הא בתחילה אסור. פי' להוליך ממקום היוקר למקום הזול:

ובפירות מע"ש. פי' היינו אחר שהפריש מעשר שני:

אבל בפירות שהן טבולין. פי' שעדיין לא הפריש:

אפי' לכתחילה מותר. פי' להוליך למקום הזול ושם יפריש:

ומייתי ראי' מרבי דה"ל פרי הכא ופרי התם. פירש במקום הזול:

וקבע מעשר דהכא. פי' המעשרות שהי' מגיע מפירות שהי' כאן:

תמן. פירש על פירות שהי' התם:

ומפריק לי' הכא כשיעורי' דתמן. פי' שהיה פודה אותן הכא כשער הזול שהי' התם. כיון שהפירות היו התם כיון שמותר להפריש מפירות ששם על פירות דהכא כ"ש שמותר להוליך אותן הפירות דהכא להתם:

מתני עד תני אבא חלפתא בר קירא. מיותר כאן וצ"ל למטה אחר חילפו בר קורייא אורי לן:

תני אבא חילפא בר קירייא בד"א כו'. פירש הא דקתני במתני' פודהו כשער מקומו פי' שהוא עכשיו היינו בוודאי. פי' מ"ש של ודאי אבל בדמאי פי' מ"ש של דמאי בין ביוקר והוזלו. פי' שהי' במקום היוקר ואח"כ הוזלו ופי' שהולך למקום הזול:

בין בזול פי' שהיה בתחילה במקום הזול ועכשיו הי' במקום היוקר:

מוכרו בזול. פי' בשניהם לקולא. ומיבעי לי' מפני מה:

אי משום שנראה להמכר בזול. פי' דהיינו כשהי' במקום הזול:

או משום שיכול עתה להחזירו למקומו. פי' לכך הוי כמו שהוא עכשיו התם כיון שהי' התם. וגם עכשיו יכול להחזירו למקומו:

מאי נפיק מביניהון חזרו והוקירו במקומו. פי' עכשיו גם במקומו הוקירו:

אין תימר מפני שהוא יכול להחזירו למקומו הרי הוקירו. פי' ואף כשמחזירו אינו יכול לפדות בזול אין תימר כו':

כהדא ר' חייא תיבת כהדא מיותר:

מפרקין אילן נקלווסירה דהכא תמן כשעריה דהכא. פי' שהי' פודה אותן הפירות של הכא ויתן כשער דהכא. פי' משום דהוי ממקום הזול למקום היוקר ובדמאי בזול והוקרו פודין אותו כשער הזול:

אמר מאן הורי לן. פי' לעשות:

חילפא בר קורייא דהוא סבר כן כדפרישית:

והשתא גרסינן תני בין ביוקר והוזלו בין בזול והוקרו. וקאי על מתני' דקתני פודין מע"ש כשער הזול כן גרס בירושלמי כשער בכ"ף ולא כגמרא שלנו שהיו גורסין בשער הזול והיינו בבי"ת דהיינו שמותר להמתין מלפדות מע"ש עד שיהי' שער הזול וכדמפרש לקמן בסמוך בטיהרא טהורה בתקופת תמוז כו' או בערובא שובתא כו' אבל אותה הברייתא סברה כשער הזול פי' דהיינו אם הפריש מע"ש בשער הזול ואח"כ הוקרו פודין בשער היוקר כשער הזול והשתא מפרש דלעולם פודין בזול בין ביוקר והוזלו בין בזול והוקרו:

וע"ז מקשי ניחא ביוקר והוזלו. פי' דהשתא עומד בשער הזול אבל בזול והוקרו והשתא עומד בשער היוקר ופודה כשער הזול אמאי:

ומשני לכך הקילו לפדותן בזול. היינו משום שיכול להערים ולפוטרן מן החומש ולכך השתא כשנותן החומש. החומש משלים לשיעור המקח ולכך הקילו אף כשאינו נותן החומש:

תני משתכר הוא בשקל עד רביעית. פי' שיכול לחלל על השקל רביעית יותר משויו:

והשתא מפרש דינרא הכא בתרין מנין. פי' קרוב לשתי מאות פרוטות דהיינו קצ"ב ובאדבאל בתרין מנין וחמשין:

והוא בעי מיתן חמשין ומיסק. פי' שא' רוצה ליתן כאן להלוות לו הדינר שילך להתם כשער דהתם דהיינו שהוא נותן לו כאן תרין מנין וחמשין והיינו שנותן לו נ' זוז יותר ממה שהולך כאן ואין בזה משום ריבית דאיירי כגון שקיבל זה האחריות עד שמגיע להתם דיהב לי' הכא בתרין מנין וחמשין פי' דהוא מחלל הכא ג"כ בתרין מנין וחמשין אבל יותר מרביעית לא הקילו אף שהוא יכול ליטול כאן כך ולהלוותן להוליך לשם כיון שכאן אינו הולך בסך זה:

אין פודין מע"ש לשם שני. פי' כשמוכר מע"ש בחו"ל דהיינו דרך חילול שהמעות יהיו נתפסין בקדושת מעשר והפירות יצאו לחולין לא יהא מוכר לשם שני פי' אינו רשאי לומר שהוא מוכר שני אלא חולין משום בזיון ואח"כ אשמעינן אפי' הכל יודעין שהוא שני אפי' כן אינו רשאי למכור אלא בתורת חולין:

תני אין קובעין מעשר שני אלא ממין על מינו ולא כן מה אנן אמרין. פירוש ולמה ליה למימר וכי ה"א שם שקובעין ממין על שאינו מינו:

קובעין מן החטין על השעורין וכו'. פי' בתמיה:

ומשני לכן צריכה כו':

רבי הי' לוקח קישואין בכורות למלכות. פי' מה שנתבכרו תחילה הי' לוקח אחד אחד וקבע מע"ש שלהן על כל עוקץ. פי' שלא הי' ממתין להפריש על כלם אלא מיד כשהי' קונה אחד הי' מפריש על אותן א' בה גופו וקבע לי' מקום אצל העוקץ:

וראה אותן כאילו הן חתוכות. פי' בשעת פדייה הי' פודה אותן כאלו היו חתוכות שנמכרות בזול:

ומקשי שלימות ואת אמרת חתוכות פי' הרי השתא עדיין לא נחתכו ואת פודה אותן כאילו חתוכות:

א"ר יונה ויאות. פי' שפיר הוא מקשי אלו שנים כו' אלא עי"ז ועי"ז נמכר ביוקר. פי' שאנו שמין כולו ונותנין לזה חלק עשירי וא"כ אף הכא כן:

כהדא ר"ש בר רבי. תיבת כהדא מיותר:

מקפיד על אלין דרומייא דהוי מזלזלין בהון. פי' שתי' חותכין איתן כדי שיהא פודין אותן בזול:

נסתון בר קפרא (וקרטמון) [וקרטטה] קומוי. פי' שהיו לוקח בר קפרא וחתך כל הפירות שלהם. ואמר טב הוא כלום כו'. וכי יפה היא עכשו לכם שחתכתי לכם כל הפירות גם לגבי מעשר אינו יפה לזלזל כ"כ ומיבעיא ליה עד כדון כו' מילי' (מקרטמה) [מקרטטה] וטבא. פי' אותן שכשחותכים אותם הם יפים אלא שאינן מתקיימין כ"כ ולכך הם נמכרים בזול אם מותר לחתוך אותן ולא איפשטא והא דזלזלו כ"כ היינו לפי שהי' בזיון והי' הפדיון הולך לאיבוד ומכאן יש לסתור אותן הסברות שפודין עכשיו נטע רבעי על ש"פ כיון שהולך לאיבוד דהכא משמע דאפ"ה צריך לחלל בשווי וכן גבי תרומה אין לעשות כאותן שסוברין כיון דהשתא הולך לאיבוד אוקמינן אדאורייתא דחטה אחת פוטרת כל הכרי דהא אמרינן בהדיא במתני' תרומה טמאה אחד מששים אף שהיא הולכת לאיבוד וד"ל:

ריב"ל אמר אין פודין מע"ש אלא בשווי. מיותר כאן. וצ"ל למעלה תיכף אחר ולפוטרו מן החומש וה"פ דריב"ל פליג אברייתא דמשמע דפודין בשער היוקר כשער הזול וריב"ל פליג וסבר שאין פודין אותו אלא כמו ששוה באותו זמן שהוא פודה אלא שמותר להמתין מלפדותו עד שיהי' שער הזול כמו שמפרש לקמן:

בטהירא טהורה בתקופת תמוז כו' או בערובא שובתא כו' ואמר ר' חזקי' עד סוף העמוד מיותר כאן וצ"ל לקמן כמו שאכתוב לקמן:

בימס עלל קומי ר' יוחנן ורשב"ל. פי' לשאול האיך לפדותן ואמרו פוק ואישלם כהדין תניא אין לו לזלזל אלא צריך לפדותן כהדין תניא כו' עד כדין דבר מרובה. פי' שדרך (החכמים) [החנוני] ליקח הי' לו דבר מועט שאין הדרך של חנווני ליקח אם משערין כמו שהחנוני לוקח והשיב אפי' כן דדבר מועט כשהחנוני לוקח ליקח יותר בזול:

חותל של תמרים לנגרא. אומן של החותלות שהי' בקי במקח התמרים והי' פודה על פיו:

לחטוניא. פי' מוכר חטים ומפריק על פומוי:

ה"ג ר' חלקיה חוי פיריו. פי' שהי' ר' חלקיה מראה פירותיו לאחרים כדי לשום אותן האיך לפדותן:

וא"ל בשווייהן. פי' ששם אותן כמו שהן שווין לכל אדם ולא כמו שהחנווני לוקח:

אתא לגבי' דר"ש. פי' לשאול אם צריך ליתן כשיעור הזה אם לא והשיב:

אין פודין מ"ש ע"פ (השומין) [השוטין] כו'. והשתא מפרש איך הוא פודה אותם. בשער הזול דזה אין סברא לומר שאם הי' יוקר והוזלו שפודין כשער הזול דזה פשיטא אלא מפרש אף שאין השער בזול אלא העת הזאת הוא מוכר בזול מחמת טעמים אחרים מותר להמתין מלפדותן עד אותו העת ולפדותן תיכף:

ומפרש כמה דבר נש בעי בטיהרא טהורה כו' פי' באמצע היום כשהיום ברור בתקופת תמוז שהיום חם:

בתר בלנא פי' אחר המרחץ שאז האדם עיף:

ומסיק לזרזי' פי' כשהוא נושא אז המשא מסתמא הוא מוכר בזול:

ומייתי פריטין ומפרקינה כו'. פי' ותיכף הוא מביא פריטין ופודה אותן:

ור' ירמי' מפרש כמה דבר נש בעי. פי' שרוצה למכור בערובתא פי' בע"ש:

בפתי רמשא. פי' סמוך לשקיעה:

מנשיא קלען. פי' שאז אינו נשאר בשוק אלא אותן הנשים שמקלעין את שער הנשים:

ומעביר עליהן. פי' למוכרן שמסתמא הוא מוכר בזול:

ומייתי פריטין כו' ור' יודן מפרש כשלוקט בע"ש א"צ לפדותן מיד אלא מניחן (עליהן) [עליו]:

עד שיכמשו. פי' עד מוצאי שבת ובא להוסיף אפי' אותן הפירות שכשמניחן הן נכמשין מותר להניחן:

ופודה אותן מוצאי שבת מיד. פי' שאז ג"כ שער הזול לפי שעדיין אין מצוי מעות לכל אחד:

אין ההוא משחא קיים. פי' שעדיין יש ממנו:

דיפרקיניה. פי' הרי העת לפדות אותו שאז הוא שער הזול:

דלא טב (שינתא) [שיתא] מיניה. פי' שאין שוה השתות ממנו:

ואפי' אחר מתן בעל. פי' בעלים:

א' גוי וא' בעל נמי לא. פי' אין פודין אלא לצדדין:

איתאמרת. פי' הא דקאמר אפי' אחר השנים אחרים הם ישראלים ואינם בעלים והא דקאמר אפי' אחר מתן בעל היינו נמי שהשנים אחרים ישראלים אבל לא קאי האי אחר מתן בעל אאחר מתן גוי דהיינו שיהא בשלשה א' גוי ואחד בעלים. ואחד ישראל אחר לא:

ומקשי ואין חומשו של זה כו'. פי' וא"כ אמאי של סלע ואיסר קודם ומשני שניא שהוא יכול להערים כו'. פי' ולכך של סלע ואיסר קודם. מפני שהוא מוסיף על הקרן חשיב טפי ממה שמוסיף על החומש. ולפוטרו מן החומש של סלע ואיסר קודם הכל ענין אחד:

ע"ד דר' סימאי קרן של מע"ש כו' ע"ד דר' יהודא חומשו של מעשר שני כו' ניתני שבע מן הדא דא"ר חזקיא זה שהוא מחלל לא יהא מחלל על חצי פרוטה. פי' שהי' להם מטבעות של חצי פרוטה אלא שלא חשיבי כלל אפי' הקרן שלא יהא כמחלל על הסימון אלא על ש"פ פירוש שתחלל אותן הפירות של חצי פרוטה על החצי שבפרוטה דהשתא המטבע היא חשובה על כל פנים ועוד הדא דא"ר יוסי בשם ר' מונא כו' אין קרקע נקנה כו' ועוד הדא מ"ש שאין בו ש"פ דיו שיאמר הוא וחומשו כו' היא מתניתא אי אפשר שלא יהא שם חולין כ"ש ועמד בקושיא:

שכן אדם מצוי להיות מרבה בהקדשו. פי' שדעתו להרבות בהקדישו ולא הוי כטעות אבל במעשר שני אינו מרבה:

ר' יונה בעי כמ"ד כנכסיו פי' מעשר שני ברם כמ"ד אינו כנכסיו. פי' וא"כ הרי היא כמו הקדש ומה בין הקדש ומה בין מעשר שני:

ומשני לא כן איתמר טעמא. פי' דאפילו אינו כנכסיו מ"מ אינו דעתו להיות מרבה בהקדשו:

הקדש שפדאו ולא הוסיף חומש ה"ז פדוי. שאין החומש מעכב אלא ה"ז פדוי וצריך להוסיף חומש:

מעשר שני שפדאו ולא הוסיף חומש ה"ז אינו פדוי. פי' עד שיוסיף חומש ומפרש הא דקנסו במעשר שני טפי מבהקדש היינו משום דבהקדש יש לו תובעין ובודאי יתן את החומש אבל במע"ש שאין לו תובעין אי לא קנסינן לי' לא יתן החומש כלל:

ומקשי כמ"ד כנכסיו. פי' שמעשר שני כנכסיו ניחא שמחלק בין הקדש למעשר שני:

ברם כמ"ד אינו כנכסיו. פי' א"כ לפי זה אין חילוק כלל בין הקדש למעשר שני:

ומשני לא כבר אתמר טעמא. פי' שאפי' אינו כנכסיו קנסו טפי משום שאין לו תובעין אבל גבי הקדש יש לו תובעין:

מתני דר"מ היא דר"מ אמר אין מתנה כמכר. פי' דלרבנן דאמרי מתנה כמכר יהא אסור ליתן במתנה כמו שאסור למכור:

ומשני ד"ה היא. פי' אפי' לרבנן תפתר בפירות שהן טבולין למעשר שני פי' הא דקתני במתני' שניתן לו במתנה היינו בעודו טבל:

ומקשי והתנינן הפודה נטע רבעי מוסיף חומש בין שהיא שלו כו'. ונטע רבעי נמי אסור למכור ואפ"ה מותר ליתן במתנה:

לא לנטע רבעי עצמו. פי' דהתם ודאי לא לטבל איירי אלא לנטע רבעי וכר"מ אוף הכא מעשר עצמו פי' הא דקתני גבי מעשר שני שניתן לו במתנה נמי במעשר עצמו איירי וכר"מ:

למה מערימין עליו. פי' לפוטרו מן החומש:

מפני שכתוב בו ברכה. פי' ולכן אין מדקדקין אם פודה אותה בפחות:

מה אנן קיימין. פי' הא דקתני במתני' שיאמר אדם לחבירו כו' ופוטרו מן החומש:

אם באומר לו צא ופדה לי. פי' שהפירות יהיו שלי משלי וגם המעות שלי אלא שאת פודה אותן בשבילי שלוחו הוא ואמאי יפטור הא בכ"מ שלוחו של אדם כמותו:

ואם באומר לו צא ופדה לך משלך. פי' שהמעות יהיו שלך וגם הפירות אני נותן לך במתנה שתהיה שלך ע"ז מקשי שלו הן פי' ואמאי פטור מן החומש הרי אף הניתן במתנה חייב ומשני דאיירי באומר לו צא ופדה לי משלך פי' שהפירות יהיו שלי והמעות שלך או פדה לך משלי דהיינו המעות שלי והפירות שלך ותני כן כו':

א"ר יוחנן כל מעשר שני שאין הוא ופדיונו שלו מוסיף חומש. פי' דצריך שיהא הוא ופדיונו משלו אבל אם אין שניהם משלו אפי' שניהם אין משלו נמי אין מוסיף [חומש] דסבר דאף שליח אינו מוסיף חומש ולכך איכא למימר דאיירי מתני' באמר צא ופדה לי משלי ואפ"ה אינו מוסיף חומש ומפרש טעמא דר' יוחנן ואם גאול יגאל איש ממעשרו כו':

מה אנן קיימין. פי' הא דקתני במתני' ולשפחתו העברית אם בגדולה כבר זכה בסימנים פירוש כבר יצאה בסימנים:

ואם בקטנה קטן זוכה. פי' וכי קטן זוכה פי' שיהא המעשרות או המעות שלו:

ומשני ר' יוסי בר בון ר' שמואל בר רב יצחק פתר לה בשהן אפעוטות דתנינן תמן אפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין אלמא שזוכה וא"ר יודן בר שלום תיפתר כמ"ד הקטן תורם. פי' כמו הניחא וא"ל אפי' כמ"ד אין הקטן תורם הקטן זוכה. והשתא מקשי ע"ד דרבנן דתמן ניחא כו':

המוציא בידו כמוציא באשפה כו' כצ"ל:

אגוז והוא נוטלו ומצניען ומביאן לאחר זמן גזילו גזל גמור זכה לעצמו אבל לא לאחרים. פי' הא עכ"פ לעצמו זוכה מדאורייתא אתיא שפיר מתני' דיכול לזכות המעות או הפירות ולפדותן דהא פשיטא להו דקטן פודה אף שאינו תורם:

ואין מתנות קטן מתנה חברייא בשם ר' יוסי בעי מעתה אפי' לעצמו לא יזכה דכתיב איש אל רעהו רעהו כמותו. פי' מה הוא איש אף רעהו איש כצ"ל:

ברם כרבנן דהכא דברי חכמים ר"י בן פזי בשם ר' יוחנן כו'. פי' שמפרש מה הן רבנן דהכא לעולם אין גזילו גזל גמור עד שיביא שתי שערות פי' אפי' אגוז ונטלו ומצניעו ומביאו לאחר זמן א"כ קשה על מתני' האיך הוא יכול לזכות לעצמו המעות או הפירות לפדותן:

ר' אבהו בשם ר' יוחנן. תי' בשם ר' יוחנן מיותר:

הדא דתימא. פי' הא דפליגי רבנן דהכא עם רבנן דהתם היינו להוציא ממנו בדין בהא סברי רבנן דהתם דמוציאין ממנו בדין אבל להביא קרבן שבועה כו':

ומקשי והא תנינן כו'. פי' דהכא משמע דלרבנן דתמן זוכה לעצמו אבל לא לאחרים ולרבנן דהכא אינו זוכה לעצמו ע"ז מקשה והתנינן כו':

ולא ע"י עבדו ושפחתו הכנענים. משמע דקאי נמי אקטנים וקאמר טעמא מפני שידן כידו משמע הא עבדים שאין ידן כידו מותר אפי' קטנים פי' ושם בעירובין איירי דלזכות לאחרים הוא אלמא דקטן אפי' לאחרים זוכה:

ומשני רבנן דקסרין אמרין כאן בקטן שיש בו דעת כו'. פי' הא דמשמע גבי עירובין דקטן מזכה אפי' לאחרים היינו בקטן שיש בו דעת. והא דקאמר ר' יוחנן שלעולם אין גזלו גזל גמור עד שיביא שתי שערות היינו בקטן שאין בו דעת וא"כ לפ"ז מתורץ נמי קושיא דלעיל דמתני' מצי אתיא אפי' כרבנן דהכא אלא דמתני' איירי בקטן שיש בו דעת ולפיכך זוכה לעצמו אפי' לר' יוחנן:

הדא אמרה שהעבד זוכה מרבו לאחר. פי' אפי' עבד כנעני וקשיא על מתני' דבמתני' הכא משמע שאין העבד זוכה (לית) אפי' לעצמו. ומשני דאיירי בעבד עברי ואפי' תפתריניה בעבד כנעני לק"מ דאיכא לאוקמי באומר לו השואל פיתחה כו' והשתא אף בלא העבד קמה ברשות השואל תיכף משיצא מרשות המשאיל דאז העבד לא מעלה ולא מוריד ותני כן הנהיגה המשיכה כו' אלמא אפי' לא עשה בה מעשה כגון שקרא לה ובאה נמי נתחייב השואל לשלם דכיון שאמר שתכנס לרשותו תיכף משיצאה מרשותו הרי היא ברשות השואל וא"כ ה"ה הכא כי אמר פיתחה לי כו':

ר' זעירא שמע לה מן הכא. פי' שאין עבד כנעני זוכה מרבו לאחר פי' ממתני' דעירובין דקתני התם ולא ע"י עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו אלמא שאין עבד כנעני זוכה מרבו לאחר:

ומשני דאתיא כר"מ דאמר יד העבד כיד רבו. אבל לרבנן אפשר דעבד זוכה מרבו לאחר ומקשי והאיך אפשר לאוקמי כר"מ:

והא תני אשתו. פי' דע"י אשתו נמי רשאי לזכות ור"מ סבר יד אשה כיד בעלה אלא ודאי כרבנן אתיא ואפ"ה ע"י עבד אסור:

ומשני ר' חנניא בשם ר' פינחס כו' תפתר כהדין תניא. פי' כי האי תנא אליבא דר"מ דסבר אין יד האשה כיד בעלה ויד העבד כיד רבו דתני אשתו כו':

משום ר"מ אומר אשתו פודה לו מעשר שני. פי' בלא חומש אלמא קסבר האי תנא אליבא דר"מ אין יד האשה כיד בעלה ויד העבד כיד רבו דבהא לא פליגי כלל:

והדין תניא ר"מ עביד כו'. פי' דהאי תנא סבר אליבא דר"מ כו':

סליק גביה ר' יונה א"ל פרוק לך בהדא סלעא. פי' שהי' ר' סומא אומר לר' יונה שיפרוק לו המעשר שני בזה הסלע דהיינו פדה לך משלי:

אמר אי בעי מינם. פי' א"ל ר' יונה על תנאי זה אני פודה אותן שאם ארצה ליקח הפירות לי אהיה רשאי ליקח נסב פי' אחר שפדה אותן:

ואח"כ יהביה לי'. פירש לר' (סימון) [סימא] ואמר מש"ה יהבתי לו משום שהייתי רואה בדעתו שאפילו לא הייתי נותן לו לא היה אומר לי דבר שהוא הי' נותן לי במתנה גמורה לכך יהבתי לו ולא מחזי כהערמה:

לעולם משיכתן של מעשר שני הוא פדיונו פי' דאף לענין מעשר שני נמי משעת משיכה נפדה וא"צ להמתין עד מתן מעות:

על הסלע השניה. פי' דהיינו אם היה מושך בסלע ולא הספיק לשלם עד שעמד בשתים:

נותן לו סלע ומשתכר סלע. פי' שהוא נותן לבעל הפירות סלע אחד וסלע השני שצריך לפדות אותו בב' סלעים דלגבי מעשר אזלינן בתר שעת מתן מעות ובשעת מתן מעות היה שוה שתים אלא שהסלע השניה שלך ועליה אמר ר' יוסי אין מוסיף חומש על הסלע השניה דהיינו שא"צ להוסיף חומש אלא על מה שהי' [שוה] בשעת משיכה ולא [ע"מ שהי' שוה] בשעת מתן מעות:

והוי ר' זעירא מסתכל ביה כו' כצ"ל:

א"ל. פי' ר' יוסי:

מה את מסתכל בי אף רבנן מודו בה. פי' רבנן דרשב"ג דסברי דלגבי מעשר אזלינן בתר מתן מעות מודו שא"צ ליתן חומש על זה:

דאמר ר' יוחנן כל מע"ש שאין הוא ופדיונו משלו [אינו] מוסיף חומש. פי' שצריך שיהא המעשר וגם הפדיון משלו. והכא אף שהפירות והמעות משלו מצד הפירות הם שלו משעת משיכה אבל מצד מעשר אינו שלו [אלא] עד שעת מתן מעות והכא צריך פדיון נמי משעת המעשר שאינו שלו עד שעת מתן מעות ולהכי אינו מוסיף חומש:

אבל אם היו עסוקין באותו ענין גט הוא פי' אף ר' יהודא מודי שאין צריך לפרש:

ר' חגי בעי קומי ר' יוסי כו'. רבי כר' יוסי ור' נתן כר' יהודא דתנינן תמן אמרה התקבל לי גיטי ואמר לו אשתך אמרה התקבל לי גיטי ואמר הוא הולך ותן לה זכה לה התקבל לה אם רצה לחזור לא יחזור ר' נתן אומר הולך לה ותן לה אם רצה לחזור יחזור זכה לה התקבל לה אם רצה לחזור לא יחזור ר' אומר בכולן לא יחזור עד שיאמר לו כו' פי' וע"ז אוקי ר' חגי רבי דאמר בכולן לא יחזור. היינו כר' יוסי דאמר אין צריך לפרש ואם כן אפי' שתק הוי גט ולכך הדיבור שאמר אינו מעלה ואינו מוריד כיון שגם בלא דיבור הי' גט. ור"נ דאמר גבי הולך אם רצה לחזור יחזור היינו משום דסבר כר' יהודא דאמר צריך לפרש וא"כ כיון דבלא דיבורו לא הי' גט אם כן עיקר הגט נעשה בשביל הדיבור שלו והוא אמר הילך לכך אם רצה לחזור יחזור:

ומקשי וקשיא על דרבי הולך מדיבורו אם רצה להחזיר יחזיר. פירש כשאמר הולך מכח דיבורו יהא יכול להחזיר אף שאם לא דיבר כלום הי' גט מ"מ השתא כשדיבר ואמר בלשון הולך הוי כמו שעשה שליח להולכה ועוקר השליתות שעשה אשתו. בשלמא על ר"נ לא קשיא דכיון דסבר כר"י דצריך לפרש ע"כ עיקר הגט הוי מכח דיבורו ולפיכך כשאמר הולך יכול לחזור אבל על רבי קשה:

ומשני רב הונא כו'. פי' האי דקאמר רבי דאפילו אמר הולך לא יחזיר לאו לא יחזיר כלל קאמר דהא אמר הוא הולך אלא בא לאשמועינן שאינו עוקר כל דיבורה דכיון שאף אם הי' שותק נמי הי' גט ולא נעשה הגט בדיבורו לחוד א"כ נעשה שלוחו ושלוחה:

וא"ר אסי כולהון דתנינן שלוחו ושלוחה מגורשת ואינה מגורשת. פי' מספק אם חזר קודם שיגיע לידה משום דאינו יודע אם הוא שליח להולכה או לקבלה:

והשתא מסיק הקושיא והא"ר זעירא חייא בר בון כו' והכא אפי' עסוקין באותו ענין היא המחלוקת. פי' דהא הכא איירי בעסוקין דהא אמר אשתך אמרה התקבל לי גיטי ואפ"ה קאמר ר"נ גבי הולך לה אם רצה להחזיר יחזיר משום דסבר כרבי יהודא שצריך לפרש כדאמר ר' חגי לעיל:

ר' עזריה בעי קומי ר' מנא. אף לענין מתנה כן כו'. ופשיט תמן. פי' גבי גט התורה זיכה אותה בגיטה כו'. פי' ולפיכך היא עושה שליח לקבלה. אבל גבי מתנה הרי לא זיכה אותו התורה דיעשה שליח לקבלה. ואי מש"ה עושה שליח לקבלה משום שאינן שלו לענין שאינו יכול לחזור בו ע"ז בעי:

והא"ר יוסי כו'. וביקש לחזור בו חוזר בו:

אמר והיינו הין צדק. פי' וכי היינו צדק דקאמר שמותר לחזור בו. והכתיב הין צדק:

ומשני אמרינן בשעה שאמר הין צדק הי' פי' שלא ידבר אחד בפה וא' בלב פי' היינו בשעה שאמר לו ליתן לא היה בדעתו ליתן אבל כשאמר לו ליתן היה בדעתו ליתן ואחר כך חזר בו חוזר:

[מתני'] אוכל עליו אחד עשר איסר וא' ממאה באיסר. פי' שמא יטעה וישום בפחות מכדי דמיהן. והיינו מי"א מאות מאה וי"א דהיינו א' מאחד עשר היינו מאה וא' ממאה היינו י"א:

בש"א הכל עשרה. פי' אילו אמר ב"ש עשרה סתם. הייתי אומר שקאי על הא דקאמר ת"ק אחד עשר ואמר הוא עשרה אבל א' ממאה צריך גם לדידיה. ע"ז אמר ב"ש הכל עשרה שא"צ להניח אלא א' מעשרה מכל וכל. וא"צ א' ממאה והיינו מי"א מאות מאה ועשר. וא"כ יש ביניהם חלק א' מי"א מאות:

ובה"א בודאי י"א כו'. האי דמחמיר ב"ה בדמאי יותר מבודאי. היינו לפי שאין מוסיפין חומש:

שמואל אמר לא מצייא תנייא כו'. פי' כל חשבון אליבא דב"ש:

אין יסב חד לעשרה. פי' אי אמר דלב"ש צריך להניח עליו אחד מעשרה הרי פיחת ממנין מן הסך א' ממאה. דהיינו שהוא מפריש א' מעשרה היינו מלבר דהיינו מי"א צריך ליקח א':

בה"א בודאי י"א ובדמאי עשרה כו' כצ"ל:

הוציא להם מ"ש מתוך הבית ואמר פדוי הוא נאמן כו'. פי' מסתמא כיון שהופרש נאמן:

פדוי הוא ופדו לכם. פי' כיון שבעצמו אמר שיפדו עוד לכם מסתמא לא פדה כהוגן אינו נאמן:

מתני' כר"א דר"א אמר הנאמן על הראשון נאמן על השני הנאמן על השני נאמן על הראשון כו'. כצ"ל:

ותיבת ב"ש מיותר כאן. וצ"ל קודם מתני' משך (לעיל כ"ד ע"א) פי' דהתם מדבר בעניני פדיה:

עשו אותו כתוספות בכורים. פי' אף שבעלמא על שאר פירות אינו נאמן. מ"מ עליה נאמן לענין טומאה ולענין דמאי דמיזהר זהירו ע"ה בזו. וה"ה הכא אף שבעלמא אינו נאמן:

ואין דרך בני אדם לעשות כן. פי' לערב מעות כסף עם מעות נחושת:

תניא כו'. תיבת מ"ם מיותר:

דלית דמאי. ט"ס וצ"ל דלית דימועה. פי' הוא נמי תרומה:

מ"ם מעשר מיותר:

תי"ו תרומה. בי"ת שי"ן פ"א צ"ל אחר יו"ד מ"ם וכצ"ל יוד מעשר מם מעשר. פי' דיוד הוא מספר עשירי:

בית שני שין שני:

עיר פורקן. תיבת עיר מיותר כאן וצ"ל קודם לעלות ולאוכלו פ"א פורקן. דהיינו נמי שני:

לשם יוסי ולשם שמעון לא אמר כלום פי' דאינו יכול להוציא ממנו בדיינין דאיכא למימר כדלקמן:

סיבולת עשו ביניהן כו'. וכן לעלות ולאוכלו בירושלים חולין. פי' שהי' כתוב על החביות לעלות ולאכלו בירושלים נמי חולין דאיכא למימר לאו בתורת מעשר אלא בתורת סיבולת לאכול כשיעלו לירושלים:

עד כדון ישינות. פי' שהחביות ישינה אז איכא למימר אישתקד הי' בידו פירות:

אבל חדשות. פירש שהחביות חדשות וכתיב עליהן מעשר מאי איכא למימר:

ומפרש אני אומר אתמול הי' מליאה פירות כו':

כהדא דר' יונה ור' יוסי פי' מפרש הטעם דאמא כשנכתב עליהם שם יוסי כו' או מעשר לא מהני:

א"ר ינאי ה"ק ר' יונה לר' יוסי כל גרב כו':

א"ל אשתקד היה שלך כו'. אלמא דאין ראי' בכתיבת שמות כלל:

מצא במגופתו והרי הוא כתוב עליו מעשר הרי הוא מעשר. דעליו אין לומר של אישתקד דתיכף כשנוטל הפירות משתבר המגופה:

נתחלפו לו. מיותר:

דתני מאתים ומצא מנה מנה מונח ומנה מוטל דברי רבי וחכ"א הכל חולין. פירוש וה"נ קאמר אם שלשה ומצא שנים מותרין:

אביו הניח הוא מצא כו' כצ"ל:

לא מסתבר דלא בההוא ולא מצטער וחמי כו'. פי' לא מסתברא כ"כ בההוא דלא מצטער וחמי:

ברם הכא. פי' בר הוא דמתחילה הי' מצטער ואח"כ חמי והא ודאי מסתבר שאינו מעלה ואינו מוריד וכדמפרש טעמא כמה דבר נש הוי פי' מחשב כו':

מאן דיעביד טבאות יעביד כר' יוסי. פי' דאמרינן לקמן שחייש לחלום וכדמייתי ראי' ממעשה שהיה:

מיתמר לי. פירש אמר לי:

מדלא דאביך. פירש אוצר של אביך:

קפא כשורא דוקא עשרה:

הדרן עלך המוליך פירות