כתב יד א אינו תורה. אפי' שלשה אלו אינו תורה [וכש"כ] שלשה אחריני. המחוור שבכולן לשון שהוא מן התורה:

כתב יד ב ה"ג א"ר יוחנן מקח וחצר ושבת אינו תורה. פי' אפי' שלשה אלו אין טובלין מן התורה וכ"ש שלשה האחרים:

המחוור שבכלן כו'. פי' שהיא מן התורה:

כתב יד א הכובש. בעי הא דקתני במתני' דכבושה ושלוקה טובל אם צריך שיכבוש כל צרכו ופשיט מן המהבהב שבלין קשה ואינן מחוסרין מלאכה הא לא נגמרה כל מלאכתו ע"י הבהוב אלא אינו צריך שיהא גמר מלאכה. ודחי באמת בשבלין הוי גמר מלאכה מלאכת ההבהוב אבל כבש כל צרכו לא נגמרה אף מלאכת הכבישה:

ויידא אמרה. היכן מצינו חילוק בין נגמרה ללא נגמרה ומייתי ברייתא המקטף לעשות מלילות טבלו אע"ג דלענין עיסה לא נגמרה אבל לעשות [עיסה] לא טבלו דעדיין לא נגמרה מלאכתו:

כתב יד ב הכובש עד שיכבוש כל צרכו. פי' דמבעי ליה הא דקתני במתני' דכבישה ושליקה טובל אם צריך שיכבוש כל צרכו או לא ופשיט ליה מן הדא המהבהב שיבלין באור נטבלו ואין מחוסרין מלאכה. פירוש הלא לא נגמרה מלאכתו ע"י הבהוב אלא ודאי דא"צ שיהי' גמר מלאכה ודחי:

שנייא היא שהיא גמר מלאכתו. פי' מלאכת ההיבהוב נגמרה אבל כאן כיון שלא כבש כל צרכו לא נגמרה אף מלאכת השליקה:

ויידא אמרת דא. פי' מהיכא שמעינן דיש חילוק בין נגמרה מלאכתו ללא נגמרה מלאכתו ומייתי ברייתא:

המנקף שיבלין לאוכלן מלילות נטבלו אף שאינו גמר מלאכה לענין עיסה כיון שנגמרה מלאכתו נטבלה:

לעשותן עיסה. שלא נגמרה אף מלאכתו לא נטבלו אלמא דיש חילוק באינו גמר מלאכה בין נגמרה מלאכתו ללא נגמרה:

כתב יד א כבש ושלק. רצה לדמות לפלוגתא דר"י ורש"ל ודחי אפשר דהכא אף ר"י מודה דלא נטבל דבשלמא מירוח דהוא עצמו היה מוכרח למרח וכי מירח חבירו [הוי] מעשה גדול אבל כובש אפשר בלא זה ולא הוי מעשה חבירו מעשה בלי רשותו שיטבול:

כתב יד ב כבש ושלק שלא מדעת הבעלים. פי' רצה לדמות לפלוגתא דר' יוחנן ור"ל גבי הממרח כריו של חבירו ודחי דאפשר דהכא אף ר' יוחנן מודה דלא נטבל ומחלק תמן אי אפשר לו שלא ימרח. פי' דהוא עצמו ג"כ הי' ממרח ולכך ג"כ אם מירח חבירו נטבל ברם הכא אפשר לו שלא לכבוש כו' וא"כ לא מהני מעשיו של חבירו שלא ברשותו:

ע"ד דרשב"ל נטבלו זו תורה. פי' חצר בית שומירה והקדש אינו מועיל אלא אם עשה מעשה כזו שעשה ברשות הקדש לא נטבל:

הכניסו לחצר בית שומירה. פי' ברשות הקדש ואח"כ פדאו ושלקו אם השליקה טובל מכח שעשה מעשה יותר מהכנסת החצר או כיון דהכנסת החצר תורה ושליקה אינו תורה כמו שעשה מעשה יותר ברשות הקדש דמי ופשיט ד"ה נטבל דהכנסת החצר לא חשיבי מעשה לענין שליקה הקדיש ושלקו והכניסו לחצר בית שומירה ואח"כ פדאו ושלקו ד"ה לא נטבל דהרי עשה מעשה ברשות הקדש בדבר שהוא מן התורה:

כתב יד א שלק. כיון דאור טובל נמצא הי' בשעת חיוב המעשר ברשות הקדש ונפטרה או לא. ומפרש ע"ד דרשב"ל דאמר חצר טובל ד"ת לא הוי מעשה דשליקה חשיב לפוטרו ולהוציא מידי דבר המביא לידי חיוב מן התורה אבל הקדיש והכניס לחצר משומר ברשות הקדש ואחר הפרישה שלקו ד"ה נטבל דהכניסות חצר לא חשיב מעשה נגד השליקה. אבל הקדיש והכניסו ושלקו כו' והשתא בעי שלקו ברשות הקדש ופדאו וצמקו פי' שנמלך לעשות צמוקין אם השליקה פוטר בדבר שלא נגמרה מלאכתו או לא. ופשט אי האור טובל בדבר שלא נגמרה מלאכתו האור פוטר אם תאמר אין אור טובל בדבר שלא נגמרה מלאכתו אין האור פוטר:

כתב יד ב ה"ג שלקו ברשות הקדש ופדאו וצמקו. פי' שנמלך לעשות צמוקין אם השליקה פוטר בדבר שלא נגמרה מלאכתו או לא:

ופשיט אין תימר האור טובל. פי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו:

האור פוטר אין תימר אין האור טובל. פי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו כו':

ה"ג א"ר יונה תני ר' תחליפתא בן שאול כו' תני השום והשחליים והחרדל ששחקו בשדה. פי' לתוך השמן נטבלו פי' דזהו גמר מלאכתן:

עד כדון בשום של טבל ששחקו בשמן של חולין. פי' לענין שהשום:

נטבל שום של חולין כו' פי' אם ג"כ שחיקת השום טובל בשמן ואח"כ גרסינן:

כתב יד ב ר' ירמי' בעי טגנו בשדה מהו. פי' אם לא שחקו אלא טגנו בשמן מהו אם נטבל השום או לא. ומקשי מאי תבעי ליה בלא כך אין האור טובל. פי' אפי' בלא נתינת השמן נטבל ע"י האור:

ומשני אפשר דלא מיתן גבי' משח. פי' אם לא הי' אפשר לטגן שמן אא"כ ליתן בתוכה שום וגם לא אפשר לבשל השום אלא ע"י השמן הי' נחשב הבישול כמו שמבשל ג"כ השום והי' נטבל ע"י האור אבל השתא שאפשר לבשל השום בלא נתינת השמן ולא נתן לתוך השמן אלא לתקן השמן א"כ אינו נחשב כמבשל השום ואין השום נטבל ע"י האור:

כתב יד א תני השום ששחקו בשדה. פי' לתוך שמן נטבל השום שזה מלאכתן ואמר ע"כ שום של טבל השחיקה הוי גמר מלאכה לעצמו אבל הא בעי שום של חולין ששחק תוך שמן טבל אם ג"כ נקרא השמן נגמר מלאכה לאסור א"ע. והשתא ר"י בעי שום של טבל שלא שחקו אלא טיגנו בשמן אם נטבל השום. ופריך וכי האור אינו טובל אפי' בלא נתינת השמן נטבל ע"י האור ומשני דבאמת כאן אין האור טובל שלא בא האור בעבור השום. דבשלמא אם לא אפשר לבשל השום אלא ע"י השמן היה נחשב הבישול לגבי השום להיות אור טובל אבל השתא הא אפשר דלא מיתן גבי' משח א"כ אין האור צורך השום ואין השום נטבל:

כתב יד א לתמחוי' שיש בו אוכל לכן לא נחשב כבור:

כתב יד ב לתמחוי. פי' שיש בה אוכל לא נטבל דלא נחשב כבור [קטן]:

כתב יד א בלא כך אמתני' פריך לתבשיל פטור אמאי לטבול ע"י אור ומשני בתבשיל צונן:

לקדרה. מתני' דקתני לקדירה חייב דוקא ריקנית ואמר הירושלמי דכן מפורש במתני' מפני שהוא כבור קטן משמע דוקא כשהיא קדירה ריקנית:

כתב יד ב בלא כך אין האור טובל פי' דקאי על מתני' דקתני לתבשיל פטור:

ומקשי הלא האור טובל ומשני בתבשיל צונן לקדרה רקנית היא. פי' הא דקתני במתני' לקדרה חייב היינו לקדרה רקנית ואמר מתני' אמרה כן. פי' דממתני' נמי שמעינן הכי מדקתני מפני שהיא כבור קטן משמע דרקנית היא מקום:

כתב יד א מקום והכא בכלכלה אף דצריך בגדול מעשה מהני. ור"ז בעי הא בגדול לא מהני מעשה שמחפה רק בצירוף מחשבה לשוק ודכוותה בקטן אף שמחשב כן מ"מ מחשבת קטן [אינו כלום] ואמאי נטבלה:

מתני'. פליגא על ר"ז דצריך שיהא ניכר מתוך מעשה הקטן שמחפה לשוק הא קתני תינוקות שטמנו כו' וכאן אין מעשה יותר רק לוקט אבל אין כאן מעשה שלצורך שבת לוקט ואפ"ה שבת טובלת וה"נ סגי בחיפוי אף שאינו מוכח שמחפה לשוק ומשני ר"ז באמת גבי שבת מוכח מתוך מעשיו שלצורך שבת לוקט כגון שלוקט עם דמדומי חמה:

כתב יד ב שמחשבתו של גדול מתקיימין. פי' שבגדול די במחשבה צריך בקטן מעשה והכא גבי כלכלה דבגדול צריך נמי מעשה א"כ אף בקטן מהני. ר"ז בעי כלום מחשבתו של גדול מתקיימת אלא במחפה לשוק. פי' הא בגדול לא מהני מה שיחפה עד שיחשב לשוק וא"כ הכא גבי קטן אין ניכר מתוך המעשה הזה שהוא מחפה לשוק:

ה"ג מתני' פליגי על ר"ז תינוקות שטמנו תאנים לשבת. פי' דהשבת טובלת אלמא שא"צ שיהיה ניכר מתוך מעשיו שהוא לוקט לשבת גבי קטן אלא כיון שהוא עושה מעשה מה שהוא לוקט מהני כמו בגדול והכא נמי כיון שהוא עושה מעשה מה שהוא מחפה א"צ שיהא ניכר מתוך מעשיו שהוא מחפה לשוק ומשני לעולם גבי חיפוי צריך שיהא ניכר מתוך מעשיו שהוא מחפה לשוק והכא גבי שבת איירי שהוא לוקט עם דמדומי חמה שניכר מתוך מעשיו שהוא לוקט לצורך שבת:

כתב יד א הדא דר"י סבר שבת טובל אף שלא לוקט לשבת ומתני' קתני שטמנו לשבת משמע שלקטו דוקא לצורך שבת כו' ומשני לעולם שבת טובל אף שלא לוקט לצורכו והא דאמר שטמנו לשבת לרבותא אמר אף דלקטו לשבת ה"א דתיכף נטבל ולא יאכל בערב שבת ג"כ לז"א מתני' לא יאכל למוצאי שבת והשתא פריך ממתני' להיפך על ריש לקיש דסבר דאין שבת טובל א"כ ליקט לצורך שבת ומתני' קתני תינוקות כו' והא לא מהני מחשבה של קטן ומשני ר"י מתני' אף בקטן ניכר מתוך מעשיו שלצורך שבת לוקט כגון שלוקט עם דמדומי חמה דמוכח מעשה שלהן על מחשבתן שלצורך שבת:

כתב יד ב הדא מתני' פליגי על ר' יוחנן דר' יוחנן אמר השבת טובלת. פי' אפי' לא לקטם לצורך השבת והכא אמר שלקטו לצורך השבת משמע מפני שלקטו לשבת הא לא לקטו לשבת אין השבת טובלת. ומשני לעולם השבת טובלת אפי' לא לקטו לצורך שבת והכא תני שלקטום לצורך השבת לרבותא דאפ"ה לע"ש מותר ולא אמרינן כיון שלוקט לצורך שבת תיכף נטבל:

ה"ג לית הדא פליגי על דר"ל. פי' דר"ל אמר לעיל דאין השבת טובלת אא"כ ליקטה לצורך:

ולא תינוקות הן כו'. פי' ולא מהני מחשבה שלהן ומשני בשלקט עם דמדומי חמה. פי' דניכר מתוך מעשיו שהוא לוקט לשבת:

כתב יד א בכלכלה. הא דקתני כלכלה בשבת טובל לב"ה דוקא בכלכלה תאנים דשיעורה משילקוט כל צרכו וכלכלת שבת הוי כמי שליקט כ"צ. ודבי ר' ינאי אמרי אפי' ענף אחד נמי השבת טובל ומפרש ר' לעזר לר' ינאי היינו בתאנה העומדת לשבת לכך ש"ט אפילו אשכול אחד ומביא דלמא זה מעשה דמוכח מכאן דעל כלכלת שבת אדם מקפיד ולכך היא טובלת. ר' חייא. בעי בלשון של ר' יהודה אם דוקא כששולח לחבירו לאכלן בשבת:

כתב יד ב בכלכלה של תאנים היא מתניתא. פי' הא דקתני במתני' כלכלה של שבת ב"ה מחייבין דוקא בכלכלת שבת שהיא של תאנים דשיעורה משליקט כל צרכה להכי גבי כלכלת שבת השבת טובלת:

דבי ר' ינאי אמרי אפי' נצרה. פי' אשכול נמי השבת טובלת ולאו דווקא כלכלה ומפרש ר"א בן אנטיגנוס דוקא:

בתאנים המיוחדות לשבת. פי' שהוא לוקט ממנה תמיד לשבת ולכך השבת טובלת אפי' לקח אשכול:

דלמאכל. פי' דמביא ראיה דעל כלכלת שבת הוא מקפיד ולכך היא טובלת:

כתב יד ב ר' חייא בשם ר' יוחנן לא אמר ר' יהודא. פי' הא דאמר ר' יהודא בלוקט לשלוח לחבירו לא יאכל עד שיעשר היינו דוקא בכלכלה ואשמעינן אעפ"י שאינו לוקט אלא לשלוח לחבירו אסור לאכול עד שיעשר אפי' בחול:

או אמר ר' יהודא כו'. פי' שא"צ כלכלת שבת ואפי' בלוקט כלכלה לשלוח לחבירו מתוך שהוא מקפיד עליו כו' טובלת:

כתב יד א אדרב דמתני' קתני הנוטל זיתים מן המעטן כו' ואוכל וסתם מעטן בבית ואח"כ מכניסין לבית הבד בשדה והוי כאוכל על המוקצה שלא על מקומן ולעיל אסר רב לאכול שלא במקום מוקצה לבעה"ב ומשני כשיש מעטן בשדה דהוי מקום מוקצה ואף רב מודה דמותר:

וקשיא אמתניתין דקתני ואם מלח ונתן לפניו דהיינו דוקא כשצורף ובמלח ל"ל שניהם ומשני באמת דצריך שניהם:

כתב יד ב דרב אמר היא אסור לאכול. פי' דבמתני' קתני דנוטל מן המעטן ואוכל פי' וסתם מעטן בבית ואח"כ מכניסין לבית הבד בשדה והוי כאוכל על המוקצה שלא על מקומן ורב אמר אסור:

ומשני בשיש מעטן בשדה. פי' הא דקתני במתני' דנוטל מן המעטן היינו כשהמעטן בשדה שהיא במקום המוקצה ואף רב מודה שמותר:

וקשיא אם מלח טובלת ל"ל צירוף. פי' הא דקתני במתני' טובל א' א' במלח ואם מלח ונתן לפניו חייב דמשמע דוקא ע"י צירוף הא א' א' מותר מקשי אם מלח טובלת א"כ למה לי צירף ואפי' א' א' יהא אסור ואם אין מלח טובלת וא"כ הא דאסור היינו משום צירוף וא"כ ל"ל כלל מלח ומשני ע"י זה כו' פי' דצריך שניהם מלח וצירוף:

כתב יד א מה כו' ד"ה מותר אם יש לאחד שני מעטנין א' טמא ואחד טהור אפי' ר"א מודה אפי' נטל ממעטן הטהור לא טבל דהא יכול לחזור למעטן הטמא:

אי בשאין לו כו' אפי' חכמים מודים כשנטל ממעטן טהור דנטמא בידיו ואינו יכול לחזור ונטבלו דהוי קבע וכן קתני מפורש בתוספתא וחכמים מתירין מפני שיכול להחזיר למעטן חבירו משמע דחכמים נמי לא פליגי אלא אם יכול להחזיר למעטן חבירו הא א"א יכול להחזיר למעטן חבירו אף חכמים מודים. ומשני אנן קיימין בשיש לו מטען טהור ולחבירו מטען טמא דר"א סבר חייב דאין אדם מחזיר למעטן חבירו וחכ"א אדם מחזיר אף למעטן חבירו והוי כמו שיש לו ב' מעטנין:

כתב יד ב ה"ג מה אנן קיימין אם בשיש שני מעטנין ד"ה מותר. פי' אם יש לאחד ב' מעטנין א' טמא וא' טהור ד"ה מותר אפי' נטל ממעטן הטהור דהא יכול להחזיר למעטן הטמא:

אם בשאין לו אלא מעטן א' ד"ה אסור. פי' אפי' חכמים מודים שהרי אינו יכול להחזיר והוי קבע דקתני בתוספתא בפי' וחכמים מתירין מפני שיכול להחזיר למעטן חבירו משמע דחכמים נמי לא פליגי אלא אם יכול להחזיר למעטן חבירו הא אם אינו יכול להחזיר למעטן חבירו. אף דרבנן מודו שאסור:

אלא כי אנן קיימין בשיש לו מעטן טמא ולחבירו מעטן טהור רא"א אין אדם מחזיר למעטן חבירו והוי כאין לו אלא מעטן א' דלד"ה אסור ורבנן סבירי אדם מחזיר למעטן חבירו והוי כמו שיש לו מעטן טמא דלד"ה מותר:

כתב יד א א"ר זעירא דמתני' קתני מקלף א' א' ור"ז סבר יכול לקלוף אפי' שתים ותני כן בפירוש כו':

והויין. שהיה מולל מלילות והיה נוטלין ממנו מעט מעט לכך הפך אפוי לכותל ומלל הרבה מלא כפו ונתן להם להודיע שמותר אפי' הרבה ותנינן ובלבד שלא ינפח בקנון משמע דוקא בכלי אבל ביד אפי' הרבה מותר ולענין שבת שאם מלל בשבת כגרוגרת חייב חטאת:

הכא. וגבי מלילות תני במתני' מנפח על יד משמע אפי' הרבה והשתא מתני' בעצמה קשיא אהדדי וכן קשה אהא דתני ובלבד שלא ינפח בקנון כו' ומשני שנייא גבי מלילות מחזיר המותר דאף שאר התבואה מקודם צריך למלול מן הקשין נמצא במלילות אף שאינו סמוך לגורן דרכן לערב עם כל התבואה אלא כשהוא מנפח בכלי חשיב קבע שאחר זה אינו מתערבת עם כל התבואה אבל גבי מקלף שכבר נעשו נקי ממוץ שלה אינו מחזיר המותר בזמן שאינו סמוך לגורן עם שאינן קלופות אך כשהוא סמוך לגורן מחזיר אף בקלופות ומתני' משתעי כשאינו סמוך לגורן לכך בקלופות שלשה אסור שכבר נקבע שאינו מחזיר המותר. ותני כן שיש חילוק בין יכול להחזיר לאין יכול דתני עלה בתוספתא על מתני' דמקלף בפירוש בד"א שאינו סמוך לגורן דאז בקלופות אין דרכן להוליכן להתערב עם המותר אבל אם הוא סמוך לגורן דבקל יכול להחזיר המותר אף בקלופות אפי' יתר מיכן מותר שהוא מחזיר המותר אלמא דיש חילוק אף בקלופות בין יכול להחזיר ללא יכול וה"ה במלילות שדרכן להחזיר לעולם אף בשאינו סמוך לגורן לכך מותר אפי' הרבה ביחד שהוא מחזיר המותר:

כתב יד ב א"ר זעירא יכול מקלף תרתי. פי' דאף שתים מותר ג' אסור ותני כן כו' דבשעורים ב' פטור ג' חייב אין כולהון בר רב אמי היא הדא והויין ליה עד קשרי אצבעותיו. פי' שהיה מולל מלילות ונותן להם יהיו נוטלין ממנו מעט מעט והפך אפוי לכותלא פי' כדי שימלול הרבה ביחד ויתן להם להודיעם שגם הרבה מותר ותני כן פי' דאף הרבה מותר ובלבד כו':

ולענין שבת פי' שאם עשה כן בשבת לחייב עליו חטאת:

עד כגרוגרות פי' אם מלל כגרוגרות בשבת חייב:

הכא את אמרת בשעורים ב' פטור ג' חייב והכא את אמרת הכין. פי' גבי מלילות דתני מנפח על יד משמע אפי' הרבה וכן תני הכי ובלבד שלא ינפח לא בקנון:

ומשני שנייא היא הכא שהוא מחזיר את המותר. פי' גבי מלילות הוא יכול להחזיר את המותר לגורן דהא אף שאר התבואה צריך למרח ולהכי לא חשיב קבע אלא כשהוא מנפח בקנון כו' אבל גבי מקלף אינו מחזיר את המותר כשאינו סמוך לגורן דאין דרך לערב קלופות באינן קלופות לכך ג' אסור ותני כן פי' דיש [חילוק] בין יכול להחזיר או לאו דתני עלה פי' עליה דמקלף במד"א בזמן שאינו סמוך לגורן כו' אבל בזמן שהוא סמוך לגורן דבקל יכול להחזיר את המותר אף בקלופות הוא מחזיר אפי' יתר מכן פי' יותר מג' מותר אלמא דיש חילוק בין יכול להחזיר דאף בקלופות אם יכול להחזיר מותר אפילו יתר מכאן וה"ה במלילות שלעולם יכול להחזיר מותר אפילו הרבה:

יש גורסין כמו שהיא כתובה רק במקום כיון שמנע הראשון צ"ל כיון שהשקה:

כתב יד ב ה"ג תמן תנינן פול המצרי שזרע לירק וחישב עליו לזרע לעולם אין מחשבת זרע מועלת אא"כ מנע ממנה שלש מורביות חזקיה אמר אוף הכא. פי' בכוסבר לענין הזרע כן אם מנע ממנו שתים ושלש מורביות באה למחשבת זרע והיינו לענין שנחשב הזרע משעת השרשה אבל כל זמן שלא מנע ממנו ג' מורביות אף הזרע מתעשר כשעת לקיטתו אבל לענין מעשר הא תנן במתני' זרע לירק מתעשר זרע וירק וכן משמע מברייתא דקתני זרע לירק מתעשר לבא משמע דבין זרעה ובין ירקה מתעשר לבא:

ה"ג בין ירקה ובין זרעה מתעשר לבא במה פליגינין בשזרעו לזרע. פי' הא דפליגי רבנן במתני' גבי שבת וסברי דאין מתעשר זרע וירק היינו כשזרע לזרע סברי דאין מתעשר ירק אבל אם זרע לירק אף רבנן מודו. פי' דמתעשר זרע וירק ומייתי ראי' מברייתא דתני שבת שזרע לזרע מתעשרת זרע ואינה מתעשרת ירק זרעה לירק מתעשרת זרע וירק והכא וודאי כרבנן אתיא דלר"א השבת לעולם מתעשר זרע וירק אף שזרע לזרע אלא ודאי אף רבנן מודו כשזרע לירק דמתעשר זרע וירק:

כתב יד ב ומקשי והא תנינן אין לך מתעשר זרע וירק אלא השחליים. משמע הא שאר כל הדברים לעולם אינו מתעשר זרע וירק פי' אפי' זרע לירק ומשני כיני מתני' אין לך דבר שזרע לזרע כו' פי' ובא להוציא דבשחליים וגרגיר אפי' זרע לזרע מתעשר זרע וירק ובהא קאמר דאין לך דבר וכו' אלא השחליים אבל אם זרע לירק אף בשבת מתעשר זרע וירק ומייתי עוד ראיה ותני כן נהגו בכיתנין בירקן היתר [וכו'] הא ד"ה חייב. פירש מדקתני נהגו בכיתנין בירקן שזרע לירק היתר דהיינו שהזרע מותר וסבר דלכ"ע אמר כן אפי' לרבנן אינו מותר הזרע כשזרע לירק אלא שבכיתנין נהגו היתר:

כתב יד ב ומשני לא אמר אלא דברי ר"א. פי' האי ברייתא דתני נהגו בכיתנין היתר דמשמע לכ"ע חייב היינו אליבא דר"א ומייתי עוד ראיה מהא דתני הפול והשעורין והתלתן שזרע לירק בטלה דעתו זרען חייב משמע דווקא הנך פטור ירקן משום דבטלה דעתן אבל שאר מינין שדרכן לזרוע לזרע ולירק בין זרען ובין ירקן חייב וסבר דאתיא אפי' כרבנן ודחי עוד היא דר"א פי' דהיא נמי לא [אתיא] אלא כר"א ומש"ה דווקא הנך פטור אבל לרבנן אפי' שאר מינין שדרכן לזרוע לזרע ולירק וזרען לירק אינו חייב אלא ירק:

כתב יד א תמן תנינן. בפול המצרי שאין מחשבה מועלת לזרע אא"כ עשה מעשה שלא נתן מים בשלשה מוריות. וע"ז אמר חזקיה אף בכוסבר כן שאם מנע ממנה [ב' ג' מוריות] באה למחשבת זרע היינו לענין שיצטרך ליתן מעשר מזרע בפני עצמה לפי הזמן זרע משעת השרשה וירק משעת לקיטה אבל לענין חיוב מעשר מבואר במתני' זרע לירק מתעשר זרע וירק אך הזרע מתעשר כירק משעת לקיטה דאזלינן בתר ירק וכן משמע מברייתא זרע לירק מתעשר לבא וכשזרע לירק אזי הדין דמתעשר ירק וזרע ועל שניהם אמר לבא היינו משעת לקיטה זרע לזרע מתעשר לעבר משעת השרשה זרע לשניהם או שזרע לזרע ואח"כ חישב עליו לירק אין כח של אחד גדול מחבירו שיהי' טפילה לענין מעשר לפי זמן העיקר אלא כל אחד לפי זמנו והא דאמר מעשר מזרעה על ירקה ומירקה על זרעה משמע דזמן אחד להם מפרש שליקט לפני ר"ה נמצא אף דירק בתר [לקיטה] מ"מ שניהם בשנה אחד אבל כו' זרעה מתעשר לשעבר בתר השרשה וירקה לבא בתר לקיטה:

במה. מתני' דפליגי ר"א ורבנן בשבת כשזרעו לזרע אז סברי רבנן דאינו מעשר ירק אבל אם זרע לירק אף רבנן מודים דזרע וירק חייב ומייתי ראי' מברייתא דהשבת דמחלק בין זרעה לזרע ובין זרע לירק וזהו לרבנן דר"א אמר במתני' סתם השבת מתעשר זרע וירק אלא ודאי אף רבנן מודו כשזרע לירק מתעשר זרע וירק ופריך דרבנן אמרי במתני' אין לך כו' אלא השחליים משמע דבשבת לא מצינו כלל שיהא חייב זרע וירק ומשני כיני מתני' כו' דבשחליים אף שזרע לזרע מתעשר זרע וירק אבל אם זרע לירק אף בשבת רבנן מודים ומייתי ראי' דתני נהגו בבתנין כשזרעו לירק גם זרעה חייב ודחי הא דקתני נהגו בבתנין לא אליבא דכ"ע רק לר"א ותני הפול והשעורין כו' זרעה לירק זרעה חייב דבטלה דעתו ורוצה להביא מכאן ראי' דאף לרבנן כשזרע לירק זרען חייב דקתני כאן במינים הללו דאין דרכן לזרוע כלל לירק לכן ירקה פטור משמע שארי מינים דדרכן לזרוע זרע וירק כשזרע לירק חייב ירק וזרע וסבר דגם הך ברייתא אליבא דכ"ע ודחי ר' ירמי' עוד היא דר"א דגם הך ברייתא דוקא לר"א דוקא הנך מינים פטור אבל לרבנן יכול להיות אף שאר מינים כגון שבת שדרכו לזרעו זרע וירק אעפ"כ כשזרעו לירק זרען פטור ואינו מוכח מכאן:

כתב יד א קפרס. פי' גבי ערלה דאף קליפה אסור והך קפריס הוי קליפה. רב צוה לרבנן שיצוו לנשיהן כשהן כובשין הקפריסין שישליכו רק ביטיתא זהו האביונות תחת הקפרס והקפרס סבר דמותר. ור' בא מפרש הטעם דהך קפרס אף קליפה לא הוי דאינו גדל כדרך הקליפות:

כתב יד ב קפרס אסור משום קליפין פי' גבי ערלה דאף הקליפה אסורה:

ה"ג רב מפקיד לאילן דבי רב אמי דיהוון מרימין אילן (כימיתא) [בוטיתא]. פי' האביונות אבל הקפרס מותר ור' בא מפריש מעשר שני ופודהו ונותנו לעני פי' דבזרעים אזלינן בתר השרשה ובאילן בתר חנטה:

כתב יד א האביונות. נותנין עליו חומרי אילן וזרעים ולענין מאי מפרש הירושלמי (באילן בתר חנטה ובתר השרשה בזרעים). שאם חנטו בשנה השנית דנוהג מעשר שני ונשרשו בשנה שלישית צריך לתקן משום שניהם מ"ש ומ"ע:

כתב יד א הצלף ב"ש סברי דהוי מין זרע מספק ואעפ"כ אינו כלאים בכרם. משום דבכרם לא הוי כלאים אלא ירק בלבד אבל בזרעים הוי כלאים משום ספק שמא הוא מין זרעים אחרים מספקא להו וב"ה סברי דהוי מין אילן ודאי ולכן בכרם הוי מינו ובזרעים ג"כ אינו כלאים דאילן בזרעים אינו כלאים:

תני ר' חנינא. זה שעלה מגזעו הוי אילן ופריך הרי הכרוב עולה מגזעו והוא ודאי ירק ומשני כאן בודאי דודאי ידעינן דהוא ירק ואף דחזינן דעולה מגזעו אמנם הכלל הוא בדבר שהוא ספק לנו אם אילן הוא או ירק וכשרואין שעולה מגזעו אמרינן מין אילן:

סליק פרק ד'

כתב יד ב ה"ג הצלף בש"א כלאים בזרעים. פי' דהוי מין זרע ואינו כלאיס בכרם פי' משום דבכרם לא הוי כלאים אלא ירק בלבד דב"ש מספקא ליה אי הוי זרעים או אילן:

ובה"א אינו כלאים בזרעים משום דהוי מין אילן:

הדרן עלך הכובש