כתב יד א כתב יד א' מפני המחלוקת. פי' דנחלקו תנאים במס' תרומות דאית לה שיעור למעלה או עד חציו או עד כדי תרומת מעשר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואח"כ אמר ר' יוסי אפי' למ"ד התם עד שיהא שיריה ניכרין ג"כ נחשב שיעור למעלה מה שאינו רשאי לעשות הכל תרומה כמו גבי בכורים ודו"ק:

והרי אין אדם עושה כל שדהו פאה. פי' דהא כתיב ובקוצריכם משמע שצריך לקצור תחלה לעצמו:

ותניתה. פי' בהדי הדברים שאין להם שיעור ותי' הר"י הו"א אומ"ר פא"ה מיותר:

ומשני א"ר יוסי קצירת שבולת הראשונה דומה למירוח. פי' כמו מירוח לענין מעשר שעיקר החיוב מעשר הוא לאחר מירוח ה"נ אינו חייב בפאה עד שיקצור מעט דהכי משמע ובקוצריכם וכו' ולפ"ז הא דאינו יכול לעשות בתחילה כל שדהו פיאה היינו משום שקודם קצירה לא נתחייבה ואחר שנתחייבה פי' דהיינו שקצר שבולת הראשונה שנתחייבה אז בפיאה אז מותר לעשות ג"כ כל שדהו משא"כ בתרומה שהחיוב תלוי במירוח ואז אינו יכול לעשות כל כריו תרומה כדמייתי מתני' האומר כל גורני תרומה כו':

כתב יד ב מפני המחלוקת. דבמ"ה פ"ד דתרומות נחלקו תנאים דאית לה שיעור למעלה חד ס"ל עד חציו וחד ס"ל עד כדי תרומת מעשר. א"ר יוסי אדם עושה כו'. ר"ל אפי' למ"ד התם עד שיהא שיריה ניכרין הוי נמי יש לה שיעור למעלה דאינו רשאי לעשות הכל תרומה:

והרי אין אדם עושה כל שדהו פאה. כלומר בשלמא לר' אמי דלא חשיב הך כל שהוא לשיעור ניחא אבל לר' יוסי דקאמר הך כ"ש הוי שיעור הרי פאה ג"כ אין אדם עושה כל שדהו פאה:

כתב יד א שבולת הראשונה מהו שיהא חייבת בפאה. פי' דצריך לרבנן ליתן א' מששים אם צריך ג"כ לשער מן השבולת הראשונה או לאו, ופשיט שפטורה כדמפרש היא חייבת שדהו פיאה דהא קודם שקצרה לא היתה השדה חייבת בפיאה אלא היא חייבה אותה:

והיא חייבת. פי' בתמיה מי מחייב אותה השבולת הראשונה ומסתמא היא פטורה:

ונשרפה מהו. פי' אם נחשבת קצירה לענין חיוב בפאה או לא ופשיט ליה מהקדש:

קצר חציה והקדיש מה שקצר ניתן מן המשוייר על הכל. פי' אפי' על מה שהקדיש (חסר כאן) אסור בהנאה להדיוט והוי לענין הדיוט כמו שרוף ומה (חסר כאן) מפאה ואפ"ה נחשב לקצירה לענין שא"צ (חסר כאן). א"כ לא היה מן המשוייר על הכל אלא רק על מה ששייר א"כ מוכח שנחשבת קצירה לענין הדיוט וה"ה לשרוף:

כתב יד ב שבולת הראשונה מהו. אם גם מהשבולת ראשונה צריך לשער א' מששים או לא:

כתב יד א מהו שתחזור פאה לקצירה שבולת ראשונה. פי' שיהא צריך לחשוב אחד מס' גם ממנה וגם אם רצה ליתן אותה לפאה אם מותר ופשיט שאינו חוזר:

כתב יד ב לקצירה שבולת הראשונה. ומותר לפרוש שבולת ההוא לפאה גם אם חזרה שבולת ההוא לחשבון ששים וצריך לפרוש א' מששים גם משבולת הראשונה:

כתב יד א הפאה יש לה שיעור מלמטן. פי' היינו שלא יפחות מס':

ואין לה שיעור מלמעלן. היינו שמותר ליתן אפי' כמה ולפי זה הא דקתני במתני' אין פוחתין לפאה מששים היינו דאורייתא והא דקתני אע"פ שאמרו אין לפאה שיעור היינו מלמעלן אפ"ה מלמטן יש לה שיעור:

(הפאה יש לה שיעור מלמטה ואין לה שיעור וכו') [לא למעלן ולא למטן]. פי' מדאורייתא אבל מדרבנן ודאי יש לה שיעור כדתנן אין פוחתין ואית תנא דאפי' מדאורייתא יש לה שיעור וקאמר דנפיק מבינייהו אם בתחילה פיחת מס' ובא להוסיף אח"כ דלמ"ד מדאורייתא אין לה שיעור מה שהוסיף חייב במעשר אבל למ"ד מדאורייתא יש לה שיעור א"כ מה שיוסיף עד שעה שישלים הכל פטור ומכח זה צריך לגרוס בירושלמי במקום חייב הראשון פטור ודוק:

כתב יד ב הפאה יש לה שיעור מלמטה. ומדאורייתא הוא מה דקתני במתניתין לא יפחות מן א' מששים. ומ"ש אין לו שיעור אינו אלא למעלה:

לא למעלן ולא למטן. היינו מדאורייתא ומ"ש אין פוחתין לפאה הוא מדרבנן:

כתב יד א ומשני לא אתינן מתני'. פי' דמתני' אתא לאשמעינן:

כתב יד ב לא אתינן מתניתין. מתני' לא אתא לאשמועינן אלא דברים כו':

כתב יד א מתני' בראיית פנים. פי' דסבר דודאי האי אין לו שיעור דקתני במתני' אין לו שיעור לא למעלה ולא למטה ולכך א"א לאוקמי למתני' אלא בראיה דבזה אין שיעור לא למעלה ולא למטה דאם עומד כל הרגל קיים מצוה בכל רגע ורגע ואפי' לא ראה אלא פ"א יצא:

אבל בראיית קרבן. פי' הקרבן שהוא מביא בשעת ראיה:

יש לו שיעור. פי' למטה כדמפרש:

מעה כסף ושתי כסף דבר תורה. פי' מן התורה צריך להיות הראיה שתי כסף:

כתב יד ב מתני' בראיית פנים בעזרה. הוא אין לו שיעור לא למעלה ולא למטה שאם עמד כל הרגל כולו בעזרה בכל רגע ורגע עושה מצוה ואם לא עמד בעזרה אלא רגע א' יצא:

כתב יד א ה"ג תני ר' הושיעא קומי ר' יוחנן ראיה כל שהוא. פי' מדאורייתא:

חכמי הן שאמרו חגיגה מעה כסף והראיה שתי כסף כו'. הא דקתני שיש לה שיעור היינו מדרבנן:

ומקש'. הגמרא ויש כעין זו. ותי' א"ל מיותר. וה"פ דהיינו שמדאורייתא כשר אפי' כל שהוא וחכמים העמידו שיעור ומקשי וכל השיעורים לאו חכמים הן שאמרו פי' דסבר הירושלמי דהתורה לא כתבה אלא הלאו או העשה והשיעור נתנה בידי החכמים לעמוד כל דבר על שיעורו כדמפרש כזית מן הנבילה וא"כ מאי מקשי הכא טפי מבשאר מקומות:

ומשני לא אתא מישאל. פי' הגמרא אינו שואל ומתמיה:

אלא כהדא דתני ר' הושיעא לא יראו פני ריקם כו'. פי' כל האיסורין כתבה התורה סתם הלאו ולא פי' השיעור ובאו חכמים והעמידו על השיעור כמו כזית מן הנבלות אבל הכא אמרה התורה בפי' שאפי' כל שהוא שפיר דמי דהכי משמע כל שאינו ריקם ואפי' כל שהוא וא"כ בזה לא סמוך אחכמים ליתן ובזה נמי העמידו שיעור עליה:

מתמיה ויש כעין זו דהא הכא הוי כמו שהוא עוקר דבר מן התורה וכדמסיק:

וקשיא מן זו סמך לד"ת. פי' שאפי' כל שהוא כשר אמר חכמים אמרו כו':

אמר ר' יוסי בר בון ר' יוחנן כדעתיה. פי' הא דאמר דשיעור של מעה כסף הוא מן התורה כדעתיה פי' דסבר כל השיעורין מן התורה:

כתב יד ב מן דו סמך לד"ת. מר' הושעיא משמע דהאי ריקם סמך לכל שהוא מן התורה א"כ לא מסרה תורה השיעור לחכמים ומאי קאמר דחכמים אמרו מעה כסף כו':

כתב יד א ור' הושיעא. פי' דאמר חכמים הן שאמרו:

כדעתיה. פי' דסבר כל השיעורים חכמים הן שאמרו וכדעתי' שאינו מחלק בין זה לשאר איסורין:

דר' הושיעא אמר האוכל איסור כזמן הזה. פי' שאין מביאין קרבן ולכשיבנה בית המקדש יביא וכשכותב על פנקסו אני אכלתי איסור זה כדי שיזכור להביא חטאת כשיבנה ביהמ"ק:

צריך לרשום עליו את השיעור. שאכל כמה היה גדול דהיינו אם כחצי ביצה או יותר:

ומפרש מאי נ"מ (חסר כאן) כזית א' לב' ומשני:

שמא יעמוד ב"ד אחר וישנה את השיעור. דהיינו דהשתא היה השיעור (חסר כאן) יעמדו על ב' זיתים או לא ולכך צריך לידע אם הוא חייב לפי השיעור (חסר כאן) דתלוי השיעורין בחכמים שיוכלו אפי' לשנות בעת שירצו ולכך אמר הכא גבי ראיה ג"כ שהשיעור הוא מדרבנן:

כתב יד א חזר ר' יוחנן מן הדא. פי' ממאי דאמר דמעה כסף כו' דבר תורה:

ר' יונה ור' יוסי כו' לא חזר כו מן הדא כו'. כצ"ל כדפרי':

ומייתי ראיה דאמר רבי לא אתפלגון כו':

חולק אדם את חובתו לשתי בהמות. פי' שהשתי כסף שהוא צריך להביא ממנה עולת ראיה ביו"ט א"צ להביא דוקא בהמה אחת שתהא שוה שתי כסף אלא רק שיקריב בעד שתי כסף אפי' שתי בהמות:

ור"י אמר אין אדם חולק כו'. פי' אלמא דסבר ר"י שהיא מדאורייתא צריך שיהא שיעור הראיה שתי כסף ולכך אינו רשאי לחלק:

אמר ריש לקיש כו'. פי' היא מילתא באנפי נפשא ולא שייך לדלעיל דבלא זה מוכח דלא חזר ר"י כדפרי':

כתב יד א אדם טופל בהמה לבהמה. פי' אם רוצה להתנדב ג"כ חגיגה מותר לטפול אף ממעות מעשר שיש לו דשל חובה אינה באה אלא מן החולין קמ"ל שמותר לטפול ממעות מעשר להביא חגיגת נדבה וע"ז אמר ריש לקיש שאינו מותר לטפול אלא בהמה לבהמה פי' שמותר להביא כל הבהמה שהוא מביא נדבה ממעות מעשר:

ולא מעות למעות. פי' דהיינו באותה הבהמה שהוא מחוייב להביא אינו רשאי להתערב עמו מעות מעשר אף שיש כאן השתי כסף של חולין דסבר דהבהמה שהוא מביא לחובה צריך שתהיה כולה מן החולין:

ור"י אמר אדם טופל מעות למעות. פי' שבאותו של חובה מותר להתערב ג"כ ממעות מעשר אם רוצה להביא בהמה שהיא שוה יותר משתי כסף מותר להוסיף השאר משל מעשר דא"צ אלא שיהא השתי כסף ממעות חולין אבל השאר מותר להוסיף:

ואינו טופל בהמה לבהמה. פי' שאינו רשאי להביא בהמה כולה נדבה ממעות מעשר אלא שצריך שיהא בכל בהמה אף שהוא מביא נדבה כמו שיעור חגיגה דהיינו שתי כסף ממעות חולין ומה שהיא שוה יותר משתי כסף מותר להוסיף ממעות מעשר אפי' באותן שהוא מביא לחובה וא"כ לדידיה אין חילוק בין אותו שהוא מביא לחובה לאותו שהוא מביא נדבה:

ותיבת היאך עבידא מיותר:

היו לפניו עשר בהמות. פי' אחת שהיא חובה וט' נדבה:

והקריב חמש בי"ט ראשון. פי' דביו"ט ראשון שהוא מקריב של חובה ודאי דוחה דכיון שניתן לדחות אצל של חובה ניתן לדחות ג"כ אצל של נדבה אלא שמבעיא להו אם גם החמש הנותרים מותר להביא ביו"ט האחרון פי' שלא ניתן לידחות אצל של חובה שכבר קרב אותה של חובה ביו"ט ראשון אם דוחים או לאו:

ר' קריספאי ר' יוחנן דו אמר טופל מעות למעות. פי' דהיינו שמעות מחגיגה אם הוא יותר משתי כסף מותר להוסיף אפי' באותו שהוא מביא לחובה ובהמה שלימה אינה רשאי להביא משל מעשר אפי' לנדבה א"כ לדידיה אין חילוק בין נדבה לחגיגה:

הוי דו אמד דוחה. פי' כיון דלא קיל לדידיה בין נדבה לחגיגה א"כ סבר שקדושת הנדבה כמו החובה וכמו דשל חובה דוחה אף של נדבה דוחה:

ור"ש בן לקיש דו אמר אדם טופל בהמה לבהמה כו'. פי' דהא הוא סבר דאותה שהיא של חובה אינו רשאי להוסיף אפי' אם היא יותר משתי סלעים אלמא דסבר דאותה שהיא של חובה צריך שיהא בה כולה חולין (חסר כאן) כולו ממעות מעשר אלמא שהיא קילא לדידיה מאותן (חסר כאן הרבה) עד שיאמר אין בדעתו להוסיף עוד ואם הוסיף אח"כ אז אינו לחגיגה ואינו דוחה:

כתב יד ב היו לפניו עשר בהמות. אחד של חובה וט' של נדבה:

והקריב חמש ביו"ט ראשון. כשנדחית יו"ט מפני החובה נדחית ג"כ מפני הנדבה:

המותר מהו כו'. שאין בהם של חובה דכבר קרב אותה ביו"ט ראשון:

דו אמר טופל מעות למעות. דס"ל לר' יוחנן אם באו להוסיף על חגיגה משל מעשר אינו רשאי לקנות בהמה שלמה משל מעשר אפי' אם הוא מביא אותה לנדבה בעינן דוקא שיהא בכל בהמה כשיעור חגיגה דהיינו שתי כסף משל חולין והמותר מן שתי כסף היינו אם רוצה להביא בהמה השווה יותר משתי כסף מביא המותר משל מעשר ואפי' באותה שבאה חובה רשאי לטפול המותר משל מעשר וא"כ לדידי' אין חילוק בין של חובה לאותה של נדבה:

הוי דו אמר דוחה. כיון דלדידי' לא קיל נדבה מחובה לרו לכן הנדבה דוחה יו"ט כמו החובה דדוחה יו"ט:

כתב יד א עד היכן. פי' מכמה אינו רשאי לפחות דלהוסיף אמרינן שאינו רשאי על חומש אבל לפחות מכמה אינו רשאי:

ומפרש עד כדי תרומת ותרומת מעשר. פי' דהיינו אחד מל"ג:

כמראשית כל תבואתך. פי' היינו תרי ממאה:

כתב יד א רב הונא למצוה עד שליש. פי' דקס"ד היינו שליש ממה שיש לו חייב ליתן אם יזדמן לו מצוה ולפיכך מיבעיא ליה אם שליש לכל המצות או לכל מצוה ומצוה והא לא קשיא ליה לשלש מצות הוא מפסיד כולה דאפשר דה"נ קאמר בתתילה לקרן מכאן ואילך לשכר:

סברין מימר כו':

ר' חביבא בשם רבנן דתמן מהו שליש לדמים. פי' לאו ממעותיו. אלא השליש הוא מן הדמים של המצוה וכדמפרש והשתא אין חילוק בין מצוה אתת לכל המצות:

כתב יד א מעתה אסור ללמד את בנו אומנות בגין דכתיב כו'. פי' מדתלי האיסור ללמד יונית לא מכח יונית אלא משום שצריך ללמוד תמיד א"כ אף אומנות אסור:

כתב יד ב מעתה אסור ללמוד את בנו אומנות. מדתלי איסור לימוד יוונית מפני שצריך ללמוד תורה תמיד א"כ אף אומנות אסור:

כתב יד א נאמר איש אמו ואביו תיראו אחד האיש ואחד האשה כו'. פי' מתיראו דייק דמשמע שנים:

כתב יד א פטור מן המעשר עד שעה שישלים. פי' כל זמן שלא השלים פטור מן המעשרות כל מה שנתן אפי' נתן יותר מכשיעור אלא מה שנתן אחר שהשלים חייב במעשר:

כבוד בעוה"ז וחיים לעוה"ב. פי' צדקה היינו עוה"ז שהוא טוב יותר מעוה"ב והוא זמן עשיית המצוה כדתנן יפה שעה אחת של תורה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב:

כתב יד ב פטור מן המעשר עד שעה שישלים. וכל זמן שלא השלים אפי' אם נותן יותר מן השיעור הכל פטור מן המעשר:

צדקה וכבוד בעוה"ז. עשירות ועושה בה צדקה זה הוא צדקה וכבוד. ואל תתמה כי בעוה"ב חשב חיים לבד. ובעוה"ז חשב תרי צדקה וכבוד הלא באמת אמרו יפה שעה אחת בחשובה ומע"ט בעוה"ז מנל חיי העוה"ב:

כתב יד א א"ר יצחק בינו נא זאת שוכחי אלוה כו' אריב"ל כו'. פי' דריב"ל מפרש האיך מוכח דקאי אלשון הרע ומפרש מדכתיב בתר הכי וכו':

כתב יד א ולמה לא תנינן אפר סוטה כו'. פי' דבכולן השיעור כדי שיראו ואפי' משהו:

כתב יד א וסיגין סיגה ותרעין תרעין. פי' דהירושלמי בא לפרש מה שעשה מצוה אחת ומה שגורם עבירה אחת ואחר זאת אמר וסיגין סיגה כלומר עוד זאת גורם ע"ד מצוה גוררת מצוה ודוק:

כתב יד ב וסיגין סיגה ותרעין תרעין. דמתחילה קחשיב כמה מצוה אחת עושה וכמה גורם עבירה אחת ואח"כ קאמר וסיגין סיגה ר"ל עוד זאת שמצוה גוררת מצוה וכן תרעין תרעין היינו עבירה גוררת עבירה:

כתב יד ב ולפי רוב הענוה. בשמקצת השדה הענוה יפה ובמקצתה ענוה רעה אם הוא נותן הפאה ממקום שהענוה יפה תמצא בחלק מעט מהשדה א' מס' בתבואה לכל השדה מ"מ צריך ליתן חלק ס' מהשדה ואם נותן ממקום שהענוה רעה אין די בחלק ס' מהשדה אלא לפי רוב הענוה היינו חלק ס' לפי התבואה שבכל השדה:

כתב יד א ועניים מרובים נותן לפי העניים. והאי לפי רוב הענוה דמשמע דקאי נמי אלפי גודל השדה יש לפרש הכי דהיינו אם יש במקום ענוה יפה מבמקום אחר אז אם הוא נותן ממקום היפה אף שבמעט שדה יש חלק ששים מן כל השדה מ"מ צריך ליתן כדי שיהא חלק שדה אחד מששים ואם נתן ממקום הרע אז אינו די מה שנותן חלק ששים מהשדה אלא צריך שיהא אחד מששים בתבואה לפי ערך התבואה שהשדה מוציאו:

כתב יד א שמא במחובר. פי' ופאה במחובר היא וא"כ בשעת חיוב פאה עדיין לא היה הקדש כלל:

ומשני שלא תאמר יעשה קציר הקדש כקציר נכרי כצ"ל. פי' כמו שקציר נכרי פטור ה"נ אם קצר בשביל הנכרי אף אם היא שדה של ישראל שלא זכו הנכרים בהן אלא בתלוש נמי פטור הכי נמי בהקדש הו"א דפטור אף שלא זכה אלא בתלוש קמ"ל:

כתב יד ב שמא במחובר. דהא בשעת חיוב פאה שהוא במחובר עדיין אינה של הקדש:

יעשה קציר הקדש כקציר נכרי. דה"א כמו גבי קציר נכרי דפטור אפי' בשדה של ישראל וקציר ישראל דלא זכה הנכרי בהן אלא בתלוש ואפ"ה פטור מפאה וה"נ גבי הקדש אף שאין הקדש זוכה אלא בתלוש מ"מ הקוצר בשביל הקדש ה"ז פטור קמ"ל:

כתב יד א ראשונה מתו. פי' דקאי אר"ש דקתני וצריך שיתן בסוף כשיעור עליה מיבעי ופאה הראשונה מה היא אם היא ג"כ נקראת פאה אם לא:

ופשיט ליה מן מה דתני. פי' בברייתא:

הרי זו פאה וצריך שיתן כו'. פי' אלמא דעכ"פ הראשונה נמי פאה היא דהא קתני ה"ז פאה על הראשונה:

ואח"כ מיבעיא ליה מה כשיעור כל שדהו או כשיעור המשתייר. פי' אם האי דנקט דצריך שיתן בסוף כשיעור היינו כשיעור כל שדהו או כשיעור המשתייר בשדה מלבד אותה הפאה דהיינו שמאותה הפאה שנתן בתחילה א"צ ליתן בסוף פאה:

ופשיט ליה מדאמר קידשה משום פאה. דהיינו דקתני ה"ז פאה א"כ בודאי א"צ להפריש ממנו פאה אלא כשיעור המשתייר בשדה אחר נכוי הפאה שנתן צריך ליתן בסוף:

כתב יד ב או כשיעור המשתייר. ולא בעי ליתן פאה על כל שדהו אלא מנכה הפאה שנתן בתחלה או באמצע ואינו נתן אלא כשיעור המשתייר בשדה אחר ניכוי הפאה:

אפשר לומר קדשה משום פאה. היינו פאה שנתן בתחלה או באמצע הוי קודש משום פאה ממש ותימא דבעי להפריש בסוף פאה כשיעור כל שדהו אף על הפאה שהפריש כבר:

כתב יד א ר' חייא בשם ר' יוחנן במחובר. פי' דקאי על ר' יהודה על הא דקאמר ר"י במתניתין שמותר לסמוך לה משום פאה פי' דהיינו שעדיין לא קצר כל הפאה מותר להוסיף משם להמחובר על אותו קלת אבל אם אין לו תבואה במחובר אין לו להוסיף מן התלוש ואינו נותן אלא משום הפקר מפרש ר' יוחנן דהיינו דוקא במחובר מותר להוסיף אם יש לו קלחין ולא בתלוש פי' דהיינו אף שייר קלח א' אסר להוסיף ממנו בתלוש לשם פאה:

ור' ייסא בשם ר' יוחנן בתלוש. פי' שאף בתלוש מותר להוסיף אם שייר קלח א':

ומבעיא ליה מה במתכוין לפטור את שדהו. פי' אפילו נתכוין תחלה באותו הפאה שנתן לפטור את השדה מותר להוסיף אם שייר קלח א' או דוקא שאינו מתכוין לפטור את שדהו אז מותר להוסיף אבל כי נתכוין לפטור את שדהו אף אם שייר קלח א' אין להוסיף:

ופשיט ליה נשמעיניה מן הדא דא"ר ייסא בשם ר' יוחנן לעולם הוא מוסיף והולך כו'. פי' דמשמע ליה האי לעולם אפי' נתן בתחילה כשיעור פאה מותר להוסיף עד שימרח והאי לעולם הוא מוסיף והולך היא ברייתא וקאי על ר"י דאמר אם שייר קלח א' שמותר להוסיף ועליה קאי דמותר להוסיף בין אם נתן בתחילה כשיעור ובין אם לא נתן:

וע"ז מקשי מה אנן קיימין. פי' הא דקתני שמותר להוסיף בשנתן בתחילה כשיעור:

אם כמתכוין לפטור את שדהו כבר נפטרה. פי' כיון שנתן כשיעור וגם מתכוין לפטור בודאי אין סברא שיהא מותר להוסיף משום פאה אף אם שייר קלח אחד אלא ודאי בשנתן כשיעור אינו רשאי להוסיף אא"כ לא נתכוין לפטור ומדעריב בחד בבא ולא חילק ביניהם משמע דאין חילוק וא"כ אף כשלא נתן כשיעור נמי אינו רשאי להוסיף אא"כ אינו מתכוין לפטור. תולש מנין. פי' תולש היינו שמניח השרשים בארץ אלא שאינו קוצר בסכין ועוקר היינו שעוקר גם השרשים:

כתב יד ב בשם ר' יוחנן במחובר. דס"ל הא דקאמר ר' יהודה במתניתין סומך לו משום פאה היינו דוקא אם נשאר תבואה במחובר לשדה אז מותר להוסיף המחובר על אותו קלח אבל אם אין לו תבואה במחובר אין לו להוסיף מן התלוש:

ר' יסא בשם ר' יוחנן בתלוש. דס"ל מותר להוסיף אף מן התלוש:

מה מתכוין לפטור. כשנתן הפאה שבתחלה או באמצע הי' מכוין לפטור כל שדהו אפ"ה מותר להוסיף פאה על אותו קלח ששייר:

לעולם הוא מוסיף והולך כו'. זו היא ברייתא וקאי על ר' יהודא דמתניתין שאומר אם שייר קלח א' סומך לו משום פאה. ומפרש בברייתא לעולם הוא מוסיף כו'. והאי לעולם משמע אפי' אם נתן פאה בתחלה או באמצע כשיעור כל שדהו ג"כ מותר להוסיף:

מה אנן קיימין אם במתכוין לפטור. הא דקתני מותר להוסיף אפי' אם נתן כשיעור וגם נתכוין בזה לפטור כל שדהו ודאי כבר נפטרה ואסור להוסיף אלא ודאי דאם נתן כשיעור אינו רשאי להוסיף אא"כ בשלא נתכוין לפטור ומדעריב להו בחד בבא ולא חילק משמע דאין לחלק וא"כ אף אם לא נתן כשיעור נמי אין רשאי להוסיף אא"כ בשאינו מתכוין לפטור:

כתב יד א

כתב יד א ה"ג והזורע זרעים עם החרצנים לוקה:

ה"ג תמן אמרין זרעי אילן אינן קרויין זרעים. פי' מדמותר בכרם דהא אינו אסור לזרוע בכרם אלא זרעים ולא אילנות:

וכא את אמרת שדך לרבות אילנות. שזרעי אילן קרוים זרעים פי' גבי פאה שאילנות נמי חייבין בפאה:

א"ל תמן מיעט שאין דרך בני אדם כו' ברם הכא ריבה הכתוב ואית דבעי נשמעינה מן הדא. פי' הא דאין חייב בפאה אלא גידולו מן הארץ ולקיטתו כאחד ומכניסו לקיום:

כתב יד ב תמן אמרין זרעי אילן אינן קרוין זרעים. דהא אינו אוסר לזרוע בכרם אלא זרעים ולא אילנות:

וכא את אמרת כו'. הכא גבי פאה מרבינן אילנות שחייבין בפאה מדכתיב שדך לרבות אילנות:

כתב יד א דכתיב כי תבצור כרמך. והיינו חיוב פאה בכרם:

ומקשי מה את שמעת מינה. שאיירי בחיוב פאה:

ומפרש לא תעולל אחריך. ופי' כמה דתימא לא תדקדק. והיינו שלא יטול הכל אלא צריך להניח פאה בסוף שדהו:

כמא דתימא ועולל למו. פי' דמייתי ראיה שעולל הוא מלשון דקדוק:

כי תחבוט זיתך. פי' והיינו חיוב פאה:

ומקשי מה את שמע מינה. פי' דאיירי בחיוב פאה:

ומפרש א"ר יונה לא תפאר אחריך. פי' והיינו חיוב פאה:

כמה דתימר לא תקיפו פאת ראשיכם. פי' דהיינו שצריך להניח פאה בסוף ולא להשחית (חסר כאן) ודייק מלשון נוטריקון (קא דריש) דתפאר היינו ר"ת דתקיפו פאת ראשיכם וא"כ כתיב פאה גבי כרם ואמר והלא זית וכרם בכלל כל האילנות היו פי' דילפינן. משדך (חסר כאן):

אפי' קציר אורז ואפי' קציר דוחן. פי' דכמו דגבי תבואה חייב בפאה אף אותן הדברים שאינן חייבים בביכורים כמו אורז ודוחן אף שגבי תבואה נמי שייכי ביכורים דחמשת המינין חייבין בביכורים ה"ה גבי [אילנות] דאף אותן האילנות שאינן חייבין בביכורים ילפינן מתבואה שחייבין בפאה:

כתב יד ב מה את ש"מ. דאיירי בחיוב פאה:

לא תפאר אחריך כמא דתימא לא תקיפו פאת ראשיכם. נוטריקון קדריש תפא"ר היינו ת"קיפו פ"א"ת ר"אשכם:

והלא זית וכרם בכלל כל האילנות היו. דהא מרבינן כל אילנות משדך:

אפי' קציר אורז ודוחן. שאינן חייבים בבכורים חייבים בפאה ה"נ גבי אילנות חייבין בפאה אף אותן שאינן חייבין בבכורים:

כתב יד א ומקשי יאמר זית ואל יאמר כרם. פי' ל"ל תרוייהו להאי מילתא דהיינו ללמד שאינו חייב בפאה אלא על אותן שלקיטתן כאחד כו' אפי' בחד סגי דהיינו זית או כרם. ומפרש דצריכי תרוייהו דהיינו דאי הוי כתיב זית הוה אמינא הא דיצא זית מן הכלל לא ללמד שלא יהא חייב בפיאה אלא אותן אילנות שלקיטתן כאחד אלא שאף שאין לקיטתן כאחד נמי חייבין בפאה והא דיצא זית מן הכלל היינו ללמד שאינו חייב בפאה אלא אותן אילנות שאינו חייב בפרט ולמעט כרם אתא ואי הוה כתיב כרם לחוד הו"א דכרם בא להודיע שלא נלמד כל האילנות שיהו חייבין בפאה משדך ולא יהא חייב בפאה אלא כרם לחוד שהוא חייב בפרט ולא שאר אילנות אבל השתא [דכתיב] כרם וזית ידעינן שאף מי שאינו חייב בפרט חייב בפאה כמו זית ולכך מרבינן ג"כ כל האילנות משדך כיון דליכא מיעוט. והשתא קשה ל"ל תרוייהו דהשתא דכתיב כרם צריך לכתוב זית אבל קשה לא לכתוב תרוייהו ונרבי הכל משדך אלא ודאי ללמד על האילנות שאינו חייב בפאה אלא אותן שלקיטתן כאחד כו' כדפרי' א"כ לפ"ז צריך תרוייהו ללמד כו':

כתב יד ב יאמר זית ואל יאמר כרם. ותרתי ל"ל נילף כולם מאחד:

שאלו נאמר זית ולא נאמר כרם. ה"א הא דיצא זית מן הכלל ללמד שאין כל האילנות חייבין בפאה אלא הדומה לזית היינו שאין חייבין בפרט ולמעוטי כרם אתא ולא למעוטי שאין לקיטתן כאחת:

הייתי אומר כרם שהוא חייב בפרט כו'. ולא נלמוד משדך על כל האלנות שחייבין בפאה אלא דומיא דכרם שחייב בפרט לכן בעי לומר זית ומעתה לא נכתב לא כרם ולא זית ונרבינן כל אלנות משדך אלא ע"כ תאמר יצאו כרם וזית להקיש אליהן מה כרם וזית שלקיטתן כאחת כו':

כתב יד א והשתא מפרש יצא זית ולימד על כל האילנות פאה. פי' דמכרם לחוד הוי ממעטינן כל האילנות דלא נרבי משדך:

יצא כרם ולימד על עצמו פאה. פי' דאי לא הוי כתיב אלא זית לחוד הוי ממעטינן כרם:

ומקשי כשם שיצא זית ולימד על כל האילנות פאה. פי' דבלא זית הוי ממעטינן כל האילנות מכרם והשתא דכתיב זית ילפינן כל האילנות פאה מזית:

כך יצא כרם כו'. פי' נלמד מכרם ג"כ לכל האילנות שיהו חייבין בפרט:

ומשני דבר שהוא שוה כשניהן מלמד. פי' מזית לחוד נמי לא הוה ילפינן כל האילנות שיהא חייבין בפאה אלא הא דחייבינן בפאה ילפינן משדך לכל האילנות ולא ילפינן מזית לחיוב בפאה אלא דבר השוה לשניהם פי' דהיינו שלא יהו חייבין בפאה אלא אם הוא שוה לשניהם דהיינו לכרם וזית דהיינו שיהא לקיטתן כאחד ומכניסו לקיום:

אבל דבר שאינו שוה לשניהם. פי' כמו פרט שהוא דבר חדש וליכא שום ריבוי כלל לא ילפינן במה מצינו מכרם לחוד:

כתב יד ב יצא זית ולימד על כל אלנות פאה. דאי לא הוי כתיב זית אלא כרם לחוד ה"א דכרם אתא למעוטי דלא נילף כל אלנות משדך לכן בעינן זית דלא למעט כל אלנות מפאה:

ויצא כרם ולימד על עצמו. דאי לא הוי כתיב אלא זית לחוד ה"א דזית בא למעוטי אותן שחייבין בפרט וממעטינן כרם לכן יצא כרם ולימד על עצמו שחייב בפאה:

כשם שיצא זית כו'. כדרך שאת אומר מזית מרבינן לכל אלנות פאה כמו כן תאמר מכרם מרבינן לכל אלנות שיהיו חייבים בפרט:

דבר שהוא שוה לשניהם מלמד. ומשני דמזית לא מרבינן פאה לכל אלנות אלא משדך הוא דמרבינן ומזית ילפינן דאין חיוב פאה אלא דבר שהוא מכניסו לקיום ולקיטתו כאחת והוא דבר השוה בשניהם היינו בכרם וזית:

ודבר שאין שוה בשניהם. כגון פרט דליכא לרבוי לכל האלנות ממקום אחר אלא במה מצינו מכרם לחוד לא ילפינן:

כתב יד א ומקשי על דעתיה דר' ישמעאל ניחא. פי' דקשיא ליה אהא דאמר לעיל דאי הוי כתיב זית לחוד ולא כרם הוי ממעטינן כרם שלא יהא חייב בפאה משום שחייב בפרט. וע"ז אמר דעל דעתיה דר' ישמעאל ניחא פירוש דסבר דדבר שיצא לידון בדבר החדש אין לך בו אלא חידושו וא"כ איכא למימר דה"פ אי הוי כתיב זית הו"א דזית שהוא פטור בפרט חייב בפאה אבל כרם שהוא חייב בפרט וא"כ הוא דבר חדש ולפיכך הוא פטור בפאה דאינו בכלל שדך דמרבינן מניה אילנות לחיוב פאה. אבל רבנן דר' ישמעאל דסברי אף שיצא לידון [בדבר החדש] אינו נעקר מן הכלל א"כ קשה האיך ממעטינן מזית שיהא כרם פטור מפאה הא הוי בכלל (חסר כאן) שחייב בפרט לא גרע מכל האילנות. וע"ז משני דאי לא הוי כתיב זית לא הוי צריך למיכתב כרם (חסר כאן) לא גרע והוי בכלל ריבוי דשדך. אבל השתא דכתיב זית הוי ממעטינן דה"א (חסר כאן) משדך אלא אותן אילנות שהם דומיא דזית דהיינו שהם פטורים מפרט (חסר כאן) כרם אתא:

כתב יד ב הייתי אומר זית שהוא פטור מפרט כו'. והייתי אומר שלא יצא זית מן הכלל אלא ללמד דלא כל אלנת מרבינן משדך כ"א דומיא דזית שפטור מפרט ולמעוטי כרם:

כתב יד א ומקשי כמא דתימר גבי קציר. פי' משום דכתיב קציר דייק דדוקא דבר שלקיטתן כאחד כו' דמשמעות קציר היינו דוקא דבר שלקיטתו כאחד כו':

ויאמר אף בפועל כן. פי' שלא יהא פועל אוכל אלא בדבר שלקיטתו כאחד דהא התם נמי כתיב קמה דהיינו כי תבא בקמת רעיך וקמה נמי דוקא דבר שלקיטתו כאחד היא דהא היינו קציר:

ומשני דהתם כתיב וקטפת מלילות בידך והיינו אפי' בדבר שאינו לקיום דבידך משמע אפי' בדבר שאינו לקיום אלא תיכף משבא לידו צריך לאכול אותן:

כתב יד ב כמה דתימא גבי קציר. דלשון קציר אינו אלא דבר שלקיטתו כאחת וקמה היינו קציר א"כ גבי פועל דכתיב קמה ה"נ נימא למעט שאין. פועל אוכל אלא בדבר שלקיטתו כא':

כתב יד א שאין ראשון שבהם ממתין לאחרון. פי' והוי כמו אין לקיטתו כאחד:

מ"ט דרבנן. פי' הא באין לקיטתן כאחד מודו שפטורין מפאה ואמאי מחייבי הכא:

ומשני לפי שכולן מטילין שאור בבת אחת. פי' דהיינו שבאין לחיוב מעשר בב"א הוי לרבנן לקיטתו כא' ומשו"ה מחייבי בפאה:

וה"נ מפני שכולן מטילין שאור בבת אתת:

כתב יד ב מפני שכולן מטילין שאור בבת אחת. ובאין לחיוב מעשר בבת אחת. ולרבנן הוי כמו לקיטתן כאחת לכן חייבים בפאה:

כתב יד א ה"ג קולקוס כירק למעשרות. פי' דאזלינן בתר לקיטה. ולשביעית. פי' ג"כ בתר לקיטה דהיינו שאותן שנלקטו בשביעית אסור:

ולפאה. פי' שאינו חייב בפאה כמו ירק:

ולנדרים צריכה. פי' שאם נדר מן הירק אם מותר בקולקוס אם לא מיבעיא ליה. ותיבת ולבכורים מיותר:

כתב יד ב קולקוס כירק למעשרות. דאזלינן בתר לקיטה:

ולשביעית. אזלינן ג"כ בתר לקיטה. ואותן שנלקטו בשביעית אסורין:

ולפאה. וירק אינו חייב בפאה:

לנדרים צריכה. הנודר מן הירק אי אסור בקולקוס או לא:

כתב יד א ה"ג הפריש פאה מכרי ממורח פטור מבכורים. פי' דבכורים נמי אם לא הפריש במחובר צריך להפריש בתלוש ולהכי אשמעינן דאפי' הפריש פאה אחר מירוח פטור מבכורים אותה הפאה. ומייתי ראי' ממתני' מדקתני לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות וכו' משא"כ בבכורים. פי' דלא קתני במתני' ג"כ שהוא נותן משום פאה עד שימרח ופטור מן הבכורים אלא ודאי דמבכורים אף אחר מירוח פטור הפאה שהפריש:

ומקשי דילמא הא דלא קתני בבכורים כה"ג משום דבבכורים אף אם הפריש קודם מירוח חייב בבכורים ולהכי לא מצי למינקט לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מבכורים דלא אשכחן בשום פעם דפטור:

ומקשי ודא אמרת דא. פי' מהיכי תיתי נימא הכי דבבכורים יהא חייב אפי' הפריש קודם מירוח. ומשני למה נקרא שמן ביכורים שהן בכורים לכל. פי' שצריך להפריש אותן קודם לכל:

וכל הקודם את חבירו דהיינו השני לו מתחייב בו. פי' כמו הכא שבכורים חייבין להפריש תחלה מפאה א"כ אף הפאה עצמה חייב בבכורים הלכך איכא למימר דמשו"ה חייב בבכורים אף אם הפריש קודם מירוח והשתא אין להוכיח ממתני' כלום דאף אם הפריש פאה אחר מירוח פטור מבכורים:

כתב יד ב הפריש פאה מכרי ממורח פטור מבכורים. אע"ג דחיוב בכורים אפי' בתלוש כגון אם לא הפריש במחובר ונמצא הפאה חייב בבכורים אבל אם הפריש פאה אחר מירוח אותו פאה פטור מבכורים:

ולימא אף בבכורים. לתני נמי במתניתין לעולם נותן משום פאה ופטור מן הבכורים עד שימרח. אלא ודאי דמבכורים פטור אף אחר המרוח:

או יהא חייב אע"פ שלא מירח. ממתניתין לא מצי למידק מהא דלא קתני בבכורים כה"ג דלמא משום דבבכורים חייב אף אם מפריש קודם מירוח:

וויידא אמר דא. מהיכא תיתי נימא הא דחייב בבכורים אפי' הפריש קודם מירוח:

ומשני ולמה נקראו שמם בכורים כו':

חבירו מתחייב בו. הואיל וחיוב הבכורים קודם לחיוב פאה נמצא הפאה עצמה חייבת בבכורים לכן אם הפריש פאה קודם מירוח ודאי חייב בבכורים וממתניתין ליכא למשמע כלום:

כתב יד א מתני' דב"ש היא. פי' דמשמע ליה הא דקתני במתני' לעולם הוא נותן משום פאה היינו אף נתן תחלה כל השיעור דהשתא אינו נתפש לשם פאה מה שנתן אלא לשם הפקר אפ"ה פטור מן המעשרות דהא גם הפקר פטור מן המעשרות ואף שהוא נותן לשם פאה וא"כ אינו מפקיר אלא לעניים עם כל זה הוי הפקר ופטור מן המעשר והיינו כב"ש:

כתב יד ב מתני' דב"ש. הא דקתני במתני' לעולם הוא נותן משום פאה משמע אפי' נתן תחלה כל השיעור אין נתפס עוד משום פאה אעפ"כ נותן משום פאה ופטור מן המעשרות משום הפקר והאי פאה אינו אלא הפקר לעניים ולא הוי הפקר אלא לב"ש:

כתב יד א דהוון דרשין עשר תעשר תבואת זרעך פרט ללוקח. פי' שאינו תבואת זרעך:

ואכלת פרט למוכר. פי' שאינו אוכל משום שהלוקח והמוכר פטור מן המעשרות מדאורייתא וה"ה דאיכא למידרש הכי ואכלת פרט לזורע שאינו אוכל וא"כ לדידהו אף הזורע אינו חייב אלא מדרבנן ולכך קודם מירוח הקילו אבל חכמים פליגי עלי' דבני חנין ודרשי ואכלת לרבות לוקח אף שאינו תבואת זרעו ותבואת זרעך לרבות מוכר אף שאינו אוכל והזורע חייב מדאורייתא אחר מירוח. וא"כ אפילו קודם מירוח אין להתיר לכתחילה לזרוע:

כתב יד ב ואתיא דר"ע בחנויות. דדרשי תבואת זרעך פרט ללוקח דלא קרינן ביה זרעך ואכלת פרט למוכר דאינו אוכל וה"נ איכא למימר ואכלת פרט לזורע שאינו אוכל ולפ"ז זורע פטור מדאורייתא אפי' לאחר מרוח ומדרבנן אחר מרוח אסור אבל קודם מרוח אפי' מדרבנן מותר לזרוע וחכמים פליגי עלי' דחנויות כדאיתא בספרי דדרשי ואכלת לרבות לוקח, ותבואת זרעך לרבות מוכר, אף שאינו אוכל ולדידהו אף שאינו אוכל נמי חייב מדאורייתא אחר המרוח וא"כ אפילו קודם מירוח אין להתיר לכתחילה לזרוע:

כתב יד א (חסר כאן) לכתחילה:

קנס קנסו להם. פי' האי כהן ולוי שלקחו את הגורן אחר מירוח קנסו אותו שלא יהא המעשרות שלו כדי שלא יהיו קופצין כו':

חנוני יכול להערים. פי' דאין דרכו של חנוני להיות יושב בעיר אחת אלא יושב כאן מעט וכאן מעט וא"כ יכול הוא להערים ולומר בכל עיר זו היא שבת ראשונה אבל טבח אין דרכו לישב אלא בעיר א' ולפיכך אינו יכול להערים שהכל יודעין שאין זו שבת ראשונה:

כתב יד ב חנוני יכול להערים. דדרכו של חנוני לישב איזה ימים בעיר אחת ואיזה ימים בעיר אחרת ויכול להערים ולומר בכל עיר שזה לו שבת ראשונה אבל טבח אינו יושב אלא בעיר אחת:

כתב יד א לא נחלקו על הלוקח פירות מחוברין מן הגוי שהן חייבין במעשרות. פי' ליתן לכהן המעשרות דהוי כמו פירות ישראל:

ועל הלוקח פירות תלושין מן הגוי שהן פטורות. פי' מליתן לכהן:

דכתיב מאת בני ישראל ולא מיד הלוקח מן הגוי כצ"ל ותיבת ועל ישראל שנכנס תחתיו מיותר:

על מה נחלקו כו' מוציאין מידו. פי' אפי' הוא עני צריך ליתן הוא לעניים:

לקט שכחה ופאה אין טובלין. ולפיכך אינו נקרא פאה אלא לאחר הפרשה וכיון שהפריש ברשותן הוי שלו ואינו רשאי ליקח לעצמו:

אבל מעשר עני טובל. פי' שאינו רשאי לאבול [קודם] הפרשה:

וכבר נטבל עד שהוא ברשותו של ראשון. פי' והשתא כיון שנטבל ברשות המוכר א"כ נקרא המעשר עני על שם המוכר והוי הוא הבעל הבית והוא נותן ללוקח ולפיכך מותר הלוקח במעשר עני:

ומ"ט דר"י הנשיא. פי' שאוסר הלוקח במעשר עני הא לא הוי שלו:

ומשני משום קנס. פי' שלא יהא קופץ כו':

ומקשי מ"ט דרבי. שלא קנסו הא גבי כהן מודו כ"ע שקנסו:

ומשני עשיר. פי' דהיינו כהן:

יש בידו ליקח. פי' ולפיכך קנסו שלא יהא קופץ אבל הכא במעשר עני דאיירי בעני שאין בידו ליקח לא קנסו:

ורבי יהודה הנשיא כו':

הדרן עלך אלו דברים

כתב יד ב מן הגוי שהן חייבין במעשרות. היינו ליתן לכהן דהוי כמו פירות של ישראל:

תלושין מן הגוי שהן פטורות. מליתן לכהן דכתיב מאת בני ישראל ולא מיד הלוקח מן הגוי:

לקט שכחה ופאה אין טובלין. לכן לא מקרי פאה אלא לאחר ההפרשה ואז הוי ברשותו והוי שלו ובשלו אינו רשאי ליקח לעצמו אבל מ"ע שאינו רשאי לאכול קודם ההפרשה ה"ז נטבל למ"ע ברשות המוכר והמוכר נותנו ללוקח בשעת (חסר כאן) ומותר הלוקח להחזיק לו המ"ע:

ומ"ט דרבי. דס"ל הכא לא קנסו ובכהן מודה דקנסו:

ומשני עשיר יש בידו כו'. אבל הכא לא מיירי אלא בעני ואין בידו ליקח: