למי נצרכה לר"ש. פי' הא דקתני גבי תרומה ותרומת מעשר שמצטרפין היינו רבותא אפי' לר"ש דאמר גבי ערלה וכלאי הכרם שאין מצטרפין מודה הוא שכולהון שם תרומה ומצטרפין. פי' גבי תרומה ותרומת מעשר וחלה מודה ר"ש שמצטרפין. מפני שכולן נקראין תרומה:

לשם תרומה. צ"ל שם תרומה:

מאן תנא תרומת מעשר של דמאי. פי' דמחמיר ג"כ גבי דמאי שאינו עולה אלא בא' ומאה כמו ודאי:

ואמר דאתיא כר"מ דמחמיר בדבריהן. דהיינו דברי חכמים. כדברי תורה:

מקולקלת למנינה. פי' שטמאה למפרע משעה שבדקה:

וחוששות משום זוב. פי' דהיינו אם הי' כתם גדול שיכול לחלקו לג' ראיות וגם לבשה חלוק זה בימי זוב חיישינן שמא בימי זוב ראתה ג' ראיות וצריך לספור מספק שבעה נקיים:

וחכ"א אין בכתמים משום זוב. פי' דלא מחמרינן כולי האי גבי כתמים. אלמא דר"מ סבר שמחמיר בדבריהן כד"ת:

ואח"כ גרסינן דמאי צריך חלה. פי' דהיינו אם לוקח עיסה מנחתום ע"ה ספק הפריש [חלה] ספק אם לא הפריש חלה והוי דמאי לענין חלה צריך להפריש חלה מספק:

ואמר שהוא נוטל דמים מן השבט נגד החלה שנותן. ור' יוסי פליג ואמר שאינו נוטל דמים מן השבט:

למחר הוא מביא ודאי. היינו חלה שהפריש מודאי ויאמר דמאי כו':

בשעה שגזרו על הדמאי. פי' דהיינו שיהא מפרישין תרומת מעשר מתבואה שלוקח מע"ה:

רוב העם מפרישין אותו לתוך בתיהן. פי' היו מפרישין חלה לתוך בתיהן ולכך לא גזרו על החלה שיהא צריך להפריש מספק:

א"ר יוסי בר בון תנאי ב"ד שיהא חלתו בצפון צפוני. פי' אף שלא פירש בפירוש באיזה מקום יהא. וצריך שיהא דווקא במקום מסויים. וע"ז תנאי ב"ד שיהא חלה בצפון צפוני. והתם בלוקח מן הנחתום איירי אלא שצריך להפריש חלה מספק:

ואח"כ גרסינן ר' יונה בעי ולמה לא תנינן חלת דמאי. פי' במתני' כיון דבדמאי נוהג חלה:

ומשני כיון דתנינן חלה. פי' חלה סתם:

לא תני חלת דמאי. פי' אין חילוק בין דמאי לודאי:

וע"ז מקשי והא תנינן תרומת מעשר של דמאי. פי' אע"ג דתנינן תרומה סתם תני ג"כ תרומת מעשר של דמאי. וא"כ גבי חלה נמי ניתני חלת דמאי אע"ג דתני חלה סתם:

מה את עביד לי'. פי' מה שמעלה אותה בא' ומאה:

אם בתחילת הפרשה. פי' כמו שהוא מפריש מטבל:

או כסוף הפרשה:

אם רצה נותן עיניו בצד זה כו'. פי' שאינו רשאי להעלות אלא אם רצה נותן עיניו. וסבר ר' יונה דפליגי בהכי:

ר' יהודא עביד לי' כסוף הפרשה. פי' ולכך מעלין את המדומע אף בשבת:

ורשב"א עביד ליה כתחילת הפרשה. ולכך אסור להעלות בא' ומאה בשבת. ואינו מותר אלא ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר:

ומקשי ולא מודה רשב"א שאסור לעשות כן בתחילה ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר. דלא שרי אלא בדמאי אבל בודאי בתחילה לא. וא"כ ע"כ הא דשרי רשב"א ליתן עיניו בצד זה היינו משום דעביד לי' כסוף הפרשה:

מאי כדון. פי' ואמאי אינו מותר להעלות בשבת. היינו משום שינוי בעלמא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

ה"ג ר' יהושע אומר במאה ועוד ותנינן תמן סאה תרומה שנפלה למאה. פי' אז עולה דהיינו מאה וא':

ואמר חזקיה ר' אבוהו כו'. פי' וא"כ נפשוט מכאן דהלכה כר"א. ודחי דמכאן לאו ראיה דאיכא למימר. מן מה דתנינן הכא סאה תרומה שנפלה למאה ואר"א לית כאן לתוך מאה אלא לתוך צ"ט דלאו דוקא. אוף הכא לית כאן לתוך מאה אלא לתוך צ"ט:

וכר' יהושע. פי' הא דקתני במתני' התם סאה תרומה שנפלה למאה איכא למימר נמי דלאו דווקא והיינו לתוך צ"ט וכר' יהושע מצי לאוקמי והיינו מאה ועוד:

ה"ג מן מה דתנינן הכא סאה תרומה שנפלה למאה ואר"א לית כאן לתוך מאה אלא לתוך צ"ט אוף הכא לית כאן לתוך מאה אלא לתוך צ"ט וכר' יהושע:

מנין שהן מקדשין. פי' אם נפל לפחות ממאה:

א"ר יונה כתיב מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם יפול לתוכו הוא מקדשו:

וכמה הוא. פי' בכמה יפול ויהא מקדשו והיינו א' ומאה. פי' דהיינו מורם ממנו דממאה צריך להרים אחת ואסור:

ר"א מוסיף סאה ומעלה. פי' אבל יותר מכאן משמע מותר והיינו אם יש יתר מכאן סאה:

אית תני איסור מתוך היתר. פי' גבי ק"ו אמרו איסור מתוך היתר לא כ"ש. וקרו לתרומה שנפלה איסור:

ואית תני היתר מתוך היתר. פי' שאף התרומה שנפלה לתוכה נקראת היתר:

והשתא מפרש מ"ד איסור מתוך היתר. פי' שהתרומה קרויה איסור היינו משום שאסורה לזרים:

ומ"ד היתר מתוך היתר. היינו משום שהתרומה מותרת לכהנים. פי' ולכך קרי אף לתרומה עצמה היתר:

אית דפתר לה כולה לכהנים. פי' אף מאן דקרי ליה איסור היינו נמי לכהנים. וכדמפרש דאיירי במדומע בתרומה טמאה. דהיינו שנפלה תרומה טמאה לחולין. והאי דקרי ליה היתר. איירי במדומע בתרומה טהורה. ולא פליגי כלל. אלא דלכו"ע אין חילוק בין תרומה טמאה לתרומה טהורה אלא דמר מוקי לה כן כו':

ממשקה ישראל מדבר שהוא מותר לישראל. פי' דאם נתערב במאתים בטילים אלמא דאף קדשים בטילין:

ומקשי כתיב מאתים ור' יהודא אומר מאה. פי' דהא הכא לא שמעינן אלא שבטילין במאתים כדכתיב מן המאתים:

ור' יהודא אומר מאה. ור' יהודא סבר דבמאה בטילין כדקתני הכא פרוסה של לחם הפנים שנתערבה במאה פרוסות רי"א יעלו:

ומשני כתיב חיים ור"י אומר שחוטים. פי' דאנן לא ילפינן מיני' אלא שבטילין. אבל לענין בכמה תיבטל ילפינן מתרומה. והא דכתיב הכא מאתים אז דווקא ממשקה ישראל. היינו משום דכתיב חיים ובעלי חיים אינן בטילין אלא במאתים. אבל שאר דברים מסתמא במאה:

ומקשי מה בין חיים לשחוטין. פי' אמאי בחיין אינן בטילין כמו שבטילין בשחוטין:

ומפרש דחיין עשו אותו כדבר שדרכו להמנות. פי' שהן חשובין יותר ולכך אינן בטילין במאה אבל לא כדבר שדרכו לימנות ממש דא"כ אפי' באלף לא בטיל:

ומיבעי לי' עד כדין דבר שהוא מעלה ומתיר להדיוט. פי' שאם תעלה תהא מותרת להדיוט. אז אמרינן דמעלה:

דבר שהוא מעלה ומתיר לגבוה. פי' שאפי' אם תעלה לא תהא מותרת להדיוט אלא לגבוה אם תעלה או לא:

ופשיט נשמעיני' מן הדא:

ה"ג ואחר יאכל מן הקדשים יש לך מן הקדשים שאתה אוכל בהן. פי' דהיינו שאינו אלא תערובות והן עירובין ליתר ממאה:

אין לי אלא אוכלי תרומה באוכלי חולין. אוכלי חולין באוכלי תרומה. משקה תרומה במשקה חולין. משקה חולין במשקה תרומה. משקה קודש במשקה חולין. משקה חולין במשקה קודש. משקה קודש במשקה קודש מנין. ת"ל מן הקדשים ריבה. פי' אלמא דאפי' לגבוה מעלה ומתיר. מדקתני משקה קודש במשקה קודש. וקס"ד דהיינו שנתערב מנחות בנסכים שמעלה אף שהמותרות אינן להדיוט אלא לגבוה מתיר:

א"ר אבין בשם ר' יוחנן כו'. פי' לעולם איכא למימר שאינו מעלה ומתיר לגבוה. והא דקתני משקה קודש היינו שנתערב לוג שמן של מצורע במותר רקיקי מנחת נזיר. פי' דהיינו שאם תעלה תהא מותר להדיוט:

אר"ח הדא אמרת. פי' השתא דאמרת שאינו מעלה ומתיר אלא להדיוט:

הדא אמרת עולה בחטאת. פי' דהיינו אם נתערב עולה בחטאת שאם תעלה העולה תהא החטאת מותרת להדיוט לאכול:

אבל חטאת בעולה. פי' דהיינו אם נתערב חטאת בעולה:

לא. פי' אינו מעלה:

ומפרש שהרי יש כאן ודאי בל"ת. פי' הרי החטאת אסור להעלות משום ל"ת דהיינו כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו ולכך אסור להעלות העולה משום שנתערב בה איסור ל"ת ואי משום שבטל הרי אינו מעלה ומתיר לגבוה לדידי':

ומקשי והא תני משקה. פי' משקה סתם משקין של קדשים דהיינו אפי' מנחות בנסכים אלמא שמעלה ומתיר לגבוה ותיבת שנים מיותר כאן ולפ"ז ל"צ לאוקמי דווקא שנתערב עולה בחטאת אלא אפי' חטאת בעולה נמי סבר ר' יהודא דיעלו:

וע"ז קאי היך עבידא. פי' דהיינו כשנתערב חטאת בעולה. אי מעלה ואוכל אי מעלה ושורף:

ומפרש אי קסבר כר"א דאמר היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה מעלה ואוכל:

אי כר' יהושע. אמרי' שמא של עולה עלתה בידו לפיכך מעלה ושורף:

ור"א ור' יהושע פליגי גבי תרומה טמאה שנפלה לתרומה טהורה כו':

מאן תנא מצטרפין זה עם זה. פי' גבי ערלה וכלאי הכרם:

ר"מ וכדמפרש דר"מ סבר כל האיסורין מצטרפין ללקות עליהן דכתיב לא תאכל כל תועבה. פי' שכלל כל האיסורין בלאו אחד וכן לאיסור כולן מצטרפין:

ומקשי הכא את אמרת צריך להרים. פי' גבי תרומה:

והכא את אמרת אין צריך להרים. פי' גבי ערלה וכלאי הכרם. ומפרש ר' יעקב בר זבדי. פי' דצריך להרים גבי תרומה היינו משום שגזל השבט. וגבי ערלה ליכא למימר הכי:

ותני כן. פי' דמייתי ראיה דאף גבי תרומה אותו שאין הכהנים מקפידין עליהם א"צ להרים. אלמא הא דצריך להרים היינו משום גזל השבט:

מנין שהן עולין. פי' הערלה וכלאי הכרם:

ומשני כתיב מלאה מלאה. פי' ילפינן ג"ש. גבי כלאי הכרם כתיב המלאה. דהיינו פן תקדש המלאה. וגבי תרומה כתיב מלאה. דהיינו מלאתך ודמעך לא תאחר:

מה מלאה האמור להלן עולה. פי' גבי תרומה:

שינו חכמים חיובו. ט"ס. וצ"ל כפלו חכמים עירובו:

מה זו עולה. פי' מה כלאי הכרם עולה אף ערלה כן:

עד כדין כר"ע כר' ישמעאל. פי' דקים להו שר' ישמעאל פליג וסבר שערלה מותרת בהנאה. ומפרש ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל ק"ו. פי' דר' ישמעאל יליף ערלה מתרומה מק"ו:

ה"ג מה אם תרומה שאיסורו איסור עולם הרי זו עולה ערלה שאין איסורו איסור עולם. פי' שהרי מותר לאחר ג' שנים:

אינו דין שעולה:

ודחי לא אם אמרת בתרומה כו' ת"ל פרי פרי לג"ש. פי' גבי ערלה כתיב פרי דכתיב ובשנה הרביעית יהיה כל פריו כו'. וגבי תרומה כתיב גבי ביכורים ולקחת מראשית כל פרי כו'. וביכורים איקרי נמי תרומה. והשתא מפרש המתני' דקתני הערלה וכלאי הכרם מצטרפין זה עם זה. ומפרש דהיינו בין לאיסור. פי' היינו אף שאינו נותן טעם אלא שאוסר מחמת שהוא פחות ממאתים נקרא לאיסור. ובין כדי ליתן טעם דהיינו שיש אחד ומאתים אלא שאוסרין מחמת שנותנין טעם. או במין בשאינו מינו שאין הולכין אלא אחר הטעם:

רש"א אין מצטרפין. פי' בין לאיסור בין כדי ליתן טעם. פי' בשניהם אין מצטרפין:

ה"ג רא"א מצטרפין בנ"ט אבל לא לאיסור:

ה"ג מה פליגין. פי' ר"ש ורבנן:

בשנפלו ג' קבין ערלה וג' קבין כלאי הכרם פי' כאחד אז סבר ר"מ דמצטרפין:

אבל אם נפלו ג' קבין ערלה. פי' שכבר בטלו. ואח"כ נפלו ג' קבין של כלאי הכרם:

הותר הכרי. ולא מיבעי שאין מצטרפין לאיסור אלא שאף מצטרפין אותן הג' קבין של ערלה לבטל הועוד של כלאי הכרם. וכדמפרש למה הותר הרי יש כאן יותר מג' קבין ומפרש ועוד בטלו בג' קבין וג' קבין בטילין במאתים:

נפלו ג' קבין של ערלה ואח"כ ג' קבין של ערלה מהו. פי' הא פשיטא לן גבי שני שמות דבפעם אחד מצטרפין לרבנן ובשתי פעמים אין מצטרפין. והשתא מיבעי לן גבי ערלה אם ג"כ כמו ערלה וכלאי הכרם שאין מצטרפין אא"כ נפלו שניהם בפעם אחת או או אפי' בשתי פעמים מצטרפין:

ה"ג כמו שנפלו ג' קבין ועוד ערלה וג' קבין של כלאי הכרם כאחד או כו':

שידיעתו מתירתו. פי' להיות בטל ואם נפל אח"כ אין מצטרפין:

ה"ג ואח"כ נפלה שניה ומדדה ומצא בה מאתים ושתים. פי' וא"כ כבר נודע שנפלה ג"כ הראשונה לתוכה:

אין תימר ידיעת ספק כידיעת ודאי עולה. פי' וא"כ הראשונה כבר בטלה כשנודע בה ידיעת ספק:

ה"ג או נפלה סאה ערלה לתוכה ואינו ידוע אם נפלה או לא נפלה ואח"כ נפלה השני' ומדדה ומצא בה מאתים ושתים. דהשתא ידעינן שנפלה לתוכה והיה בה מאתים:

אין תימר כו':

מתניתין. ואח"כ נפלו שלשה קבין ערלה ושלשה קבין של כלאי הכרם כו' כצ"ל. פי' דמתני' אתיא כר"א דסבר אין מצטרפין לאסור. אלא דכל אחד מצטרף לבטל את חבירו. ובגמ' מפרש דהאי דנקט למאה לאו דוקא אלא לתוך צ"ט. ור"א סבר צריך אחד ומאה. ולכך הערלה וכלאי הכרם מעלין את התרומה. דהיינו עם הערלה וכלאי הכרם הוא מאה ובטל התרומה בא' ומאה וכן הערלה צריך לתרומה דקצ"ט חולין יש וסאה תרומה הרי מאתים ובטילין הערלה וכלאי הכרם כל א' לבדו אבל א"צ לא הערלה לכלאי הכרם ולא כלאי הכרם לערלה:

ה"ג כיצד סאה ערלה וסאה כלאי הכרם שנפלה למאתים. פי' וכדמפ' דהיינו לאו דוקא למאתים אלא לקצ"ט ועם סאה אחד הרי מאתים ולענין ערלה צריך מאתים ואחד לכך הערלה מעלה את כלאי הכרם וכלאי הכרם מעלין את הערלה:

והא דקאמר והערלה את הערלה במינו כדמפ' שנפל ג' קבין ועוד ערלה. ולכך צ"ל שהערלה מבטל את הערלה. דבלא הערלה אי אפשר ליבטל. דהסאה בטילה בקצ"ט חולין וסאה כלאי הכרם. אבל ועוד איך בטל בסאה של ערלה ולכך אמר הערלה מבטל את הערלה:

ודוק הכל על נכון. ורבים ישגו בזו המשנה:

[גמ'] לא שהתרומה מעלה את הערלה. פי' בלא החולין. אלא כו':

לא אצל הזרים. פי' הא דערלה מעלה את התרומה היינו לזרים:

שמא לכהנים. בתמיה הא לכהנים א"צ להעלות אלא ודאי ההעלאה היא לזרים ולזרים אף התרומה איסור וא"כ האיסור מעלה את האיסור. ומייתי ראי' מדתני בסיפא הערלה מעלה את כלאי הכרם:

שנייא היא תמן בין לזרים ובין לכהנים. פי' דלשניהם אסורים. אלמא דטעמא דאיסור מעלה את האיסור הוא:

ה"ג כל המחמץ והמתבל והמדמע בתרומה כו'. ואותיות ו' ה"א מיותר:

[גמ'] כתפוח עושין אותו בית שמאי כו' ט"ס וצ"ל בתפוח בעיסה היא מתניתא. פי' דבמתני' קתני ב' דברים והיינו מחמץ ומתבל וקתני בין במינו ובין בשאינו מינו. ומפרש הגמ' מחמץ בשאינו מינו היינו תפוח בעיסה:

ה"ג דר"מ פוסל משום שינוי מראה כו':

כמה דב"ש אמרי משום חימוץ מטמא. פי' אע"פ שאין בו כביצה כיון דמחמץ מטמא:

ג"כ ר"מ אומר משום שינוי מראה פוסל. פי' אף שאין בה ג' לוגין. עד כדין דבר שיש בו איסור וטומאה. פי' אז אמרינן כיון דנאסר מכח החימוץ אז מטמא ג"כ:

יש בו טומאה ואין בו איסור מהו. פי' וחומץ אם מטמא מחמת חימוץ אף שאין בה כביצה או לא:

חימץ ממנו למקום אחר. פי' מאותו שנפל לתוכו השאור:

נעשה זה אסור וזה אסור. פי' דאף השניה נאסר:

ריבה על הראשון וביטלו. פי' על שיעור השאור שיש בראשון:

ואח"כ נפל מן השניה לתוכה. כצ"ל. פי' וצריך לבטל השיעור שאור שיש במה שנפל לתוכה:

נעשה העיקר טפילה. פי' שהראשונה אינה נאסר אלא מחמת השניה:

ואח"כ נתחמצה העיסה הרי זו מותרת. פי' אף שנודע אח"כ שלא הגביה השאור מ"מ כיון שכבר בטל הרי זו מותרת:

ומקשי ודכוותי' גבי תאינה של תרומה. פי' נימא נמי אם הכיר אח"כ התרומה תהא מותרת ולא יהא צריך להרים אותה:

ומשני תמן. פי' גבי שאור:

לא הוכר האיסור. פי' בעצמו אלא שנודע שיש כאן האיסור ולכך בטל:

אבל גבי תאינה הוכר האיסור. פי' בעצמו. פי' ולכך צריך להרים:

ה"ג מתניתין כמ"ד נותן טעם לפגם מותר כו' ותיבת אלא מיותר. פי' ולהכי תני עדשים דלכו"ע אסור משום דהוי לשבח:

שנפלו עם עדשים של חולין ט"ס. וצ"ל שנתבשלו עם עדשים של חולין:

כרבי צ"ל רבי ור' ישמעאל. פי' פליגי בה:

ואין בהן בנ"ט. פי' דמין בשאינו מינו א"צ א' ומאה ובטל בנ"ט לחוד וכיון שאין בהן בנ"ט כבר בטל:

ואח"כ ריבה עליהן גריסין של חולין. פי' דהוי מין במינו ואינו תלוי בנ"ט אלא צריך א' ומאה:

מין מעורר את מינו לאסור. פי' אף שכבר בטלו חוזר וניער ונעשה כמו שנתבשלו עם הגריסין וצריך א' ומאה לבטלו:

ומקשי לא תהא גדולה מי"נ. פירש אף שהי' מזוג תחילה יין ומים ואח"כ נפל לתוכו יי"נ:

את רואה את ההיתר. פי' היין של היתר:

כמי שאינו. וא"כ הוי כמו שנתערב היי"נ במים ואינו אוסר אלא בנ"ט וכ"ש הכא שכבר ביטל נימא הכי:

והכא את רואה את ההיתר. פי' היינו אפילו נפלו לתוך גריסין ועדשים של חולין בתחילה נמי יהא מותר:

ה"ג הדא אמדה ריבה עליהן גריסין של חולין נמי מותר:

תני חנניה. צ"ל א"ר חנניה בשם ר' יוחנן אף הראשונה במחלוקת. פי' ר"ש דמתיר מתיר אפי' בראשונה דהיינו שלא החמיצה החולין תחילה אלא שהי' בה כדי להחמיץ ונפל החולין תחילה נמי מתיר ר"ש:

מה פליגין. פי' הא דמתיר ר"ש בסיפא:

שחימץ זה כל כוחו וזה כל כוחו. דהיינו שכ"א הי' בידו כדי להחמיץ וחימצה הראשונה ואח"כ נפלה השני' והיינו כשנפלה החולין תחילה דאז הוי התרומה נט"ל. אבל אם נפלה העיסה מכח התרומה תחילה כבר נתחמצה העיסה. פי' מכח התרומה לשבח ואף כשאח"כ נפלה החולין ובה נמי כדי להחמיץ נמי אסור:

אבל אם פגם ואח"כ השביח. פי' אף שאח"כ השביח נמי מודה ר"מ שמותר כיון שפגם מעיקרא:

ה"ג ר' יוחנן אמר לא שנייא היא השביח ואח"כ פגם. היא פגם ואח"כ השביח היא המחלוקת. פי' דאפי' בפגם מעיקרא סבר ר"מ שאסור:

והדא מתני' מאי היא. פי' מתני' דהכא דקתני מותר והכא פגם מעיקרא היא:

ר' יוחנן אמר במחלוקת. פי' לר' יוחנן דסבר דר"מ אוסר אפי' בפגם מעיקרא א"כ לא אתיא מתני' אלא כר"ש. ור"מ פליג עליה וסבר דאסור:

ורשב"ל אמר ד"ה. פירש לרשב"ל דסבר דבפגם מעיקרא אף ר"מ מודה אתיא הכא כד"ה:

ר' יוסי בר בון אמר אילין שמעתא הדא פי' ר' יוחנן ור"ל אמר בפי' על האי מתני' כדמפרש ר' יוחנן אמר במחלוקת כו':

צריכה להדא דר"ל. פי' צריכה לעיין בהדא דר"ל. דהיינו לדידי' דסובר דבפגם מעיקרא אף שאח"כ השביח אף ר"מ מודה שמותר:

לא כן סברין מימר כו'. ואפי' נפלו שאור של חולין תחילה נעשה כו'. פי' אלמא דאפי' נפלו שאור של חולין וחימץ כל כוחו חשוב אין התרומה שנפלה אח"כ משביח כלל אלא פוגם אוסר ר"מ כמו שהשביח מעיקרו דלא פלוג וקשיא לר"ל:

ומשני האשה הזאת אינה מחמצת כל צורכה ומשיירת כל שהוא כו'. פי' ואותו כל שהוא כשנפלה התרומה והחמיצה הוי לשבח ומה שהחמיץ יותר הוי לפגם. והוי כמו שהשביח מעיקרא ולבסוף פגם ולכך אסר ר"מ:

ומקשי אילו השביח ולא פגם שמא כלום הוא. פירש כיון דסברת לר"מ הפגם כמו שאינו ואינו אסור אלא מחמת שהשביח תחלה:

וע"ז מקשי הא אותו כל שהוא אין בו כדי לאסור. אלמא הא דאסר ר"מ היינו משום דסבר נט"ל אסור:

מה בין שבח מזה ומזה. פי' בדבר שאינו פוגם כלל כמו כל שאר מרבה הוא משביח יותר שאסור:

ומה בין פגם מזה ומזה. פי' כגון שאור שכשהוא נותן יותר הוא פוגם וכשנפלו שאור של חולין ושל תרומה כא' הרי בתחילה השביחו שניהם ואח"כ פגמו שניהם דהיינו ברישא דמתני' ומותר לר"ש לר' חנינא דאמר לעיל אף הראשונה במחלוקת:

ומשני [א"ר מנא כו'. פי'] התם בלא ההיתר יש באיסור כדי ליתן טעם. אלא שבהיתר משביח יותר אבל הכא כיון שאת רואה הפגם כמו שאינו וחצי טעם ההיתר עד שנפגם נמי מותר א"כ לא נשתייר אלא חצי טעם האיסור ואין בו כדי נתינת טעם:

במיני מתיקה שנו. פי' שכל מיני חריפות שווין לה:

ה"ג קדירה זו אינה חסירה כלום ונפגמו זה הוא נט"ל מותר כו' כצ"ל. פי' שטועמו ואומר שקדירה זו א"צ כלום אלא שנפגם מחמת שנפל האיסור לתוכה זה הוא נט"ל מותר. דהיינו שצריך לידע שלא נפגמה מחמת דבר אחר שחסר כאן:

ואפי' אמר תבלין פלוני יש בקדירה זו. פי' מכח תבלין אלו נתן בו זה האיסור טעם לפגם אבל אילו לא הי' שם תבלין אלו לא הי' נפגם מחמת האיסור אעפ"כ השתא הוא נט"ל מותר:

וכל שהאומן אומר תבלין פלוני אין בקדירה זו. פי' ולכן היא נפגמת אבל אפשר לתקן אותה בתבלין שלא תהא נפגמת:

זה הוא נט"ל שאסור. דלא מקרי לפגם כיון שיכול לתקן אותה:

משערין אותו כאילו בצל כאילו קפלוט. פי' אילו הי' זה האיסור בצל או קפלוט הי' נותן טעם בקדירה אסור אף שזה האיסור אינו נותן טעם נמי אסור דלא פלוג:

ומיבעי לי' עד כדון דבר שדרכו להשתער בבצל וקפלוט. פי' דהיינו שרגילין לתת לתוכה בצל וקפלוט לכך משערין אף זה האיסור כאילו בצל וקפלוט. אבל דבר שאין רגילין לתת לתוכו בצל וקפלוט במה אתה משערו וכדמפרש כמו הכמון. ורצה לפשוט מהא דמוקי ר' אבהו למתני' דקתני שני מינים משם אחד מצטרפין. דקשה לי' היאך שני מינים מצטרפין בנ"ט הא אין טעמן שוה. ולכך מוקי במיני מתיקה והשתא קשה אמאי צריך לאוקמי במיני מתיקה. הא כל הדברים משערין אותו כאילו הי' בצל וקפלט היה נותן בו טעם איסור ומה איכפת לן בשני מינין שאין טעמן שוה כיון דאין משערין אותו במינו אלא ודאי שאין משערין כלל כאילו הי' בצל וקפלוט אלא בדבר שדרכו להשתער אבל דבר שאין דרכו להשתער כאילו בצל וקפלוט משערין במינו ולכך מוקי במיני מתיקה דבר שדרכו להשתער. ודחי דהא דמשערין אותו כאילו בצל וקפלוט היינו כשטעם השני מינין איסור שוה אז משערין כאילו היה בצל וקפלוט כמו השני מינין ואילו הי' נותן בו טעם (איסור) [אסור]. אבל כשאין טעם השני מינין איסור שוה אז משערין כ"א בפ"ע כאילו הי' בצל וקפלוט. ואילו היה כזה לבד או כזה לבד לא הי' נותן טעם אף שאילו הי' בשניהן הי' נותן טעם מותר. ובמתני' קתני שני מינין משם אחד מצטרפין כו'. והיינו שמשערין כאילו בצל וקפלוט כמו השני מינין. וצ"ל דאיירי באותן שני מינין שטעמן שוה ולכך צריך לאוקמי במיני מתיקה דהתם כל מיני חריפות נותנים בה טעם בשוה. אבל לעולם איכא למימר דכל הדברים משערין כאלו בצל וקפלוט אף שאין דרכו להשתער. והשתא הכמון צריכה. דהיינו לא איפשטא:

וה"ג ר' מנא לא אמר כן אלא א"ר אבוהו בשם ר"א כו' מיני מתיקה ע"י שטעמן שוה מצטרפין שאר כל האיסורים שאין טעמן שוה אין מצטרפין. הכמון צריכה כו'. ומה שבינתיים מיותר:

והרי בשר בחלב פי' דהיינו שנפל חתיכה של בשר לתוך של חלב אף שנטלו משם אח"כ שאין שם ממשו של איסור אפ"ה לוקה:

מהו וקיבלה. פי' אם חזר בו או לא חזר בו:

ומפרש כאיניש דשמע מיליה דבעל דיניה וקבלה. פי' מן החולק עליו הוא שומע טענותיו לסבור אותה ואח"כ חולק עליו:

כל נותני טעמים אין לוקין עליו כו'. ולא פירש כלום:

ומפרש ר' זעירא דהאי דמחלק בין נתינת טעם בין נזיר לשאר איסורין. היינו לענין טעם כעיקר. דבשאר איסורין אין טעם כעיקר חוץ מנזיר:

ור' בא בר ממל. מפרש דבשאר איסורין אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מנזיר. והיינו דקאמר ר' אבהו כל נותני טעם. פי' שאין אוכל כל השיעור מאיסור. אלא שהאיסור נותן טעם בהיתר והוא אוכל משניהן כשיעור. בשאר איסורין אינו לוקה. ובאיסורי נזיר לוקה:

מתניתא מסייע לר' זעירא. פירש דאין חילוק בין נזיר לשאר איסורים אלא לענין טעם כעיקר אבל היתר מצטרף לאיסור אף בנזיר לא מצטרף. מדקתני כזית יין שנפל לקדירה פטור עד שיאכל את כולה משום דכשאוכל את כולה יש בה גם כן זית מן האיסור. אלמא דאין היתר מצטרף לאיסור. דאי היתר מצטרף לאיסור אם כן קשה ל"ל עד שיאכל את כולה. אפילו לא אכל אלא כזית מן התבשיל יהא חייב אף שלא יהי' מאיסור כזית משום דהיתר מצטרף לאיסור:

ה"ג מתניתא מסייע לר' בא בר ממל. פירש דיש חילוק בין נזיר לשאר איסורין [לענין] היתר מצטרף לאיסור. אבל [לענין] טעם כעיקר אפילו בשאר איסורין טעם כעיקר:

דתני וכל משרת ענבים לא ישתה. פירש למה לי:

וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו. פי' הלא כתיב כולם:

שנאמר מכל אשר יעשה מגפן היין כו'. אלא שאם שרה ענבים במים. פי' ואח"כ נטלן שאין במים אלא טעם יין:

וכן אם שרה פתו ביין ויש בהן כדי לצרף כזית חייב. פי' דהכא אשמעינן ב' דברים. דהיינו שהפת במקום שנשרה אינו אסור אלא מחמת טעם כעיקר ואף שאין באותו הפת כזית אלא שיש לצרף עם אותה הפת שלא נשרה כלל עד כזית דהיינו היתר מצטרף לאיסור נמי חייב. אלא שהפסוק לא בא להשמיענו אלא שטעם כעיקר כמו ענבים במים. אבל מה שהיתר מצטרף לאיסור קים ליה ממקום אחר מהלכה:

מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה. פי' שיהא טעם כעיקר וכדמפרש מק"ו ומה אם הגפן כו' מכאן למדו כל נותני טעם שיהיו אסורין. פי' אף בשאר איסורין. אלמא שטעם כעיקר חייב אפי' בשאר איסורין. ואין חילוק אלא בין היתר מצטרף לאיסור שאינו נוהג אלא בנזיר. ולא בשארי איסורין:

וע"ז מסיק וקשיא על דר"ז. פי' דמכאן סיוע לר' בא בר ממל וקשיא לר' זעירא:

בכל אתר אמר עד שיטעום ממשו של איסור. פי' בשאר איסורין דהיינו שאין טעם כעיקר בשאר איסורין:

וכא אפי' לא טעם. פי' דכאן משמע דאף בשאר איסורין א"צ שיטעום ממשו של איסור אלא שאף הטעם כעיקר:

חזקיה אמר כוס שמזגו מאיסור ומהיתר. פי' דהיינו שמזגו כוס מים ביין. ונתן לתוך הכוס יין איסור ויין היתר. דהיינו שלא הי' כשיעור מזיגה לא מאיסור לבד ולא מהיתר לבד:

אז אזלינן אחר אחרון. דהיינו כשנפל איסור בתחילה נאסר. דקודם שנפל ההיתר כבר נתבטל האיסור במים שאין יי"נ אוסר בכ"ש אלא יין:

אבל אם נפל ההיתר תחילה אסור. פי' מחמת שהיין איסור אסר את של היתר. ודבר של היתר אינו בטל דנימא כבר בטל היין של היתר והוי כאילו נפל היין במים לחוד שודאי מותר. ורצה לדמות אותו למתני' ואמר:

דר"א היא. פי' דהא ה"נ אין בזה כדי למזוג אלא שבשניהם מזגו סבר ר"א דהולכין אחר האחרון. אבל לרבנן דסברי במתני' שאינו אסור אא"כ יש בו כדי לחמץ. ה"ה הכא צריך שיהא באיסור לבד כדי למזוג:

ומשני דהכא אפי' רבנן מודו שהוא אסור משום דחומר הוא ביי"נ. פי' דיי"נ אוסר בכ"ש יין כשר. ולפיכך כשנפל האיסור בסוף שלא נתבטל תחילה במים אוסר היין כשר בכ"ש וכדפי':

ומקשי ר' יוסי אם חומר הוא. פי' אם הא דאסור כאן מכח חומרא דיי"נ אוסר בכ"ש:

אפי' נפל ההיתר בסוף נמי יהא אסור. דהיין איסור אוסר היין כשר בכ"ש. ולא סבירא לי' לחלק [ולומר] כיון שנפל האיסור תחילה כבר בטל האיסור קודם שנפל היין כשר:

אלא ודאי את רואה את ההיתר כמי שאינו. פי' היין כשר ואותו האיסור:

אם יש בו בנ"ט אסור. פי' כיון שיש כאן דבר שאינו מים שאינו אוסר אלא בנ"ט. ולפ"ז לא אתיא הא דאסור אלא כר"א דסבירא לי' שא"צ שיהא בו כדי לחמץ אלא שהולכין אחר האחרון:

א"ר יוסי בשם ר' יוחנן כוס שמזגו מאיסור ומהיתר. והיינו כדפי'. את רואה את ההיתר כמי שאינו. פי' דהיינו כמו שאין שם יין כשר כלל. אלא היין אסור במים ואז משערין בנ"ט. דהיינו אם היין איסור נ"ט במים אסור ואם לאו מותר:

א"ר הושיעה והוא שנפל ההיתר בסוף. פי' אז אין משערין אלא (את) [אם] האיסור לבד נ"ט במים. דאי אין באיסור לחוד כדי נ"ט במים אז בטל האיסור עד שלא נפל ההיתר לתוכו וכיון שבטל אין מין מעורר את מינו לאסור:

ר' אימי בשם ר' יוחנן לא שנייא. פי' דאפי' אם נפל האיסור בסוף נמי רואין את ההיתר כמו שאינו כיון שיש שם ג"כ דבר שאינו מינו:

אפי' מים ויין אפי' נמזג כל צרכו. פי' דהיינו שבתחילה היה היין היתר מזוג במים דה"א שהמים בטל להיין והוי כמו הכל יין. אפ"ה כשנפל לתוכו יי"נ את רואה את ההיתר כמו שאינו כו':

אר"ז הדא דאת אומר בכל ענין. פי' הא דאמר שאת רואה את ההיתר כמו שאינו היינו בכל ענין וכדפי' אח"כ דהיינו שנפל תחילה יי"נ לתוך יין כשר ונאסר דאוסר בכ"ש ואח"כ נפל לתוכו מים חזר והותרו מחמת שאת רואה את ההיתר כמו שאינו כו':

וכולה תנין. צ"ל בכל ענין:

עד כדון שנפלו בזה אחר זה. פי' אמתני' קאי דקתני רא"א אחר אחרון דהיינו אם נפלה של חולין בסוף מותר. ואם נפלה של תרומה בסוף אסור:

ומיבעי' ליה אם נפלו שתיהן כאחד מה אמר בה ר"א. ופשיט לי' נשמעיניה מן הדא כו':

ה"ג של אופין ושל נחתומין בכפרים לאחר ג' ימים ובכרכים לאחר ג' תנורים. פירש בכפרים שאינן אופין כ"כ בג' ימים אבל בכרכים שאופין הרבה לאחר ג' תנורים מותר אפילו ביום א':

רשב"א אומר אף כשאמרו של בעלי בתים לאחר ג' שבתות. אם היה אדם גדול. פירש עשיר שאופין בו הרבה:

או שהיה משיא את בנו ואפה ג' תנורים בג' ימים זה אחר זה נמי מותר. פי' דהעיקר אזלינן אחר תנורים אלא דאמרינן מסתמא אצל בעלי בתים בג' שבתות אופין ג' תנורים אבל אי ידעינן שאפו בג' ימים נמי מותר:

ואף כשאמרו של נחתומין בכפרים לאחר ג' ימים. אס נדחק ואפה ג' תנורים ביום א' זה אחר זה נמי מותר. פי' דהא דאמרינן לאחר ג' ימים היינו בסתמא:

רש"א אף כשאמרו של נחתומין בכרכים לאחר ג' תנורים עד ג' ימים אסורים. פי' דר"ש פליג בתרתי דת"ק סבר דשל נחתומים בכרכים לאחר ג' תנורים היינו אפי' ביום א' ואף בכפרים אם יודע שאפו ג' תנורים ביום א' מותר. ור"ש סבר אף בכרכים כשיודע שאפו ג' תנורים ביום א' נמי [אסור] כדמפרש טעמא שאין זה שאור שלישי שכל מה שנאפה ביום א' הוא מחמת שאור הראשון:

שמשחרית היא בודה לו שאור לכל אותו היום. פי' דהיינו כיון שהיא יודעת כמה תנורים צריכה לאפות באותו היום מתחילה היא מזמנת לכל התנורים. וא"כ כל מה שנאפה ביום א' הוי שיעור ראשון:

ומקשי ואותה עיסה שניה. פי' דהא אינה מותר אלא מעיסה שלישית ואילך ואמאי אפי' עיסה שניה יהא מותר דכיון שנטל שאור מעיסה הראשונה הרי יש בה מאיסור ומהיתר דהעיסה הראשונה עצמה הי' היתר והשאור שלה היה מאיסור:

ומשני מאן תנא חמצן של כותים ר"א. פי' דר"א סבר אף שנתחמץ מאיסור ומהיתר אסור אף דהכא שניהם כא'. ור"א אינו אוסר אלא כשהאיסור אחרון. אלא ודאי לאו דוקא שא"צ שיהא האיסור אחרון אלא רק שלא יהא ראשון. ואף שנפלו שניהם כא' נמי אוסר ר"א:

ה"ג נהוראי את אמר ור' ירמיה בשם ר"ל מאן תנא חמצן של כותים. פי' משמע אבל לרבנן א"צ אלא תנור א' דליהוי האי שאור מאיסור ומהיתר:

ואנן ליכא אמרי כן אלא כו'. ירדו לחמצן של כותים כר"א. פי' דבחמצן של כותים אף רבנן מודו שאסור עד ג' תנורים אף שהוא מאיסור ומהיתר דהחמירו כאן כמו ר"א בכ"מ:

ועוד מן הדא. פי' אף מן הדא נמי שמעינן שאף רבנן מודו לר"א בחמצן של כותים כו':

מה כיחידאי מורי ליה. פי' וכי הורי ליה כיחידאי ולא כרבנן:

לאו משום שירדו כו'. פי' אלא ודאי בהא אף רבנן מודו לר"א שאסר עד ג' תנורים וכדפי':

ירדו לחמצן של כותים כר"א. פי' דבחמצן של כותים לא אשכחן דפליגי:

ועוד מן הדא. פי' מן הדא נמי שמעינן דלא אתיא חמצן של כותים כר"א לחוד אלא אף רבנן מודו נמי לר"א:

דא"ר חנינא דר' אבהו הוי ליה עובדא שלח שאול לר' חנינא כו'. פי' שהיה לו שאלה כגון נידון מתני' שאור של תרומה שלא היה בו כדי להחמיץ וגם שאור של חולין נפל תחילה ולא היה בו כדי להחמיץ. ואח"כ נפל שאור של תרומה:

ואורי לי' כר"א. פי' דאחר אחרון אני בא:

וקשיא לי' מה כיחידאי הורי לי'. פי' הא דמורי לי' כר"א ולא כרבנן:

לאו משום שירדו לחמצן של כותים כר"א. פי' כיון דחזינן דבחמצן של כותים הסוגיא כר"א. והיינו משום דרבים מודו ליה משום הכי פסק אף בשאור של תרומה כר"א משום דלא סבירא להו לחלק:

ומאמר ר' מנא עד מתני' צ"ל אחר המשנה דכלים שסכן בשמן טמא. והפי' א"ר מנא היאך מה דתימר תמן הלכה כר"א. פי' גבי שאור של תרומה פסקינן כר"א כדאמר לעיל שלח שאל לר' חייא ולר' יוסא ואמרין ליה כר"א. אלמא דסתם הלכה כר"א:

וכא הלכה כר"א. פי' אם גם במתני' הלכה כר"א דהיינו שהולכין אחר הראשון:

ומשני ולכל דבר כו'. פי' וכי לכל דבר פסקינן הלכה כר"א:

היכא דפסק פסק והיכא דלא פסק לא פסק:

ה"ג מ"ט דר"א האחרון מוציא את הראשון. פי' משו"ה סבר אחר הראשון אני בא. דכשהוא פולט פולט הראשון תחילה:

מ"ט דרבנן הראשון מוציא את האחרון. פי' דהיינו כשהוא פולט פולט האחרון תחילה:

ר' יהודה ור"א שניהם אמרו דבר אחד. פי' דשניהם סברי שהאחרון מוציא את הראשון:

והשתא מפרש היכן אמר ר' יהודא מילתי'. ואמר. צלוחית שפיה צר. פי' וכשמטבל את האזוב ומוציא דוחק פי הכלי את האזוב וה"ל לחוש שמא מחמת דוחק נכנס מה שבחוץ לאזוב. דהיינו מי חטאת לפנים ויצא משקה אזוב גופה לחוץ סברי רבנן דטובל ומזה כדרכו. פי' דסברי שהראשון מוציא את האחרון בתחילה דהיינו שאם נבלעו שתיהן ויצא א' אמרינן מסתמא יצא האחרון וכ"ש שאינו יוצא הראשון כדי שיכנוס האחרון דכיון שיש ריוח שיכול להיות משקה אמרינן מסתמא נשאר ממי חטאת ומכח דוחק הכלי לא נכנס לכלי כלל אלא נטף לתוך הכלי ור' יהודא אומר הזיה ראשונה. פי' שאינו מזה אלא הזיה ראשונה. דאמרינן מסתמא נשאר בה מי חטאת כדי הזיה ראשונה אבל הזיה שני' אמרינן שמא מחמת דוחק הכלי נכנס נמי חטאת לפנים ויצא משקה האזוב לחוץ ופסול להזאה. אלמא דסבר ר' יהודא גבי ב' בלועין שהאחרון מוציא את הראשון. ולפיכך אף הכא חששו שמא האחרון נכנס ויצא הראשון דהיינו משקה האזוב גופה. אבל אי אמרינן גבי ב' בלועין שהראשון מוציא את האחרון כ"ש שזה אינו נבלע כדי שיצא הראשון שאף אם היה בלוע היה יוצא תחילה:

וע"ז אומר דסובר כר"א:

ה"ג כמה דר' יהודא אומר האחרון מוציא את הראשון כן ר"א אומר האחרון מוציא את [הראשון] ומיבעי לי' עד כדין שסך מכאן ומכאן. פי' שסך מב' צדדין אז איכא למימר דסבר ר"א שהאחרון מוציא את הראשון מצד זה לצד זה. ומצד זה לצד זה:

סך מכאן ומצא מכאן מתו. פי' אם סך מצד אחד ומצא ג"כ באותו צד. אי אמרינן גם בזה האחרון מוציא את הראשון או לא:

ופשיט ליה מן הדא דאמר לא סוף דבר צלוחית אלא אפי' ספל. פי' דהיינו שהוא רחב מאוד אלא שלקח אצל הדופן סמוך לו מאוד סבר ר' יהודא שאינו מזה אלא הזאה ראשונה. והא ודאי לא מיסתבר לומר שרוצה להזות מצד השני. דהא ודאי התם לא יצא המשקה של אזוב שהרי לא דחק התם כלל. אלא ודאי ברוצה להזות ג"כ באותו צד. וסבר ר' יהודא שאינו מותר אלא הזאה ראשונה. אלמא דאף באותו צד גופא חיישינן שנכנס אחרון דהיינו מי חטאת ויצא הראשון דהיינו משקה האזוב גופא. וכ"ש שאם היו שרהן בלועין שהאמרון מוציא את הראשון אפי' מצד א':

ור' יהודא ור"א שניהם אמרו ד"א. אלמא דר"א נמי סבר כן. וא"כ לפ"ז הא דקתני במתני' רא"א אחר הראשון אני בא היינו אפי' בשסך מכאן ומצא מכאן:

ה"ג ראב"ש מתיר לכהנים ואוסר לזרים:

ר' יוחנן בעי מה בין תרומה אצל הזרים מה בין שביעית אצל הכהנים. פי' דכמו דלזרים אסור תרומה כן לכהנים אסור שביעית וכיון שיש בה כדי לחמץ היה לך לאסור ואמאי מתיר ראב"ש:

תרומה אצל הזרים אסור שביעית אצל הכהנים מותר. פי' בתמיה ואמאי מתיר ראב"ש. ומשני תפתר שנפל שאור של תרומה תחילה. לא באה שביעית אלא לפגם. פי' דכל מה שהיה צריך להחמיץ כשר החמיץ מכח התרומה ומה שמחמיץ אח"כ מכח שביעית היא לפגם. וראב"ש סבר נט"ל מותר ולפיכך צריך לאסור שאף תרומה אסור להם והיא נתנה טעם לשבח לפיכך אסור אבל לכהנים שאינו אסור אלא מחמת שביעית והיא נט"ל לפיכך מותר:

אבא מרי אומר ראב"ש סבר כשיטת אביו דספיחין מותרין. וכדמסיק [דגם] של ירק ואפי' של זרעים דהיינו תבואה סבר דמותר ולפיכך מותר דאין איסור כלל בשביעית והא דאסור לזרים היינו מחמת תרומה:

רבנן דקסרין אמרין אחת בשיטת אביו ואחת בשיטת חכמים. פי' דראב"ש סבר בחדא כאביו פי' דהיינו שנטל"פ מותר ולפיכך מותר לכהנים אף שנפלו שניהם כא' דהא מה שהחמיצו יותר מכשיעור הוא נט"ל ומותר והוי כאילו לא נתנה טעם כלל. ואין אנו חוששין אלא מה שהחמיץ עד כשיעור וזה היה משניהם. דהיינו משביעית ומתרומה ותרומה מותרת לכהנים לפיכך מותר לכהנים דהוי כמו שאין בזה כדי לחמץ ובזה כדי לחמץ שמותר לכו"ע. ומה שאסור לזרים היינו משום דלזרים אף תרומה אסורה והוי כולו איסור ואין כאן היתר כלל ואף שאין בזה האיסור כדי לחמץ ואין בזה האיסור כדי לחמץ אלא בצירוף שניהם כיון שאין אתה חושב מה שהחמיצו יותר מכשיעור ע"ז אמר דסבר כחכמים דשני שמות מצטרפין וה"ה הכא שביעית ותרומה נמי מצטרפין לאסור לזרים:

ה"ג חתיכה של ק"ק ושל קדשים קלים שנתבשלו כו' כצ"ל:

הדרן עלך פרק התרומה.

ה"ג תני פגול ונותר של קדשים קלים. פי' דקאי אמתני דקתני חתיכה של ק"ק. ושל פיגול. היינו אפי' בקדשים קלים:

ותי' של ושל ושל. מיותר:

ה"ג א"ר יונה פיגול ונותר לאחר זריקה לא כלפני זריקה. דהא אסור אף לאחר זריקה:

ולא אמר אלא פגול ונותר דבר שאין זריקה מתירתו. פי' מחמת האיסור שיש בו:

הא בקדשים קלים הואיל והן מותרין לאחר זריקה כו'. פי' דדייק מדנקט פסול פיגול הא אין זריקה מתירתו והוי כלפני זריקה וא"כ קשה ל"ל כלל פסול פיגול ליתני קדשים סתם לפני זריקה שאסור לזרים ולכהנים אלא ודאי שאין לוקין עליו משום זרות:

מתיבות ר' יונה עד פיגול מיותר ותיבות בקדשי קדשים מיותר:

ומתיבות ר' יוסי עד פיגול מיותר:

וה"ג א"ר יוסי פיגול ונותר לאחר זריקה לא כלפני זריקה הן כו'. פ' דדחי לעולם איכא למימר דקדשים קלים לפני זריקה לוקין עליהם משום זרות והא דנקט פיגול היינו משום דרוצה להודיענו בפסול דלאחר זריקה לכך נקט פיגול שאף לאחר זריקה הם כלפני זריקה אבל לעולם לפני זריקה אף בלא פיגול לוקין משום זרות:

א"ר אבין לשון מתניתא. תי' לשון מיותר:

מתניתא מסייע לר' יוסי. פי' דקתני בהדיא שלוקין עליו משום זרות לפני זריקה:

רשב"ל אומר במחלוקת. פי' אף הסיפא דהיינו ק"ק וק' קלים שנתבשלו עם חולין דקתני שאסור לטמאין נמי במחלוקת דלר"ש מותר אף לטמאין:

ור' יוחנן אמר ד"ה. פי' דהכא אף ר"ש מודה מפני שכולן שם קדשים אחד הוא דהיינו בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים לכך מצטרפין:

ומקשי וקשיא על דרשב"ל לא כן סברינן מימר כולהון שם תרומה מצטרפין. פי' גבי התרומה והביכורים מצטרפין וקאמר דלא נצרכה אלא לר"ש דאף שסובר גבי ערלה וכלאי הכרם שאין מצטרפין מודה שכולהון שם תרומה מצטרפין. וא"כ ה"נ נימא שכולהון שם קדשים מצטרפין:

לשון תרומה. צ"ל שם תרומה:

לשון טומאה ולשון זרות. צ"ל שם קדשים. ומשני סבר ר"ל כהדא דתני בר קפרא. פי' באמת מתני' דריש פירקין סבר דר"ש מודה בשכולהון שם א' דמצטרפין. אלא דרשב"ל פליג עלי' וסבר כהדא דתני בר קפרא. דתני בר קפרא חתיכה של ק"ק ושל ק"ק שנתבשלו עם החתיכות ר"ש מתיר אף לטמאים וחכמים אוסרין אלא דלדידי' סיפא במחלוקת: