כתב יד א ה"ג שנאמר שדך שלא יוציא משדה לחברתה. פי' שמפרש טעמא דמתני' שמפסיקין לפאה והיינו משום שבפאה אין להוציא משדה לחבירתה ולכך מפסיקין שאינו נחשב כשדה אחת:

כתב יד ב שדך שלא יוציא משדה לחברתה. התחיל הכתוב קציר ארצכם וסיים פאת שדך וארץ הוא שם כולל שדות הרבה ושדה היינו פרט שדה אחת לומר לך שלא יוציא משדה לחברתה והא דכתיב ארצכם של רבים ללמד אפי' של רבים היינו שותפים נותנים פאה א' וכתיב שדך של יחיד לרבות אחים שחלקו נותן פאה כל א' וא' ודרך התורה לסמוך כלל אצל כלל ופרט אצל פרט לכן סמך הכתוב של רבים אצל ארץ שהוא כלל ושדות הרבה ושל יחיד אצל פרט שדה יחידה:

כתב יד א ומפרש ואינו מחוור. פי' הא דאלו מפסיקין:

אין תימר מחוור. פי' שאלו דברים מפסיקין להחשב כשתי שדות:

ואפילו שדה אילן מפסיק. פי' יהא מפסיק דהא אף בשדה אילן אין להוציא משדה לחברתה:

ותנינן תמן הכל מפסיקין כו'. פי' אלמא דבאילן אין אלו דברים מפסיקין:

תיבת הא גדר מחובר מיותר וצ"ל ואינו מחוור. פי' הא דמפסיק גדר אף גבי אילן נמי אינו מחוור פי' מדאורייתא:

אין תימר מחוור. פי' שגדר הפסק טוב:

א"כ אפילו לשער כותש מפסיק. פי' יהא מפסיק ולא יבטל השער כותש את הגדר:

ותנינן אם היה שער כותש אינו מפסיק. פי' אפי' גדר אלמא שאף גדר אינו מחוור להפסיק:

הדא אמרה שאינו מחוור מיותר וכצ"ל ואינו מחוור. פי' הא דשער כותש מבטל נמי את הגדר נמי אינו מחוור פי' דמפרש דליכא למימר דהפסקת גדר מפסיק לאילן מדאורייתא אלא דאם יש שער כותש מבטל וע"ז מפרש דהא גם מה ששער כותש מבטל נמי אינו מדאורייתא:

אין תימר מחוור אפי' מצד אחד לא פסיק. פי' אפי' אין שער כותש אלא מצד אחד (חסר כאן) מבטל הגדר ואין סברא לחלק בדאורייתא כ"כ אלא ודאי שכולהו מדרבנן:

דתני צ"ל ותני אם היה שער כותש וכו':

צ"ל אפי' הביא שליש מפסיק ותיבות פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה מיותר:

כתב יד ב ואינו מחוור. הא דאמרת מדאורייתא ילפינן דאין להוציא משדה לחברתה אינו מחוור:

אין תימר מחוור. א"כ המפסיקין אלו שחשב במתני' הוי מפסיקין מדאורייתא ולמה באילן אינו מפסיק:

אלא גדר ואינו מחוור. דאלו מחוור שהגדר מפסיק מדאורייתא א"כ יפסיק אפי' לשער כותש:

ואינו מחוור. הא דשער כותש מבטל המפסיק של גדר נמי אינו דאורייתא דמדאורייתא אין סברא לחלק בין אם שער הכותש מצד א' או שהוא מכאן ומכאן אלא כולהו מדרבנן:

כתב יד א ר' זירא בעי קומי ר' ייסא מיצר מהו. פי' אם המיצר של השדה נחשב כשדה אחרת לענין שאם הפריש [פאה משדה לחברתה] שאינו פאה או לא. ושרע מניה. פי' שהיה מדחה אותו ולא פשט לו כלום:

ומקשי מיחלפא שיטתיה דר' ייסא דתנינן תמן מודים חכמים לר"ע כו':

שמואל אמר כו': מפני שדרכן ליזרע ערוגות ערוגות. פי' דקס"ד דמבעיא ליה אם מיצר מפסיק בין השדות לענין פאה או לאו ולכך מקשי שפיר דהא חזינן הכא גבי שבת או חרדל שזרע בג' מקומות שצריך להפריש פאה מכ"א בפ"ע לשמואל וחייב מפני שדרכן ליזרע ערוגות וא"כ הוי לגבי ערוגות כמו שדות גדולות שאין נותנין פאה מא' על הכל משום דמפסקי הכא המיצר של ערוגות ומניה יכול למילף לשאר מינין שמפסקי המיצר של שדות גדולות אלמא עכ"פ דפשיטא ליה לר' ייסא דמיצר מפסיק:

וכא את אמרת הכין. פי' ששרע מניה אלמא שלא רצה לפשוט כלום אם מיצר מפסיק:

ומשני פשיטא ליה שהוא מפסיק. פי' אם הוא שתי שדות שאינו יכול ליתן משדה לחברתה:

לא צריכה. פי' הא דמבעיא ליה לענין מיצר:

היינו אי קדלשה משום פאה אי לא קדשה. פי' דהיינו במיצר גופא אם נתן מן המיצר על השדה אם קדשה משום פאה או לא:

תני ר' הושיעא. פי' בפירוש:

הפריש פאה משדה לחברתה. פי' דהיינו שהמיצר מפסיק ביניהם:

לא קדשה. אפי' בדיעבד:

ושמע מימר אפילו מיצר. פי' ששמע בפירוש שאפי' מן המיצר על השדה אם הפריש פאה נמי לא קדשה:

כתב יד ב מיצר מהו. אם המיצר עצמו נחשב לשדה אחר ואין מוציאין פאה מזו על זו:

מפני שדרכן לזרוע ערוגות ערוגות. קס"ד דמבעי אם המיצר הוי מפסיק בין שתי שדות לחשב כשתים לענין פאה והא הכא גבי ערוגות דליכא מפסיק ביניהם אלא המיצר ואת אמרת שנותן פאה מכל א' וא':

לא צורכה קדשה משום פאה או לא. ומשני דהא קמבעי לי' אם נתן מן המיצר פאה על השדה אי קדשה משום פאה:

ושמע מימר אפי' מיצר. שמע שאמר אפי' מן המיצר על השדה נמי לא קדשה משום פאה:

כתב יד א ה"ג חצוב. פי' שם עשב ששרשיו הולכין בשוה ואם הוא בין ב' שדות מפסיק לפאה:

ר"ח בעי. פי' רצה לומר בהן חילק יהושע את הארץ. פי' דהיינו שעשה סימן באותו חצוב בין שבט לשבט:

אתא ר' חנינא בהם תיחם יהושע כו'. פי' שעשה סימן באותו חצוב בין א"י לחו"ל. והשתא מפרש למתניתין:

כתב יד ב ה"ג חצוב. עשב ששרשיו הולכין בשוה אם הוא בין שתי שדות ה"ז מפסיק לפאה:

ר"ח בעי. רצה לומר בהן חילק יהושע את הארץ שעשה סימן באותו חצוב בין שבט לשבט אתא ר' חנינא שבהם תחם יהושע שעשאו סימן בין א"י לחו"ל:

כתב יד א שלולית. היינו כל שהיא מושכת. פי' שאינה רחבה כ"כ ולכך צריך שיהא מושך דוקא ונחל אף שאינו מושך:

כתב יד ב שלולית כל שהיא מושכות. מפני שאינה רחבה כמו נחל בעינן מושכות דוקא ולכן נקט שניהם במתניתין:

כתב יד א והשתא מפרש למה לי למיתני במתני' כל הד' דברים דהיינו דרך היחיד ודרך הרבים הא כיון דדרך היחיד מפסיק פשיטא דרך הרבים:

ומפרש אתא מימר לך. פי' רבותא גבי אילן דקתני בסיפא שהכל אין מפסיקין לאילן והיינו אפי' דרך הרבים ודרך היחיד א"צ לפרש דה"א שאינו מפסיק אלא כמו שביל שדוקא בקבוע ושביל הרבים צריך למיתני לאשמועינן דאפי' בשל רבים צריך קבוע בימות החמה ובימות הגשמים ושביל היחיד דאם הוא קבוע הוא מפסיק אף שהוא זוטר טובא:

כתב יד ב אנא מימר לך אפי' דדך הרבים אינו מפסיק לאילן. ודרך היחיד אשמעינן אפי' שאינו קבוע בימות התמה ובימות הגשמים כמו שביל נמי מפסיק:

כתב יד א והשתא מפרש למתני' דקתני דבור וניר וזרע אחר מפסיק מפרש רב השיעור דבור וניר. היינו בית רובע וזרע אחר אפי' כ"ש:

ור"י סבר דבכולהו שיעור אחד דהיינו בג' תלמים של פתיח:

ומקשי מה ופליג. פי' אם פליגי רב ור"י:

ומפרש דלא פליגי דמה דאמר רב. דאפי' כ"ש מפסיק זרע אחר היינו באותו זרע אחר שהוא חיוב פאה דהירושלמי סובר דמה שהוא חייב בפאה הוא מפסיק יותר:

ומה דמר רבי יוחנן בפיטור פאה. פי' באותו מין שהוא פטור מן הפאה ולכך צריך ג' תלמים של פתיח:

ומקשי ובור וניר חייבים בפאה. פי' הא פליגי נמי בבור וניר והתם ליכא לפלוגי בכה"ג דהא כולהו אינן חייבין בפאה:

ומתרץ מה דאמר רב. פי' האי דתלי השיעור בבית רובע היינו בשדה בינונית. דהיינו סתם שדות שאינו יודע האיך הם גדולות ולפיכך תלי השיעור בבית רובע דהיינו שכל אורך הבור או הניר יהיה בית רובע אז חשיב והוי הפסק:

ומה דמר רבי יוחנן. פי' דתלי השיעור בג' תלמים של פתיח היינו משום דאיירי בשדה שהיא חמשים. פי' דהיינו שהיא רוחב חמשים על אורך חמשים לכך צריך שיהא רוחב הבור על שתים דהיינו רוחב שתים על פני כל אורך השדה שהיא ג"כ בית רובע ולא פליגי כלל:

כתב יד ב ובור וניר חייבין בפאה. בתמיה כלומר הא בבור וניר נמי פליגי והתם ליכא למימר חיובי פאה:

מן מה דאמר רב בשדה בינונית. היינו סתם שדות הארוכות והרחבות אינו מפסיק בור וניר כ"א בית רובע דוקא:

דאמר רבי יוחנן בחמשים על שתים. לא איירי אלא בשדה שארוכה חמשים ורחבה שתים בעינן ג' תלמים של פתיח היינו רוחב שתים והאורך היה על פני כל אורך השדה הוא חמשים אמה וזהו ג"כ חשבון בית רובע ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כלל:

כתב יד א הקוצר לשחת מפסיק. פי' אלמא דסבר דקוצר לשחת לא חשיב ליה קצירה:

כן ר' יהודה אומר הקוצר לשחת מותר. פי' לפני העומר דסבר דלאו קצירה היא:

ומקשי כיון דאת מדמי זה לזה א"כ כמה דר' יהורה אומר חיוב בפאה אסור. פי' לקצור דחשיב קצירה אף כשהוא קוצר לשחת אם הוא קוצר דבר שהוא חייב בפיאה:

כן ר"מ אומר חיוב בפאה אינו מפסיק. פי' דחשיב נמי קצירה אם קוצר דבר שהוא חייב בפאה:

וגרסי' כאן כי דתנינן תמן עד קצרו חייב בפאה. פי' דמייתי מיניה ראיה דר"י סבר דדבר שהוא חייב בפאה אסור לקצור לפני העומר וא"כ לפ"ז היה צריך להיות לר"מ אם קצר דבר שהוא חיוב פאה שאינו מפסיק:

וע"ז מקשי והא אשכחן דר"מ אמר חיוב פאה מפסיק. פי' דוקא חיוב פאה:

וכדמייתי מאכלה גוביי כו' הכל מודים אם חרש דוקא מפסיק כו'. והיינו ר"מ שמודה לרבנן שהכא אינו מפסיק טפי שהרי אינו חשוב קצירה כלל ואפ"ה סבר דהיה מפסיק והירושלמי מוקי האי מתני' דהקוצר לשחת מפסיק היינו אפי' אחר שהביאו שליש דסבר ר"מ אתא כר"ש ולכך קשה ליה אמאי מפסיק הכא טפי אלא ודאי משום דסבר ר"מ דלענין הפסקה כל דבר שהוא חיוב פאה מפסיק יותר ולפיכך כשקצר אחר שהביא שליש מפסיק וכשאכלה גוביי שהוא פיטור פאה אינו מפסיק אא"כ חורש ור"י סבר בהיפך לענין קצירה לפני העומר אלמא דלאו הא בהא תליא ולא אמרו דבר אחד כלל:

ותיבת פטורה מיותר. ותי' דבר שהוא חייב בפאה מפסיק מיותר:

כתב יד ב הקוצר לשחת מפסיק. דלשחת לאו קציר היא ולא חשבינן ליה אתחלתא דקצירה אלא מפסיק כן ר"י אומר הקוצר לשחת מותר לפני העומר דלא חשבינן ליה קצירה:

כמה דאת אומר חיוב בפאה אסור. מקשי כיון דאת מדמי זה לזה א"כ כמה דר' יהודא מחייב בפאה אסור לקצור אף אם הוא קוצר לשחת:

כן ר"מ אומר חיוב בפאה אינו מפסיק. דחשיבא אתחלתא דקצירה. וכאן גרס מה דאיתא להלן והכי גרסינן חיוב בפאה אינו מפסיק כיי דתנינן תמן א"ר יודן אימתי כו' עד הביא שליש אסור לקצור קצרו חייב בפאה ואח"כ גרס והא אשכחן דרמ"א חיוב בפאה כו' עד אפי' לא חרש מפסיק ואח"כ גרס ר"ז בעי כמה דר' יודא אמר כו':

כיי דתנינן תמן א"ר יודן. מביא ראי' דר"י סבר דבר שהוא חייב בפאה אסור לקצור לפני העומר וא"כ גם לר"מ אם קצר דבר שאינו חייב בפאה אינו מפסיק:

והא אשכחן דרמ"א חיוב בפאה מפסיק. דוקא חיוב פאה כדמייתא מאכלה גובאי כו':

הכל מודים לאו ר"מ. שמודה לרבנן דהכא אינו מפסיק משום דאינו חשיב קצירה כלל ואפ"ה סובר דהי' מפסיק. והירושלמי מוקי האי מתני' דקוצר לשחת מפסיק היינו אפי' אחר שהביא שליש דסבר ר"מ אתא כר"ש ולכך קשה ליה אמאי מפסיק הכא טפי אלא ודאי משום דסבר ר"מ לענין הפסקה כ"ד שהוא חיוב פאה מפסיק יותר ולפיכך כשקוצר אחר שהביא שליש מפסיק וכשאכלה גובאי שהוא פטור פאה אינו מפסיק אא"כ חורש ור"י סבר בהיפך לענין קצירה לפני העומר אלמא דלאו הא בהא תליא ולא אמרו דבר כלל.(ג):

כתב יד א ר"ז בעי. פי' לפי ההו"א דר"מ ור"י אמרו דבר אחד ואף ר"מ סבר דדבר שהוא פטור פאה מפסיק מבעי אם כמו שר"י סובר שאם התחיל קודם שהביאה שליש אפי' מה שקצר אחר שהביאה שליש נמי פטור מן הלקט וכו' אם יסבור ר"מ ג"כ לענין הפסקה כן דהיינו שאם התחיל ע"י שלא הביאה שליש אפי' מה שקצר אחר שהביאה שליש מפסיק ולא אפשטא:

כתב יד ב ר"ז בעי. לפי הס"ד דלעיל דר"מ ור"י אמרו ד"א וסובר ר"מ דבר שהוא פטור פאה מפסיק ומבעי לי' אי נימא כי היכא דרי"א אם התחיל לקצור קודם שהביאה שליש אפי' קצר אחר שהביאה שליש נמי פטור מן הלקט כו' ה"נ סובר ר"מ לענין הפסקה אם התחיל לקציר עד שלא הביאה שליש אפי' קצר אחר שהביאה שליש מפסיק ולא אפשטא:

כתב יד א הוון בעון מימר ולא פליגין. פי' ת"ק ארבי יהודה:

כתב יד ב אמת המים הקבוע. הרי דלת"ק א"צ אלא שיהי' קבוע אפי' יכולה להקצר כאחת מפסיק ור"י אומר אם אינה יכולה להקצר כאחת מפסיק הרי דפליגי:

כתב יד א אשכח תנא ופליג. פי' שמצא ברייתא בת"כ שפליגי ארבי יהודה ואמרי שאמת המים הקבועה ה"ז מפסקת. ולא מזכרי כלל השיעור משמע שא"צ אלא שיהא קבוע אפי' יכולה להקצר נמי מפסיק:

ואח"כ אמר הוויין בעיין מימר. פי' שהיו סוברין:

מה דאר"י. פי' במתני' שאינה יכולה להקצר כאחד היינו בעומר מצד אחד. דהיינו שהיא רחבה כ"כ שאם עומד מצד אחד אינו יכול לקצור מצד השני מפסיק אף שאם היה עומד באמצע היה קוצר מכאן ומכאן דצריך שיהא קצרה כ"כ עד שהעומד בצד אחד יוכל לקצור:

אשכח תני היה עומד באמצע כו'. פי' שעיקר השיעור שאינו יכול לקצור היינו כשהוא עומד באמצע דהיינו שאם היה עומד באמצע ואינו יכול לקצור מכאן ומכאן מפסיק:

ואם לאו. פי' אף שאם היה עומד מצד אחד לא היה יכול לקצור מצד השני אפ"ה כיון שאם עומד באמצע היה קוצר אינו מפסיק:

וה"ג אשכח תנא ופליג אמת המים כו'. הוון בעון מימר מה דאר"י בעומר מצד אחד ותיבת מן מיותר. אבל אם היה עומד באמצע היה קוצר מכאן ומכאן מפסיק אשכח תני היה עומד באמצע ואינו קוצר מכאן ומכאן מפסיק ואם לאו אינו מפסיק. פי' דעיקר השיעור תלוי כשהוא עומד באמצע:

כתב יד ב הוון בעי למימר מה דאר"י. במתניתין שאינה יכולה להקצר כאחת אפי' עומד מצד א' ואינו יכול לקצור בצד השני מפסיק מצד א' אינו מפסיק אף אם אינו יכול מצד השני רק שהעומד באמצע יכול לקצור מכאן ומכאן ה"ז אינו מפסיק:

כתב יד א על פני כל שדהו. פי' לרוחב כל שדהו הוא מפסיק באמצע שדה:

אם עוקר הוא את המחרישה מצד זה כו'. פי' אם רוצה לחרוש בצד השני צריך לעקור את המחרישה מצד זה וליתן לצד זה ואינו יכול לחרוש בפעם א' כל השדה:

מפסיק. פי' וצריך ליתן פאה מכ"א בפ"ע:

ואם לאו אינו מפסיק. פי' שיכול לחרוש בפעם א' כל השדה אינו מפסיק ונותן פאה מא' על הכל:

ותיבת מצד אחר מיותר:

ומקשי והתני מדריגות שהן גבוהות עשרה כו'. פי' אלמא שתלוי דוקא בגבוה עשרה אז מפסיק:

משמע הא פחות מיכן נותן מא' על עכל. פי' שאינו מפסיק. וע"ז מקשי דהא הכא משמע שאינו תלוי בגבוה כלל רק שאם צריך לעקור את המחרישה וזה אף בפחות מעשרה כדמסיים ופחות מכאן אינו עוקר את המחרישה. פי' בתמיה וא"כ אמאי אינו מפסיק:

ומשני אפי' פחות מכאן מפסיק כו' כצ"ל ותיבת עוקר הוא מיותר. לא אתינן מתני עשרה. פי' כיון דאפי' פחות מעשרה נמי מפסיק אלא לרבותא דסיפא דהיינו הא דתני שאם היו ראשי מדריגות מעורבין שהוא נותן מא' על הכל וזה אפי' כשהן גבוהין עשרה קמ"ל דמהני מעורבות לכך תני עשר ולעולם כשאינן מעורבות אף שאינן גבוהות עשר כיון שצריך לעקור את המחרישה מפסיק הוא:

מעורבין שהוא נותן מאחד על הכל כצ"ל:

כתב יד ב סלע על פני כל שדהו. היינו על פני כל רוחב שדהו נמצא שהוא מפסיק באמצע כל השדה:

אפי' פחות מכאן מפסיק. שנויא הוא לעולם אפי' בפחות מעשרה מפסיק רק בכדי שעוקר את המחרישה ולא קתני עשרה אלא לרבותא דסיפא:

כתב יד א מה כותש כו'. פי' דמבעיא ליה הא דתני אם היה שער כותש אם הוא כעלה כו' פי' שהעלין סובבין על הגדר:

או כותש על הגדר. פי' אף שאינו שוכב על הגדר אלא שהן מעורבין מאוד למעלה מהגדר נגד הגדר:

ופשיט מן מה דתני שער כותש. פי' מדלא תלי הכתישה רק בשער ולא הזכיר כלל גדר גבי כתישה כלומר דהיינו ואם היה שער כותש את הגדר וזהו הפירוש ואין הגדר כותש דהיינו שאינו מזכיר את הגדר לענין כתישה:

ומדייק מיניה הדא אמרה כותש ע"ג גדר. פי' שא"צ שיהא השער כותש את הגדר אלא אף שהן מעורבין מאוד דהיינו שהן כותשין זא"ז נגד הגדר נמי מבטלי:

כתב יד ב כעלה במכתש. שהעלין סוככים על הגדר והגדר בתוך העלים כעלה במכתש או כותש על גבי הגדר שהאלנות כותשין את העלים א' בחבירו ע"ג הגדר מלמעלה כנגד הגדר ולא עליו ממש.(ו):

מן מה דתני שער כותש. פשיט מדלא תלי הכתישה אלא על השער היינו העלים ולא הזכיר את הגדר לגבי כתישה ז"ש אין הגדר כותש הדא אמרה כותש ע"ג הגדר שיהיו העלין מעורבין זה בזה כעלה במכתש כנגד הגדר מלמעלה:

כתב יד א ה"ג ר' מנא זימנין דהוה אמר בה בתוך ד' אמות. פי' פעמים שהיה אומר הא דשער כותש מפסיק היינו כשהוא בתוך ד' אמות:

וזימנין דהוה אמר בה בתוך י' טפחים. פי' וא"כ קשיא אהדדי:

כנטועין מטע עשר לבית סאה. פי' דפעמים היה אומר שצריך שיהיו נטועין אותן האילנות על מטע עשר לבית סאה וא"כ לפ"ז יהיה בין אילן לאילן יותר מד' אמות וא"כ האי בתוך ד"א ובתוך י"ט לא קאי אבין אילן לאילן:

וע"ז מקשי מה את שמעת מיניה. פי' האיך יכול לשמוע מאותן מימרות התנאין שצריך שיהא כשהשער כותש:

ומפרש דה"פ דהאי בתוך ד"א היינו לגדר דהיינו שצריך שלא יהא האילן רחוק מן הגדר ד' אמות אז השער כותש:

והאי בתוך י"ט היינו בין נוף לנוף דהיינו שלא יהא בין ניף של אילן זה לנוף של אילן שכנגדו המסככין למעלה מן הגדר י"ט:

וממטע עשרה לבית סאה. פי' היינו בין אילן לאילן:

כתב יד ב זימנין דהוי אמר בה בתוך ד"א. פעמים הי' אומר שער כותש אינו מפסיק אלא כשהוא בתוך ד"א וזמנין דהוי אמר בה בתוך י' טפחים וקשיא אהדדי:

בנטועים עשר לבית סאה. ופעמים הי' אומר דבעינן שיהיו האלנות נטועים על מטע עשר לבית סאה והיינו יותר מד"א בין אילן לאילן:

מה את ש"מ. מקשי איך ומה תשווה מימרות הללו הסותרים זה את זה:

והוא שיהא ד"א לגדר. משני הא דקתני ד"א הוא השיעור מהאילנות עד הגדר יהיו בתוך ד"א:

והן שיהי' י' טפחים בין נוף לנוף. והא דקתני י' טפחים הוא המרחק שבין נוף לנוף אז נקרא שער כותש:

ממטע עשר לבית סאה. נשנית לענין המרחק שבין אילן לאילן:

כתב יד א ה"ג ולזיתים. פי' הא דקתני במתני' ולזיתים שהיה להם בכל רוח נותן פאה אחת. ע"ז מבעיא ליה מי משוין להם הרוחות. פי' בתר איזה רוח אזלינן בתר רוח העולם או בתר רוח העיר:

ופשיט העיר מכוונת להם הרוחות. וכדמייתי מן של בית רבי דאזלינן בתר רוח העיר:

כתב יד ב ולזיתים מי מכוון להם את הרוחות. הא דקתני במתניתין לזיתים שהיו להם בכל הרוח מבעי' להו בתר איזה רוח אזלי אם בתר רוח העולם או רוח העיר ופשוט העיר מכוונת להן הרוח כדמייתי מן של בית רבי כו':

כתב יד א ה"ג היו שם ל' אילנות כו'. פי' קאי אהא דקתני במתני' ולחרובין כל הרואין זא"ז ע"ז מפרש דאם היו שם ל' אילנות כו':

אינו מפרש כו' לא בתחלה ולא בסוף. פי' דהעיקר אזלינן בתר מעשה שבסוף אם עשה גורן א' אם לאו:

כתב יד א ה"ג מפריש מן האגדו על האגדו ומן השמותית על השמותית כשכילה את שדהו. פי' שאז חזרה פאה לעומרין ולכך מפרש מן האגדו על האגדו כו':

אבל אם לא כילה את שדהו אפילו מן האגדו על האגדו ומן השמותית על השמותית אינו מפריש. פי' דהיינו כשנמלך אח"כ לעשות ב' גרנות פעמים שאף מן האגדו על האגדו אינו יכול להפריש וכדמפרש דהיינו קצר חצי אגדו וכל השמותית לעשותן גורן אחד. פי' וא"כ לפי דעתו שרוצה לעשות גורן א' הוי כמין א' וחובת הפאה בקמה וא"כ נפטר כל מה שנקצר מפאה וא"כ אפי' עשה אח"כ ב' גרנות שאז אינו יכול להפריש פאה מן האגדו על השמותית דהא הוי כב' מינים אפ"ה השמותית בכך נפטרה משום דבשעה שנקצרה נפטרה תו אינה מתחייבת אח"כ:

וכדמפרש מפריש מן האגדו על האגדו וכל השמותית ששם פטורה קצר חצי שמותית וכל האגדו לעשות גורן אחר ונמלך ועשאן ב' גרנות מפריש מן השמותית על השמותית וכל האגדו ששם פטורה כדפרישית:

כתב יד א ופירש לנו יודעין היינו. פי' שהלכה למשה מסיני:

כתב יד א ומקשי וכיני. פי' והלא הדברים הנדרשים מן הפה מרובים:

ומשני אלא כיני חביבין כו': אכתוב לכם רובי תורתי אלו התוכחות. פי' והלא כתבתי לכם רובו של תורה מן התוכחות ואפ"ה לא כמו זר נחשבו:

כתב יד ב רובי תורתי אלו התוכחות. והלא כתבתי לכם רובי תורתי מן התוכחות:

כתב יד א אילולי כתבתי לכם רובי תורתי כו'. פי' האי אכתוב לכם רובה של תורה בלשון תמיהה פי' וכי אכתוב לכם רובי תורתי והלא כמו זר נחשבו פי' אילו כתבתי לך וכדמפרש מה בינן לבין האומות וכו':

כתב יד ב אלולי כתבתי לך רובי תורתי. דורש לשון תמיה וכי אכתוב לכם רובי תורתי והלא כמו זר נחשבו כלומר אלו כתבתי לך הייתי נחשב כמו או"ה וכדמפרש מה בינן לבין או"ה כו':

כתב יד א אם שמרת מה שבפה. פי' שמה שבפה צריך לשמור אותן שלא ישכח:

וקיימת מה שבכתב. פי' שמה שבכתב א"צ אלא לקיימו:

כתב יד ב אם שמרת מה שבפה. שצריך לשמור שלא ישכח אותם:

וקיימת מה שבכתב. דמה שבכתב א"צ לשמור אלא לקיים:

כתב יד א עליהם ועליהם. פי' דהוה מצי למיכתב עליהם וכתיב ועליהם:

וכל ככל. פי' דהוה מצי למיכתב כל וכתיב ככל והכל לרבות וכדמפרש:

אפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש לפני רבו ככר נאמר וכו'. ומייתי ראיה מפסוק יש דבר שיאמר זה חדש הוא:

כתב יד א ולא מן התוספתות אלא מן התלמוד כצ"ל:

ומקשי והתני ר' חלפתא בן שאול היא שני מיני חיטין היא שי מיני שעורין. פי' דשני מיני חיטין לאו דוקא אלא אף שני מיני שעורין תלוי בגורן וס"ד משום דילפינן שני מיני שעורין משני מיני חיטין אף דשני מיני חיטין גופא הלכה אלמא שלומדין מן הלכה:

ומשני דלא גמרינן אלא שכך היתה הלכה בידם שני מינים. פי' דבהלכה גופה לא נתפרש אם שני מיני חיטין א"כ מסתמא אין חילוק ובכל שני מינים ממין א' איירי:

ומקשי והתנינן המחליק בצלים לחים לשוק ומקיים יבישים לגורן כו'. פי' שמפרש התם שצריך ליתן ב' פאות וסבר הירושלמי דילפינן משני מיני חיטין בעשאן ב' גרנות דלחים ויבישים הוי כמי שני מיני חיטין ושוק וגורן הוי ב' גרנות:

אית לך למימר שוק וגורן כך היתה הלכה בידם. פי' דהא הכא ודאי ליכא למימר שמסתימת ההלכה שמעינן כמו שני מיני חיטין ושעורין אלא ודאי ילפינן מהלכה:

ותיבת ושכחוה מיותר ב"פ:

כתב יד ב היא שני מיני שעורים. קס"ד דר' חלפתא יליף שעורים מחטים ושני מיני חטים גופא הלכה היא אלמא דלמדין מן ההלכה וקשיא לר"ז דאמר אין למדין:

כך היתה הלכה בידן שני מינים. ומשני היתה שני מינים שהוא במין א' סתם ור' חלפתא מפרש מסתמא אין חילוק ובכל דבר שהוא שני מינים במין א' מיירי:

והתנינן המחליק בצלים כו'. ע"כ האי לחים ויבישים מדמין לשני מיני חטים ושוק וגורן מדמין לשני מיני גרנות לכן סיים (חסר כאן). דצריך ליתן ב' פאות:

אית לך למימר שוק וגורן כך היתה הלכה בידן. דהא הכא ודאי ליכא למימר מסתימת ההלכה שני מינים ועשאן שתי גרנות משמע אף שוק וגורן אלא ע"כ שחכמים למדוה מן שני מיני חטים ועשאן ב' גרנות והרי ילפינן מהלכה:

כתב יד א אין למידין מן המעשה. פי' דאמרי' שמא היה שם עוד דברים שמכח זה היה מקיל או מחמיר:

ברם ההוא דסבר עביד. פי' דאם היה שם עוד צדדין מסתמא היה יודע. אמר ליה. פי' רבי חנניא בשם שמואל פי' שאין חילוק בין סביר (בין לא סביר) דאפשר שאפי' סביר לא נתן דעתו לעיין יפה ומכח זה אינו יודע הצדדין שמכח זה התיר לכך אין חילוק אלא בין פליגי פי' אם באותה מעשה יש פלוגתא והוא רוצה להכריע מכח המעשה כחד לא סמכינן עליה ואמרי' שמא היה שם צדדין אחרים להתיר אי לאסור אבל אי לא ידעינן פלוגתא יכול לסמוך עליו לעשות כמותו כיון דלא חזינן פלוגתא לא אמרינן דשמא היה שם צדדין אחרים להיתר או לאיסור דמהיכא תיתי נימא הכי:

כתב יד ב אין למידין מן המעשה. דשמא הי' שם עוד איזה צדדים ומכח זה הקל או החמיר:

בההוא דסביר עבד. סביר היינו מבין ויודע אם הי' צדדים אחרים להקל או להחמיר:

א"ל. היינו ר' חנניא בשם שמואל אמר ליה בין סבר בין לא סבר אין לחלק דאפשר גם הסביר לא נתן דעתו לידע כל הצדדים שהיו שם:

בההוא דפליגי. אלא יש לחלק בין אם איכא פלוגתא בדין ההוא והוא רוצה להכריע כמ"ד מתוך המעשה לא סמכינן עליה. ואמרינן שמא הי' שם צדדין אחרים להחמיר או להקל:

ברם בההוא דלא פליגי. ואי ליכא בדין ההוא פלוגתא מהיכא תיתי נימא דלא סביר אם יש שם צדדין אחרים לכן סמכינן עליה:

כתב יד א מתניתא כשקצרוה לעצמן. פי' אקצרוה נכרים קאי דהיינו דוקא כשקצרוה לעצמן דהיינו ליקח להן אבל כשקוצרין לישראל דהיינו שהם פועלים אצל ישראל אף שהם נכרים חייבין וכדמייתי ראיה מברייתא ותנינן כו':

מפגי שאין בקיאין בלקט. אלמא דעכ"פ חייבין:

כתב יד א מתני' בשקצרוה לאבדה. פי' הא דקתני דקצרוה לסטים פטורה היינו דוקא כשקוצרין לאיבוד אבל כשקוצרין שלא לאיבוד חייבין דאפי' התבואה שלהן נמי חייבת דאף הן ישראלים גמורים:

א"ר הושיעא אפי' תימר בשקצרוה שלא לאבדה. ואפ"ה פטורה גבי לסטים וכדמפ' טעמא:

שהפאה ניתנית במחובר לקרקע. ואין קרקע נגולת. פי' הלכך במחובר לא נתחייבה שהרי הם לא קנאו ובעה"ב לא קצר ולאחר שקצרו אף שקנו מ"מ אינו חייב שאין פאה בתלוש:

כתב יד א מפני שהוא מפריש מן הקמה על הקמה. פי' דקאי אמתני' דקתני דכשקצרו ליסטים חציה אח"כ פטורה ומפרש מפני שחובת הקציר בקמה עליה קאי ואמר מפני שהוא מפריש מן הקמה על הקמה כו':

ואינו מפריש מן הקציר לא על הקציר. פי' כשיש קמה שראויה ליתן ממנה פאה:

ולא על הקמה. ולפיכך היה החיוב פאה באותו חצי שדה שקצרוה ליסטים בסוף ואף דאמרינן כשכלה את שדהו חזרה פאה לעומרין היינו דוקא כשכילה הוא ולא כשכילוה ליסטים והא דקתני ולא על הקמה היינו בדרך לא זו אף זו ולרבותא דסיפא דאף מן הקציר על הקמה מפריש לפעמים:

ה"ג פעמים שהוא מפריש מן הקציר על הקציר ומן הקציר על הקמה האיך עבידא כו': נמצאת מפריש מן הקציר על הקציר. פי' דהיינו אותו שבולת שקצר משיעור פאה הוא מפריש אותה היום על מה שקצר תחילה והיינו מן הקציר על הקציר ותיבת על הקמה מיותר:

ולא סוף דבר שכילה את שדהו. פי' שכילה את שדהו קודם שנתן את הפאה דהשתא כשקצר הוי מן הקציר על הקציר:

אלא אפי' כשקצר. פי' שהתחיל לקצור וקרא שם פאה ותיכף אחר קריאת שם קצר מאותו מקום שקרא שם וא"כ צריך ליתן פאה מה (ממה) שקצר על מה שלא קצר והוי מן הקציר על הקמה:

כתב יד ב מפני שהוא מפריש מן הקמה על הקמה. קאי על הא דתני במתניתין קצרו לסטים חציה פטורה שחובת הקציר בקמה מפרש מפני שהוא מפריש כו' א"כ חיוב פאה לא הי' אלא באותו מחצה שבסוף וקצרוה לסטים לכן פטורה לגמרי ולא חזרה פאה לעומרים:

ולא על הקמה. לרבותא דסיפא נקט דלפעמים מפריש מן הקציר אף על הקמה:

נמצאת מפריש מן הקציר על הקציר. דאותה שבולת שקצר מן השיעור פאה מפרישה על מה שקצר קודם הפרשת הפאה:

שכילה את שדהו. קודם שהפריש פאה ואין בידו לתת פאה כ"א מן הקציר על הקציר. אלא אפי' בשקצר כו' בתחלת הקצירה קרא שם לפאה כיון שקצר שבולת ראשונה מאותן שקבע לפאה חזרה הפאה לעומרים היינו לאותה שבולת שקצר מעתה הרי דמפריש מן הקציר על הקמה:

כתב יד א המוכר מהו שיזכה בפאה שהיא מתרת את העומרין. פי' דהיינו כשקצר חציה ומכר חציה פי' וגם השדה דאם לא מכר השדה ודאי המוכר אסור דהא אצל זה אני קורא שדך אלא דאיירי כשמכר חציה וגם את השדה שהלוקח נותן פאה לכל ומיבעיא ליה אם המוכר מותר בפאה שהיא מתרת את העומרין אם לא:

ופשיט ליה נשמעינה מן הדא אר"י אימתי כו'. פי' הא דאריס אסור בלקט ושכחה ופאה היינו בזמן שקבלה ממנו כו' אבל אם אמר שליש מה שאתה קוצר כו' אסור בלקט וכו':

ומקשי מה בינה לקדמייתא. פי' דהא בשניהם קנה במחובר:

ומשני אלא לכשתקצור שליש תהא שלך. פי' דהשתא לא קנה אלא בתלוש ופאה לא נתנית אלא במחובר לקרקע לפיכך מותר:

א"ר בון בר חייא הדא אמרה כו'. פי' שהרי אף המוכר אין לו אלא הפירות תלושין והקרקע והפאה של לוקח לפיכך ודאי ג"כ מותר ליקח הפאה שהיא מתרת את העומרין:

א"ר יונה. פי' לא דמו:

תמן לא נתחייבה שדהו ברשותו. פי' שהרי לא זכה אלא לאחר שנתלשו:

ברם הכא נתחייבה שדהו ברשותו. פי' שהרי נתחייבה פאה ברשותו של מוכר כשהיתה המחובר שלו קודם שמכרה ולפיכך איכא למימר שאסור למוכר ליקח הפאה דכיון שבשעת חיוב הפאה לא היה יכול ליקח הפאה לעצמו שהרי היה שלו א"כ לפיכך אף היום אסר משא"כ באריס:

אלא קצר חצי שדה. פי' מזה יכול להוכיח אמי שקצר חצי שדה ומכר מה שקצר שהלוקח מותר ליקח הפאה שהרי ברשות הלוקח לא נתחייבה שאין לו במחובר:

והשתא מיבעיא ליה הלוקח מהו שיזכה בפאה שהיא מתרת כו'. פי' הכא במתניתין דקתני שהלוקח נותן פאה לכל פי' דהיינו אף כנגד החצי של מוכר אם מותר באותה פאה שהוא נותן בעד המוכר שהרי אינו שלו או לא:

ומשני בפלוגתא דרבי ורבי יהורה הנשיא. פי' מדינא מותר אלא אי קנסו אי לא קנסו בהא פליגי רבי ור"י הנשיא:

כתב יד ב המוכר מהו שיזכה בפאה. קאי על מתניתין דקתני קצר חצי' ומכר חציה ומיירי בשמכר השדה עם התבואה דאל"כ קרינן אצל המוכר שדך ואסור בפאה שלה וכשמכר גם השדה מבעי' ליה אם נאסר בפאה של השדה מחמת שהיא מתרת אותה חצי שקצר המוכר או לאו:

לכשתקצר תהא שלך. ולא קנה כלל במחובר ופאה הניתנת במחובר לא הי' ברשותו כלל:

ברם הכא נתחייבה שדהו ברשותו. הפאה שנתחייבה במחובר עבור חצי שקצר המוכר אותה הפאה המחוברת הי' ברשות המוכר קודם שמכרה איכא למימר דאסורה למוכר אף אחר שמכרוה:

אלו קצר חצי שדה. מזה יכול להוכיח אמי שקצר חצי שדה ומכר מה שקצר כו' שהרי ברשות הלוקח לא נתחייבה ואין לו במחובר והשתא מבעי ליה הלוקח מהו כו' הכא במתניתין דקתני שהלוקח נותן פאה לכל אף על החצי שקצר המוכר אם מותר הלוקח באותה פאה שנתן על חצי של המוכר או לא:

בפלוגתא כו'. משני דמדינא וודאי מותר אלא אי אסרינן ליה ליקח מפני הקנס תליא בפלוגתא:

כתב יד א קצירת חו"ל. פי' מה שהוא קוצר לצורך חו"ל אם היא חייבת בפאה דהא של נכרי פטור ושל הקדש פטור ושל חו"ל נמי פטור וגבי הקדש כשקוצר לצורך הקדש אמרי' לעיל דחייב וגבי נכרי כשקצרוה לעצמן תנן במתני' דפטור והכא גבי חו"ל מבעי לי' שלא תאמר כו':

ופשיט אשכח תני קציר ארצכם. היינו כשהוא לצורך ארצכם ולא של חו"ל:

כתב יד ב קצירת ח"ל. כלומר שקצר בא"י בכדי להוציאו לח"ל ומבעי הא תנן של הקדש ושל נכרי ושל ח"ל פטור אי מה הקדש חייב דהא תנן לעיל הקוצר לצורך הקדש ה"ז חייב וכשקצרו גוים בשביל עצמן ה"ז פטור והכא גבי ח"ל מבעי ליה:

ולא קציר ח"ל. היינו לצורך ח"ל:

כתב יד א קצר הגזבר חצי חציה. פי' הא דקתני במתני' שהפודה מיד הגזבר הוא נותן פאה לכל היינו כשלא קצר הגזבר כלום אבל אם התחיל הגזבר לקצור אין הפודה מיד הגזבר צריך להפריש אלא על מה שיקצור ולא על מה שנקצר ברשות הקדש שהוא פטור מן הפאה ועל מה שנקצר תחלה מפריש מן הקציר על הקציר ולא הפודה מיד הגזבר שמה שנקצר ברשות הקדש הפסיק הענין ואין לפטור אותו מפאה כלל מטעם זה כמו באגדו ושמותית כשנמלך לעשות שני גרנות דהכא משום שהקדיש אינו יכול להפקיע את השדה מפאה ודו"ק:

הדרן עלך ואלו מפסיקין

כתב יד ב קצר הגזבר חצי חציה. הא דתני הפודה מיד הגזבר הוא נותן פאה לכל מפרש היינו כשלא התחיל הגזבר לקצור כלום אבל אם התחיל לקצור אין המקדיש נותן מן הקמה על מה שקצר תחלה דקציר הקדש הפסיק הענין אלא מפריש מן הקציר על הקציר. ועוד מפריש מן הקמה על הקמה שקוצר עכשיו אחרי שפדה מהקדש ואין לפטור אותו כלל מפאה כמו באגדו ושמותית בשנמלך לעשות שני גרנות דהכא משום שהקדיש אינו יכול להפקיע את השדה מפאה ומה שיקצור ברשות הקדש פטור מן הפאה: