כתב יד א מלבנות התבואה כו': אנן תנינן של בין הזיתים. פי' במתני' ותניי דבי רבי של בין האילנות. פי' דתני במתני' מלבנות התבואה של בין האילנות ומפרש הכא דצריכי תרוייהו:

דבר שהוא היום פאה. פי' דסבר הירושלמי שדבר שהוא חיוב פאה מפסיק יותר:

אבל דבר שהוא פיטור פאה. דהיינו שאר אילנות אינו מפסיק אפי' לב"ש:

כתב יד א מה אנן קיימין. פי' הא דקתני במתני' דזיתים מפסקי בין האילנות:

אם במרווחין. פירוש שהאילנות מרווחין זה מזה:

אף ב"ש מודו. דלא מפסקי דסברי דהא דמפסקי היינו משום מחיצה:

כתב יד א אם ברצופין כו': ה"ג ר' ייסא אמר טעמא דב"ש שאין דרך בנ"א להיות מכניסין כו'. פי' וא"כ לפ"ז אפי' במרווחין מפסקי לב"ש:

ומקשי אתיא דב"ש כר"י. פי' ב"ש דסבר הכא. שמה שאין דרך להיות בין הירקות אם נטע ביניהם מפסיק ה"ה ר"י סבר כן גבי בצלים בין הירק שסובר שמפסיק דאי לב"ה הא סובר שאף שאין דרך כמו אילנות בין הזרעים אפ"ה לא מפסקי ונותן מא' על הכל:

ומשני הא כ"ע מודו דדבר שאין דרך מפסיק אפי' לב"ה והא דב"ה סבר הכא שאינו מפסיק היינו משום דסבר שכן דרך בנ"א להיות מכניסין זרעים בין האילנות ולכך לא מפסקי אבל בצלים שבין הירק אף ב"ה מודו שאין דרך בנ"א להיות מכניסין ולכך מפסיק אף לב"ה וא"כ סבר ר"י כב"ה:

וזהו פי' מסתברא ב"ש יורו לר"י כו'. פי' דבצלים בין הירק אין דרך להכניסו טפי מזרעים בין האילנות ולכך איכא למימר דר"י סבר הכא כב"ה שכן דרך כו':

כתב יד ב מ"ט דב"ש שאין דרך ב"א כו'. ולפ"ז אפי' במרווחין סברי ב"ש דמפסקי:

מסתברא ב"ש יודו לר"י. קושיא היא דמסתברא שר' יוסי ס"ל ג"כ כב"ש דאי כב"ה הא סברי כאן דלא מפסקי אף שאין דרך להכניס זרעים לבין אלנות:

ר"י לא יודה לב"ש. שנויא היא לעולם ר"י כב"ה ס"ל דב"ה סברי ג"כ בדבר שאין דרך להכניס מפסקי והא דאמרי ב"ה הכא דלא מפסקי משום דב"ה ס"ל שכן דרך ב"א להכניס זרעים בין אלנות:

כתב יד א ה"ג היה שם אילן כמין דהוא גדר. פי' שאין שם אלא אילן א' אלא שהענפים תכופים זה בזה כמו גדר אם מפסיק או לא ולא איפשטא:

כתב יד ב הי' שם אילן כמין דהוא גדר. מבעי להו אם לא הי' שם אלא אילן א' רק שענפי האילן מסובכים ותכופין זה בזה כעין גדר אי חשיב הפסק או לא. ולא אפשטא:

כתב יד א עד כדון במעורבין מכאן ומכאן. פי' הא דקתני במתני' ואם היו ראשי שורות מעורבין מיבעיא ליה אם היינו מעורבין מכאן ומכאן אז אינו מפסיק או אפי' מצד אחד נמי חשיב עירוב:

עוד מיבעיא ליה או כשלשה תלמים של פתיח כו'. פי' דמיבעיא ליה אם צריך שיהא משך העירוב ג' תלמים או אפי' כ"ש:

כתב יד א המנמר כו' פי' כהדין נימרא. פי' חיה שהיא מנומר ומפרש דמקום הזבלים דהיינו שהוא מזובל יפה שם עילין תחלה וממילא מתייבש נמי תחלה לכך קרי ליה נימרא:

כתב יד א עד כדין כשהיה יבש מכאן ומכאן כו'. פי' דסובר הירושלמי הא דקתני במתני' המנמר היינו שקוצר היבש ומשייר הלח דהיבש בין הלח היה מנומר והוא הסיר הנימור וצריך ליתן פאה לר"ע מכל אחד היינו ממה שקצר לכל חתיכה וחתיכה בפ"ע דהלח המשוייר מפסיק וע"ז מ"ל דהיינו כשהלח באמצע אז הלח מפסיק לענין שהוא צריך ליתן פאה למה שקצר לכל חתיכה וחתיכה בפ"ע:

היה לח מכאן כו'. פי' שאם קצר היבש שבאמצע אם הוי הפסק דהיינו כשיקצר אח"כ הלח אם צריך ליתן פאה מכאו"א או לאו:

כתב יד ב עד כדון כשהי' יבש מכאן ומכאן. מדקתני מתני' ושייר קלחים לחים משמע שקצר את היבש שמכאן ומכאן ובזה סבר ר"ע פאה מכאו"א מכל חתיכה וחתיכה שקצר משום דלח המשוייר מפסיק ביניהם:

הי' לח מכאן ומכאן ויבש באמצע. וקצר תחלה היבש באמצע מבעי לי' אח"כ כשקוצר הלח שמכאן ומכאן אם חשיב מקום היבש הפסק. ופשיט לי' מהא דא"ר בא ר' חייא כו':

כתב יד א ופשיט ליה מדאמר ר' חייא בר בא כו' דר"מ אתיא כר"ע כמה דר"ע אמר כו'. פי' ור"מ סובר ודאי דאם קצר היבש שבאמצע הוי הפסק למה שנשתייר דהא אמר הקוצר לשחת מפסיק והיינו למה שנשתייר והיינו כשנתייבש דהא מוקי הירושלמי לאחר שליש דחיוב פאה מפסיק אלמא דסבר ר"מ שאם קצר היבש שבאמצע הוי הפסק למה שנשתייר ה"ה לר"ע נמי כן דהא שניהם אמרו דבר אחד:

ומקשי חברייא קומי ר' יוסי למה לי כר"ע. פי' אמאי מוקי לר"מ כר"ע לוקי כרבנן דהא איכא סתם מתני' כותיה:

דתנן המחליק בצלים לחים לשוק. פי' אלמא דלח ויבש ב' מינין הן וכיון שכן לא הוי קצירה שלהן אתחלתא דקצירה דלח ולכך הוי הפסק וא"כ איכא סתם מתני' כותיה:

ומשני התם לאו משום לח ויבש אלא משום שוק וגורן דהוי ב' מינים לכך צריך ליתן פאה מכאו"א:

ומייתי ראיה דהא חצי לח וחצי יבש. פי' בפעם א' אם היה קוצר חצי לח וחצי יבש:

כתב יד ב כן רמ"א לח ויבש ב' מינים הם. דהא לר"מ קצירת יבש שבאמצע ודאי הוי הפסק להמשויר דהא אמר הקוצר לשחת מפסיק ומוקי בפרקין לעיל דמיירי לאחר שהביא שליש דהוי חיוב פאה מפסיק והיינו כשנתיבש וכן לר"ע קצירת היבש שבאמצע הוי הפסק דהא אמרת ר"מ בשיטת ר"ע אמרה:

ולמה לי כר"ע. אמאי מוקי לר"מ כר"ע הא מצינו סתם מתני' כוותי' דר"מ דתנן המ"ב לחים לשוק כו'. אלמא דלח ויבש ב' מינים הן וקצירת היבש לא חשיב אתחלתא דקצירת הלח אלא חשיב הפסק:

שמעינן שוק וגורן ב' מינים הן. משני דמסתם מתני' ע"כ לא מצי לאשמעינן אלא שוק וגורן דחשיב ב' מינים אבל לא משום לח ויבש דאם תאמר לח ויבש ב' מינים הרי אם קצר בפעם א' חצי לח וחצי יבש ודאי גם ר"ע מודה דנותן פאה א' על הכל והכא במחליק בצלים הוא קוצר ג"כ שניהם בפ"א ומ"מ פליג ר"ע אלא ע"כ טעמא דר"ע אינו אלא משום שוק וגורן דהוי ב' מינים:

כתב יד א אף ר"ע מודה. שא"צ ליתן אלא פאה א' על הכל פי' משום דלא הוה ב' מינים והכא גבי מחליק קוצר שניהם כאחד אלא ודאי הא דהוי ב' מינים היינו משום שוק וגורן:

תיבת והתנינן מיותר אלא דקאי אמתני' דקתני ומודים חכמים לר"ע ומפרש:

כיני מתני' שבת בג' מקומות כו'. פי' דהא משבת אחרדל ודאי אין ליתן פאה אלא שבת בעצמו בג' מקומות ואפ"ה אין נותנין פאה מזה על זה:

וכדמפרש מפני שאין ראשון שבהן ממתין לאחרון שבהן אם מפני שדרכן ליזרע ערוגות ערוגות. פי' וכיון דהוה הפסק הוי כל חד כערוגה בפ"ע ולכך צריך ליתן פאה מכאו"א דהוה כל ערוגה כשדה בפ"ע. ואין להקשות כיון שאין ראשון שבהן ממתין לאחרון אמאי חייב בפאה הא אין לקיטתן כא'. די"ל דאפ"ה הוי לקיטתן כא' כיון שאף אותן שנתבשלו אם עומדות על האילן אין פסידא אבל תאנים נפסדות:

על דעתיה דשמואל מפריש מכל קלה. פי' אם זרע כל קלח בפני עצמו דהוי כל קלח כמו שדה בפ"ע כיון דטעמא שאין ראשון אין חילוק בין ערוגה לקלחין:

על דעתיה דר' יוחנן מפריש כו'. פי' דתלי טעמא משום שדרכן ליזרע ערוגות א"כ היינו דוקא כשזורע כל ערוגה בפ"ע אז אמרינן דכל ערוגה נחשבת לשדה אחרת אבל אם זרע קלחין אינו מפריש מכל קלח וקלח דזה אין דרכו:

כתב יד ב הא תנינן מודים חכמים לר"ע. האי הא תנינן מיותר וקאי אמתני' דקתני ומודים חכמים לר"ע ומפרש דר"ל שבת בג' מקומות:

מפני שאין הראשון ממתין להאחרון שבהם. ואין להקשות דא"כ אמאי חייב בפאה הא לא הוי לקיטתן כא' וי"ל דשפיר לקיטתן כא' משום דאף אותן שנתבשלו אינן נפסדות אם קיימים באילן משא"כ תאנים שנפסדות:

כתב יד א ואידן מירוג. פי' איזהו מירוג שיש בו תחילה וסוף וחייב בשניהם:

ומפרש רבי ירמיה כהדא דתנינן. פי' דהיינו בצלים שחייבין בין לחין בין יבישין:

ור' יוסי מפרש שהוא קצח דכד את זריע לה דעביד ליה בצל דקיק. נקרא תחילתן ואפ"ה חייב וכששתל לה אח"כ נקרא סופו:

ומקשי דלא כן מה אנן אמרין. פי' לר' יוסי מאי קמ"ל פשיטא דקצח חייב בפאה ואי משום שעומד לזריעה דהיינו שאח"כ כשרוצה לעשות בצל גדול שתיל לה:

ע"ז מקשי וחיטין לאו לזריעה הן. פי' ואפ"ה חייב בפאה ומהיכי תיתי הכא לפטור גבי קיצתא:

ומשני חיטין רובן כו': ומקשי ע"ד דר' ירמיה. פי' דאמר בצלים בתחילתן חייבין בפאה:

וכי ירק חייב בפאה. פי' הא אין מכניסו לקיום:

ומשני מינו מכניסו לקיום. פי' מין בצלים והיינו אחר שנתייבשו:

מה עביד ליה ר' יוסי. פי' כיון דמוקי בקצח ולא מוקי בבצלים אלמא דסבר דבצלים תחילתן פטור מן הפאה דהוי ירק והא תנן מתני' בפי' בצלים לחין חייבין בפאה והיינו מתני' דהמחליק. ומשני האי לחיוב אינו מתחילתן אלא שגמור הוא ואינו מחוסר אלא ליבש ולפיכך חייב בפאה דזה ודאי מכניסו לקיום:

כתב יד ב ואידן מירוג. איזהו מירוג שיש בו תחלה וסוף ובשניהם חייב מפרש ר' ירמיה היינו בצלים שחייבין בין לחים בין יבישין כהא דתנינן כו'. ור' יוסי מפרש היינו קצח הייכו שהוא בתחלה עביד בצל דקיק ובסוף עביד בצל רב ושניהם חייבים בפאה:

דלא כן מה אנן אמרין. פריך לר' יוסי דמפרש קצח כד עביד בצל דק חייב בפאה מאי קמ"ל פשיטא דלא כן דאי לא קמ"ל מה אנן אמרין כו':

ע"ד דר' ירמיה כו'. דמוקי לבצלים בתחלתן דחייבים בפאה פריך וכי ירק חייב בפאה הא אין מכניסו לקיום:

מה עבד לה ר' יוסי. דמוקי בקצח ולא בבצלים ע"כ דס"ל בצלים בתחלתן פטורי פאה והא במתני' תנן המחליק בבצלים חייבים בפאה:

גמור הוא. משני האי לחים במתני' אינן בתחלתן אלא מיירי שהוא גמור כו' ושפיר הוי מכניסו לקיוס וחייב בפאה:

כתב יד א תני לקט קצירך ולא לקט קיטוף מיותר:

אפי' כל שדהו פטור כצ"ל. פי' כשקצר מעט מעט:

אפי' במגל. פי' דהוה קבע יותר אפ"ה פטור מה הפאה:

והוא ששייר. פי' שיכול לקיים מצות פאה במה ששייר:

ה"ג פטור מן הפרט ומן השכחה ומן הפאה וחייב בעוללות. פי' ולא תני והוא ששייר אלמא אע"ג דלאן שייר:

ומשני כאן בגמורות. פי' בגמורות צריך לשייר:

כאן כשביקש לאוכלן ענבים. פי' והוה עראי ולכך פטור אפי' לא שייר:

ברם הכא כשביקש לעשותו עיסה. פי' דהה גמר מלאכה לכך צריך לשייר:

הדא ילפא מן הדא כו'. פי' אף בחיטין:

אם בקש לאוכלן מלילות. דהוי נמי לא נגמרה מלאכתו:

אפילו לא שייר. נמי פטור מן הפאה:

ואם בקש לעשותו יין. דהוי נמי גמר מלאכה:

והוא ששייר. פי' צריך לשייר נמי כמו בעיסה:

כתב יד ב לעיסתו אפי' כל שדהו. רק שקצר אותה מעט מעט לעיסה:

אפי' במגל. דהוי יותר קבע:

והוא ששייר. דיכול לקיים מצות פאה במה ששייר:

כאן בגמורות. כשביקש לעשות עיסה דהוי גמר מלאכה אז אמרינן דוקא והוא ששייר וכאן בשאין גמורות שבקש לאוכלן ענבים דהוי עראי ופטור אפי' אם לא שייר:

הדא ילפא מן ההיא. אף בחטין אם בקש לאוכלן מלילות נמי לא הוי גמר מלאכתן ואף אם לא שייר פטור מן פאה:

כתב יד א כמידל לשוק. פי' שהוא מידל ומוכר בשוק פי' אז אינו נחשב קצירה שיתחייב עליה פאה:

אבל במידל לבית. פי' אז חשיבה והוי קצירה דאי לא הוו הנך היה צריך לקצור אחרים לבית:

כשעיבה על מנת להידל. פי' שלכתחלה זרע אותן תכופין כדי להדל דעשה אותן כעציב לכך פטורין מפאה:

כתב יד ב אבל במידל לבית. חשיבא קצירה דאי לאו הנך היה קוצר אחרים לביתו:

כתב יד א ה"ג לא אמרו אלא משום הפקר: שאין מתקיימות לו במרובה. פי' דכשיש לו מרובה אינו רוצה לקיים שא"צ כ"כ מיהו דבר מועט רוצה לקיימו וא"כ הוי כמו מכניסו לקיום הכי מקשי רבנן לר' יוסי אלמא דטעמא דפליגי אי הוי לקיום מה שמתקיימין לו במיעוט או לא:

הוי לית טעמא אלא כו' כצ"ל:

כתב יד ב והתני אע"פ שאין מתקיימות לו במרובה. הרי דמקשה רבנן לר' יוסי אם כשיש לו מרובה אינו רוצה בקיומו דא"צ הרבה כ"כ מיהו מועט רוצה בקיומו אלמא פלוגתייהו אם חשיב מכניסו לקיום משום אותו מועט שרוצה בקיומו הוי לית טעמא אלא משום מכניסו לקיום:

כתב יד א ה"ג אינו מפריש משלו על של חבירו לא בתחלה כו'. פי' דב' בנ"א הוי כב' שדות לכך אין ליתן מזה על זה ואפי' על מה שקצרו בתחלה דהיינו בעוד שלא חלקו דהוי כמו של אדם א' אפי' כן אין ליתן דלענין פאה אזלינן בתר סוף וכיון דבסוף חלקו הוי כמו ב' שדות בתחלה אבל אם קצרו תחלה ואח"כ חזרו ונשתתפו הוי כמו של א' לענין מה שיקצור בסוף ואינו מפריש על מה שנקצר בתחלה דהיינו שהיה של שניהם דבשעת קצירה כבר נקבע פאה בכל אחד בחלקו ואינו יכול להחליף:

כתב יד ב אינו מפריש משלו על של חבירו. כיון דהשדה בא מכח שני בני אדם הוי כשתי שדות ואין מפרישין מזה על זה:

לא בתחלה ולא בסוף. בתחלה היינו מה שקצרו בעוד שלא חלקו דאז הי' כמו של א' אפ"ה אין מפרישין מזה ע"ז דלענין פאה אזלינן בתר סופו ובסוף חלקו והוי כמו שהי' שני שדות בתחלה:

חזרו ונשתתפו. הוי כשדה אחד למה שעתידים לקצור אבל לא על מה שקצרו בתחלה בעת שהי' שותפות דבשעת קצירה [נ"ל צ"ל דבשעת חלוקה] כבר נקבע הפאה של כ"א בחלקו ואינו יכיל להחליף:

כתב יד א ה"ג א"ר יוחנן נשתתפו בחצי שדה וקצר חצי חציו. פי' חצי מאותו החצי שנשתתפו ולא הספיק לקצור את השאר עד שנשתתפו בכולו:

מפריש מן הראשים על האמצעים. פי' משלו על של חבירו מותר להפריש על אותו החצי חציו השני מהחצי שנשתתפו ראשון בין מהחצי חציו הראשון דבשעה שנקצרה היתה כבר בשותפות ובין מה שנשתתפו אח"כ דבשעת קצירתה כבר היתה בשותפות גם אותו החצי השני אבל מן הראשין על הראשין דבשעת קצירת הראש הראשון לא נשתתפו עדיין בחצי השני של השדה [אינו מפריש]:

ה"ג וחציה לא הביאה שליש וקצר החצי חציו שהביאה שליש ולא הספיק לקצור השאר עד שהביאה כולה שליש כו' כצ"ל:

כתב יד ב וקצר חצי חציו. מחצה מן החצי שנשתתפו:

מפריש מן הראשים על האמצעים. ולא הוי מפריש משלו על של חבירו דהראשון היינו חצי חציו שקצר ראשונה הוי ראש א' ומחצה השדה שנשתתפו אח"כ הוי ראש השני והאמצע הוא חצי חציו הראשון הנשאר שלא נקצרה קודם שנשתתפו במחצה השני ולכן יכול להפריש מן שני הראשים על האמצע דבשעת קצירת הראשים כבר נשתתפו בחלק האמצע וכן כשנקצר האמצע כבר נשתתפו בשני הראשים לכן מפריש מן האמצע על הראשים:

אבל אינו מפריש מן הראשין על הראשין. דבשעת קצירת ראש הא' עדיין לא נשתתפו במחצה השני:

כתב יד א עד כדון כשהתחיל לקצור. פי' בעל השדה דכיון שנתחייבה ברשותו אז אם שייר בעל השדה בעל השדה חייב או אפי' לא התחיל לקצור:

ופשיט ליה מדמדמי ליה ללוקח גז צאנו וגבי ראשית הגז אין חילוק א"כ אף כאן אין חילוק:

כתב יד ב עד כדון כשהתחיל לקצור. כשהתחיל בעל השדה לקצור ונתחייב השדה בפאה ברשותו אז אם שייר בעל השדה לעצמו חייב בעל השדה או אפי' לא התחיל בעל השדה לקצור קודם שמכר ג"כ בעל השדה חייב:

כתב יד א דחובת הקציר בקמה. פי' והקמה אצל המוכר:

או משום דמכר לו חוץ מחובתו. פי' דהוה כמו מוכר לו חוץ מחובתי:

ופשיט נמי מדמדמי ליה לראשית הגז ובראשית הגז ליכא למימר אלא שמכר לו חוץ מחובתו:

ואח"כ מפרש הנ"מ אי נימא שמכר לו חוץ מחובתו או חובת הקציר בקמה ומפרש עבר הלוקח והפריש כו':

כתב יד א מה קצירה. פי' דקמיבעי ליה הא דקאמר כדי לקצור אם הוא כדרך הקוצרים או אפי' כ"ש:

ופשיט דכתיב אשר לא מלא כפו אלמא סתם קצירה היינו כדרך הקוצרים במילוי הכף:

כתב יד ב מה קצירה. דקמבעי לי' הא דאמר כדי לקצור אם הוא כדרך הקוצרים כו':

כתב יד א הגע עצמך. פי' שמקשה על הא דאמר קרקע כ"ש חייבת בפאה והיינו אפי' אינו אלא מקום שבולת א'. וע"ז מקשי הא עד שלא קצר אין כאן חיוב. פי' דחיוב פאה תלוי בקצירה ומשקצר אין כאן שיור:

ומשני תפתר שהיה שם קלח א' ובו חמש שבולין. דאז אינו המקום אלא כדי שבולת א' ואפ"ה יכול ליתן פאה:

כתב יד א ומקשי וליתן קמה כ"ש. פי' אמאי תלוי בקרקע הא חיוב פאה אינו תלוי בקרקע אלא בקמה:

ומשני בגין דתני בכורים. ובכורים שייכי לענין קרקע נקט נמי גבי פאה קרקע:

כתב יד א פטור מן הראיון כצ"ל:

דכתיב ואת האדמה אשר נתת לנו כצ"ל:

כתב יד א לנכסים שאין להם אחריות. פי' מטלטלין שנקנין אגב קרקע:

עם ערים בצורות ביהודה. פי' דמשמע ליה דהיינו אגב ערים נתן להם הכסף והזהב:

ומיבעיא ליה אם דוקא כשמונחים הקרקעות עם המטלטלין במקום א' או לא:

ופשיט ליה מעשה במרוני א' כו' וקיימו חכמים את דבריו. פי' אלמא דלא בעינן שיהא קרקעות עם המטלטלין במקום א' דהא אחציה צפוני ודאי לא היה מונח המאה חביות של יין:

ודחי דאיכא למימר הא דלא בעינן הכא שיהא במקום א' היינו משום דהוה ש"מ אבל בבריא איכא למימר דדוקא שיהא במקום א' דהא חזינן דבש"מ קונה טפי דהא מזכה אפי' בדברים משא"כ בבריא וא"כ איכא למימר [דה"ה] (דהיינו) נמי לענין במקום א':

ומשני ולאו ר' אליעזר היא. פי' הא ר' אליעזר אומר האי מעשה דמרוני א' ואיהו סבר שאין חילוק כלל בין בריא לש"מ דאפי' ש"מ אינו מזכה אלא בקנין ואפ"ה א"צ שיהא במקום א' וה"ה בריא לרבנן דבהא ל"פ:

כתב יד א ומקשי ממתני' דקתני קרקע כ"ש ותני ולקנות עמה נכסים שיש להן אחריות ואי בעי שיהא מונח על הקרקעות האיך אפשר בכ"ש:

כתב יד א ומשני תפתר שהיה שם מקום כ"ש ומרגליות טמונה בו: אלו ואלו נכנסין מיד. פי' דכן לענין ש"מ הוי חילוק בין קפץ ללא קפץ:

כתב יד ב אלו ואלו נכנסין מיד. וכן לענין ש"מ נמי הוי האי חילוק בין קפץ עליו החולי אי לא:

כתב יד א אפי' הבריא. פי' דבלא הבריא ל"צ שייר:

לא שייר כו' והוא שהבריא. פי' דהכא מיירי שעשו קנין ולכך אי הוי מתנת בריא נמי מתנתו קיימת:

ומפרש טעמא דכשהבריא אין מתנתו קיימת משום דעשו דברי ש"מ כבריא שכתב ונתן כו' פי' דצריך דוקא שימות מאותו חולי:

כתב יד ב אפילו הבריא. דבשלא הבריא אין לחלק בין שייר ללא שייר:

והוא שהבריא. ומיירי בשעשו קנין ואי הוי מתנת בריא נמי מתנתו קיימת אבל הכא כשהבריא אין מתנתו קיימת כדמפרש משום דעשו דברי ש"מ כבריא שכתב ונתן. ועי' בפי' למשנה שם ביאר כל צרכו:

כתב יד א ופשיט א"ר יוסי יודע הוא האיש הזה כו':

כתב יד א ה"ג אבנים טובות ומרגליות אין לו כו': שייר עבדים. פי' דמיבעיא ליה אי הוה שיור:

ואמר תני ר' יודן בר פזי דבר דלא ולא ידעין מה תני. פי' אי הוה שיור או לא:

כתב יד א כתב לזה וחזר וכתב לזה. פי' ושניהם היו צוואות ש"מ ומיבעי ליה אם יכול לחזור בו:

ומפרש דפליגי רב ור"י:

תיבות האיך עבידא מיותר:

כתב יד א וש"מ שכתב מתנה. פי' היינו שכתב בלשון מתנת בריא אבל באמת היא מתנת ש"מ דאיירי שלא כתב בו קנין ולפיכך מוכיח דיכול לחזור בו:

ולא עוד הוא ש"מ. פי' ואפ"ה חוזר בו דכשהבריא ודאי יכול לחזור בו ממתנת ש"מ אלא דקמ"ל דאפי' לא הבריא יכול לחזור בו ממתנת ש"מ:

כתב יד ב וש"מ שכתב מתנה. שכתב בלשון מתנת בריא ובאמת היא מתנת ש"מ דמיירי שלא כתב בו קנין ולפיכך מוכיח דיכול לחזור בו:

ולא עוד הוא ש"מ. אפ"ה חוזר בו דכשהבריא ודאי יכול לחזור בו ממתנת ש"מ וקמ"ל דאפי' לא הבריא יכול לחזור ממתנת ש"מ:

כתב יד א כתב בו קנין. פי' בצוואת ש"מ פי' דמיבעי ליה אי הוי כמו מתנת בריא או לא:

איזהו מתנה . פי' שיהא מתנת בריא אפי' אי כתב ש"מ:

כתב יד ב איזהו מתנה. שיהא כמתנת בריא אפי' אם כתבו ש"מ ומפרש כגון דלא תלי במיתה אלא שאמר ה"ז מתנה מעכשיו:

כתב בה מחיים . שכתב בשטר מתנה שיהא קנוי לו מחיים היינו שעה א' קודם מותו מבעי לי' אי הוי מתנת בריא או לא:

אני אומר מגופו שייר. כצ"ל וקאי על דברי ר"ש דמתניתין דאם אמר א' מריבוא שבהן היינו מכל הנכסים וא"כ אף מגופו של עבד שייר והוי כמשוחרר חצי עבד דלא עשה ולא כלום וע"ז אמר וכשבא מעשה כו':

כתב יד א ומפרש כגון דלא תלי במיתה דהיינו כשאמר ה"ז מתנה מעכשיו:

ומיבעי ליה כתוב בו מחיים . פי' דהיינו כשכתב בשטר מתנה שיהא קנוי לו מחיים דהיינו שעה א' קודם מותו אי הוה מתנת בריא או לא. ופשיט מאחתיה דר' גוריון כו'. דאינו יכול לחזור בו:

שאם כתב בו מחיים כו'. כצ"ל:

ואנהר ר' אמי. פי' שהזכיר ר' אמי ההלכה:

וחזר עובדא. פי' שאינו יכול לחזור בו:

כתב יד א במזכה על ידיה. פי' הא דקתני במתני' דאם כתב לאשתו קרקע כ"ש אבדה כתובתה היינו במזכה על ידיה פי' דהיינו שהיא מזכה לכאו"א חלקו דמסתמא קבלה עליה והיינו דאמר אם קבלה עליה כו':

מקולי כתובה שנו כאן. פי' הכא בכתובה הקילו ובקל היא מפסדת כתובתה:

ומפרש דאפי' להאי טעמא דמקולי כתובה אין חילוק בין מנה ומאתים לשאר הכתובה דאפי' היתה הכתובה של אלף דינרין שהכניסה לו אפ"ה אבדה הכל דלא פלוג:

שייר מטלטלין לא עשה ולא כלום. פי' דנמי לא יצא ב"ח:

כתב יד א ה"ג אני אומר מגופו שייר. פי' דקאי על ר"ש דסבר דכשאמר חוץ מא' מרבוא שבהן לא הוי ב"ח וע"ז מפרש טעמא דכשאמר מא' מרבוא שבהן קאי אכל הנכסים וא"כ אף מגופו של עבד שייר והוי כמשחרר חצי עבדו דודאי לא עשה ולא כלום וע"ז אמר וכשבא מעשה כו':

הדרן עלך מלבנות