כתב יד א מקומו. בשעה שחונים במקום שעושים הקציעות אבל שלא במקומו חיישינן שמא יחזור ולא יעשה קציעות ואכל טבל למפרע ומקשה מחרובין דקתני מוריד ומאכיל ואמרינן עלה לקמן דתני בהמתו דאין דרך ב"א לאכול בשוק ובאמת גם לאדם מותר ולא חיישינן שמא יחזור מלכנוס לגג ונמצא כבר נגמר מלאכתן. ומשני חרובין מאכל בהמה ולכך הקילו אף לאדם דמדאורייתא פטורין ממעשרות ומפרש הטעם דמחלק רב דהוא אסור דבידו לחזור ולעשות קציעות אבל בניו אין בידם לחזור ולכך מותרים אף שלא במקומן:

כתב יד ב אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן. פי' בשעה שהם על מקום שעושין קציעות דתו לא חיישינן שמא יחזור ולא יעשה קציעות אבל שלא במקום מוקצה חיישינן שמא יחזור ונמצא אכל טבל למפרע ומקשי והא תנינן החרובין עד שלא כינסן לראש גגו. פי' דקתני התם מוריד לבהמתו ואוכל מפני שמחזיר את המותר ואמרינן עלה בגמ' דלא תני בהמתו אלא משום שאין דרך בני אדם לאכול בשוק אבל באמת מותר לאכול אפילו לאדם ואפי' הוא עצמו מותר לאכול מדקתני מוריד משמע אפי' הוא עצמו ולא חיישינן שמא יחזיר מלהכניס לראש גגו ונמצא שכבר נגמר מלאכה ואכל טבל למפרע ומשני חרובין מאכל בהמה הן פי' ולכך הקילו אפילו לאדם דמדאורייתא אין חייבין במעשרות כלל:

כתב יד א ניחא. דבנו מפ' שלא מחמת שהתחייב אלא בני ביתו זו אשתו ואין לה עליו מזונות פי' [רק] ע"פ שמתחייב עצמו מדרבנן ונמצא להוי כמקח שטובל. ומשני כמ"ד יש מזונות לאשה ד"ת והוי כפועל ועוד משני אפי' אי אמרינן דהמזונות מחמת שהתחייב עצמו אעפ"כ לא הוי כמקח כשנותן מזונותיה בביתו דתני אין ב"ד כו' מדמי שביעית דהוי פורע חובו מד"ש אבל כשאוכלת בביתו לא הוי כפורע חוב וגם כאן לא הוי כמקח ולמ"ד יש לה מזונות אין לה ב"ד אפי' מדרבנן דאם היה לה ב"ד ליהוי כחמשה שדרין בבית א' שאחד נותן עירובו ודיו ופריך ותיהוי כמו פועל דאף שכירו ולקיטו נותן רשות ומשני באמת הורע כחה מפועל:

כתב יד ב ה"ג הוא ע"י שהמוקצה תלוי בו אסור. פי' דחיישינן שמא יחזיר פניו שאין המוקצה תלוי בהן מותרין:

ה"ג ניחא בניו ובני ביתו. פי' שבני ביתו ג"כ מותרין והיא אשתו:

ואין לה עליו מזונות. פי' מתנאי כתובה ולהוי כמקח שטובל אפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו:

ומשני כמ"ד יש מזונות לאשה ד"ת. פי' ולכך אינו טובל כמו בפועל שאוכל מן התורה שאינו טובל אפי' בדבר שנגמרה מלאכתו ואפי' כמ"ד אין מזונות לאשה דבר תורה לא הוי כמקח:

כהדא דתני אין ב"ד פוסקין מזונות לאשה מדמי שביעית. פי' משום דהוי כפורע חובו מדמי שביעית:

אבל ניזונית היא אצל בעלה שביעית. פי' ולא הוי כפורע חובו וגם כאן לא הוי כמקח מה שאוכלת אצל בעלה ואפי' כמ"ד יש לה עליו מזונות פי' מן אין לה עליו בית דירה פירש אפילו מדרבנן:

כהדא דתני אנשים ששתפו שלא מדעת נשים שיתופן שיתוף נשים ששיתפו שלא מדעת אנשים אין שיתופן שיתוף. פי' ואם היה להם ביה דירה להוי כחמשה שדרין בבית א' שא' נותן עירובו ודיו:

ומקשי ויעשו כפועל שאינו עושה שוה פרוטה דאין עירובו [עירוב]:

ומשני הדא אמרת שלא עשו אותה כפועל שאין עושה שוה פרוטה. פי' משום דמעשה ידיה לבעלה לכך לא נחשב מעשה ידיה לכלום:

כתב יד א תני. קאי על מתני' דקתני המוציא פועליו לשדה בזמן שאין להם מזונות אוכלין ופטורים ואמר אם הכניסן משדה לעיר נטבלו והטעם בתוספתא דהוי קביעות שלא יחזרו המותר:

כתב יד ב תני וכלן שנכנסו משדה נטבלו. פי' דקאי על מתני' דקתני המוציא פועליו לשדה בזמן שאין להן עליו מזונות אוכלין ופטורין עלה קאי אם הכניס משדה לעיר נטבלו:

מתני' דרבי. פי' כדמפרש לקמן מדקתני במתני' המעביר תאנים בחצרו לקצות משמע הא שלא לקצות אלא לאכול במקום פטור אחר חייב אתיא כר' דתני הביא תאנים מן השדה והעבירו בחצירו לאוכלן בראש גגו כו' עד לא לקצות (חייב) רבי [מחייב] ואח"כ גרסינן והדא דהני הביא תאנים בשדה לאוכלן בחצר שאינה משתמרת עד מאן תני רבי ואח"כ עולא בר' ישמעאל כו':

כתב יד א רבי יוחנן. דלעיל פליגי ר"י ורשב"ל תאנים שלקטן שלא לצורך השבת וקדשה עליהן השבת אר"י שבת טובל סבר כרבי דאמר דחצר טובל אע"פ שהכניס לתוכה שלא לאכול ורשב"ל אמר אינו טובל כר"י בר יהודא ומפרש לעולם ר"י:

כתב יד ב ר' יוחנן כרבי ורשב"ל כר' יוסי ברבי יהודא. פי' דפליגי ר' יוחנן ור"ל לעיל גבי תאנים שלא לקטן לצורך השבת וקדשה עליהן השבת דא"ר יוחנן השבת טובלת אע"פ שלא לקט לצורך השבת וסבר כרבי דאמר גבי חצר אפי' שהכניס בחצר שלא לאכול בתוכה טובלת ור"ל דאמר גבי שבת אינו נטבל כר"י ברבי יהודא גבי חצר:

המחוור שבכלן חצר. פי' שהיא מן התורה ולכך החמירו בה יותר:

כתב יד א דרך היתר מותר. דרך החצר שאינו יכול לטבול לפי שאינו רוצה לאכול כאן אלא בחצר שבטברי' מותר לאכול אף בחצר שבטברי' ואמר אתיא רשב"ל דאמר אין החצר שאינו רוצה לאכול טובל (סבר) כר"י בר' יהודא דאמר כשמעביר דרך החצר אינו טובל כיון דלא רצה לאכול. ואמר דרשב"ל רובה. לשון עדיין רבותה ממנו. דרבי יוסי בר"י לא אמר אלא כשמעביר בחצר לאכול בראש גג דעומד במקום פטור אבל בחצר אסור לאכול אף לר"י בר"י ורשב"ל אמר אף בחצר שמעביר על דעת דרך היתר שלא לאכול אלא בחצר השני אף אם אוכל בחצר שהוא מקום חיוב פטור כיון דמתחלה מעביר שלא לאכול אלא בחצר השני ואמר דר"א אומר רבותא יותר משניהם דאמר מכיון דהתחיל דרך היתר. פי' אם מוליך פירות לחצר שיקבע שם רק קודם שבא לחצר התחיל לאכול מותר לגמור אח"ז אף בחצר:

כתב יד ב מכיון שהעבירן דרך היתר. פי' דרך החצר שאינו יכול לטבול מפני שאינו רוצה לאכול כאן אלא בחצר שבטבריא מותר לאכול עד שמגיע לחצר שבטבריא:

אתיא דרשב"י כר"י בר' יהודא. פי' כמו דר"י ב"י אמר שאין החצר שאינו רוצה לאכול בה טובלת כן רשב"י אמר אין החצר שאין רוצה לאכול בתוכה טובלת:

רובה מן דריב"י. פי' עדיפא מדריב"י דריב"י לא אמר אלא בדעתו ורשב"י אמר אפי' הכניס לחצר מותר לאכול כל זמן שלא הכניס לתוך החצר שרוצה לאכול דהיינו כמו ראש הגג והכא אשמעינן אפי' למקום חיוב כמו חצר אפ"ה מותר לאכול כאן כיון שאינו חושב שיהיה שם לעולם:

מכיון שהעביר. פי' שרוצה להעביר דרך היתר מותר לאכול אפי' בחצר גופה שהיא מקום חיוב:

ר"א דרובא מן תרווייהון פי' דר"א עדיפא מן תרויהון:

דר"א אמר מכיון שהתחיל בהיתר. פי' אפילו התחיל קודם [שנכנס] לחצר והכניס לחצר שרוצה לאכול בתוכה מותר לגמור:

כתב יד א ניחא. בשלמא הסל הכלי מצרף לאסור אפי' אחת אחת אלא מן המוקצה כיון דאינה מונחת בכלי ילקוט אחת אחת ומשני מוקצה כיון דמונח במקום אחת חשיב ככלי לצרוף ולאסור לאכול א' א' ממנו:

תני פליג עליה. מתני' דקתני השוכר הפועל לעשות בזיתים משמע במלאכה כזה דמותר לאכול ד"ת אך כשאמר על מנת לוכל זיתים אזי הוי מקח וקובע אם צירף ואמר רבי דמותר לאכול אפי' כדרכו כמבואר בפרק שני כל שהוא אוכל ד"ת אפי' אמר על מנת לא הוי מקח ואוכל אפי' בצירוף ופריך ה"ד הך מתני' דקתני לעשות בזיתים. אם ללקטן הא אוכל מן התורה ולא מהני תנאי לאסור בצירוף ואם המלאכה בגופן של זיתים דהיינו באילנות לעדור בע"מ דאינו אוכל מן התורה דכן מפורש כל שאינו אוכל מן התורה כו' אלא כגון ששכרו לנכש והניכוש בזיתים שתולש זיתים מתוכן כדי שיתעבו הנשארים ופליגי בהך התלושים ת"ק סבר דהך זיתים לא הוי כפועל בגמר מלאכה דהתקנה מחמת המחוברים הנשארים. ורבי סבר דבהך התלושים הוי גמר מלאכה ואוכל מן התורה ולא מהני תנאי לאסור ע"י צירוף ומביא ראיה מן בבא דבתרה לנכש עמו בבצלים ומשמע דבזיתים דקתני קודם ג"כ בניכוש איירי והא דלא פליג רבי בברייתא גם בבצלים דבבצלים מודה רבי דלא הוי גמר מלאכה דניכוש בבצלים כך דרכן מכאן ואותן בעצמן זורע במקום אחר ולהכי לא הוי גמר מלאכה אפי' לאותן שליקט לאכול ד"ת:

כתב יד ב ניחא אבל לא מן הסל ולא מן הקופה. פי' דהוי כמצרף אבל ולא מן המוקצה. פירש אמאי כיון שאינה מונחת ילקוט אחת אחת בכלי ויאכל:

ומשני מוקצה עשו אותה כמצרף. פי' כיון שמונחת במקום אחד עשו כמצרף ואסור לאכול אפי' אחת אחת ממנו:

כתב יד ב אוכל כדרכו ופטור. פי' דפליג על מה דקתני במתני' על מנת לאכול זיתים אוכל אחת אחת ופטור ואמר דמותר לאכול כדרכו פי' דאוכל מן התורה ואמרינן לעיל כל שהוא אוכל מן התורה אפי' אמר לו על מנת אוכל כדרכו ופטור:

ומקשי במה אנן קיימינן אם בששכרו לעשות בזיתים. פי' ללקט זיתים הא אוכל מן התורה ותנינן לעיל כל שהוא אוכל מן התורה כו':

אם בששכרו לעשות עמו בגופן של זיתים. פי' לעדור כל עמא מודין פי' דאינו אוכל מן התורה ותנינן לעיל כל שאינו אוכל מן התורה ואמר לו על מנת אוכל אחת [אחת] ופטור ואם צירף חייב אלא כי אנן קיימים בששכרו לנכש כו' ובהא פליגי דתנא דמתני' סבר כיון דעיקר הניכוש כדי שיגדלו הנשארים לא חשבינן ליה גמר מלאכה ותנא דברייתא סבר כיון דאותו שליקט היא גמר מלאכה שלהן מותר לאכול ומביא ראיה מן דבתרה פי' מדקתני בתר הכי לנכש עמו בבצלים כו' משמע דלעשות בזיתים דקתני במתני' סתם נמי איירי בניכוש והא דלא פליג תנא בברייתא בבצלים היינו משום דבבצלים הוא מנכש מכאן וזורע במקום אחר ולהכי לא הוי גמר מלאכה אפי' לאותן שליקט אבל בזיתים אותן שלוקט היום כבר נגמרה מלאכתן:

כתב יד א מתני'. קתני דחצר אינו קובע כשמעביר לעשות קציעות דוקא דאין חצר קובע בדבר שלא נגמרה אבל אם מעביר דרך החצר לאכול במקום פטור לא קתני משמע דחצר תיכף מחייב אתיא כרבי דאמר בפירוש כשמעביר תאנים לאוכלן בראש גגו דהוא מקום פטור רבי מחייב אפי' כשיאכל אחר זה בראש גגו דכבר נתחייב בחצר וכן ברייתא דתני ושכח והכניסן כו' הא מזיד אסור נמי (תני) יכול לסבור כרבי דחצר קובע בהעברה וחומר משבת משום דאזיל לטעמא דסבור המחוור שבכולן לשון מדאורייתא זה חצר:

ר' חגי. במתני' קתני קציעות בדרך כו' מותרות משום גזל ופטורות ממעשר ושואל מה טעם דפטור ממעשר והשיבו משום דאוכלין עראי בשדה ומקשה וכי זאת צריך להודיענו. אלא הטעם משום הפקר ולכן אפי' אם הכניס לבית פטור ומביא ראי' דתני מצא כלכלה מחופה בעלין כו' והך ברייתא בתוספתא על הך מתניתין קאי משמע דהטעם דמתני' דכבר נתייאשו הבעלים והוי הפקר:

עד היכן. הגמרא מפרש הך ברייתא דקתני אסורה משום גזל עד היכן מתי מותר ליגע ולא אמרינן מדעת הניחוהו עדיין ומפרש אם יכול לתרום מן המוקף דהיינו שיש פירות סמוך לזה באותה שדה אני אומר שהניחה מדעת לבדה ועשה ממנה תרומה על השאר המוקפין לה אך לסוף שרואה שכבר נטלו כולו משם ואלו בלבד נשארו בודאי אבידה היא אך לא ליקח עד שיתן דמים דיש בה סימן ולא נתייאשו הבעלים. והשתא ר' יונה בעי אם אותן דמים קובע כמקח או לא דמי למקח דמקח נשאר תחת ידו אבל כאן אם יבואו בעלים וימצאו בעין ויגידו סימן מחוייב להחזיר. והשיב ר' מנא דודאי נטבלו ואסור לאכול עד שיפרש דהא בשעה שאוכל ונותן לתוך פיו בודאי לא יכול להחזיר בעינה שנמאסו רק שיקבל המעות נמצא אוכל טבל למפרע אלא דמים כמקח:

כתב יד ב ר' חגי שאל לחבריא. קאי על מתני' דמצא קציעות בדרך כו' דקתני מותרות משום גזל ופטורות מן המעשר ועליה שאל ר' חגי מהו אהן פטור. פי' מפני מה הוא פטור ומשני משום אוכל עראי כו' ומקשי וכא אתנין כו' וכי צריך להשמיענו דאוכל עראי בשדה ופטור מן המעשרות והלא כבר כמה מתני' השמיענו אלא משום הפקר ומפרש מאי נ"מ שכן אם הכניס לבית פי' אפילו אם הכניס אח"כ לבית פטור ומייתי ראיה דמתני' איירי בהפקר דתני מצא כלכלה מחופה באילין כו' וחייבת במעשרות דעד עכשיו דעת בעלים כו' משמע דרישא דקתני פטור משום דכבר נתייאשו הבעלים והוי הפקר ומפרש הגמ' עד היכן פי' מתי מותר ליגע בו ולא אמרינן הניח מדעת ולא שכח כלל ומפרש:

עד כדי שיכול לתרום מן המוקף. פי' שיש עוד פירות באותו שדה אני אומר לכך הניחה לבדה כדי לתרום על אותן פירות אבל אם אינו יכול לתרום מן המוקף דהיינו שנטל כל הפירות משם ולא נשתיירו אלא אלו אז אמרינן וודאי אבד ולכך מותר ליקח אבל אסור לאכול מהן עד שישים דמים ומניחן דהרי יש בה סימן ולא נתייאשו הבעלים ממנו:

כתב יד ב דמים מהו שיטבלו כמקח. פי' דמבעי ליה אם אותן הדמים שהוא שם אותן טובלין כמקח או אינו טובל לפי שבמקח נשאר ודאי ברשותו אבל כאן אם יבואו הבעלים ויתנו סימן ויהיו הפירות בעין יכולים להוציא מידו ולכך לא הוי כמקח:

ר' ינאי בעי הגע עצמך. פי' דודאי טבל ואסור לאכול אותן. עד שיפריש תרומות ומעשרות דהא בשעת אכילה נשארו אצלו בוודאי אפי' אם יבואו הבעלים לא יטלו אלא דמים שהרי נמאסו ונמצא אוכל טבל למפרע:

הדא אמרת דמים כמקח הן והשתא מפרש מצא כלכלה בלא סימן דהוי הפקר אם הרוב מכניסין לשוק אני אומר כבר נטבל כדקתני במתני' לעיל [פ"א ה"ד] הכלכלה משיחפה [את הכלי כו' משילקוט] כל צרכו ולכך אסור לאכול מהן עראי ואינו מתקן אלא דמאי כדפי' לעיל כיון דבחבר הייתי אומר שהפריש ודאי כיון שנתחייב ביד בע"ה אינו מפריש אלא דמאי ואם הרוב מכניסין לבית אז אינו אסור לאכול מהם עראי עד שיכניס לבית אני אומר עדיין לא נכנס לבית ולכך מותר לאכול עראי עד שיכניס לבית וכשיכניס לבית אז מפריש ודאי דאני אומר עדיין לא תיקן כיון שלא נתחייב בידו:

כתב יד א מצא כלכלה. בלא סימן דהוי הפקר אם רוב מכניסין לשוק אני אומר שכבר נטבל כדקתני לעיל [פ"א ה"ד] הכלכלה וכו' ואם אינו מחפה וכו' משילקוט כל צרכו לכן אסור בעראי ומתקן דמאי ואם רוב מכנסין לבית וזה עדיין לא נכנס לכן אוכל עראי בשדה וכשמכניס לבית מתקן ודאי. מחצה על מחצה אזלינן לחומרא אסור לאכול עראי אפילו בשדה שאני אומר שמא הוא מכניסן לשוק ונתחייב ואם מכניס לבית צריך לתקן ודאי שאני אומר שמא הוא מהמכניסים לבית ולא נתחייב עדיין במעשר ועכשיו נתחייב לכן מתקן ודאי:

רבי יונה. אם לקח מע"ה והפריש דמאי ואח"ז נודע שע"ה לא הפריש כלום נמצא צריך לתקן ודאי ומבעיא אם אסור לאכול עראי עד שיתקן ודאי כמו אם היה מכניס לבית ופושט מברייתא דלעיל:

מחצה על מחצה אם רוצה לאכול בשדה מתקן דמאי ואם רוצה להכניס לבית מתקן ודאי וניחוש שמא הוא מהמכניסים לבית כמו שפסק הברייתא כשמכניס לבית צריך לתקן ודאי דהיינו שצריך לתת מקודם תרומה גדולה כדאמרינן כל הקודם לחבירו חבירו מתחייב בו [וה"ה דהוי מצי למיפשט מדקתני בשדה מתקנה דמאי ומותר לאכול אח"ז אף דטובל לודאי גם כאן בשדה לא יכול לאכול בתקנת דמאי דכאן כשמכניס לבית טובל ודאי והדמאי טובל כמו בית במקום דיכול לבוא לידי חיוב להפריש ודאי ואין צריך לקושית הירושלמי דאיך יאכל הכהן תרומת מעשר הטבולה לתרומה גדולה]:

ומשני בקורא שם למעשרותיו באמת קורא שם בתרומת מעשר שהפריש אומר חלק חמישים מכאן יהיה ת"ג ואינו צריך להפריש דכולה נותן לכהן. ומקשה לפ"ז מקדים ת"מ לתרומה גדולה ומשני מתנה ואומר אם מאותן שמכניסין לשוק א"כ כבר נטבל וא"צ להפריש אלא דמאי יהא זה ת"מ ואם מאותן שמכניסים לבית ועדיין לא נטבל ומותר לאכול עראי לא עשיתי כלום וא"כ הכהן מותר ממ"נ והשתא ליכא למיפשט דאפי' נימא דמאי טובל לודאי אבל כשמתנה שלא יהא חל שם תרומת מעשר עליה אין כאן מה שיטבול:

כתב יד ב מחצה על מחצה אזלינן לחומרא ואסור לאכול מהן עראי אפי' לא הכניס עדיין לבית שאני אומר שמא הכניס לבית וצריך לתקן ואם רוצה להכניס אותם לבית אז צריך לתקן ודאי שאני אומר שמא לא נתחייב בידו ולא הפריש כלום:

ר' יוסי בעי דמאי מהו שיטביל לוודאי. פי' אם לקח מע"ה והפריש דמאי ואח"כ נודע שלא הפריש כלום וצריך לתקן וודאי אם אסור לאכול מהן עראי עד שיתקן כמו אם הי' מכניס לבית ופשט מברייתא זו דתני:

מחצה על מחצה בשדה. פי' אם רוצה לאכול בשדה צריך לתקן דמאי:

מכניסה לבית. פי' אם רוצה להכניס לבית צריך לתקן ודאי:

וחש לומר שמא מאותן שמכניסין לבית הוא. פי' וניחוש שמא הוא מאותו אדם שמכניס פירותיו לבית וא"כ עדיין לא נתחייב בידו ועדיין לא הפריש וצריך לתקן ודאי ואם אתה אומר דמאי טובל לודאי א"כ תיכף כשמפריש דמאי הוצרך להפריש וודאי כמו שאם היה נכנס לבית ולא נמצאת תרומת מעשר טובלת לתרומה גדולה. פי' דבדמאי אינו מפריש אלא תרומת מעשר והשתא כשנתחייב להפריש וודאי א"כ צריך ג"כ להפריש תרומה גדולה וא"כ הדמאי עצמו טבול לתרומה גדולה דאמרינן לעיל כל הקודם לחבירו חבירו מתחייב בו וה"ה דהוי מצי למפשט מדקתני בשדה מתקנה דמאי משמע שאם רוצה לאכול בשדה א"צ לתקן אלא דמאי והשתא גם בשדה צריך להפריש ודאי דכשמפריש דמאי הוטבל לודאי כמו כניסת בית דאמרינן שאסור לאכול עד שיתקן ודאי:

ומשני בקורא שם למעשרותיו. פי' דבאמת צריך לקרוא שם לתרומה גדולה בתוך תרומת מעשר גופא אבל א"צ להפריש דהכל נותנין לכהן:

ומקשי ולא נמצא מקדים. פי' תרומת מעשר לתרומה גדולה דבלא זה לא הוי קשה על מה דקתני בברייתא בשדה מתקנה דמאי פי' תרומת מעשר וכשמכניס לבית מתקן ודאי פי' תרומה גדולה וא"כ מקדים תרומת מעשר לתרומה גדולה דהייתי אומר אם אינו רוצה לאכול אלא בשדה אז צריך לתקן דמאי אבל אם רוצה להכניס לחצר אז אינו רשאי לאכול אפי' בשדה אא"כ מפריש ודאי משום דאסור לפרוש תרומת מעשר קודם לתרומה גדולה אבל השתא שאתה אומר תיכף שמפריש תרומת מעשר צריך להפריש תרומה גדולה מקשי שפיר ולא נמצא מקדים ומשני מתנה ואומר אם מאותן שמכניסין לשוק הוא וא"כ כבר נטבל ואין צריך להפריש אלא דמאי יהא זה תרומת מעשר ואם מאותן שמכניסין לבית הוא וא"כ עדיין לא נטבל ומותר לאכול מהן עראי לא עשיתי כלום וא"כ מותר לאכול ממ"נ והשתא ליכא למיפשט מידי דאפי' תימא דמאי טובל לוודאי א"צ לקרוא שם בתרומת מעשר לתרומה גדולה ממ"נ וכן מותר לאכול ממ"נ דהכא אין דמאי טובל לודאי:

כתב יד א עד כדון. קאי על הך ברייתא דמשמע במחצה על מחצה כשמכניס לבית טובל אף לתרומה גדולה. דוקא דבר שאין לו גורן. אבל דבר שיש לו גורן א"צ להפריש אפי' בודאי תרומה גדולה שאי אפשר לגורן שתעקר א"כ נתרמה תרומה גדולה:

כתב יד א חבר. בחזקת מתוקנים דאמרי' ודאי עישר וליכא למימר משום הכי בחזקת מתוקנים משום דאי לא נתן מעשר היה מצוה אין ראיה דאי אפשר שלא נטרפה דעתו שעה אחת וחשב לצוות ונאנס אלא ודאי צריך לעשר מן השדה ומגורה שהכניסו לבית לכן מחזקינן לה במעושרין ודחי דאיכא לאוקמי שמת מתוך יישוב [הדעת] ולכך מחזקינן במעושרין משום דלא צוה ולעולם יכול להיות דמעשרין מן הבית:

מן הבית. מדדרשינן זו חלה שמעינן דליכא דבר אחר מן הבית:

כתב יד ב הרי אלו בחזקת מתוקנים. פי' דאמרינן וודאי עישר וליכא למימר דמש"ה מחזקינן ליה במעושרין משום דאי לא עישר היה מצוה דאי אפשר שלא נטרפה דעתו שעה א' וניחוש שמא מתוך כך לא צוה אלא ודאי מן השדה וסתם מגורה בבית ולכך מחזקינן ליה במעושרין ודחי דמכאן ליכא למיפשט מידי דאיכא לאוקמי במת מתוך ישוב ולכך מחזקינן ליה במעושרין משום דלא צוה:

מן הבית זו חלה. פי' מדדרשינן ממן הבית לחלה שמעינן דליכא מן הבית אלא חלה אבל מעשרות מן השדה ולאו דווקא מן השדה אלא למעוטי מן הבית אבל במגורה שהיא בחצר מותר להפריש דאל"כ קשיא כל הני מתניתין דר"ג ודחי שנתן סאה לבן לוי סאה לעני:

כתב יד א זיתים. תחת אילן של זיתים דמסתמא הוא מאותו אילן ולא מתייאשין בעלים ובתאנים מש"ה אמרין דהפקיר דתאנים בנפילתן נמאסין אבל זיתים תחת אילן חרובין מותר ליקח דמסתמא מעוברים ושבים נפלו:

כתב יד ב הא בינו לבין חבירו לא פי' אינה פטורה מן המעשרות דמסתמא אינו מפקיר להו דיודע שאין שם עוברים ושבים:

והוא שמצא זיתים תחת הזיתים. פירש תחת אילן של זיתים דאמרינן מסתמא הם מאותו אילן ולא מפקר ליה משום דיודע בע"ה שלא יקח שום אדם:

ובתאנים מש"ה אמרינן דהפקיר דכבר נמאסו ולא חשיבי:

אבל בזיתים תחת החרובין לא בדא. פי' מותר ליקח דאמרינן מעוברים ושבים נפל:

כתב יד א ולא בבתים. אמתני' פריך מצא גרוגרת ואשדה קאי אם דרסו רוב בנ"א חייב אמאי חייב כיון דבשדה מצאה עדיין לא דרסה ומשני דרוב דורסין בשדה ולכך חוששין שמא היא מן הדורסות בשדה וע"ז בעי ר"ז ואינה יכול להכיר אם דרוסה היא או לאו ובאמת אין להכיר:

הדא דתימא. הא דא"ר בון תפתר דוקא דכולן דורסין בשדה ולכך פסקה מתני' אם רוב בנ"א דרסו חייב דהשתא נשאר רק מיעוט אחד דעדיין לא דרסו בשדה לכן אמרינן דהך מהדרוסות והוי כהפקיר אחר מירוח דאינו פוטר ממעשר אבל אם רק רוב דורסין בשדה נמצא נשאר מיעוט אחד דדורסין בבית ואם מהם נפל פטור דעדיין לא נדרסה ועוד יש מיעוט שני אותן שדורסין בשדה דעדיין לא דרסו ואם מהם נפלה ג"כ פטורה לכן מצטרפין השני מיעוטין והוי כמו שלא דרסו רוב בני אדם ופטור:

כתב יד ב ה"ג הדא דתימא במקום שכלן דורסין בשדות. לכך אמרינן אם דרסו רוב בני אדם חייב דודאי כבר נדרס והוי כהפקר לאחר מירוח שאינו פוטר מן המעשרות:

אבל במקום שרוב דורסין בשדות. פי' ולא כולן אותו המיעוט שדורסין בבית פי' ואם מהם נפל ודאי לא נדרס עדיין ואותו המיעוט שעתידין לדרוס מצטרפין והוי כמו שלא דרסו רובו:

ה"ג אית תנא (תניינא) [תני] דוקא לבהמה אבל לאדם אסור אית תנא תני שאין שבחו כו' פי' דאף לאדם מותר להוריד כיון שיכול להחזיר את המותר והא דתני לבהמה משום דלא רגילי אינשי למיכל בשוקא לכן תני בדרך הרגיל:

כתב יד א אית תני. אמתני' דקתני החרובין עד שלא כינסן כו' דוקא לבהמה אבל לאדם אסור וא"ת שאין שבחו כו' באמת אף לאדם מותר כיון דיכול להחזיר המותר והא דתני לבהמה בדבר הרגיל דלא רגילי אינשי למיכל בשוקא:

ולמה וכו' ר' שמעון אינו בר סמכא דאמר דוקא קמאי ר' יוחנן. ומשני כדי לחזק הענין דלא פליג ר"י ג"כ על זה:

כתב יד א ממחי לכך לגבי בעה"ב הוי כאחד פותח ונועל וקובע ולהדיור אינו קובע:

מה דר"ע אמר כל שאחד פותח כו' ור' יהודה דאמר כשתי חצירות החיצונה פטורה ג"כ הטעם דהפנימית מוחה על החיצונה והוי כא' פותח ואחד נועל:

כתב יד ב ה"ג שמעון אמר קומי ר' יוחנן הלכה כו' ולמה אמרינן ליה משמיה פי' למה אמר שאמר קומי ר' יוחנן ה"ל למימר סתם שמעון אמר הלכה דליתא כו':

בעה"ב ממחה ע"י דיור ואין דיור ממחה לבעה"ב. ולכך הוי כמו שאחד פותח ונועל וקובע לבעה"ב ואינו קבע לדיור:

כתב יד ב ה"ג מה בעי רבי יהודה להוסיף על דברי ר"ע. פי' הא ר"ע נמי אמר כל שאחד פותח ואחד [נועל] ובשתי חצירות הפנימית מעכב על החיצונה והשיב באמת ולא כלום כו':

כתב יד א מבוצר. לשון מבצר שעומד באמצע חצר ופריך מכיון שהעביר דרך חצר ליטבל או כר"י בר"י לעיל פלוגתייהו בהעביר דרך חצר לגג פטור או כרבי דוקא כדי לעשותן מוקצה:

כתב יד ב לגג מבוצר לאויר חצר. פי' אפי' בגג שעומד באמצע החצר שהיא חייבת אפ"ה הגג אינו טובל:

כתב יד א ד' על ד'. אז הוי רשות בפני עצמו וא"ל בטל לחצר:

כתב יד ב והוא שיהא בגג ד' על ד'. אבל אם הוא פחות מד' על ד' בטל לנבי חצר אם החצר חייבת אף הגג חייב:

כתב יד א מהו. מתני' קתני הבורגנין פטורים ומבעי אם גם פטורים לבעל הבורגנין הדר שם. ופשיט דקתני אם יש בו בית דירה טובל לספר משמע דבורגנין אינו טובל אפי' הדר שם:

כתב יד ב מהו שיטבלו לבעל הבורגנין פי' דקתני במתני' הבורגנין פטורין ומה לי אם טובל לבעל הבורגנין ופשיט מן מה דתני בית הספר ובית המשנה יש בהן בית דירה טובלין לספר ולמשנה אלמא אפי' יש בהן בית דירה אינו טובל אלא לבעה"ב א"כ הא דקתני במתני' הבורגנין פטורין היינו אפי' לבעל הבורגנין:

כתב יד א ד' אמות. פלוגתייהו הא דבית טובל שיעורו בכמה:

וכן קאי על מתני' דקתני סוכת החג ר"י מחייב לענין מעשרות וכן מחייב ר"י סוכת חג במזוזה ומפרש הירושלמי מסתברא דר' יהודא דמחייב סוכת חג במעשר ובמזוזה מודה לאילן רבנין דוקא כשיש בה ד' אמות ואילין רבנן אינן מודים לר"י אף אם יש ד"א בסוכת החג אעפ"כ סברי דאינו טובל ואינו חייב במזוזה דלענין זה בעינן דירת קבע וסוכה דירת עראי בעינן:

כתב יד ב ה"ג רמ"א ד' אמות אעפ"י שאין שם ד' דפנות פי' הא דבית טובל בשיש ד' אמות אעפ"י כו':

רש"א כו' ר' יוסי אומר ד' אמות וד' דפנות וכן היה ר יהודא מחייב במזוזה. פי' דקאי על מתני' דקתני סוכת החג [בחג] ר' יהודא מחייב פי טובל והכא מפרש דר' יהודא מחייב סוכת החג במזוזה ומפרש הירושלמי מסתברא ר' יהודא מודה לאלו רבנן פי' אע"ג דר' יהודא סובר דסוכת החג טובל מודה הוא לאלו רבנן דדוקא כשיש בה ד' אמות הוא דאר"י דסוכת החג טובלת:

ואלו רבנן לא מודו לר"י פי' אפי' יש בה ד' אמות סברי רבנן שאין סוכת החג טובלת ואינו חייב במזוזה משום דסברי דסוכה דירת עראי בעינן ולענין מזוזה וטובל אינו אא"כ היא דירת קבע:

כתב יד ב נותנין לו שהות לפצע בה כו'. ומפרש ר' יונה הא דצריך שהות שלא תצטרף היינו שאם לא אכל אלא שליקט את השניה בתוך כדי שהות הראשונה נטבלו שתיהן אבל אם שהא כשיעור הזה אז לא נאסר רק השניה אבל הראשונה לא נאסר דאין השניה מצרפת עם הראשונה לאוסרה אם שהא בינתיים יותר משיעור הזה:

כתב יד א ראב"ש. ע"י שהיה כריסו רחבה והיה משער בנפשיה:

הוה מעשה הזאת הובא בגמרא ב"מ (דף פ"ג) ראב"ש היה ממונה לתפוס גנבים:

כתב יד ב ה"ג אזל לגבי ר' יוסי בן לקוניא חמוי:

ה"ג לא ביינך שהוא מתוק צווח ליה חלא בר חמרא פי' לפי שהיה תופס גנבי:

כתב יד ב א"ל למה אתה צוח לי כן א"ל עד דערקת ואזלית לך ללודקיא פי' אם אתה ירא מפני המלכות היה לך לרוץ מפניו ללודקיא ולא תעשה זאת:

א"ל ולא קוצין כסיחון כסחתי כלומר קוצים אני מכלה מן הכרם פי' אנשים רשעים אני מבער מן הכרם:

א"ל ולא הוי לך לילך לסוף העולם ולהניח לבעל הגינה כו' פי' מוטב היה לך שתלך לסוף העולם ולהניח לו כלומר יבא בעל הכרם דהיינו הקב"ה ויכלה את קוציו:

כתב יד א נתגלגלה דקתני מתני' עלה לראשה ממלא חיקו ואוכל דשם אוכל אפי' ע"י צירוף דהוי כמו רשות בפ"ע ובעי אם נפלה מראש התאנה לחצר אם מותר להחזיר לראש התאנה או לאו. ורצה לפשוט מברייתא הביא תאנים לאכלן בחצר שאינה משומר ושכח והכניס לבית מחזיר למקומן ודחי דהתם חצר שאינו משומר רשות בפ"ע ואין לו שייכות כלל עם הבית אבל הכא אף כשמחזיר לאילן הא באמת גם התאנה עומדת במקום חיוב בחצר לכך כשנתגלגלה אפשר דאסור להחזירה:

מה דמי כלומר בענין זו התאנה יש בעי אם עומד בראש התאנה העומדת בשדה אי הוי כעומד בצד שדה אם לאו:

כתב יד ב נתגלגלה מאליה מהו מחזרתה. פי' דקתני במתני' עלה לראשה ממלא חיקו ומ"ל אם נתגלגל מראש התאנה (לחוד) [לחצר] מותר להחזיר לראש התאנה או לא ורצה לפשוט מזה דקתני בברייתא הביא תאנים מן השדה לאכלן בחצר שאינה משתמרת ושכח והכניס לתוך ביתו מחזירן למקומן כמה דתימר תמן מחזירן למקומן ה"ה הכא. ודחי תמן במחזירן למקום פטור פי' שהחצר שאינה משתמרת רשות בפ"ע הוא והוא מקום פטור לכך מחזירן למקומן:

ברם הכא במחזירן למקום חיוב פי' שהתאנים ג"כ עומדות במקום חיוב דהיינו בחצר ולכך כשנתגלגלה איכא למימר דאסור להחזירה:

מה דמי לה פי' אם אתה רוצה למבעי בעומדת על התאנה בעי הכא הא דתני היה עומד בשדה ואמר יודע אני כו' אינו שכחה היה עומד בעיר ואמר יודע אני הרי זה שכחה דכתיב בשדה ושכחת ולא בעיר בזה איכא למיבעי היה עומד בראש התאנה מה את עביד ליה כעומד בעיר או כעומד בשדה תמן תנינן כו' או דר"ט כר"א פי' הא דאמר ר"ט גבי גפן שהיא נטועה בחצר דנוטל את כל האשכול היינו משום דסבר ר"ט כר"א כיון שהתחיל בהיתר מותר וה"נ כיון שגרגיר א' יכול לאכול בהיתר מותר לגמור את כל האשכול:

כתב יד א תמן תנינן. הא דאמר ר"ט במתני' גפן הנטוע בחצר נוטל כו' האשכול דסבר כר"א כיון דהתחיל בהיתר גומר וה"נ כיון דגרגר אחד יכול לאכול בהיתר גומר כל האשכול או דסבר דסוף האוכל ותחילת אוכל הכל אחד ואפי' גדול מאד מותר ור' אילא כו' דר"ט עביד אכילה שיש בה שנים שלש אכילות כאכילה אחת וא"כ דוקא בג' אכילות אבל אם היה גדול מאוד מודה ר"ט דאסור:

כתב יד ב או דר"ט עביד עוקצת האוכל כתחילתו פי' דסוף האוכל ותחילת האוכל הכל אחד וא"כ אפי' גדול (כמה) [נמי] מותר:

ור' אימי בשם ר' יוחנן אמר או דר"ט עביד ליה אכילה שיש בה שתים ושלש אכילות כאכילה אחת וא"כ דוקא ב' וג' אכילות כאכילה אחת אבל אם הוא גדול מאוד אפי' ר"ט מודו שאסור:

כתב יד א נעדרת. דהשתא בטלה תורת חצר ואינו טובל ובברייתא שני' קאמר זרע רובה נמי פטור ואמר הירושלמי דמה שאמר זרע רובה פטור לזה צריך גם תנאי הראשון דברייתא קמא שיהא גם נעדרת וכן להיפך:

כתב יד ב ה"ג תני זרע רובה פטורה. פי' מבטל לחצר ותו אינו טובלת:

נטע רובה חייבת. פי' אם מבטל לחצר אמר חסדא כו':

הדא ילפא מן הדא כו'. והוא שתהא נעדרת והדא ילפא מן הדא היתה נעדרת שהיא פטורה והוא שזרע רובה:

כתב יד א בגינה. קאי על מתני' דקתני תאנה דעומדת בחצר ונוטה נופה לגינה אוכל כדרכו ופטור ומפרש עיקר הדין שיהא אדם המלקט עומד בגינה והא דמחלק מתני' בין נופה נוטה לחצר או לגינה דמן הסתם כשהנוף נוטה לגינה גם המלקט עומד בגינה אבל אם הנוף נוטה לגינה והמלקט עומד בחצר חייב במצרף דהכל (עומד) [הולך] אחר האדם ור' ירמי' אמר כפשטא דמתני' דאזלינן בתר הנוף ואפי' אינו עומד שם המלקט רק שעומד בחצר ומלקט ע"י קנה ארוך אזלינן בתר הנוף ואוכל כדרכו וכן להיפך:

כתב יד ב הן דאת אמר אוכל כדרכו ופטור בעומד בגינה. פי' דקאי על מתני' דמחלק בין נופו נוטה לגינה ובין נופו נוטה לחצר מפרש הגמ' דלא איכפת לן אם הנוף [נוטה לחצר או לגינה] אלא העיקר אם הוא עומד בגינה פטור אפי' אוכל הרבה ביחד והא דמחלק במתני' בין נופו נוטה לחצר בין נוטה לגינה היינו משום דמן הסתם כשהנוף נוטה לחצר גם הוא עומד בחצר וכשהנוף נוטה לגינה אף הוא עומד בגינה אבל באמת אם הוא עומד בגינה ונוטל מן הנוף הנוטה לחצר אוכל כדרכו דהכל תלוי בתר המקום שעומד שם:

כתב יד א דילמא מעשה כו' תודך בעוה"ז החימה שאתה מביא יסורין עליו בעוה"ז ישבחך בשביל זה אתה חוגר שארית החימות שראוי עליו שלא יפרע לפי כל מעשיו ואין אתה מנכה לו בעוה"ב א"ל או נימר איפכא בהיות שלא מפורש בקרא איזו איירי בעה"ז ויהיה ג"כ הדרש מוכח:

א"ר לוי באמת כן הוא אני אדרוש איפכא הקרא ויהיה ג"כ משמעו כקודם כשתעורר חמתך על הרשעים בעוה"ב שצדיקים רואין מה אתה עושה להם כו' ויהיה פי' הפסוק כך כי חמת אדם שאתה מביא על רשעים בעוה"ב וראו צדיקים ויודוך כי רואים גזר דין הקשה שדנים ברשעים והצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם וגם בעוה"ז ג"כ לא היה להם יסורים גדולים ויבינו ששארית חמות תחגור כלומר היסורים שהיה ראוי להביא על הצדיקים תחגור לשון עוצר בשביל יסורין מעט שהיה להם בעוה"ז:

אר"ז היא הפכא כו' כלומר כיון דחד משמעות יכול לדרוש אפי' כשתהפך צור דוקניתא שמור הלכות כמו ששמענה מר' ירמי' לענין אם ניטלת בדוקני:

כתב יד ב ר' ירמיה בעי קומי ר' זירא היתה ניטלת בדוקני. פי' מתני' דקתני היתה עומדת בחצר ונופו נוטה לגינה דאוכל כדרכו ופטור היינו אפי' בנוטל בקנה דהיינו שהוא עומד ג"כ בחצר ונוטל בקנה מן הנוף הנוטה לגינה אוכל כדרכו ופטור דהכל הולך אחר המקום שהנוף עומד שם:

וצוח להון סיפרי קסמי. פי' שהיה קורא אותם סיפרי קוסמי על שהיו אומרים פרושים לפי דעתם מה שאינו משמעות המקרא:

כי חמת אדם תודך בעוה"ז. פי' החימה שאתה נותן לאדם בעוה"ז תודה שבשביל זה אתה חוגר שארית החימות לעוה"ב פי' בשביל היסורין שבאו עליו בעוה"ז אין אתה מביא עליו יסורין בעוה"ב אעפ"י שאין היסורין לפי העונות אתה מוחל לו המותרות ובשביל זה תודך פי' ישבחוך:

א"ל אי נימר כי כו' פי' שאל להון אם יכול לדרוש הפסוק איפכא דהיינו שיהיה כי חמת אדם יורה על עוה"ב ושארית חמות תחגור על עוה"ז כיון שאין כתוב בקרא בפירוש איזה איירי בעוה"ז ואיזה איירי בעוה"ב:

א"ר לוי אני אדרוש איפכא כשתעורר חמתך על הרשעים. פי' בעוה"ב צדיקים רואין מה אתה עושה להם ומודים לשמך. פי' כשהצדיקים יראו גזר דין הקשה שאתה שופט את הרשעים בעוה"ב אז ידעו כי לא היה להם יסורין כאלו בעוה"ז וידעו ששארית החמה תחגור פי' שאתה עוצר את היסורין מלבא עליהם בשביל מעט היסורין שבאו עליהם בעוה"ז ולשון תחגור כמו חגורת ציפורין:

אר"ז היא הפכה והיא הפכה. פי' כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי לא נשמע ממנו כלום:

צור דוקניתא. פי' לך אל שמעתתא ושמור הדין שאמרתי לעיל דמתני' מיירי אפי' בנוטלת בדוקינא דהיא טב מן כלום:

כתב יד א תמן תנינן. דרבנן דרשי שני המקראות ור"מ לא דריש רק הרבוי אשר בעיר:

כתב יד ב ה"ג רמ"א אף השדות מ"ט דרבנן וקם הבית אין לי אלא בית מנין לרבות כו' ת"ל אשר בעיר. והוא שעולה דרך הנוף. פי' הא דקתני במתני' בערי מקלט הכל הולך אחר הנוף פי' ואם הנוף נוטה חוץ לתחום ערי מקלט ועומד תחת הנוף אינו נקלט היינו כשעלה דרך הנוף:

כתב יד א אשר ר"י דריש אשר לו חומה דהיינו שיהא חומה כדרכה אבל כותל החיצון אינו חומה. ור"ש דריש אשר לא באל"ף דוקא כשלא יש לה חומה כלל אבל כשיש לה חומה כל דהוא נידון כבתי ערי חומה:

כתב יד א והוא. הא דקתני מתניתין בע"מ הכל הולך אחר הנוף ואם עמד הרוצח תחת הנוף העומד חוץ לתחום ערי מקלט אינו קולט היינו כשעלה דרך הנוף אבל אם עלה דרך העיקר כבר קלטו דאין העיקר הולך אחר הנוף:

כתב יד ב אבל אם עלה דרך העיקר כו' ובא להשמיענו דאינו הולך אחר הנוף אלא נוף עצמו אבל העיקר אינו הולך אחר הנוף:

כתב יד א מתני' דקתני ובירושלים [הכל] הולך אחר הנוף כב"ש דאמר הכל כלפנים. פי' דהולכין אף אחר הנוף דאם נוטה לירושלים ועיקר עומד בחוץ הולכין אחר הנוף שאין פודין מע"ש וה"פ אם העיקר עומד בפנים ונוף נוטה לחוץ אין פודין מ"ש במקום העיקר:

ואית פי' גבי ערי מקלט ג"כ פירושו אף אחר הנוף אם הנוף בתחום ע"מ ורוצח עומד בנוף אינו נהרג אבל אם הנוף עומד חוץ לע"מ ורוצח עומד שם נהרג שלא שדינן בתר העיקר אבל העיקר ודאי ל"ש בתר נוף ואם העיקר תוך התחום והנוף חוץ לתחום ורוצח תחת העיקר ודאי אינו נהרג וב"ש ור' חנינא לא פליגי אהדדי:

סליק פרק ג'

כתב יד ב מתני' דב"ש היא דב"ש אמרו הכל כלפנים. לחומרא וקאי על מתני' דקתני ובירושלים הכל הולך אחר הנוף חייב לאו דוקא אחר הנוף אלא אף אחר הנוף דהיינו אם הנוף נוטה לירושלים והעיקר נוטה לחוץ הולכין אחר הנוף שאין פודין שם מ"ש וה"ה איפכא אם היה העיקר עומד בפנים ונופו נוטה לחוץ שהולכין אחר העיקר ואין פודין שם מ"ש:

ואית בהן תניא (קרייא) [קדמיא] כב"ש. פי' גבי ערי מקלט דקתני במתני' הכל הולך אחר הנוף היינו אף אחר הנוף דהיינו אם היה הנוף בתחום ערי מקלט והעיקר חוץ לתחום ערי מקלט ורוצח עומד בנוף אינו נהרג אבל אם היה עומד הנוף חוץ לתחום והעיקר בתחום ורוצח עומד במקום הנוף נהרג דלא שדינן הנוף בתר עיקר אבל העיקר בוודאי לא שדינן בתר הנוף דהיינו אם העיקר עומד בתוך התחום והנוף חוץ לתחום ורוצח עומד במקום העיקר בוודאי אינו נהרג והשתא איכא למימר דל"פ אהא דא"ר חנינא והוא שעלה במקום הנוף כו' כבר קלטו העיקר איכא לאוקמי אפי' לב"ש דלב"ש נמי לא שדינן העיקר בתר הנוף:

הדרן עלך המעביר תאנים: