קדמאי כרם רבעי ותניינא נטע רבעי. פי' הא דקתני בג' משניות הראשונות כרם היינו דבראשונה משום קברות. ובקברות דווקא בכרם דהיינו אם היה כרם עומד על קבר א' צריך להודיע שהיין שלו טמא. שלא יקנו ממנו לנסכין. וזה דווקא גבי יין אבל לא גבי זיתים דזיתים אינן מקבלין טומאה תיכף בשעת מסיקה כדקתני בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה. ובשני' גבי כרם רבעי עולה לירושלים מהלך יום א' נקט דווקא כרם כדמפרש בגמ' שלא היו ענבים מצוין לנסכין. ובשלישית נקט כרם משום דבעי למיפלגיה בפרט ועוללות שאינו אלא בכרם. לכך נקט בכל הני כרם. והשאר נטע רבעי:

ר' זעירא מקבל. צ"ל מיקל. פי' מבזה אותם על שלא למדו כל מתניתין ממנו:

שהוא לשעה. פי' הקזוזות של אדמה הוא לשעה ואיסור רבעי ג"כ לשעה:

שהוא יותר מיכן. פי' האיסור הוא יותר מרבעי שהוא ג' שנים לכך מציינין אותו בלבנונית שהוא לבן יותר. ושל קברות שלעולם אסור צריך לציין בלבן יותר:

אם הי' יחידית. פי' בבית הקברות אילן אחד:

כל אחד ואחד לפי מה שהוא. פי' הציון יהי' דומה להאיסור דהיינו רבעי שיש לו הנאה ממנה דהיינו אחר פדיה מציינין אותו באדמה שיש לו הנאה ממנה שכשנזרע מצמחת. ושל ערלה שאין לו הנאה כלל. בחרסית. דנמי אין לו הנאה שאינה מצמחת. ושל קברות בסיד שהוא דומה לעצמות המת. כהדא דתני אילן של הקרש סוקרין אותו בסיקרא לסימן דומיא דמזבח. דגבי מזבח הי' חוט הסיקרא:

בתי ע"ז בפחמין. שהוא עומד לשריפה:

בית מנוגע כו'. באפר מקלה. שהוא עומד לנתיצה:

במגורה של אבנים כו' כצ"ל. להודיע שאותו הקרקע אסור לעבוד ואין לו הנאה ממנו כאבן:

וחש לומר שמא אילן (שמנפל) [שמנבל] פירותיו הוא. פי' איך סוקרין אילן של הקדש בסיקרא לסימן. דילמא הרואה אומר שהוא (מנפל) [מנבל] פירותיו ולכך סקרוהו בסיקרא:

ובבהתין לי' דיעביד. תיבת דיעביד מיותר:

ומשני תמן דלא יתיר פירוי. משמע שיש פירות עליו אז סוקרין אותו:

ברם הכא בתחילה. פי' אף תחילת גידולו סוקרין אותו שאז אין פירות עליו וידעו שמשום הקדש סוקר:

חוט בחוט של סיקרא זכר למזבח. פי' דה"ל לשנות גבי הקדש בחוט והכא גבי קברות ממחה ושופך:

תני ר' חייא סוקרין עליו בסיקרא שהוא הקדש כו' כצ"ל. פי' גבי הקדש כותבין עליו תיבות אלו הקדש. אבל גבי קברות אין כותב כלל אלא שופך סתם:

ר' יוסי. פי' שאמר גבי נותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה. פי' דשמא תחלפה ותאכל בלי מעשר. עליה א"ר יוסי שאין אנו אחראין לרמאין:

רשב"ג לא יודה לר' יוסי:

שאין דרך החבר כו' כצ"ל. פי' דרשב"ג דסבר במתני' שאין אנו אחראין לרמאין אפשר שמודה גבי חמותו שצריך לעשר תחילה דהתם נותן לה ואין דרך החבר להוציא מביתו. פירוש שמכשיל אותה בידים אבל הכא הוא נוטל בעצמו אין אנו אחראין כו':

מנין לציון מדאורייתא וכו' ואומרת לך פרוש. פי' אלמא שצריך להזהיר את העם שלא יגעו בו וה"ה בשאר איסורין:

עצם מכאן שמציינין על עצמות כו' כצ"ל. פי' מדכתיב למטה ציון וכדמפרש לקמן ציון מכאן לציון:

אמן קבועה. פי' של ע"ז:

אם אומר את על תלושה. פי' לא מהני הציון:

אף היא הולכת כו':

תני מצא אבן על א'. פי' ציון הי' על אבן א':

אע"פ שאין מקיימין. פי' שאין עושין כן משום דהציון צריך להיות במקום טהור ובציון א' אם יודע היכן הטומאה או מצד זה או מצד זה ולכך צריך ב' אבנים להודיע שהטומאה ביניהם והכא שאינו אלא אבן א':

המאהיל עליו טמא. פי' על האבן וכדמפרש:

מת מצויין. פי' שאני אומר הטומאה תחתיה ולכן ציין באבן א' דטעה דסבר שמותר להעמיד הציון על הטומאה:

היה חדש. פי' השתא ודאי לא היה טומאה ביניהן אלא ב' ציונים א' לכאן וא' לכאן ולכך הוי כיחידית:

תני אין מציינין על הבשר. פי' אם היה בשר מונח על מקום א' אין מציינין עליו שמא יתעכל הבשר ויטמא בחנם:

ומקשי ולא נמצא מטמא טהרות למפרע. פירוש קודם העיכול:

יאות ארשב"ג. פי' שאין אנו אחראין כו' הלכך א"צ לציין אלא בשביעית שהוא הפקר. ואח"כ מקשי על רבנן דסברי דאף בשאר [שנים] צריך לציין אף שהוא נוטל שלא ברשות אלא גונב וע"ז מקשי מאי מהני הציון:

ולא ביום הוא מציין. פי' ביום רואה הציון. וא"כ עיקר הציון הוא לצורך היום:

ולא בלילות הוא גונב. פי' שהוא גונב בלילה:

ומשני מביום. פי' ביום הוא מציין היכן לגנוב בלילה ולכך כשרואה הציון יפרש ממנו:

ויציין. פי' דמקשי אמתניתין דנקט והצנועין מניחין את המעות כו'. למה צריך להניח ליציין כדי שלא תהא תקלה לציבור ודי:

ומשני היאך נקרא הוא צנוע. פי' באמת הוא עושה זאת לפנים משורת הדין כדי שלא להכשיל אף את החשוד:

אתיא כמ"ד לעתותי ערב פי' מתניתין דקתני כל הנלקט מזה משמע אחר הלקיטה והיינו כמ"ד לעתותי ערב. פי' גבי פאה פליגי ר' דוסא ורבנן ור' יהודא. דר' דוסא אמר כל מה שילקטו והיינו בשחרית כשילקטו. ור"י סבר לעתותי ערב. ורבנן סברי שאינו הפקר כלל כיון שאינו מפקיר ברצון אלא מחמת שכבר לקטו או שילקטו והוי כמו הפקר אונסין דהוי בע"כ ומתני' אתיא כר"י:

ברם כמ"ד בשחרית לא אתיא. פי' אפילו למאן דסבר גבי פיאה דמפקיר בשחרית מודו הכא שצריך לפדות בעתותי ערב אחר הלקיטה וכדמפרש שאין פדיון במחובר לקרקע וה"ג ויש פדיון במחובר לקרקע א"ר ירמי' אפי' למ"ד בשחרית אתיא. והא דקשיא לך שאין פודין במחובר לקרקע. מפרש דהא מתני' רשב"ג אמרה:

ורשב"ג סבר משיכתו של מעשר שני הוא פדיונו. פי' שאם נתן האחד מעות ואחר כך משך אזלינן לענין פדיון מ"ש בתר שעת משיכה דעיקר פדיון הוא בשעת משיכה. וכן אמרינן בהדיא בגמ' תיכף אחר מתני' דמשך ממנו מעשר בסלע דרשב"ג סבר כן. והכא בשעה שמושך הוי תלוש ולכך אתיא אפי' כמ"ד בשחרית:

ומקשי והיינו וקם לו. פי' דכי הוי זה כברשותו שיכול לפדותו:

אלו ראה ככר כו'. והכא בשעת משיכת שני לא הוי ברשותו ולכך לא אתיא כמ"ד בשחרית:

ומקשי עד דאת מקשי למ"ד בשחרית קשיתי' למ"ד לעתותי ערב. פי' למ"ד לעתותי ערב קשה טפי הרי היום הוא ברשות חבירו ואינו ברשותו:

ומשני למ"ד לעתותי ערב לית לי' לאילן קשייתא כלום. פי' דהוא סבר שזה נקרא שפיר ברשותו כיון שאומר כל מה שלקטו עניים יהיה פדוי למפרע. או דקסבר שמותר לפדות אף שלא ברשותו. אבל למ"ד בשחרית הא דדחיק לאוקמא בשחרית ולא לעתותי ערב היינו מהאי טעמא דלעתותי ערב אינו ברשותו ולכך מקשי שפיר דהשתא אף בשחרת אינו ברשותו. דתיכף בשחרית אי אפשר שהרי אינה נפדית במחובר לקרקע. ובשעת משיכה הרי אינו ברשותו:

אף הן היו מחלקין אותו לקרובין. פי' הענבים של כרם רבעי:

אפילו דבר קל היו מעטר את השוק. פי' אף שלא היו ענבים מרובים למכירה. שהרי אותן של כרם רבעי אינו נמכר. דהוי כמו מ"ש דקתני אין מוכרין אותו. מ"מ מחמת שהיו הבעלי בתים אוכלין אותן ענבים של כרם רבעי היה המיעוט של חולין מעטר את השוק. ופי' [מה שהי'] די לנסכין מעטר את השוק. היינו שהיו עומדים בשוק תמיד ונראין כאלו היו מרובים:

הדא פליגי. פי' מתניתי' דקתני ולוד מן המערב פי' מהלך יום אחד והכא משמע דהוי קרוב לירושלים מאוד וכדמפרש:

על נקי מיותר:

מן דהוי עביד קנדילי ונחית מדליק להון הוי סליק שבת בבית מקדשא כו' כצ"ל:

ולא הוי בר נש קריץ לתאיני. פי' שהי' מקדים ללקוט תאניו יותר משאר כל אדם. דתאינים נלקטות בשחרית כדאמרינן לעיל:

בנות לוד היו לשות עיסתן כו'. אלמא דקרוב הוי:

שלא יחמיצו מכלל דפליגי כצ"ל. פי' דמשמע דקרוב הוי:

ומשני אפי' תימר לית הדא פליגי מחילות הוי ונגנזו הה"ד גדר דרכי בגזית נתיבותי עוה. פי' דע"י מחילות היו קרובות:

ומייתי ראי' כהדא בר נש הוי קאים (כדי) [רדי] פסק תורתי' כו':

עד אתר כהיידא דא:

ר' יונה בשם ר' זעירא אפי' כרם שהיה סמוך לחומה. פי' קאי על מתני' דקתני משרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה ועל זה מפרש דלאו דווקא פירות שסמוך לחומה אלא אף אם הי' הכרם סמוך לחומה נמי נפדה:

אמר ר' אחא זאת אומרת כו'. פי' מדקתני במתני' ותנאי הי' אימתי שיבנה בהמ"ק. משמע דאף לכשיבנה בהמ"ק לא יהיו ענבים מרובות וכתיב במלכות בית דוד. אלא ודאי שביהמ"ק עתיד להבנות כו':

על דעתי' דהדין תנינא ב"ש לא למדו לנטע רבעי. פי' כל קדושתו וחומש וביעור:

אלא ממעשר שני כו'. ובשביעית שאין מעשר שני נוהג הוי כמו חולין וחייב בפרט ועוללות. ומקשי כיון דסברי ב"ש דנטע רבעי ילפינן ממעשר שני ודווקא בשעת מ"ש אבל בשעה שאין מ"ש לא א"כ בשביעית שאין מ"ש נוהג סבר ב"ש יש לו פרט ויש לו עוללות. וא"כ לא יהא לו קדושה כלל:

ומשני קדושה מאיליו למדו. קודש הילולים הרי הוא כקודש שקורין עליו את ההלל. והיינו ביכורים:

ומקשי ויהא חייב בביעור כביכורים. ואמאי סברי ב"ש שאין לו ביעור:

ומשני בגין דר"ש פוטר מן הביעור. פי' [פוטר] בכורים מן הביעור עיין במתני' דביכורים [פ"ב מ"ב]:

ומקשי ויהא מותר לאונן. פי' אי ילפת מבכורים וכר"ש הא ר"ש מתיר לאונן וא"כ יהא מותר לאונן:

ומשני תני קודש מגיד שהוא אסור לאונן. פי' דכתיב גבי מ"ש קודש מיני' ילפינין שהוא אסור לאונן ודלא כר"ש אבל לענין ביעור סבר כר"ש:

ע"ד דהדין תניא [לא למדו] ב"ש לנטע רבעי ממ"ש כל עיקר. פי' אלא כדמפרש לקמן דמביכורים ילפינן לענין קדושה אבל לענין שאר דברים יש לה דין בפ"ע ולכך אין לו חומש כלל כמו חולין ואין לו ביעור:

ומקשי מעתה אל יהא לה קדושה. פי' כיון דלא ילפת ממעשר שני:

ומשני קדושתו מאיליו למדו. פי' בלא מעשר שני:

דכתיב קודש הילולים הרי הוא כקודש שקורין עליו את ההלל. פי' שיהא לו קדושה כביכורים:

ומקשי אי מביכורים ילפת יהא חייב בביעור כביכורים:

ומשני בגין דר"ש פוטר מן הביעור. פי' וסבר כר"ש:

ומקשי ויהא מותר לאונן. פי' אי סברת כר"ש יהא מותר לאונן דהא ר"ש מתיר לאונן:

ומשני תני קודש מגיד שהוא אסור לאונן:

וע"ז מקשי ויפדה במחובר לקרקע. פי' מהיכי תיתי לו כיון דלא ילפת ממ"ש דהא ביכורים קדשו מחוברין לקרקע:

מנין שהוא טעון פדיון. פי' כיון דלא ילפת ממ"ש:

ומשני קודש הילולים לא מתמנעין רבנן בין ה"א לחי"ת. פי' לא מימנעין מלדורשו דה"א כתיב כמו חי"ת והיינו חילולים שיחלל אותו על כסף:

חמישיתו יוסף עליו פרט לנטע רבעי שאינו מוסיף חומש. פי' דהשתא מפרש היאך ממועט למאן דיליף מ"ש מביכורים מחומש הא ביכורים חייבים בחומש לכ"ע ומפריש מעליו:

חזר ותני ואם גאל יגאל כו'. פי' אליבא דב"ה דסברי שיש לו חומש אע"ג דב"ה לא יליף ממ"ש כלל:

כיני מתני' אין לנכרי כרם רבעי בסוריא. פי' לא בכל מקומות אלא דווקא בסוריא דשם יש לנכרי קנין להפקיע ממעשר וה"ה לענין נטע רבעי:

אתיא דר' יהודא כב"ש אליבא דרבי כו'. פי' כמו דרבי סבר שב"ש למדין נטע רבעי ממ"ש ולכך אינו נוהג אלא בשנת מ"ש. כן ר' יהודא סבר לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני הלכך אינו נוהג אלא במקום מ"ש. ולפיכך סוריא שאין נוהג בה מ"ש אצל נכרים אין נוהג בה נטע רבעי:

א"ל חמי מה אמר. פי' דר' יהודא עדיפא מב"ש אליבא דרבי. דהא ב"ש אליבא דרבי אע"ג דיליף ממעשר שני מכל מקום בשביעית שאינו נוהג מעשר שני נוהג נטע רבעי על כל פנים אלא שאין לו חומש ואין לו ביעור אבל ר"י סובר שאינו נוהג בסוריא כלל בנכרי כמו שאינו נוהג בה מעשר שני:

וה"ג ור' יהודא אומר אין לנכרי נטע רבעי בסוריא כל עיקר:

ודכוותי' שלישית וששית שאין בהן מ"ש. פי' אף שיש בהן [מעשר] עני מ"מ מעשר שני אין בהם ונטע רבעי נוהג בהן:

ומשני דשלישית ושישית יש בהן ב' מעשרות. ואף שאין בהם מ"ש מ"מ יש בהן שאר מעשרות וא"כ איכא למימר היכי דגלי גלי שלא יהא מ"ש נוהג בהן אינו נוהג והיכא דלא גלי לא גלי דהיינו גבי נטע רבעי דלא גלי נוהג בה אף שהוא דומיא דמ"ש כיון דיש מעשרות שנוהג בהן. אבל שביעית שאין מעשר כלל נוהג בה וכיון שזו [היינו נט"ר] ילפינן נמי ממעשר אינו נוהג בה כיון שהיא נקראת מעשר:

לא למדו ממנו אלא לשיעורין. פי' תרומת תודה לא למדה אלא לענין השיעור שצריך להפריש מהחלות דהיינו א' מעשרה ולא לשאר הדברים. אבל הכא נטע רבעי ילפינן לענין כל דיניה דהיינו לענין שצריכה פדיון וחומש וביעור ואסור לאונן כו' ולכך אמרינן שפיר שבמקום שאין מ"ש נוהג אין נטע רבעי נוהג:

והוא בשיטת אבוי. צ"ל והוא בשיטת בנו. פי' ר' יהודא סבר כר' יוסי בנו אבל זה אינו מוכרח דר' יוסי יסבור כר' יהודא אביו וכדמפרש:

דסוריא למדה מי"ד שנה. פי' לענין חיוב דהיינו אם י"ד שנה חייב כ"ש סוריא שהרי יש הרבה מצות נוהגים בסוריא משא"כ בי"ד שנה ולפיכך ר' יהודא דפוטר בסוריא בשל נכרים כ"ש בי"ד שנה ור' יוסי דפוטר בי"ד שנה אפשר דסבר דבסוריא חייב אף בשל נכרים:

כתיב ובשנה החמישית כו' הרי את כמוסיף פירות חמישית על פירות רביעית מה פירות חמישית לבעלין כו'. פי' מדכתיב ובשנה קדריש הכא דמשמע לי' דקאי אשנה השביעית ג"כ והיינו בשנה הרביעית ובשנה החמישית תאכלו את תבואתה:

כמה דר' יהודא עושה אותה כנכסיו. פי' דר' יהודא סבר דילפינן נטע רבעי ממ"ש ומ"ש ממון הדיוט הוא והיינו כנכסיו. כן ר"י הגלילי כו':

כדברי מי שהוא עושה כנכסיו. והיינו כר' יהודא וכב"ש ואליבא דר' מהו שיהא חייב במעשרות ורצה לפשוט ממנהג שנוהגין שלא ליקח:

וע"ז מקשי אילו אמר כב"ש. פי' הא לא איבעיא לן אלא אליבא דב"ש. דהא ב"ש יליף נטע רבעי ממ"ש אבל אליבא דב"ה דפוטר מפרט ועוללות ולא יליף כלל ממ"ש ודאי לא איבעיא לן דודאי פטור מן המעשר ולכך אין ראי' ממנהג שלנו:

ופשיט ר' אבין כו'. פירוש שפטור מן המעשר:

עיסת מ"ש בירושלים כר"מ פטורה מן החלה. פי' לר"מ דסבר ממון גבוה הוא:

וכר' יהודא חייבת בחלה. פי' דסבר ממון הדיוט הוא:

ומפרש ר' יהודא דדוקא בירושלים אבל בגבולין לא. פי' דאפי' לר' יהודא פטורה מן החלה אם לשה עיסה של מעשר שני ואחר כך פדאה פטורה מן החלה דכיון שקודם שנפדית לא היתה ראויה התם לאכילה ודאי לא נתחייבה בחלה וכיון שנפטרה משגלגלה אף אחר שגלגלה פטורה:

כדברי מי שחייב בפרט. פי' היינו כב"ש מהו שתהא חייבת בחלה:

א"ל ולא ר' יהודא היא. פי' הא ב"ש סבר כר' יהודא ור"י סבר ממון הדיוט הוא הילכך חייב בחלה:

ודחי הגמ' וסברינן מימר כל הדא הילכתא ר"י כב"ש. פי' דר"י דסובר מ"ש ממון הדיוט הוא סובר כב"ש והיינו דילפינן נטע רבעי ממ"ש אבל ב"ש אפשר דסברי כר"מ דאמר מ"ש ממון גבוה הוא:

[מתני'] מניח הסלע ע"פ ג' ואומר כמה אדם רוצה ליתן כו' פי' הא דבעינן [שלשה] בנטע רבעי צ"ל ולא במעשר שני. וכן משמע בסנהדרין דקתני נטע רבעי ומ"ש שאין דמיו ידועים בג' משמע דוקא בשאין דמיו ידועין הא דמיו ידועין אפי' בא' מותר. ואין דמיו ידועין היינו כדמפרש הגמ' התם היינו פירות והרקיבו ולא קאי התם אנטע רבעי כדמפרשי התם התוס' מדאמר בגמ' מ"ש שאין דמיו ידועין כיצד ולא תני נטע רבעי שאין דמיו ידועין כיצד. ועוד ממתני' נמי מוכח דלא קאי אלא אמ"ש ולא אנטע רבעי מדקתני נטע רבעי ומ"ש שאין דמיו ידועין ולא נקט שאין דמיהם ידועים משמע דלא קאי אלא אמ"ש. והכי פירושו נטע רבעי לעולם ומ"ש שאין דמיו ידועין בשלשה והיינו משום דמ"ש לעולם דמיו ידועין חוץ מפירות שהרקיבו וכדמפרש הגמ' התם משום שאינו חושב עליו יציאות עד שיגיע לביתו דהא בתחילה הי' טבל עד שהפריש מ"ש ולכך עד ההפרשה לא הוי מעשר כלל ולכך יציאות שלו הן. אבל גבי נטע רבעי שכבר קדשי ע"ג השדה ולכך חושב עליו כל יציאות והוי כמו אין דמיו ידועין דצריך לישום כמה יהי' ההוצאות ופוחת כדי כל ההוצאות ונותן לו מביתו. ואם פודה אחר נותן בשויו אלא שבעה"ב נוטל ההוצאות לעצמו ויהיו חולין והשאר יהי' נתפס בתורת נטע רבעי:

וע"ז אמר ואם הי' הכל מופקר. פי' שהפקיר את כרמו וחזר וזכה בהן:

אין לו אלא שכר לקיטה פי' אין לו לחשוב ההוצאות עליו לגרוע מן הפדיון אלא שכר לקיטה שהיה אחר ההפקר אבל לא ההוצאות שהוציא קודם ההפקר:

לפדות לו בסלע כיני ליקח לו בסלע. פי' דהא אאדם אחר קאי ולכך קאמר כמה אדם רוצה ליקח לו בסלע כך הוא נותן:

אין לו אלא שכר לקיטה. אין לו אלא שכר עקיצה. דלקיטה לא שייך גבי אילנות:

(מילתא) [תלתא] איסתוננסין. פירש בקיאין:

ומפריק על פומיהן. פירש שהיה פודה על פהן:

כתיב בשנה השלישית והנחת בשעריך. פי' אילו לא הוי כתיב אלא בשנה השלישית הייתי אומר פעם א' בשבוע. פי' שהייתי אומר בכל שנה השלישית בשבוע את חייב להוציא כל המעשרות כו':

ת"ל מקצה שלש שנים:

א' לשלש שנים ולא א' לשבע. פי' היום אני יודע שבכל ג' שנים את צריך להוציא פעם א' כל המעשרות והן שלישית וששית ב' פעמים בשבוע:

או קורא אני ר"ה. פי' אי לא הוי כתיב אלא ר"ה השלישית. הייתי אומר בר"ה חייב לבער:

ת"ל מקצה שלש שנים ואין מקצה אלא בסוף שנה. פי' השתא אני יודע שהביעור הוא סוף שנת שלישית:

אי בסוף שנה יכול כיון בראשה של רביעית. פי' שהיא סוף שלישית יהי' הביעור:

ת"ל כי תכלה לעשר את תבואתך. פי' היינו כשתכלה מלעשר כל הפירות של שנה השלישית והיינו בתוך שנה רביעית:

או כשתכלה לעשר הייתי אומר אפילו בחנוכה. נאמר כאן מקצה ונאמר להלן מקצה שבע שנים במועד כו'. אי מה קץ שנאמר להלן חג הסוכות אף כאן חג הסוכות:

ת"ל כי תכלה לעשר. פי' משמע המועד שאחר שתכלה לעשר. וה"פ אימתי הוא מכלה לעשר היינו המועד שהוא אחר שתכלה לעשר והוא פסח של רביעית:

מדשנה ההיא עד בשנה ההיא. מיותר:

ואין את זקוק לבער ירק שיצא מר"ה. פי' של רביעית ועד הפסח. שאינו מבער אלא מה שהוציא בשנה השלישית אבל לא ברביעית אף שבא לעונת המעשרות קודם הביעור והוא דעת ר"ע במתניתין לקמן שאומר שכל הפירות שלא בא לעונת המעשרות פי' בשנה השלישית אינן חייבים בביעור:

אינו מתוודה ברביעית אלא בשביעית כו' כצ"ל:

אינו מעכב וידוי ברביעית אלא בשביעית כצ"ל:

אר"א כיני מתני' בשנה ההיא את מוציא ממקום טומאה למקום טהרה. פי' הא דקאמר מן הטמא על הטהור. לאו מפירות טמאים על פירות טהורים. דודאי אינו רשאי דהוי מן הרע על היפה. אלא אותן הפירות שמונחין במקום טומאה את מוציא למקום טהרה ואוכל. פי' כל המעשרות דהשתא ליכא מ"ש. אבל בשכח מ"ש אינו יכול להוציא ולאכול דמ"ש אסור לאכול בטומאה. ודייק ממה דקתני בשנה ההיא את מוציא למקום טהרה משמע הא במקום טומאה אין לו לאכול. והיינו משום דהמעשר נותן לכהנים אבל אי הוי ללוים הי' יכול לאוכלו במקום טומאה עצמה:

וה"ג כמ"ד מוציאין מעשר לכהונה:

ביומו דרשב"ל בקשו להמנות שלא ליתן המעשר לכהונה פי' לכהנים אלא ללוים אמר מאן יעול כו':

כתיב והי' הכהן בן אהרן עם הלוים בעשר הלוים כו'. אלמא שאף הכהנים נוטלין מעשר:

ומשני דילמא ליתן לו. פי' לכהן בתרומת מעשר והיינו בעשר הלוים:

והכתיב. פי' דמייתי ראי' ממה שמסיים והלוים יעלו את המעשר. אלמא הא דכתיב ברישא והי' הכהן בן אהרן בעשר היינו לענין תרומת מעשר:

ר' אחא לא נסיב מעשר. צ"ל ר' אמי. הורי על גרמי' לצאת לחוץ לארץ. פי' שהי' נצרך לצאת אפי' לחו"ל בגין מזונות:

ואפ"ה לא רצה ליקח הכהן מעשר מן בר נש כצ"ל. ותי' שאל מיותר:

ר"ש בר בא שאל לר' יהודא מהו דנסיב. פי' שהיה כהן ושאל אם ליקח מעשר:

א"ל סב מה דנפל לשבטך. דהיינו מה שנפל לשבט לוי נפל לך שהרי אף אתה בכלל שבט לוי:

כד תחכרון ארעא לא תחכרון אלא מן דחלונייא. פי' אותן אנשים המפרישים מעשר בטוב דהיינו שנותנין ללוים ולא לכהנים. משום דסבר שאין המעשר ניתן לכהנים. והשתא מפרש:

ואע"ג דאת אמר אין נותנין מעשר לכהנים. פי' אפי' למ"ד כן:

מודי שאין מוציאין את שלו מידו. פי' שהכהן גופא א"צ ליתן המעשר שלו ללוי כדמפרש טעמא. כי תקחו מאת בני ישראל כו'. מאת בני ישראל אתה מוציא. ואין אתה מוציא מכהן. מבני ישראל אתה מיציא ואין אתה מוציא ממכירי כהונה ולויה כו':

ותי' אתיא כמ"ד מיותר וכצ"ל אמר ר' אלעזר כו' כי תקחו מאת בני ישראל מאת בני ישראל אתה מוציא ואין אתה מוציא מן הלוקח מן הגוי פירות ממורחין. דשם אמרינן בגמ' דמעשרן והן שלו:

ואכלתם אותו בכל מקום. פי' דמשמע שיהא ראוי לאכול בכל מקום והכהן אינו יכול לאכול בבית הקברות:

ומשני דהאי בכל מקום לא קאי אמקום טומאה. אלא קאי אמקום קדושה דהיינו שיהא ניתן אף לאותן אנשים האוכלין אותו בכל מקום והיינו כהנים שיכולים לאכול בעזרה:

וע"ז מקשי דודאי האי בכל מקום (ודאי) לא קאי אפי' אעזרה. דהא כתיב בסמוך אתם וביתכם ואשה בעזרה ליכא:

אין אתה אומר לו בא בדרך היה. פי' לרמוז לו הקושיא דכתיב ואכלתם אותו בכ"מ משמע אף בביה"ק:

אין ישלח תלמידיה. פי' שאז ליכא למירמז לי' בא בדרך הזה שהרי התלמיד יכול לילך בכל המקומות:

א"ל אתם כתיב. פי' שצריך לילך הוא בעצמו. וכל זה כדי שיבין שאינו רוצה שיהי' המעשר ניתן לכהנים:

שמע ר"א כו':

ה"ג בשירותא בעיא הדא מוליא סבי דקיסי מקצייא. פי' בתחלה צריך לחתוך אותן הקוצים הגדלין בשדה. ולמשל אמר לראב"ע שבתחילה כשמוחין הוא קל. ואח"כ אם לא מיחה אינו יכול למחות:

מ"ט דב"ש וצרת הכסף בלבד בידך. פי' אפי' בלבד בידך דהיינו שישאר הכסף בידו ולא יכול לעלות לירושלים אפ"ה וצרת הכסף והתם משמע לי' דחובה כיון דהתם ליכא למימר דיעלה הפירות ויאכל בירושלים צריך לחלל אותן על כסף. וב"ה סברי כיון שאין תועלת דבין זה ובין זה הולך לאיבוד אינו יכול לחלל:

ולא טבל הוא. פי' בבית ר"ג ואמאי צריך לבער:

ומשני ר' הילא כו'. שהטבל קרוי קודש. פי' הקדש שבתוכו ולכך צריך לבער:

שאין נותנין מעשר לכהונה. פי' מדלא נתן הכל לראב"ע:

ומשני שהי' ר' יהושע בן חנניא כו' ולכך לא נתן לו שלא לבייש אותו. או שהיה מחמיר על עצמו:

הדא אמרת שהי' ר"ג צריך לזכות. פי' [לזכות] הפירות להם בקנין סודר דאגב קרקע לא קנו דהיינו שיהא כאלו מונחים בתוך חצירם. דהא כיון שהקרקע שלהם נעשה כחצירם לא קנו כדמפרש:

אילו קופתו של ר"ג כו'. פי' משום שהקופה שהיו הפירות ניתנים בה היו של ר"ג ואפי' הי' נותן בתוך החצר של ר"י נמי לא קנה:

ומשני ר' יהושע בפירות מונחים ע"ג קרקע. פי' בלא קופה כלל ולכך קנו אותו החצר לר"י:

וה"ג אחר צריך לזכות אלו קופתו עד ר' רדיפה ואח"כ אמר ר' יהושע בפירות מונחים כו':

ה"ג מ"ד הראוי ליתן זכה כ"ש הראוי ליטול מ"ד הראוי ליטול אבל ליתן לא:

מתני' פליגא על מאן דאמר הראוי ליטול זכה. פי' אבל ליתן לא דתנינן האומר תן גט זה לאשתי. פי' אלמא דאיש הוי שליח להוליך גט לאשה אף שאינו ראוי ליטול:

ומשני באשה. והא ליכא למימר דאיירי באיש והיינו משום דהוי שליח להולכה [דהוי שליח] הבעל ולא זכה לאשה דבגמ' אמרינן תן כזכי דמי והא דיכול לחזור היינו משום דחוב הוא לה ואין חבין לו לאדם אלא בפניו אבל לעולם הוי שליח לקבלה אי לא מהאי טעמא ולכך צריך לשנות דווקא באשה:

ומקשה ושטר שחרור זה לעבדי. פי' והרי אינו יכול ליטול:

ומשני בעבד שכן ראוי לקבל גט שחרור. ומקשי והעבד ראוי להוליך הגט. פי' הא ברישא איירי בגט אשה והתם ליכא למימר בעבד. ומשני פתר לה לצדדין. פי' רישא באשה וסיפא בעבד:

ומקשי והתנינן התקבל גט זה לאשתי או הולך גט זה לאשתי. פי' דהתקבל איירי באשה והולך איירי באיש. והכא ליכא למימר לצדדין קתני דהא בסיפא אמר ואם אמר הבעל אי אפשי שתתקבל לה אלא הולך ותן לה כו' משמע דאיירי באדם אחד שיכול להיות שליח לקבלה ולהולכה:

ומשני באיש. פי' ולא תידוק מיני' דהראוי ליתן זכה מחמת שהאיש יכול להיות שליח לקבלה דהכא יכול ליטול הוא כדמפרש שכן ראוי לקבל גט בתו:

נתון לעקיבא בן יוסף. פי' שהי' עשיר אלמא דראוי ליתן זכה:

מילתא דריב"ל אמר בבעה"ב עשיר נחלקו. פי' אי אמרינן תרי מיגו. אבל בעני ד"ה זכה לו ואי אמרת הראוי ליתן זכה ל"ל תרי מיגו הא א"צ מיגו כלל כיון דראוי ליתן זכה אלא ודאי סבר הראוי ליטול זכה ולכך צריך למיגו מגו דאי בעי הי' ראוי ליטול. ומכח זה נראה לתרץ קושית הר"ש על רש"י שפירש דמי שליקט את הפיאה לאו בבעל השדה איירי. פירוש דאי בבעל השדה לא הוי קאמר אבל בבעל הבית עני דליכא אלא חד מיגו ד"ה זכה לו. ואי איירי בבעל השדה אפילו עני צריך להיות תרי מיגו דהיינו דאי בעי מפקיר לנכסיה ולא יהיה שלו דכל זמן שהיא שלו אסור ללקוט אפי' העני כדאמרינן לא תלקט לעני להזהיר העני על שלו כן פירש"י. ומקשי עליו הר"ש מהירושלמי דמשמע דאפי' לבעל השדה מותר לזכות. מהא דאמרינן בירושלמי גבי שיבולת א' שנתערבה בגדיש מעשר שיבולת א' ונותן לו ואר"א היאך העני הזה מחליף דבר שלא ברשותו פי' הרי לא קנה העני כלום אלא מזכה את העני בכל הגדיש כו'. ומקשי הירושלמי דמיחלפא שיטתי' דר"א תמן אמר זכה לו. פי' דאם זיכה לו הבעה"ב דזכה העני וכא אמר הכין. פי' דצריך לזכות בכל הגדיש ולמה צריך כולי האי ליזכי לי השיבולת בכ"מ שהוא ואח"כ יחליף עמו. ולפירש"י דפי' דהכל מודים דבעל השדה אינו יכול לזכות לעני לא מקשי כלום דלהכי צריך העני לזכות בכל הגדיש משום דבעה"ב אינו יכול לזכות לעני בכ"מ שהוא ואחר אינו יכול לזכות שאינו יודע איזו הוא ויש לתרץ דהא רש"י לא פי' כן אלא אליבא דמ"ד מעני לעני מחלוקת אבל מעשיר לעני ד"ה לא זכה. ובירושלמי ליכא האי דיעה כלל אלא הא דריב"ל כאן ובמס' פיאה דהיינו דבבעה"ב עשיר נחלקו וסבר ר"א זכה משום דאמרינן תרי מיגו. ואם כן לדידיה אפילו בעל השדה עצמו נמי יוכל לזכות כיון דאמרינין תרי מיגו כו':

ויתוודה בעיו"ט האחרון של פסח. פי' דגרסינן לעיל עיו"ט האחרון של פסח הי' הביעור.. דלמה לנו להקדים כולי האי זמן הביעור לזמן האיסור. כיון שמותר לאכול כל הרגל אלא דעיו"ט האחרון של פסח צריך לבער משום דתיכף אחר יו"ט אסור לאכול וביו"ט א"א לכך מבערין אותו בעיו"ט האחרון. וע"ז מקשי דקתני הכא במתני' במנחה מתוודין. ומקשי ויתוודה בעיו"ט האחרון של פסח פי' בשעת הביעור:

ומשני כדי שיהא לו מה לאכול ברגל. דאם יבער הכל לא יהי' לו מה לאכול ברגל ואם לא יבער היאך יאמר ביערתי:

ויתוודה בשחרית. פי' ביו"ט שחרית:

ומשני עד כדין מצוה היא לאכול. פי' מותר באכילה ולמה יפסיד בידים ולכן מתוודה במנחה שאז מתחיל האיסור לאכול:

תני והביכורים. פי' אחר בערתי הקודש מן הבית זו תרומה והביכורים:

מאן תנא ביכורים רבנן. פי' דסברי דביכורים חייבין בביעור:

ומאן לא תני כו':

נתתיו ללוי מכאן שאין נותנין מעשר לכהונה כו'. פי' מלשון ללוי דייק:

זאת אומרת נשרף טבלו אין יכול להתוודות. פירוש דדייק מדקאמר הלקט והשכחה והפיאה אף שאין מעכבין את הווידוי. והא וודאי הא דלקט אין מעכב. היינו שלא בא לכלל לקט. דאם בא לכלל לקט ולא נתן ודאי מעכב מכל מצותך דהמצות שבפרשה ודאי מעכבין אלא ודאי כשלא בא לכלל לקט ומיניה הא דקתני דמעשרות ותרומה מעכבין היינו אף שלא הגיעו דהיינו שנשרף טבלו נמי מעכב:

כל המצות שבפרשה. דהיינו האמורות בפרשה וידוי כגון תרומה ומעשר ולקט שכחה ופיאה כו':

אפי' הקדים תפלה ש"ר לתפלה של יד. פי' דהיינו אף שלא נכתב בפירוש אלא ממדרש חכמים נמי מעכב:

א"ר יוסי בר בון עד מנין. ט"ס:

וצ"ל מראשית ולא כל ראשית מכאן שלא עשה ולא כלום עד שישייר מקצת:

לה' זה שם המיוחד:

תרומה לה' חלה על כל. תרומה על כל. לה'. פי' שצ"ל בפירוש שיהא החלה על כל העיסה וצריך להזכיר לה':

מנין שהוא עובר בעשה. פירש אם סך ממנו למת עיין בר"ש:

תני למחלוקת ניתנו. פי' הערי מגרש לכהנים דברי ר' יוסי ר' מאיר אומר לבית דירה ניתנו. פי' ולא למחלוקת:

רמ"א לא היו מעלות שכר כו'. כצ"ל:

משנחשדו להיות נותנין מעשר לכהונה. פי' (אם) בטלה הודוי דלא יכול לומר וגם נתתיו ללוי:

פליג עילוי דתנינן כו':

ר' אילא בשם ר' יוחנן אין נותנין מעשר לכהונה. פי' ואתיא הא מתני' כר"מ דסבר שהמעשר אסור לזרים. וכיון שאין נותנין לכהנים הוי כהנים זרים לה לכך לא תאכל במעשר משום חשש כהנות ומדא"ר יוחנן כמ"ד אין נותנין משמע שהוא סבר נותנין והכא במתני' שבטלו מכח זה וידוי מעשר סברי נמי שאין נותנין הרי פליגי:

מסייע לזה דאמר כולן לשבח. פי' כל הדברים שעשה יוחנן כ"ג הכל לשבח:

ולא כמ"ד לקמן דהעברת וידוי מעשר הי' לגנאי מפני שהיו אנשים שנטלו בזרוע והי' סיפק בידו למחות ולא מיחה וביטל הוי לגנאי ואינהו סברי דלשבח אלא דר' ירמי' סבר מכח שהתחילו ליתן לכהונה ביטלו. ור' יוחנן סבר מפני ששלח בכל גבול ישראל. וראה שמהן היו מפרישין ומהן לא היו מפרישין לכך תיקן להם להפריש פעם שניה ולא יתן המעשר ללוי וגם לא מעשר עני וביטלו מכח זה הקריאה וגם מפני שאר אנשים שלא היו מפרישין רק תרומה גדולה ואותן אנשים אינם יכולים להתוודות לכך ביטלו לגמרי:

ומקשי ויתוודה. פי' ומה בכך:

ומשני כעס הוא לפני המקום:

ומקשי מי שהוא מפריש יתוודה ומי שאינו מפריש לא יתוודה:

ומשני עד השקיפה היו אומרים בקול נמוך מכאן ואילך היו אומרים בקול גדול. פי' ולכך משום בזיון אפילו אותן שלא הפרישו יתוודו לכך בטל לגמרי:

א"ל ר' יוחנן כ"ג. תיבת רבי מיותר:

בשם ר' יהודא טבעות עשה להם. תי' טבעות מיותר:

עד ימיו הי' פטיש עד מילתי' דריב"ל. מיותר כאן:

אמר ליה אוף אנא אומר כן:

ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי שהעמיד זוגות. פי' ממונים לראות אם מפרישין העם ותיקן להם כדאמרן שיהא מפריש תרומה ותרומת מעשר:

בשם ר' יהודא בן פזי דמאי דא מאי תיקן או לא תיקן כו' כצ"ל. פי' לשון ספק:

סליק מסכת מעשר שני