Beur HaGra on Jerusalem Talmud Peah Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כתב יד א גדיש וכו': הכא את אמר אומדין כו'. פי' גבי רוח שפזר את העומרין:
וכא את אומר כל הנוגעת בארץ ה"ה של עניים. פי' דהיינו גבי גדיש שלא לוקט תחתיו כו':
ומפרש דהיינו אפי' שוגג. דהיינו שגידש בשוגג:
ואפי' כריכות. פי' שא"א לערבן:
ואפי' חטין ע"ג שעורין. פי' דהוי מין אחר והכל לא זו אף זו קתני:
כתב יד ב אפי' שוגג אפי' כריכות אפי' חיטין ע"ג שעורין וכו'. לא זו אף זו קתני:
כתב יד א ה"ג ברם כב"ה עניים מעשרין ואוכלין. פי' בתמי' ומן הדין ודאי אינו פאה אלא כמו הפקר לעניים שהוא מפקיר אותן ויודע שלא יקחו אותם אלא עניים בתורת פאה ואי היה חייב במעשר הי' לנו לחוש שיאכלו עניים בלא מעשר דסברי שהיא פאה:
שמענו שהוא פטור מן המעשרות ד"ה. פי' אפי' לב"ה משום קנס שהפקר ב"ד הפקר וא"כ דעת ב"ד הוי שיהא בין לעניים בין לעשירים כדי שיפטור מן המעשרות אף שבודאי לא יקחו אלא עניים היינו משום שמעורב בתבואה שלהן אבל ההפקר היה בין לעניים בין לעשירים:
ה"ג מנין שהפקר ב"ד הפקר דכתיב כו': ומנין שהוא פטור מן המעשרות. פי' שההפקר פטור. הירושלמי מביא כאן מפני שעיקר הוכחה היתה מהאי מתני' דגדיש שלא לוקט תחתיו אבל עיקרה היא שנויה במקום אחר דאי עיקרה כאן קשה דהא בתחלה קאמר גבי גדיש שהוא פטור מן המעשרות משום הפקר ב"ד ועליה שאלו מנין שההפקר פטור מן המעשרות אלמא שהוא רוצה להוכיח ממקים אחר ואח"כ נוכיח גופא מכאן:
ה"ג עד כדון שביעית מוצאי שביעית מאי טעמא: א"ר אבין היא שביעית. פי' דהכא יש מה לאכול בשביעית:
כתב יד ב כרם כב"ה עניים מעשרים ואוכלים. כלומר וכי עניים מעשרים לקט ואוכלין ואיך קנסו ליתן משלו. לעניים הלא יאכלו שאינו מעושר:
משום קנס דהפקר ב"ד הפקר. דהפקר של ב"ד הוא הפקר גמור בין לעניים בין לעשירים והא דלא יקחו אלא העניים משום שהוא מעורב עם הלקט שלהם:
ומנין שהוא פטור מן המעשרות. כ"ז שנויה במס' אחרת והתם שפיר מוכיח מהאי משנה דגדיש שלא לוקט תחתיו:
כתב יד א תני אין מעברין כו': שאין השנים כסדרן. פי' שאינו ראוי לאכול מתבואה חדשה תיכף אחר הפסח:
היא מוצאי שביעית היא שאר שני שבוע כצ"ל:
כתב יד ב שאין השנים כסדרן. ואין אוכלין אחר הפסח מתבואה החדשה:
כתב יד א שומרהו שיבוא בחדושו. פי' וא"כ הוי העיבור מדאורייתא ולכך פטור מן המעשרות:
כתב יד א ד"ה משום קנס שהפקר ב"ד הפקר כצ"ל:
כתב יד א ד' קבין לכור או לבית כור. פי' דמבעיא לי' הא דקתני במתני' כדי נפילה כו' פי' כמו שראויה לפול לקט ממנה והא דפליג את"ק דאמר נמי אומדין אותה היינו דת"ק סבר דשמין לפי אותו זמן ולפי אותה שדה ולפי אותה תבואה והוא סבר שאין שמין אלא לפי רוב תבואות ורוב זמנים והיינו כדי נפילה ועליה מפרש בגמ' דשיעורא ד' קבין לכור ומבעיא ליה אם הוא לכור היינו לאותה שדה שקוצרין ממנה כור או לבית כור והיינו לאותה שדה שזורעין בתוכה בית כור:
תמן תנינן כו'. פי' דמייתי לה לומר דהאי כדי נפילה אינו דומה להתם דהתם אמר בנופל לה כדי לזורעה והיינו השיעור שזורעין באותה שדה והכא כדי נפילה כדי לקט הראוי לפול:
ומה קצבה. בפ' המקבל גבי אריס דעד מתי חייב לטפל בה דקתני אם יש בו כדי להעמיד כרי חייב:
כתב יד ב ד' קבין לכור. ר"ל הא דארשב"ג כדי נפילה הוא השיעור ד' קבין לכור ופליג את"ק דאמר אומדין אותה היינו אותה השדה אומדין לפי מיטב השדה ולפי רוב התבואה ולפי הזמן ורשב"ג סבר דשמין לפי רוב התבואות ברוב הזמנים והיינו ד' קבין לכור:
תמן תנינן כו'. דהתם איתא נמי לישנא דכדי נפילה ומפרש לי' בענין אחר:
כתב יד ב שבולת שבקציר. שנמלטה מהמגל ונקצר כל סביבותיה אם אין מגיע ראשה לקמה ה"ה לקט של עניים. וכן פי' הר"מ. והר"ש מפרש שאותה שבולת היא שכחה. אע"פ שממשנה יו"ד דפ"ד ועד מ"ז דפרקין כולו איירי בלקט. הוציאו הר"ש מעל הסדר מפני שהכריחו הספרי דמייתי לא תשוב לקחתו מכאן א"ר ישמעאל שבולת של קציר כו'. מבואר דר' ישמעאל אמרו בשכחה. אבל המעיין יראה דמשנתינו לא נאמרה בשם ר' ישמעאל. והספרי לא קאי אלא על מ"ד פ"ב דעדיות ג' דברים א"ר ישמעאל לפני חכמים כו'. ושם שפיר איירי בשכחה. אבל כאן נאמר על הסדר בלקט. וגם לקט איתא במחובר כמו פאה ושכחה. ובמשנתינו אשמעינן לקט במחובר:
כתב יד א ה"ג א"ר יוחנן והוא שיהא ראשה מגיע לקמה והוא שתהא יכולה להקצר עם הקמה כהדא דתנינן כו'. פי' דמייתי מלקט על שכחה אבל ודאי מתני' איירי בלקט כפי' התם דהא גבי לקט חניא ועוד דמסתמא גם לקט במחובר כמו השאר והא דמייתי הר"ש דאמר דאיירי בשכחה מדתניא בספרי לא תשוב לקחתו מכאן א"ר ישמעאל כו' והיינו ודאי בשכחה דהא האי קרא איירי בשכחה לאו האי מתני' אלא מתני' דעדיות פ"ב דהתם קתני משום ר' ישמעאל שבולת שבקציר ואיכא למימר דהספרי מייתי הך מתני' היתה יכולה להקצר עם הקמה. פי' דהיינו שיכוף אותה לקמה ויקצור:
כתב יד ב כהדא דתנינן כו'. מייתי ראי' מן הלקט על השכחה:
כתב יד א ה"ג יכולת להקצר עם הקמה והחיצונה יכולה להקצר עם הפנימית וא"י להקצר עם הקמה הפנימית נצולת כו': שבולת שבקציר אינו יכול לפשוט ידך וליטלה הוא. פי' בתמיה הא ודאי יכול ליטלה ואפ"ה צריך שיהא ראשה מגיע לקמה ואי לא הוי שכחה:
ומשני באומן השני שנו. פי' דהתם אף רבי הושעיא מודה משיעבור הימנה הוי שכחה תיכף:
כתב יד ב באומן השני שנו. דהתם אף ר' הושעיא מודה משיעבור הימנה הוי שכחה תיכף:
כתב יד א ה"ג דבר שהוא ראוי להציל ונטלו. פי' אותו דבר:
כתב יד ב דבר שהוא ראוי להציל ונטלו. אותו דבר המציל:
מהו שיעשה שכחה. את הדבר שניצל תחלה:
כתב יד א מהו שיעשה שכחה. פי' את מה שהציל תחלה:
לא כבר נראית כו'. פי' קודם שנטל ואפ"ה כשנטל הוי שכחה:
דבר שהוא ראוי להציל ושכחו. פי' דהיינו שלא נטל אלא שכח את המציל אם הוי שכחה מה ששכח תחלה או לא:
ה"ג ותציל שאינה עקורה את העקורה:
בקוצר שורה ומעמר שורה. פי' דהיינו שקוצר תחלה כל השורה ואח"כ מתחיל לעמר מתחלתו:
כתב יד ב דבר שהוא ראוי להציל ושכחו מהו. ששכח ליטול את המציל אם חזר השכחה שבתחלה להיות שכחה או לא:
בקוצר שורה ומעמר שורה. שמתחלה קוצר כל השורה ואח"כ מתחיל לעמר מתחלתו:
כתב יד א ה"ג א"ר יונה כו' ואם לאו מעשרותיו קבועין באלו ונותן לו את הראשונה:
כתב יד א דר' יוסי היא. פי' ת"ק דמתני' דאמר סתמא מעשר שבולת א' ונותן לו וא"צ לזכות תחלה כל הגדיש אתיא כר' יוסי:
וכדמפרש כל שחל פיו כו'. וה"נ כיון שנותן חליפיו לעני פטור מליתן אותו שבולת של לקט בכל שהוא:
דברי ר' יוסי. פי' אפילו לר' יוסי צריך לזכות לכהן. את הבכור ואח"כ נותן לו חליפין:
הוי לית היא דרבי יוסי. פי' דכיון דר"א אמר אלא מזכה את העני בכל הגדיש פי' משמע דת"ק סבר דא"צ לזכות וא"כ אתיא דלא כר' יוסי:
כל גרמה היא אמרה כו'. פי' ממתני' שמעינן דאתיא כר"י מדאמר האי לישנא מזכה את העני בכל הגדיש דת"ק סבר א"צ לזכות את כל הגדיש אבל האי שבולת גופא באמת צריך לזכות והיינו כר' יוסי. ה"ג תניא קדמאה סבר כו'. זכייה ותיבת אינה מיותר:
ותניא אחריא סבר מימר אינה זכייה היא ר"ז כו' ותיבת והתני מיותר:
כתב יד ב בשם ריש לקיש דר' יוסי היא. דאמר כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ה"נ לת"ק כיון שנותן חליפיו לעני פטור מליתן שבולת של לקט וכן א"צ לזכות תחלה כל הגדיש לעני אלא נותן לו שבולת א':
דר"י צריך לזכותו לכהן. אפי' לר"י צריך לזכות תחלה הבכור ליד הכהן ואח"כ נקרא כל שחליפיו ביד כהן:
הוי לית היא דר"י. מדאמר ר"א אלא מזכה את העני משמע דת"ק סבר שא"צ לזכות וא"כ ת"ק דלא כר"י:
כל גרמא היא אמרה דר"י. אדרבה מדאמר ר"א מזכה את העני בכל הגדיש משמע דת"ק נמי ס"ל דצריך לזכות בשבולת א' אלא דא"צ לזכות בכל הגדיש:
כתב יד א אין מגלגלין בטופח. עיין בפי' הרמב"ם:
כתב יד ב אין מגלגלין בטופח. עיין בשנות אלי':
כתב יד א ה"ג תמן לא באו לרשות עניים . פי' גבי מדל שהיא קודם קצירה שעדיין לא זכו עניים ברם הכא הרי באו:
כתב יד ב תמן לא באו לרשות עניים. גבי מדל שהיא קודם קצירה ועדיין לא זכו העניים. [כן הוא לפי גירסתו בחבורו. אבל סביב הירושלמי גרס בכת"י עצמו תמן לא באו לזמן חיוב. צריכין אנו לפרש לפ"ז שהגפנים עדיין לא באו לזמן חיוב פרט ועוללות. ברם הכא באו ר"ל התבואה באה לזמן חיוב לקט שכחה ופאה. ואפשר דהיא היא]:
כתב יד א והא רמ"א אין מגלגלין. פי' משמע אפי' היזק בעה"ב מרובה והכא גבי מרבץ תני אם היזקו מרובה מותר:
ומשני שמין וגבי מרבץ אפשר דליכא לעמוד על השומא יפה:
ולמי הוא משלם. עד מתני' צ"ל אחר מתני' וקאי על ר"א דאמר לכשיגיע לביתו משלם עליה קאי ולמי הוא משלם כו':
כתב יד ב והא ר"מ אמר אין מגלגלין. משמע אפי' היזק בעה"ב מרובה וגבי מרבץ תני אם היזקו מרובה מותר ומשני ושמין וגבי מרבץ אי אפשר דליכא לעמוד על השומא יפה:
כאן גרס ולמי הוא משלם. וקאי על מ"ש במתניתין כשיחזור לביתו משלם:
כתב יד א ה"ג לאביו מעשר עני לא אמרו אלא אם היו שניהם עניים כו': שהן בעזיבה. פי' שצריך לעזוב אותן במחובר ושם אין לו חלק לכך מותר אבל מעשר עני אסור שהוא בתלוש:
כתב יד ב שהן בעזיבה. שעוזב פאה במחובר לקרקע ושם אין לו חלק אבל מעשר עני שהוא בתלוש דוקא לכן אסור:
כתב יד ב ה"ז גוזל לבעה"ב. שעושה בכיון שיפול כדי שילקוט בנו:
כתב יד א הרי זה גוזל לבעה"ב. פי' שעושה בכיון שיפול כדי שילקוט בנו:
כתב יד א א"ר יצחק ועניים מרודים. פי' הוא מפרש נמי הלשון של עולים ומפרש דהיינו מטולטלין כמו ועניים מרודים דמתרגמינן מטולטלים:
ואח"כ דרש מ"ש אח"ז והיינו תביא בית וכו':
כתב יד ב א"ר יצחק ועניים מרודים תביא בית. ר' יצחק נמי בא לפרש לישנא דעולים ומרודים מתרגמינן מטולטלין שעולים מבית לבית:
א"ר אבין אם עשית כן כו'. והוא דרש תביא בית שנאמר אח"כ:
כתב יד א ה"ג ששכחוהו פועלים ושכחוהו בעה"ב אינו שכחה כו':
כתב יד א ה"ג היה עומר בשדה כו' אינו שכחה היה עומד בעיר כו' הרי זה שכחה שנאמר כו': אף לענין מציאה כן. פי' דהיינו כשעומד בתוך שדהו קונה לו שדהו מציאה שיש בתוכה שהוא יודע:
ה"ג מה אנן קיימין אם באינו יכול להגיע מה לי בתוך העיר כו'. פי' כיון שאינו יכול ליטלן אם ירצה א"כ אפי' בתוך שדהו נמי לא תקנו לו:
ומשני והוא שיכול להגיע בהן אפי' בתוך שדהו. פי' אפי' בתוך שדהו צריך שיהא יכול להגיע בהן אם ירצה:
כתב יד ב אם באינו יכול להגיען. שאינו יכול ליטלן אם ירצה אפי' בתוך שדהו נמי לא תקנה לו ומשני והוא שיכול ליגע בהן כו':
כתב יד א בזוכר את הקשין. פי' המחופים עליהן אז אינו שכחה דהקשין זכו אותו:
ה"ג לכובעות ר' יונה אמר מן לעיל. פי' שמעמיד אותו על הקרקע ככובע:
כתב יד ב בזוכר את הקשים. המחפים את העומר אז אינו שכחה דהקשים זכו אותו:
כתב יד א לכומסאות מלרע. פי' שמעמיד אותו בחפירה:
לעומרין רברבין כצ"ל:
א"ר יונה כי תקצור קצירך. פי' הוא מפרש טעמא על מתני' מפני מה אין לפניו שכחה. ומפרש דצריך שיהא מעמר דוקא למקום גמר מלאכה:
הדרן עלך גדיש
כתב יד ב לכובעות רי"א מן לעיל. שמעמיד אותו על הקרקע ככובע:
לכומסאות מלרע. שמעמיד אותו בחפירה:
לחררה גלגל. הוא כמו עיגול:
כי תקצור קצירך מפרש מ"ש במתניתין ממנו ולגורן אין לו שכחה: