחוץ ולא פודין שם מע"ש כלפנים:

תניא בנויות בקודש ובחול ופתוחות לקודש. פי' אלשכות קאי תוכן קודש וגגותיהן חול מכנגד הקדש ולקודש קודש מכנגד החול ולחול חול פתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן מכנגד הקודש ולקודש קודש מכנגד החול ולחול חול בנויות בקודש ופתוחות לקודש ולחול כולה קודש. פי' כיון דפתוחות לשניהם אזלינן בתר המקום שעומד שם הבנין:

בנויות בחול ופתוחות לקודש ולחול כולה חול א"ר יעקב בר אחא הן דאת תאמר תוכן קודש כו' כצ"ל:

אוכלין שם ק"ק ושוחטין שם קדשים קלים כו' כצ"ל:

ותני כן לשכה שהיא בנויה בשווי חומת העזרה כו' כצ"ל:

אם בקירוב מקום כתיב כי ירחק ממך המקום. פי' דמשמע דוקא בריחוק מקום אתה פודה ואי אתה פודה בקירוב מקום:

אלא מהו לא תוכל לאכלו. פי' מכח טומאה:

וכתיב ונתת בכסף. פי' דמשמע דאף שאין ריחוק מקום דהיינו בירושלים כיון שאסור לאכלו מותר לפדותן:

אב הטומאה ד"ת. פי' מה שקרא במתני' אב הטומאה היינו מה שנטמא מד"ת אף בראשון וולד הטומאה היינו מה שנטמא מדבריהן ואף שהוא טהור מדאורייתא כו' מותר לפדותו ולאכלו לב"ש בפנים ולב"ה מבחוץ היינו משום שאינו יכול לאכלו משמע להו מאיזה טעם שיהיה בין שתהי' לאסור לאכול מדאורייתא בין מדרבנן מותר לפדותו:

וקשיא על ב"ש לר' יוחנן. פי' דסובר דולד הטומאה נמי מדאורייתא:

מה בין אב הטומאה בחוץ לולד הטומאה. פי' כיון ששניהם מדאורייתא ושניהם נטמאו בחוץ מה בין אב הטומאה לולד הטומאה:

ומקשי הגמרא ועל דב"ה לית הדא מקשי. פי אמאי לא מקשי ג"כ על ב"ה לדברי ר' יוחנן פי' דגם ב"ה מחלק ביניהם בין אב הטומאה לוולד הטומאה והיינו כשנטמא בפנים ולר' יוחנן הא אין חילוק ביניהם כלל כיון ששניהם נטמאו בפנים ושניהם מדאורייתא אמאי באב הטומאה יפדה ויאכל בכ"מ ולא בולד הטומאה:

ומשני לא הוו בה רבנן אלא על דבר קפרא. פי' דרבנן לא התחילו להקשות אפילו על ב"ש אלא אליבא דבר קפרא אבל אליבא דר' יוחנן לא התחילו להקשות דבודאי קשה אליבא דר' יוחנן בין לב"ה ובין לב"ש והשתא מפרש האיך מקשה מני' אליבא דבר קפרא דמקשי אליבא דבר קפרא על ב"ש דבש"א הכל יפדה כו':

מה בין אב הטומאה בין בחוץ בין בפנים זה וזה לא דבר תורה היא. פי' כיון שנטמא מד"ת מה בין בפנים כו' דאפי' אי נטמא בפנים נמי יהא מותר לפדות ולאוכלו מבחוץ. ומשני הא דאסור להוציא כשנטמא בפנים אפי' נטמא מד"ת היינו טעמא כדמפרש בגמרא שלא יהו אומרים ראינו מעשר שני שנכנס ויוצא:

ומקשה מעתה לא יפדה. פי' אפילו לאכול בפנים וה"ה דהוה מצי להקשות דאפי' נטמא בחוץ נמי נגזר אלא דחדא מינייהו מקשה:

שלא יהו אומרים ראינו מע"ש נכנס לירושלים ונפדה כו' כצ"ל ומשני קול יוצא ליוצא. פי' ולכך גזרינן ואין קול יוצא לפדיון:

ומקשי מה בין בפנים ומה בין בחוץ. פי' כיון דאמרת שאף שנטמא מד"ת מ"מ אסור להוציא מכח גזירה א"כ אף כשנטמא בחוץ נמי נגזור. ומשני אלא כלומר דלא צריך השתא כל טעמא דשמא יאמרו ראינו מע"ש נכנס לירושלים ויוצא אלא היינו טעמא בשעה שנטמא בפנים מחיצה תופסתן ובשעה שנטמא בחוץ אין מחיצה תופסתן פי' מעיקרא בשעה שנטמא לא נתפס במחיצה כלל ולפיכך מותר להוציא אחר פדיון לחוץ:

ומקשי ועל דב"ה לית הוא מקשי. פי' אמאי לא מקשי ג"כ לב"ה אליבא דבר קפרא דב"ה סבר הכל יפדה חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים כו'. פי' כיון דאיירי שנטמא בולד הטומאה שהוא טהור מדאורייתא אמאי כשנטמא בחוץ יפדה ויאכל בחוץ וכשנטמא בפנים לא:

ומשני כשהכניסן הכניסן על מנת שלא תתפסם מחיצה. פי' כיון שנטמאו כשהיה עדיין בחוץ לא הכניסן אלא על מנת שלא תתפסם מחיצות ולפיכך מותר להוציא אבל כשהכניסם בעודם טהורים ואח"כ נטמאו לא שכבר תפסתן מחיצות כשהיו טהורים ומייתי ר' זעירא ראיה מיניה על מע"ש טהור כו' בהא ה"נ טהור ד"ת ומקשי ר' יונה:

טהור ואת אמרת הכין. פי' דכיון שהוא טהור אמאי מותר להוציא וזה אין סברא שיהי' תלוי בדעתו תפיסת מחיצות והיינו אם הכניס אדעת שלא יתפסו במחיצות שיהיה מותר לפדות אפי' דיעבד ותיבת ד"ת מיותר:

ומשני אלא כיני עבר ופדאו פדוי. פי' דלענין זה מהני כשהכניס אדעת שלא יתפסו במחיצות שאין המחיצות תופסות לענין שאם עבר ופדאו שיהא פדוי אבל לכתחילה ודאי לא יפדה ולהכי כשנטמא אפי' טומאה דרבנן יפדה אפי' לכתחילה:

ר' יעקב דרומייא עד ר' דיייא בר אדא מיותר:

נטמא בולד הטומאה ופדאו וחזר ונטמא באב הטומאה מהו. פי' דהיינו אליבא דב"ה דסבר דיש חילוק בין נטמא באב הטומאה לנטמא בולד הטומאה כשנטמאו בפנים והיינו כשנטמאו בולד הטומאה יפדה ויאכל בפנים וכשנטמא באב הטומאה מותר להוציא לחוץ:

וע"ז בעי אם בתחילה נטמא בפנים בולד הטומאה ופדאן. פי' לאכול בפנים ולא להוציאן לחוץ ואח"כ נטמא באב הטומאה דהשתא מותר לפדותן ולהוציא לחוץ ומיבעי ליה אם רוצה להוציא לחוץ אם צריך פדיון אחר או לאו:

ומשני א"ל אם היו המעות הראשונות קיימות כו' כצ"ל:

ואין לוקין על המעות השניות כו' כצ"ל ותי' על המעות הראשונות מיותר כאן דכיון שמותר לפדותן ולאכלו בתורת חולין בטומאה ודאי מדאורייתא הוא פדוי ולוקין עליו אבל על המעות השניות ודאי אין לוקין שכבר פדאו הוא מדאורייתא ממעות הראשונות והשתא מבעי אף ללקוח כן. פי' דלקוח בכסף מע"ש שנטמא יפדה אבל כ"ז שלא נטמא לא יפדה כמו בירושלים וסבר הגמ' דלב"ה גם כאן יש חילוק דהיינו אם נטמא בולד הטומאה אחר שלקח יפדה ויאכל בפנים ואם באב הטומאה יאכל בחוץ והשתא מבעי לי' אם בתחלה נטמא בולד הטומאה ופדאן כדי לאכול בפנים. ואח"כ נטמא באב הטומאה ורוצה לאכול בחוץ אם צריך לפדות פעם אחרת או לא ופשיט ר' מנא שהדין כמו בירושלים כו':

צבי שלקחו בכסף מעשר יקבר ע"י עורו. פי' משום שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים:

רש"א יפדה. פי' משום דסבר פודין את כו' וגם סבר דבקדשי בדק הבית לא בעינן העמדה והערכה ונראה למורי שיש טעות כאן ור"ש קאי אלקחו חי ושחטו דאין כאן אלא טעם דהעמדה והערכה דהא מותר ג"כ לאכלו וא"כ איכא למימר דר"ש לטעמי' דסבר בתמורה בפ' יש בקדשי המזבח שא"צ בקדשי בדק הבית העמדה והערכה אבל אין פודין אפשר דאף לר"ש אית לי':

המשאיל קנקנים למעשר שני. פי' שפירש שאינו אלא משאיל אפי' קרא שם אחר שגפן לא קנה מעשר:

זלף לתוכן. פי' סתם בהא אזלינן אחר הגפינה אם גפן תחילה כו':

חוץ מקנקני' יצא הקנקן לחולין. פי' כשפירש בפירוש שהקנקנים ישאר שם חולין:

יצא הקנקן לחולין. פי' אפי' החבית:

מ"ט דר' יהודא. פי' דסבר יקבר ואינו נפדה ומפרש:

כסף ראשון ולא כסף שני. פי' היינו הכסף שנותנין בעד הפירות הראשונים שיקראו לשם מעשר:

ולא כסף שני. פי' שאין הכסף תופס על הפירות השניים דהיינו מה שניקחו בכסף מעשר דהוי אותן הפירות שניים למעשר דבתחילה הפריש פירות ופדאן ואח"כ לקח פירות אחרים:

צבי עשו אותו כקדשי בדק הבית לטעון. פי' צבי הנלקח בכסף מעשר שני עשו כקדשי בדק הבית לטעון פי' לענין שיהא טעון העמדה והערכה פי' כמו דהתם פליגי ר"ש ורבנן כן הכא פליגי:

אלולי דאמר ר' יוסי בשם ר' יוחנן. פי' גבי צבי שטעון העמדה והערכה:

חיה טהורה אינה טעונה העמדה והערכה. פי' הייתי אומר שחיה טהורה כו':

בהמה טמאה לא. פי' ואם חיה טהורה אינה טעונה בהמה טמאה טעונה בתמיה וגלי לן בחי' טהורה שטעונה אבל בבהמה טמאה כדקאמרינן מעיקרא שאינה טעונה דלא גלי לן כלל:

ומקשי ר' הילא והתני. פי' דכיון דמקיש לבהמה טמאה דמה בהמה טמאה כו' משמע דאף בהמה טמאה טעונה העמדה והערכה דאם בהמה טמאה אין טעונה העמדה והערכה א"כ האיך יליף מניה שאם הקדיש ומתה שיכול לפרוש דלמא שאני בהמה טמאה דאף שמתה אח"כ נמי מותר לפדותה אלא ודאי בהמה טמאה טעונה העמדה והערכה:

א"ר יוסי מתני' אמרה כן. פי' דבהמה טמאה אינה טעונה העמדה והערכה:

חמור מועלין בה ובחלבה. פי' היינו החלב שלה:

וחלב לאו במיתה. פי' דהא ודאי איירי במותה שאז יכול למעול בחלב אחר שהוציא ממנה אבל בחיי' האיך יכול למעול בחלב. אלא ודאי הא דקתני מועלין בה היינו במיתה:

וכל שאין פודין אין מועלין בו. פי' אלא ודאי שאף במתה פודין:

אין תפתריניה בחלבה. פי' בחלב שלה ואיירי בחייה שהרי יכול להוציאו ממנה בחייה אבל בחלב באמת אפשר שאין מועלין בו:

ומפרש לית יכול דתנינן חמור. פירש ולא חמורה וחלב בחמור מי איכא:

ומשני תפתר כר"ש. פי' באמת לרבנן דסברי בקדשי בדק הבית טעונה העמדה והערכה אף בהמה טמאה טעונה ומתניתא ר"ש דסבר דקדשי בדק הבית אינה טעונה העמדה והערכה ולעולם בחלב איירי ולאחר מיתה ומועלין לר"ש מפני שפודין אותה:

ומקשי אין כר"ש ל"ל חמור אפי' שאר כל בהמה וחיה. פי' הא ר"ש סבר שא"צ העמדה והערכה בקדשי בדק הבית כלל ואפי' בהמה טהורה אין צריך אלא ודאי אף לרבנן בהמה טמאה אין צריך ומסייע לר' זעירא:

אמרה תורה פורטיהו במקדש. פי' מפרש הטעם אמאי אחר שגפן קנה מעשר ומפרש דפורטיהו במקדש צריך לפרוט הכסף על נחושת להוציא אותן לחולין וגם אם יש לו אוכל אותן הפירות לבד ובגבולין צריך ליכנס דהיינו אם יש לו פירות מכנס אותן ומביאן לירושלים:

מה במקדש כשפורט אותן. פי' המעות וקונה בעדה פירות:

יצא קנקן לחולין. פי' הרי הקנקן טפל ליין ויצא לחולין ולא אמרינן דהוי כמו שלוקח קנקן לעצמו אף בגבולין הוי הקנקן טפל למעשר ונתפס ג"כ למעשר:

כיני מתני' אם עד שלא גפן כו'. פי' הא דקתני במתני' לא גפן היינו שלא גפן בשעת קריאת שם. אף שגפן אחר קריאת שם. דזה הכלל דאחר שגפן הוי הקנקן והיין אחת וכי קרא שם קאי שם מעשר גם על הקנקן אבל כי לא הי' גפן בשעת קריאת שם הרי לא קאי שם מעשר אלא על היין לבד ואח"כ אפי' גפן לא נעשה הקנקן מעשר וכן גבי לעלות בא' ומאה נמי עולה כל זמן שלא גפן עד שלא קרא שם דהא כיון שלא קאי שם תרומה על הקנקן הרי לא נעשית התרומה עצמה דבר שבמנין אלא מכח הקנקן ולכך בטל:

אם עד שלא גפן קרא שם. פי' אם רצה לקרות שם עד שלא גפן אז תורם מא' על הכל כו':

אבל בשל שמן כו'. פי' דשמן א"צ כל כך לקנקן גפין כמו יין:

מה בינה לחמשה שקין בגורן כו'. פי' מה בין יין בקנקנים לחמשה שקין אלו חמשה שקין כו' פי' דמקשי על ב"ש דאמר שצריך ג"כ לערות ובפתיחה לחוד לא מהני כבגפן תחילה ועליה מקשי מאי חמשה שקין שאף שאינו מערה נחשב ג"כ דבר המוקף ולא מסתברא ליה לחלק בין משגפן תחילה ובין לא גפן:

ה"ג ר' בא אמר אחרונה. פי' הא דמקשי לב"ש לא מקשי אלא על האחרונה דהיינו מאי דסבר ב"ש דאינו תורם ומעשר מזה על זה אלא כשמערה לתוכו אבל על שאר דברים היינו הא דחשיב דבר שבמנין וגם לא יצא לחולין עד שיערה לתוכו לא מקשי מידי מחמשה שקין:

וריב"ל אמר אף על הראשונה הושבה. פי' כיון דחזינן בחמשה שקין דחשיב מוקף אף שאינו מערה ה"ה גבי קנקנים שהיו מגופנים כיון שנפתח חשיב מוקפות וכמו שלענין מוקפות חשיב כיון שנפתח וא"צ לערות ה"ה לענין שיצא הקנקן לחולין וגם לענין לעלות בא' ומאה נמי כיון שנפתח בטל לי' מה שהי' מוגפות:

אם אמר יש לי רביעית חולין בחבית זו כו' פי' שלא עשה את כל הקנקן מעשר:

יצא קנקן לחולין. פי' הקנקן שיור לאותו רביעית ולא קנה מעשר ומייתי ראי' ממתני' חבית זו אני מוכר לך חוץ מקנקנה. פי' שקנקנה דאחד יהא חולין:

יצא קנקן. פירש החביות:

לחולין. פירש שדרכן היה להעמיד כמה קנקנין בחביות ולמכור החביות:

הדרן עלך לא יאמר אדם: