כתב יד ב ה"ג כתיב עשר תעשר יכול כל הדברים יהו חייבין ת"ל תבואת זרעך אי תבואת זרעך יכול אין לי אלא תבואה ת"ל היוצאהשדה ונרבה זרעוני גינה שאינן נאכלין כתיב תבואת זרעך וכתיב היוצא השדה שנה שנה. פי' כיון דכתיב ריבה ומיעוט:

טול מבינתיים פי' אין אני יכול לרבות אלא דומיא דתבואת זרעך דהיינו כל שהוא אוכל ונשמר כו':

כתב יד ב ה"ג קיטניות מנין ת"ל וכל מעשר הארץ. פירוש ריבה קיטניות מזרע הארץ לרבות זרע השום ושחליים כו':

כתב יד א אי ריבה נרבה כו'. פי' כיון דיש כאן ריבוי ומיעוט יכול לרבות דומיא דתבואת זרעך היינו כל שהוא אוכל ונשמר כו':

הפקיר קמה כו'. פי' בעודה קמה אף אם עבר והפריש תרומה לא חל שם תרומה עלי' נמצא לא חל עליה שם תרומה אף בדיעבד לכן כשהפקיר קמה יפה כח ההפקר לא די שלא יתחייב בתרומה אלא אף בדיעבד אם הפריש ממנה תרומה אחר שזכה ואף שנתמרח אצלו לא חל שם תרומה דכללו של דבר ההפקר עשה פעולתו שתשאר כדינה הראשון:

שבלין כו'. פי' הגם שעדיין לא חל חובת תרומה אמנם אם הפריש תרומתו תרומה קודם ההפקר להכי מהני כח ההפקר גם כן לעשות כדינה הקודם דהיינו דהפקר פוטר מתרומה אמנם אם הפריש הרי זה תרומה:

ר' חנינא. פירש אף בהקדש מצינו דיש חילוק בין אם הקדיש בעודה קמה בין אם הקדיש שבלין דאם הקדיש שבלין ופדה שבלין חייב בכולן כמבואר במתני' דפאה פרק א' המקדיש ופודה חייב במעשר כו' וכן מתני' דפ"ד כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות ופדאן חייבין אמנם אם הקדיש קמה ופדה קמה יכולין לפרש שהקדש עשה פעולה שלא יתחייב לכתחילה תרומה א"א אף בדיעבד אם הפריש אינו תרומה כמו הפקר ומתני' הנ"ל יכולין להעמיד דוקא אם הקדיש שבלין:

מיליהון. פי' דר' אילא אוקמא בפירוש אם הקדיש קמה ופדה דחייב:

הרי אין הקדש. פי' דמקשה על הטעם דלקט פטור דידך וידו שוין הרי הקדש באמת אין לו בעלים נמצא אין ידך וידו שוין נקרא שם כמו ידך וידו שוין גבי לקט ואעפ"כ חייב. והנה בדברי המקשה אינו מבואר האיך הוא מקום החיוב בהקדש ומפרש ר' אילא כי אנן קיימין בהפקיר קמה וזכה קמה דפטור מכח דרש דבא הלוי שידך וידו שוין אף קמה במשמע אמנם מן מתני' דפאה דנותן משום הפקר ופטור עד שימרח לא מוכח די"ל בשבלין איירי. אמנם בהקדיש קמה מוכח ר' אילא מן מתני' הקדיש קמה כו' הגם דזה הדין לענין פטור פאה איירי אמנם ר' אילא מפרש סיפא דמתני' כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות ופדאן חייבין דומיא דרישא דמקמה מיירי והשתא פליגי על דר' חנינא כדמפרש ר' אילא דבהקדש אין שום חילוק אף בקמה:

מה. פי' דמ"מ מחלק דאצל הפקר נקרא ידך וידו שוין שאין לו בעלים כלל אמנם בהקדש הגזבר נקרא בעלים ור' אבין אומר דאף לא יצא מתחת יד בעלים הראשונים מחמת דהדין דכופין לבעלים לפדות דוקא ודו"ק:

כתב יד ב עי' בסוף הפרק נוסח אחר וגם הוספות} הפקיר קמה וחזר וזכה בה והפריש ממנה [תרומה] אינה תרומה הפקיר שיבלין וחזר וזכה בה והפריש ממנה תרומה הרי זו תרומה מה בין קמה לשיבלין ומפרש קמה עד שלא הפקירה עבר והפריש ממנה תרומה אינה תרומה. פי' אפי' בלא הפקיר אם היה מפריש תרומה בקמה לא חל שם תרומה עליה וא"כ עדיין לא הגיע לכלל תרומה אפי' בדיעבד להכי ההפקר מוציא מידי תרומה אפי' בדיעבד אבל שיבלין עד שלא הפקירן עבר והפריש מהן תרומה הרי זו תרומה. פי' אלא שא"צ להפריש עדיין שעדיין לא חל עליה חיוב מעשר והכי לא מהני ההפקר אלא שלא יחול עליה חיוב מעשר אבל אם עבר והפריש הרי זו תרומה:

עי' בסוף הפרק נוסח אחר וגם הוספות} אף בהקדש כן. פי' דההקדש ג"כ פוטר מן המעשר ויש ג"כ זה החילוק בין קמה לשיבלין:

מליהון דרבנן פליגין כו'. פי' דסברי דבהקדש אם הקדיש קמה ופדה קמה או שיבלין ופדה שיבלין חייב במעשר דא"ר יוחנן כו':

חבורה הוי בעי הרי הקדש. פי' דשאלו אם הקדש פטור והשיבו:

הרי אין ידך וידו שווין. פי' וחייב וא"ר אילא במה אנן קיימין. פי' הא דפשט להו דחייב אם בשנתמרח הכרי כו':

ובהקדש חייב. פי' אלמא דבהקדש אם הקדיש שיבלין ופדה שיבלין חייב אלמא דפליגי ארבי חיננא דאמר אף בהקדש כן והשתא מפרש לכלהו ממתני' בהפקר פטור מן הדא לעולם הוא נותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח ובהקדש חייב מן הדא הקדיש קמה כו':

כתב יד ב נוסח אחר ה"ג הפקיר קמה וחזר וזכה בה והפריש ממנה תרומה אינה תרומה פי' משום דקודם הפקר אלו היה מפריש ממנה תרומה אינה תרומה לכך עכשיו כשהפקיר הוציא ההפקר חיוב תרומה אפי' בדיעבד אבל בשיבלין אם הפקיר וחזר וזכה בהן הרי זו תרומה דאלו היה מפריש קודם ההפקר היה חל שם תרומה בדיעבד לכך אין ההפקר מוציא אלא מחיוב תרומה לכתחילה אבל אם עבר והפריש הרי זה תרומה:

א"ר חיננא בשם רב חסדא אף בהקדש כן. פי' דגם בהקדש יש חילוק בין הקדיש קמה ופדה קמה בין הקדיש שיבלין דבשיבלין חייב לכתחילה להפריש תרומה אבל בקמה אינו חייב להפריש ואפשר שסובר אפי' אם הפריש אפי' בדיעבד אינה תרומה ומתני' דעד שלא בא לעונת [המעשרות] ופדאן חייבין מוקי או בקמה קודם הבאת שליש או בשיבלין קודם מירוח ומשבא לעונת המעשרות ופדאן חייבין היינו אחר מירוח ומתני' דהמקדיש ופודה חייב במעשרות עד שימרח הגזבר מוקי בשבלין מיליהן דרבנן פליגין פי' דס"ל אף אם הקדיש קמה ופדאה קמה חייב להפריש לכתחילה תרומה:

דא"ר יוחנן בשם ר' ינאי ובא הלוי כי אין לו חלק כו' יצא לקט שידך וידו שוין כו' א"ר יוחנן חבורה הוי בעי הרי הקדש אין ידך וידו שוין פי' שאף יד בעל הבית אינו שולט בו כמו שידך וידו שווין פי' מה לי שניהם שולטין מה לי שניהם אין שולטין וחייב א"ר אילא במה אנן קיימין אם בשנתמרח הכרי כו' ראשית דגנך כו' ולא של הקדש אלא כי אנן קיימין כשהפקיר קמה וחזר וזכה בה בהפקר פטור ובהקדש חייב אלמא דסברי רבנן דבהקדש אפי' הפקיר קמה חייב ומייתי ראיה דבהפקר פטור מקרא דממתני' דלעולם הוא נותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח איכא לאוקמי בשיבלין אבל בקרא כל שידך וידו שווין פטור ואין חילוק בין קמה לשיבלין ובהקדש חייב מייתי ראיה מדקתני תחילה במתני' דהקדיש קמה ופדה קמה ואחר כך כיוצא בו לענין מעשר הקדיש עד שלא בא לעונת המעשרות משמע דאיירי נמי בקמה:

ר' חיננא בשם ר' חייא אף בהקדש כן. פירש שאם הקדיש קמה ופדה אחר מירוח והפריש ממנה תרומה אינה תרומה שבשעה שהקדיש לא היה חל שם תרומה אבל אם היה מקדיש שיבלין ופדה אחר מירוח והפריש ממנה תרומה הרי זו תרומה שבשעה שהקדיש היה חל שם תרומה בדיעבד:

מילתן דרבנן פליגינין פי' דסברי אפי' אם הפריש בדיעבד אינה תרומה אפי' בשיבלין דא"ר יוחנן בשם ר' ינאי ובא הלוי כו' יצא ליקט כו'. פי' שפטורה מן המעשר:

א"ר יוחנן חבורה הוי בעי הרי הקדש. פי' דבהקדש חייב בתרומה ומשני מש"ה חייב שאין ידך וידו שווין בו כדמפרש בגמ' לקמן א"ר אילא במה אנן קיימין אם בשנתמרח הכרי ברשות הפקר וברשות הקדש ראשית דגנך ולא של הפקר ולא של הקדש כו' אלמא דסבירא להו דבהקדש אפילו הקדיש שיבלין ופדאו אחר מירוח והפריש אינה תרומה דמראשית דגנך משמע אפי' דיעבד בשלמא גבי הפקר איכא למימר דהיינו בהפקיר שיבלין וחזר וזכה בו בעודו שיבלין דלא הוי מירוח ברשות הפקר אבל גבי הקדש ליכא למימר הכי דתנן המקדיש ופודה חייב עד שימרח הגזבר:

כתב יד ב (דף ב' ע"א) מפני שהארץ פולטתן ר' אימי בשם ר"ש בן לקיש זו להוציא. פי' הא דקתני במתני' כל שהוא אוכל משמע שצריך שיהי' הוא עצמו אוכל להוציא מדברי ר"ג כו':

כתב יד א זו להוציא. פי' דקתני מתני' כל שהוא אוכל פי' שהוא בעצמו אוכל ור"ג סבר דתמרות חייבים וסובר דהטעם מחמת שהן מחוברים לאוכל:

האוכל. פי' וכי מחמת האוכל שמחוברים לאוכל ר"ג מחייב מעתה אפי' ירקן. היינו הירק שלהן שהן נמי מחוברים לאכול נמי לחייב ר"ג אלא ר"ג סובר דהך תמרות חשובות כאוכל עצמו:

ועוד. פי' מכאן מוכח דר"ג מחייב מחמת שהן עצמן אוכל ולא מחמת שהן מחוברים לאוכל כיון דא"ר יהושע צא ולקוט תמרות לפוטרן מן המעשרות וע"כ הטעם משום דר"ג מחייב בתמרות ואי אפשר לומר דר"ג מחייב מחמת מחוברים ולא כשהן בפני עצמן א"כ אמאי לא התיר ר' יהושע לאכול בפ"ע אלא על כרחך ר"ג סובר דהן כאוכלים עצמם ואף כשאינו מחוברים חייב:

תני. כך מפורש בתוספתא בבא שלישית מן מתני' ירק שזרע כו' מפני כשזורעים לזרע פטורים שנעשים כעץ ומפרש הירושלמי הך דקאמר התוספתא כגון מה בא לרבות אלא כהדא דתניא המקיים מלאה של אכרוע לזרע בטלה דעתו דאין נוהגים לעשות באכרוע שדה מלאה לזרע הלכך ירקן חייב:

אמר ר' יונה. פי' אמת אמרינן דירקן תייב כשלקט בעודו ירק אף דחשב לזרע כו' אבל אם ליקט בשעה שנעשו כולם זרעים ונתקשו כעץ כך אנו אומרים על עצים שיהיו חייבים במעשרות נמצא מצינו בשדה של אכרוע ג"כ תחילתו אוכל חייב בשעת אוכל וסופו אינו אוכל כשנתקשו פטור מן המעשרות בסופו וע"ז בא התוספתא לרבות לאמר כגון:

כתב יד ב חייבות במעשרות. פי' משום דמחובר לאוכל אלמא דא"צ שיהי' הוא עצמו אוכל:

א"ר יוסי וכי מחמת האוכל ר"ג מחייב. פי' וכי מחמת האוכל שהוא מחובר לו מחייב ר"ג בתמרות:

מעתה אפי' ירקן. פי' אפי' ירקן לחייב ר"ג מפני שהן מחוברות לאוכל אלא ודאי דבהא פליגי דר"ג מחשיב לי' אוכל ורבנן לא מחשבי ליה אוכל:

ועוד מן הדא. פי' מן הדא נמי שמעינן דהא דמחייב ר"ג משום דחשיב ליה אוכל דתני א"ר יהושע מימי לא מלאני לבי כו' ושל פול הלבן לפוטרן מן המעשרות. פי' משום דר"ג מחייב אלמא דאפי' באין מחוברין מחייב ר"ג משום דחשיב לי' אוכל:

כתב יד ב ה"ג דתני כל שתחילתו אוכל ואין סופו אוכל. פי' דחייב בתחילתו ואין חייב בסופו מה אית לך. ומפרש כהדא דתניא:

א"ר יונה והוא שליקט ירק. פי' הא דתני בטלה דעתו וירקן חייב פי' היינו בשליקט ירק כו' וזהו תחילתו אוכל וחייב וסופו פטור:

כתב יד ב נוסח אחר ה"ג כל שתחילתו אוכל ואין סופו אוכל תחילתו חייב וסופו פטור כגון ירק שזרע לזרע. מה אית לך כהדא. פי' כיון דתני כגון משמע שיש עוד דומיא דהנך ומפרש מה אית לך כל שתחילתו אוכל וסופו אוכל תחילתו פטור וסופו חייב ומפרש מה אית לך עוד כהדא. פי' מדקתני כגון משמע שיש עוד דומיא דהנך ומפרש מן דבתרה. פי' מה שחישב במתני' לקמן שאינן נחשבין לפירי עד אותו זמן:

כתב יד א משיאדימו. פי' זהו סימן גדלות שלהן. ופריך וכל התאנים כו' הרי יש תאנים שאינם מאדימות ופירש ר' תנחום לוקח אחת כו' ביחלו היינו מעת לעת קודם גמר בישולם זהו נקרא ביחלו:

כתב יד ב ה"ג משיבחילו מהו בחלו ר' חייא בר ווא אמר גמה כמה דתימר כו' משיאדימו פניהם. הוא סימן שכבר בחלו:

וכל התאנים פניהם מאדימות פי' הרי יש תאנים שאינן מאדימות כלל והאיך אני יודע בהו השיעור:

ר' תנחום כו'. פי' דביחלו היינו מעל"ע קודם גמר בישולו:

כתב יד ב נוסח אחר מהו בחלו גדולה. פי' שהיא נחשבת לגדולה:

כתב יד א מכנסין. פי' אם יש בשבת על הרצפה מעי מלפפין מותר לכנסו כדי להוציאו מן הבית ומפרש הטעם. דהמלפפין הם דבר הניטל בשבת שהוא ראוי לאכילה ע"י הדחק אמנם אבטיח אינו ראוי לאכילה כלל:

כתב יד ב מכנסין במעי מלפפין. פי' בשבת אם יש על הרצפה מעי מלפפין מותר לכנס בשבת דנראה כנוטל לאכלן אבל במעי אבטיח שאינו ראוי לאכילה אסור לכנס דנראה כמכבד ביתו בשבת והכי פי':

אם אתה אומר כן. פי' שמותר:

נמצאת מכבד את הקרקע בשבת. פי' דאף שהוא כגרף של רעי הלא גם בגרף של רעי אינו מותר אלא לטלטל אבל לא לכבד:

כתב יד א פשוט. לשון פירש לנו כולה חיבור דקאמר אפילו כל הגפן כל אותו הרימון כל אותו הכרם:

והשתא בעי הי' כרם קטן. וקנה עוד [כרם] קרוב לזה הכרם ונעשה גדול מה דינו אם הוי חיבור למעשרות:

כתב יד ב מיישא תני רימון שנגמר בו אפי' פרידא א' כו':

(פנימי) [פשיט] הוא לון. פי' הוא לנו מהו כולה חיבור למעשרות:

כל אותו הגפן כל אותו הרימון. כל אותה הגומא אסורה. פי' כל מה שיש בגומא שהדלעת גדילה בגומא אסורה. דחיישינן שגם הם ניקרו אלא שמחמת הגידול כו' ואף במכבדות תמרה כן פי' שאם ניקר א' מהם כל אותה המכבדה אסורה דחיישינן שמא גם הם נקרו כו':

כתב יד א דלעת שניקרה. היינו נשוכת נחש כל הדלועים הנמצא בגומא אסורה דשמא כולם היו נקורים רק שנסתם מחמת גדילתן וכן במכבדות תמרה אם ניקב אחד מהם כולם אסורים:

לכן צריכה. פי' הא דשאל דוקא כשניקרו כולן ואם תאמר פשיטא דאסורים [על זה] מתרץ שלא לומר דתולין בצפורים להקל:

כתב יד ב לכן צריכה. פי' משו"ה איבעי להו כו' אבל בשלא ניקב אלא אחד מהם בוודאי הכל אסור כיון דתולין בנחש חיישינן שמא עוד א' ניקר אלא שנסתם מחמת הגידול ולא ידעינן איזו היא לכן הכל אסור:

ניקורי רוטב באביהן. פי' ואח"כ נתגדלו אסור דחיישינן לארס של נחש:

ורבים נהגו בו היתר כו'. משיכניסו מחצה. פי' ממה שעתידין להיות:

כתב יד א רבנין. זהו סימן שכבר הטילו [שאור]:

כתב יד ב משישטחם ויהיו יפות לאכילה. פי' זהו סימן שכבר הטילו שאור:

כתב יד א מגורה. זהו קליפה החיצונה שנעשו אגורים בפני עצמן. ור' יהודה פליג ואומר משיעשו קליפה התחתונה סמוך לאוכל:

כתב יד ב עי' בסוף הפרק נוסח אחר וגם הוספות} ה"ג משיעשו קליפה באיזו קליפה אמרו בקליפה התחתונה כו':

כתב יד ב נוסח אחר תני האגוזים והשקדים משיעשו מגורה. פי' קליפתן החיצונה כשתפריש הגרעין מונחת בתוכה:

כתב יד א תני. פי' דפריך דמתני' קאמר החרובין משינקדו ובמסכתא שביעית אומר החרובין משישלשלו. ע"ז אמר שהשלשול הוא הזמן שמחשבין לחנטה וכאן לענין מעשר זמן אחר הוא:

כתב יד ב חרובין שילשולן היא חנטן פי' הא דקתני בשביעית גבי חרובין משישלשלו היינו חנטה דידהו אבל גבי מעשר בעינן שיעור אחר:

כתב יד ב ה"ג אף המשקין היוצא מהן אין מכשירין. משיבכר צמייא קייטא. פי' משיגדלו כל צרכן תאנים ביכורות של קיץ:

כתב יד א צמייא. פי' תאנים ביכורות של קיץ שנתבשלו זהו סימן צייתיה שהביאו שליש:

מורויות. שדה שצריכה להשקותה ואינה גדילה על מי גשמים נקראת מוקצה וכשמשקים אותה פעם שני זה סימן לזיתים שהביאו שליש:

כתב יד ב משירוו מרוויות שניה שבמוקצה. פי' המוקצה שאינה גדילה במי גשמים וצריכה להשקות אותה משישקה אותה פעם שני אזי הוא סימן להבאת שליש בזיתים:

כתב יד א תמן. פי' הלוקח שדה ירק מן הנכרי בסוריא דשם יש קנין לנכרי להפקיע מן המעשרות ואם קנה קודם שהגיע לעונת מעשרות נמצא הגיע עונתה למעשרות אצל ישראל וחייב. אך כשקנה אחר עונת מעשרות פטור ולוקט כדרכו שאין חושש שיתוספו בגודלן אצל ישראל דגם התוספת פטור. היוצא מזה מצינן בירק זמן שהוא עדיין לא הגיע עונתו למעשרות ובמתני דהכא קתני ירק חייב לעולם קטנים וגדולים. ומתרץ חזקי' דקישואין ודלועין כו'. פי' דוקא ד' מינים הללו הם בכלל ירק דמתני' דהכא. ור"ז מתרץ לעולם ירק דמתני' כל ירק בכלל אך יש זמן עוד קודם שבאים אפילו לכלל קטנים. וזהו כשמביאים שתי פתילות והם פטורים באותו זמן ממעשר ואם קנה באותו זמן שהביאו (שלשה) [אולי צ"ל שני] עלין מיד נכרי ואחר זה גדלו ברשות ישראל זה נקרא עד שלא בא לעונת המעשרות וחייב:

כתב יד ב הלוקח שדה ירק בסוריא. פי' מן הנכרי ובסוריא יש קנין עד שלא בא כו':

ולוקט כדרכו ולוקח. פי' שאין לחוש שמא יתוספו בידו ויהי' חייב במעשר דגם אם יתוספו בידו אח"כ פטור:

וכא את אמרת הכין. פי' דהכא שיש זמן שאינן חייבין במעשרות מדקאמר עד שלא בא ובמתני' קתני דירק חייב בין גדולים ובין קטנים:

חזקי' אמר בקישואין ודלועין היא מתניתא. פי' לא בכל ירק והקונה שדה בסוריא איירי בשאר ירק:

אפי' תימא בשדה ירק עצמו פי' אפי' מתני' בכל ירק אמר דחייב בין גדולים ובין קטנים:

עוד היא יש לה שיעור דלא כל קטנים חייבים דהיינו משיביא [שלש] פתילות. פי' שלשה עלין והיינו עד שלא בא לעונת המעשרות פי' שאם הגדיל שלשה עלי' ביד נכרי פטור ואם לא הגדיל חייבין:

כתב יד א מילה מילין. פי' תפוחים קטנים כמו מילין שנקראים עפצים והשתא מאן דמפרש במתני' דקתני תפוחים גדולים וקטנים חייבים. היינו סתם תפוחים נמצא במחלוקת שנויה דר"ש פליג ומאן דמפרש תפוחים דמתני' במילין בזו כ"ע מודו:

כתב יד ב תפוחים מילה מילין. פי' שדרכן להיות קטנים כמו מילין:

ה"ג מ"ד תפוחים סתם. פי' בכל תפוחים במחלוקת. פי' דהא לר"ש שאר תפוחים קטנים פטורין כו':

מילי מילי ד"ה. פי' דאף ר"ש מודי בתפוחים מילין דאף קטנים חייבין:

כתב יד א אתרוג. פי' המקשה טעם של ר"ע דפסול משום שאינו נקרא פרי כך ר"ש דאמר כאן במתני' אתרוג הקטנים פטורים ג"כ שאינם פרי תולה זה בזה ומקשה ר' יוסי האיך תולה זה בזה וכי כל שאינו כשר בלולב פטור ממעשר הרי מנומר ושארי פסולים בלולב משום הדר ושארי טעמים וחייבים במעשר ואפשר בוסר ג"כ אף דסבר ר"ע דפסול ללולב אבל במעשר פליג על ר"ש וסובר דחייב. אלא ר"ש דפוטר מן מעשר שאינו פרי מודה לר"ע שפסול גם ללולב דשם נאמר ג"כ פרי עץ אבל ר"ע דפוסל ללולב אפשר הטעם כמו במנומר ושארי פסולים בלולב ואינו מודה לר"ש דסבר ר"ע דחייבין במעשרות:

כתב יד ב ה"ג אתרוג הבוסר ר"ע פוסל וחכמים מכשירין כמה דר"ע אמר אינו פרי. פי' דסבר מש"ה פסל ר"ע משום שאינו פרי:

כן ר"ש אומר אינו פרי. שפי' שפוטר מן המעשר בקיטין ומקשי ר' יוסי האיך תלה זה בזה וכי כל הכשר בלולב חייב במעשר וכל שאיני כשר פטור:

התיבון הרי המנומר כו'. פי' שמנומר פסול באתרוג וחייב במעשר דלמא גם בבוסר הא שפסול לאו משום שאינו פרי דלמא משום דהוי כמו מנומר או שאר פסולין:

ר"ש יודי לר"ע דכתיב פרי ואינו פרי. פי' ר"ש דפוטר אתרוגין קטנים מן המעשר ע"כ משום דסבר שאינו פרי ומש"ה גם בלולב ודאי פסול דכתיב פרי עץ הדר אבל ר"ע דפסל בלולב אפשר דמשום מנומר פסול אבל גבי מעשר מחייב אתרוגים קטנים:

כתב יד א תני ר' ישמעאל. פי' ר"י סבר דשקדים מרים לעולם פטורים אף בקטנותן. ור' זעירא פסק כר"י במתוקים שאינם חייבים עד שתפרוש קליפתן החיצונה וזה נקרא גדולים. וכמו כן במרים דחייבים בקטנותן וכשנעשו גדולים פטורים. ואימתי נקראים גדולים גם כן משתפריש קליפתן החיצונה ואז עולים מחיובן ונעשו פטורים דנעשו גדולים:

וע"ז אמר ר' יוחנן ירדו לכאן. כלומר במתוקים שיורדים ובאים לחיוב מעשר בגדולתן והגיע עד שנפרש קליפתן חיצונה חייבים:

עלו. כלומר שעולים מתורת חיובם במרים כשנפרשו קליפתן החיצונה כבר נפטרו:

ועל זה בא לפרש ר"פ במתוקים שיורדים לידי חיוב כשנפרש קליפתן לאו דוקא כולם אף שלשה שפירשו קליפתן החיצונה חייבים:

כתב יד ב ה"ג החייב במתוקים פטור במרים גדולים:

הרי אלו פטורין. פי' בין גדולים בין קטנים כו':

אמר במתוקים. פי' במתוקים הורה כר' ישמעאל פי' שאינו חייב עד שתפרוס קליפתן החיצונה אבל במרים כרבנן דגדולים חייבים קטנים פטורין ולפ"ז גם במרים אינן מותרין אלא עד שתפרוס קליפתן החיצונה:

וע"ז א"ר יוחנן ירדו לכאן כולן נתחייבו. פי' גבי מתוקים אינן חייבין עד שיפרוס בכלן קליפתן החיצונה אבל אם עלה אפילו אחת כבר נפטרו פירש גבי מרים אם יש אפילו באחד פריסת קליפה החיצונה כולן פטורין:

הורה ר' פנחס. פי' גבי מתוקים דא"צ כלן אלא כיון שראה שלשה כו':

כתב יד א פיקס ושילק. פי' שיש כמו שער על פירות הללו וכשניטלין השערות אז גורנן למעשרות ותני פיקס ושילק ברשות הקדש ואח"כ פדה פטור דפוטר כמו מירוח בתבואה דעד שלא נטל הפיקס ושילק אין נאכלים ואפשר דגרסינן לקמן דאמר שילה וקיפה שצ"ל פיקס ושילק:

נטבל. אע"ג שישנה את האגודות וע"ז בעי ר"ז אמאי הא לא נגמרה מלאכת השדה והוי אגודות קטנות גורן אלא כיני דבאמת לא יאגוד עוד בשדה ומשנגמרה מלאכת השדה רק עתיד לאוגדו כדי למכור אגודות קטנות בשוק גלל כן לא נחשב לגבי שדה כמו גורן אחרון והוי נגמרה מלאכות השדה:

כתב יד ב מאן דו ירים פקסוסי'. פי' משינטל הפקס:

עי' בסוף הפרק נוסח אחר עם הוספת.} וישלק כל צרכו היה אוגד צינוק גדול ועתיד לעשותו צינוק קטן. פי' אעפ"י שעתיד לשנותו נקבע למעשרות וע"ז בעי כו':

עדיין לא נגמרה מלאכת השדה. פי' שהרי בדעתו לשנותו ואת אמרת הכין. פי' שנטבל אלא כו' והוא עתיד לעשותו צינוק קטן לשוק. פי' שבשדה לא ישנה ונמצא נגמרה מלאכת השדה וכשיוליך לשוק ישנה ומשו"ה נטבל שהרי' נגמר מלאכת השדה. דרובה אתי מימר. פי' אתא להשמיענו רבותא דאפי' יעמיד ערימה בראש גגו קובע למעשרות:

משתעקר את האלה פי' אפי' לא ישפר אפוי דכרי' כיון שעקר את האלה נגמר שדרכו לתחוב המזרה ואח"כ עושין סביביו כרי ואח"כ עוקרין אותו משם:

ומשני כאן כשיש בדעתו למרח. פי' כשרוצה לשפר הכרי אזי אינו נגמר עד שישפר אבל אם אינו רוצה אזי נגמר תיכף משעקר את האלה:

ה"ג פיקס ושילק ברשות הקדש ופדאו או ככר ברשות הקדש ופדאו כו' כמו שעשה מעשה ברשות ופטור או חייב. פי' שאינו נחשב למעשה מה שפיקס כיון שבלא זה היה אסור לאכול אכילת קבע:

כתב יד ב נוסח אחר ה"ג וישלק כל צרכו תנא פיקס ושילק ברשות הקדש פטור. ואפשר דגרסינן נמי לקמן גבי שילה וקיפה שילק ופיקס:

כתב יד א משיעמוד. דרובה לשון רבותא אשמעינן דאפי' יעמוד ערימה בראש גגו קובע למעשרות:

כתב יד א מן דו ישפר. לשון כשמשוה פני הכרי ופריך והא תני:

משתעקור האלה. הוא הכלי שתוחבין אותה ונקראת מזרה כדי שתאחוז סביבה התבואה ואח"כ עוקרין אותה משם:

תני. קאי על מתני' דקתני הקטניות משיכבור ואמר שמותר לתרום מן הכבור על שאינו כבור והטעם שאוכלין אותה אף קודם שיכבר:

כבר. בעיא היא אם כבר ברשות הקדש מאחר שהכבור אוסר לאכול עראי בחולין כמו כן בהקדש הוי מעשה גמורה ברשות הקדש כמו מירוח בתבואה ברשות הקדש ופוטר ממעשר כשפדה אח"ז או לא דלא הוי מעשה גמור שיכול ההקדש ליפטר וחייב במעשרות והתיב ר' חנינא:

משילה וקיפה. דפטור דהוי כמו מירוח וה"ה בכבור ומשני ר' יודן דלא דמי דבלא שילה וקיפה א"א לאכול נמצא כששילה וקיפה ברשות הקדש הוי מעשה גמורה ברם הכא שאוכלין אותה אף בלא כבור ולא הוי מעשה גמור ת"י הקדש:

כתב יד א ניחא. דגם כאן חסר הניח לגת התחתונה אלא חסרון לרוח אין כאן ומשני דגם ביין מחוסר שעדיין הם עכורים בשמרים ובירידתן לגת נופלים השמרים למטה:

ופריך משמן ג"כ כו' ומשני מחוסר להציל שאינם נעשים השמן צלולים עד שירדו לעוקה:

כתב יד ב ה"ג היין משיקפה אעפ"י שקפה קולט מן הגת העליונה כו' מ"ד שהן מחוסרין ניחא. פי' להניח ניחא שגם כאן מחוסרין להניח בגת:

מ"ד שהן מחוסרין לרוח מאי איכא למימר. פי' אמאי מותר לקלוט מן הגת הרי לא נחסרו לרוח:

ומשני מחוסרין הן בשמריו. פי' מחוסרין הן מה שעדיין הן בשמריו וכשיורד לגת השמרים נופלין למטה:

ה"ג השמן משירד לעוקה אעפ"י שירד נוטל מן העקל ומן הממל כו' מ"ד שהן מחוסרין ניחא ניחא מ"ד שהן מחוסרין לרוח מאי איכא למימר ומשני מחוסרין הן להציל. פי' שאינו נעשה צלול עד שירד לעוקא:

כתב יד א היה אוכל פי' דבר שלא נגמרה מלאכתו כו' דאין שבת ומקח טובל בדבר שלא נגמרה מלאכתו:

בחמיטה. דכיון דמעורב בחמיטה ותמחוי דאין הטבל בעינו אבל צלוחית שהיא בעין שבת טובל דהוי כנגמרה מלאכתו והשיב ר' יונה אעפ"כ אין טובל:

ומקשי ר' ירמיה ואין שבת כו' טובל בנגמר מלאכתו א"ל כההיא כו'. ר' יונה בשם ר' זעירא כיון דיכול להחזירו למקום שלא נגמרה מלאכתו גם זו נחשב כלא נגמרה מלאכתו:

חייליה. הוכחה דר' ירמיה מן כאן. דהנה מקום המוקצה נקרא לא נגמרה מלאכתו אך כשרוצה ליטול ממנה על שבת בתוך שביעית ע"ז אמר ר"א שצריך לומר בע"ש למחר אני נוטל שלא יטול בשבת מן המוקצה משמע בשאר שנים א"צ והטעם כיון דצריך לעשר מקודם דשבת קובע דמה שנוטל מן המוקצה החלק הזה הוי נגמרה מלאכתו דשבת קובע נמצא אע"ג דיכול להחזיר לתוך המוקצה אעפ"כ שבת קובע וצריך לעשר מקודם לכן כשמעשר הוי הכנה לשבת ממילא אבל בשביעית שאינו מעשר צ"ל [בע"ש] למחר כו' נמצא מוכח כר' ירמיה דשבת טובל בדבר שנגמרה מלאכתו אף במקום דיכול להחזיר בשבת המותר והשתא מקשה מה עביד ר' יונה דסבר דאין שבת טובל במקום שיכול להחזיר וכאן מוכח כו' ומתרץ דכאן אי אפשר להחזיר בשבת המוקצה דיעשנה בשבת מוקצה לכן גם ר' יונה מודה דשבת טובל דא"א להחזיר שיבטל דבר היתר והשתא פריך ממתני' אין עראי לשבת וסבר דאתא לאשמעינן במקום דיכול להחזיר המותר שבת טובל. ומשני דגם הך מתני' דוקא בדבר שיש לו מוקצה. פי' כשיחזיר למקומו יעשנו מוקצה לפיכך שבת טובל:

והשתא סיים ע"ד דר' ירמיה היא דבר כו'. שאין שום חילוק דר' ירמי' סבר אף במקום דיוכל להחזיר שבת קובע. והשתא לר' ירמי' דסבר דבצלוחית שבת קובע בעי לר' מנא אם היתה צלוחית. עומדת בין הפצים לחבירו ומבואר במתני' דבין הפצים הוי מקום שלא נגמרה למעשר ואם נוטל מזו הצלוחית בשבת אי אזלינן בתר צלוחית ונטבלה או אזלינן בתר בין הפצים דהוי מקום שלא נגמרה מלאכתו ואין שבת קובע ולא איפשטה. או הך אבעי לענין חול אם הכניס לחצר דחצר נמי אין קובע [אלא] דוקא בנגמרה מלאכתו בתר מי אזלינן:

כתב יד ב היה אוכל. פי' בדבר שלא נגמרה:

וחשכה ליל שבת או שמכרו לאדם אחר לא נטבלו. פי' שאין שבת ומכר טובלין בדבר שלא נגמרה מלאכתו:

ר' ירמי' סבר מימר בניתנין בחמיטה. פירש שהיא עראי:

אבל בנותן בצלוחית. שהוא נראה כקבע אז אפי' ארעי אסור:

א"ר יוסי אפי' בנתנין בצלוחית לא נטבל. פי' כיון שיכול להחזיר לא חשבינן ליה קבע:

חיליה דר' ירמי' מן הדא כו' הא בשאר שני שבוע לא פי' א"צ לומר מכאן אני אוכל למחר כיון שצריך לעשר קודם השבת המעשר הוי הכנה אלמא דהשבת קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו:

מה עביד ליה ר' יונה. פי' למה לי בשביעית הא אף בשאר שני שבוע צריך לומר מכאן אני אוכל:

ומשני להחזירו אי אפשר. פי' דמודה ר' יונה בדבר שאינו יכול להחזיר שהשבת קובע וכאן אינו יכול להחזיר מפני שהוא עושה מוקצה והוי כמו בביטל כלי מהיכנו:

ה"ג מתניתא פליגא על ר' יונה אין עראי לשבת. פי' משמע אפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו פתר לה ובלבד דבר שהוא מוקצה. פי' דאז אפי' ר' יונה מודה שהשבת קובע שהרי אינו יכול להחזיר:

ע"ד דר' ירמיה הוא דבר שהוא מוקצה הוא דבר שאינו מוקצה. פירוש בין כך ובין כך השבת קובע:

כתב יד ב נוסח אחר היה אוכל וחשכה ליל שבת פי' אין שבת טובל:

ר' ירמיה סבר מימר בניתנין בחמיטה ובתמחוי. פי' שיש בה אוכל שאינו בעין הא צלוחית שהיא בעין השבת טובל דכיון דנוטל אותה לאכילה הוי כנגמרה מלאכתו:

א"ר יוסי אפי' בנותן בצלוחית לא נטבל. ומקשי כיון שנגמרה מלאכתו אמאי לא נטבל:

ואין שבת טובל. ומשני כיון שיכול להחזירה בדבר שלא נגמרה מלאכתה חשוב כלא נגמרה מלאכתו כו':

כתב יד ב היתה צלוחית מליאה ונתונה בין פצים לחבירו. פי' דמ"ל לר' ירמי' דסבר דשבת טובל כשנתנן בצלוחית אם כשהיא עומדת בין פצים לחבירו והוא נוטל ממנה ונותן על גבי חמיטה אם נטבלת משום שהיא עומדת בצלוחית או משום שהצלוחית עומדת בין פצים לחבירו אינו נטבל: עי' בסוף הפרק נוסח אחר עם הוספת.} ה"ג א"ר מנא הדין פינכא דארזא והדין פינכא דגרטין מסייע לאבא דאת מפני לון מן אתר לאתר ועד כדון הוא רותח. אלמא שגם בכלי שני אין היד (סולדת) [שולטת] בו:

כתב יד ב נוסח אחר ר' מנא בעי היתה צלוחית מלאה ונתונה בין פצים לחבירו מהו. פי' אפי' בחול מיבעי ליה אליבא דר' ירמיה דחשיב מה שבצלוחית לנגמרה מלאכתו אם נתונה בין פצים לחבירו אם נחשבת כנגמרה או לאו ונ"מ אם נטל ממנה והכניס לחצר דאין חצר קובעת אלא בדבר שנגמר מלאכתו:

כתב יד א פינכא דארזא. קערה מלא אורז או קערה מלא גריסין:

מסייעא דמוכח דאף בכלי שני אין היד שולטת:

כתב יד א מהה לערות. מיבעי אם דוקא כשמערו בשפכותיה עבה מפלגי דעירוי כזה אי הוה ככלי ראשון אבל כשמערה בקלוח דק אפשר דלא פליגי והשיב דגם בעירוי כזה פליגי ר' יונה ור' יוסי:

כתב יד ב ה"ג שעירה לתוכו רותח א"ר יוסי תמן כו':

כתב יד א ר' יצחק בעי עירוי לענין שבת אי הוי ככלי ראשון שיחייב משום מבשל או לענין בשר בחלב והשיב כמו דמצינן דלא נקרא חלוטה דוקא כשאור תחתיו כן הדין לענין שבת לא נקרא אלא ע"י האור תחתיו:

כתב יד ב מהו לערות עם הקילוח. פי' אם דוקא שהוא מערה מכלי אל כלי הכל ביחד אבל עם הקלוח מותר לערות או לאו:

מחלוקת ר' יונה ור' יוסי. פירוש שגם בהם נחלקו:

כתב יד א על דעתי'. אמתני' [קאי] דאמר ר' יהודא רק חומץ וציר ואמר כאן מלח כציר:

כתב יד א ר' מנא אמר סתם. בין טבל דאורייתא או דרבנן:

בגופו. שאינו צריך לידע מכח המשקה אלא כשמשמש בגופו יודע אם יש משקה ולכך לא הוכשר ביציאת משקה דלא ניחא לי' ור' יהודה סובר בזה שהוא סוחט ורואה אם יש בו משקה הוא בודק ואם כן ניחא ליה ביציאת משקה ולכן הוכשר והכא במתני' כשמחליק העיגול בתאנים וענבים רבנן סברי בגופו מחליק ואין כאן הנאת טבל בעין דלא נחסר כלל והמשקה היוצא בטל ור' יהודה סבר במים מחליק ואסור דנהנה ממשקה טבל דבר הניכר בעין:

כתב יד ב ה"ג רבנן אמרו בגופו הוא בודק. פי' שהוא א"צ למשקה אלא גם בגופו אם הוא ממשמש הוא יודע אם יש בו משקה ולכן לא הוכשר דלא ניחא ליה ביציאת המשקה:

ור' יהודא סבר במימיו הוא בודק. פי' שהוא סוחט ורואה אם יש בו משקה וא"כ ניחא לי' ביציאת המשקה ולכן הוכשר והכא:

רבנן סברי בגופו הוא מחליק. פי' כשמחליק העיגול בתאנים א"צ למשקה אלא בגופן של תאנים הוא מחליק והמשקה היוצא מהן בטלים:

ור' יהודא סבר במים שלו הוא מחליק. ולכן אסור דנהנה ממשקה טבל:

כתב יד ב אין לך מוקצה אלא תאנים וענבים בלבד. פי' קודם שנעשו גרוגרות אסור התאנים משום מוקצה אבל אחר שנעשו גרוגרות אינו אסור משום מוקצה:

לא מסתבר אלא באילין פצעילין הוי עובדא פי' פצעילי תמרה:

כתב יד ב נוסח אחר ה"ג עלה והביא לנו תמרה מן החביות א"ל ואינו מוקצה כו' אינו אסור משום מוקצה אלא תאנים וענבים. פי' תאנים לעשותן גרוגרות וענבים לעשות צמוקים ומפרש מפני שמסריחות בינתיים. פי' עד שנעשו גרוגרות תחילה הן מסריחות:

באילין פצעילן הוי עובדא. פי' אותן תמרים שלא מתבשלין עולמית ואח"כ נותנין אותן בחותלות כדי שתתבשל מאיליהן ולכך חשיב ר"ש שהם ג"כ מוקצה:

כתב יד א וענבים בלבד. פירש תאנים לעשותן גרוגרות וענבים לעשותן צמוקים דעד שנעשו גרוגרות מסריחות תחלה:

פציליי. לא מסתברא הא דעלתה על דעתי' דר' שמעון לאסור מחמת מוקצה אלא בפציליי. פירש פצילי תמרה שאינן מתבשלות לעולמות ונותנים בחותלות של לולבין והשיב לו דאין לך מוקצה כו' אבל פצילי לא:

הדא. דוקא לענין שבת לא הוי מוקצה אלא תאנים דמחוסרים מלאכה גדולה אבל לענין מעשר אפי' לא נחסר אלא מלאכה קטנה דבלא זה ראויה לאכול אעפ"כ נחשב ללא נגמרה מלאכה והראיה ממתני' דלאו דוקא אם רוצה לעשות מתאנים גרוגרות אלא קתני גרוגרות משידוש דאף אם רוצה גרוגרות עצמן לידוש נחשב לא נגמר מלאכה וכן כל הדברים אם רוצה לחדש דבר מעט נקרא לענין מעשר מוקצה דלא נגמר מלאכה:

כתב יד ב א"ל רבי לר"ש ברי' להביא ולכך התיר לי' משום מוקצה וא"ל אין לך אסור משום מוקצה אלא תאנים וענבים בלבד. פי' תאנים שרוצים לעשות גרוגרות וענבים שרוצה לעשות צמוקין אסור משום מוקצה אפי' אחר שנעשה גרוגרות אבל לא מסתבר לחלק בתאנים גופא בין קודם שנעשה גרוגרות לאחר שנעשה גרוגרות:

אבל לענין מעשר כל הדברים יש להן מוקצה. פי' אם חשב לקצות אפי' כל הדברים נחשבים לענין מעשר דבר שלא נגמרה מלאכתו ומביא ראיה ממתני' גרוגרות משידוש משמע דלאו דוקא אם רוצה לעשות מתאנים גרוגרות אלא אפי' אם רוצה גרוגרות עצמן לדושן נחשבין ג"כ לענין מעשר דבר שלא נגמרה מלאכתו וכן לכל הדברים אם רוצה לחדש בהן איזה דבר:

כתב יד ב נוסח אחר אבל לענין מעשרות כל הדברים יש להן מוקצה. פי' אפי' לא נחסר אלא מלאכה קטנה ובלא אותה מלאכה ג"כ היא ראויה לאכילה נחשב ג"כ לא נגמרה מלאכתה לענין מעשרות:

כתב יד א שונה. פי' ת"ק דסבר דאין אוכלין עראי מן התחתון סבר העליונות צריכין לתחתונים דא"א לגמור למעלה אם לא גמר מקודם למטה אבל התחתון א"צ לעליון וחשוב בתחתונות שנשארו לגמר מלאכה ולכך אסר ת"ק לאכול עראי ודברי שונה האחרון זה ר' יוסי סבר אף התחתון צריך לעליון שאין התחתון נידש יפה עד שנגמר ונידש למעלה ולכך גם בתחתונות לא נגמר מלאכתן ומותר:

הדרן עלך כלל אמרו

כתב יד ב עי' בנוסח אחר.} ה"ג דברי שונה ראשון פי' ת"ק שאמר לא יאכל מהן עראי פי' מתחתון סבר העליון צריך לתחתון ואין התחתון צריך לעליון פי' ולכן נחשב אצל תחתון גמר מלאכה:

דברי שונה אחרון פי' ר' יוסי שמתיר לאכול אף מתחתון סבר אף התחתון צריך לעליון פי' ולכך לא חשיב גמר מלאכה אצל תחתון שאין התחתון נידש יפה עד שידוש אף העליון: