כתב יד א ב"ש כו', ה"ג לאותה העיר אבל לא לעיר אחרת ע"ד דר"י הפקרו הפקר. פי' אליבא דב"ה דהא אינו דומה לפאה שהרי אף עשירים מותרין אף שאינו שוה לשמיטה דהא לר' יוחנן מפאה ילפינן ע"ד דר"ל הפקרו הפקר פי' כיון דלדידיה ילפינן משמיטה צדיך דוקא שיהא שוה לשמיטה וזה אינו שוה לשמיטה שהרי לא הפקיר לעיר אחרת:

כתב יד ב ע"ד דר"י. אליבא דב"ה הפקרו הפקר כיון דהפקיר אף לעשירים הוי דומיא דפאה אף שלא הפקיר לבהמה ולגוים ולעיר אחרת דלא בעינן דומיא לשמיטה:

כתב יד א הדא אמרה מיותר:

כיון שאדם מפקיר דבר ויצא מרשותו כצ"ל. פי' כיון שיצא מרשותו א"כ ליכא שום תנאי עליה ומותר לזכות אפי' לעשרים כו':

כתב יד ב ויצא מרשותו הפקרו הפקר. אחרי שיצא מרשותו אין התנאי חל עליה ומותר אפי' לעשירים לזכות:

כתב יד א עד כדון כשהפקירה לזמן מרובה. פי' אז הוי הפקר:

אבל הפקירה לזמן מועט פי' אי הוי הפקר כלל או לא:

שנים ושלשה ימים חוזר בו. פי' שהפקיר לשרם ושלשה ימים מותר לחזור בו:

ה"ג קומי ר"ז אפי' יותר מג' ימים. פי' שהפקיר על יותר מג' ימים:

א"ל כיון דאת אמר אפי' יותר מג' ימים הא יותר מג' ימים היא יותר מכמה ימים. פי' אפי' הפקיר על כמה ימים נמי יכול לחזור בו:

לישן דמתני' מסייע לר' זירא. פי' שאין חילוק בין יותר מג' בין יותר מכמה דקתני:

במה דברים אמורים פי' דהוה הפקר:

כשהפקיר סתם. פי' דהיינו לעולם:

אבל אם אמר שדי מופקרת יום א' כו' פי' אז הוי הדין דעד שלא זכה בה בין הוא או אחר יכול לחזור בו כו' אלמא דכשהפקיר על זמן הוי הפקר וחוזר בו לעולם וגם שאין חילוק בין זמן מועט מדקתני יום א' בהדי שנה א' אלמא כר"ז שאין חילוק בין יותר מג' ובין יותר מכמה:

הדא. אמרה היא זמן מרובה היא זמן מועט מיותר:

לא חשו על הערמה. פי' דהכא משמע דתיכף הוי הפקר ליפטר מן המעשרו, אפי' יזכה בהן הוא ולא חיישי' שהוא מפקיר בפירוש כדי שיפטור מן המעשרות אלמא דלא חיישינן להערמה:

כתב יד ב אבל אם הפקירה לזמן מועט. אי הו הפקר או לא הוי הפקר כלל:

שנים ושלשה ימים חוזר בו. המפקיר רק לב' או ג' ימים מותר לחזור בו:

קומי ר"ז אפי' יותר מג' ימים. שהפקיר על יותר מג' ימים:

א"ל כיון דאת אמר יותר מג' ימים כו'. אפי' הפקיר על כמה ימים נמי יכול לחזור בו. לישן מתני' מסייע לר"ז. דאין חילוק בין יותר מג' או יותר מכמה:

בד"א בשהפקיר סתם. היינו לעולם אבל אם אמר כו' אלמא המפקיר על זמן הוי הפקר וחוזר לעולם ואין חילוק בין על זמן מועט ובין מרובה דקתני יום א' בהדי שבוע אחת:

לא חשו להערמה. דתיכף הוי הפקר לפטר מן המעשרות אפי' יזכה בהן הוא עצמו ולא חיישינן שמא הוא מפקיר כדי לפטר ממעשר:

כתב יד א דיו שנים. פי' ב' קבין דכיון דהוי ב"פ כיוצא בו הוי דבר מסוים:

ה"ג משום שורה צריך ג'. פי' ג' אגודות והיא א':

ולעשותו שורה לב"ש. פי' דלדידיה צריך ד' לשורה:

ה"ג כל עומרי השדה חצי קב וא' של ב' קבין כל עומרי השדה של ב' קבין וא' של ח' קבין. פי' דמבעיא ליה אי הוה לב"ש שכחה בכה"ג אי לא:

כתב יד ב לעשותו שורה כב"ש. דס"ל דשורה הוא ד':

כתב יד א ה"ג וקשיא על דב"ה בגפה וגדיש כו' ואינון אמרין שכחה וקשיא על דב"ש בבקר ובכלים כו' ואנון אמרין שאינו שכחה: במקומו היה עומד בצד הגת כו'. פי' דמפרש מתני' [דלקמן פרק ז'] דיש לו שם בשדה וקתני בשמו ובמעשיו ובמקומו ומפרש במקומו היה עומד בצד הגת:

ומפרש מתני' דב"ש. פי' דמדמי הכא לגפה וגדיש דסברי הכא ב"ה שכחה:

ומשני ד"ה היא. דהכא אפי' ב"ה מודו שאינו שכחה מפני שהוא מחובר והוי דבר מסוים טפי:

כתב יד א ה"ג באיזו עומרים פליגי כו' מפני שזכה בו. פי' והא דקתני ונתנו בצד הגפה היינו משום שדרכו בכך דמסתמא כיון שרוצה לזכות בו הוא נותן בצד הגפה שהוא דבר מסוים כדי שלא ישכח אותו:

כתב יד ב מפני שזכה בו. והא דקתני ונתנו בצד הגפה כו'. אינו אלא משום שדרכו בכך כשרוצה לזכות בו מסתמא הוא נותן בצד דבר המסויים כדי שלא ישכחהו:

כתב יד א ותניתה ותניתה מיותר:

כתב יד א מה שאתה קוצר. פי' אבל לא מה ששכח תחלה קודם הקצירה:

ראשי שורות קמה. דהא בקמה כתיב דהיינו כי תקצור:

ממקום שבאת. פי' שכבר באתה דהיינו מה שקצר אחריו קרינן ביה שפיר לא תשוב אבל אם שוכח בסוף שורה עדיין לא בא לשם אינו שכחה וכל הני טעמים והא דמייתי מקראי הכל אינו אלא אסמכתא אבל עיקר טעמא הינו משום דעומר שכנגדו מוכיח וכדמפרש במתני' עומר צד החיצון. פי' מה שחוץ מן כנגד הקטן:

כתב יד ב מה שאתה קוצר אתה שוכח. אבל לא מה ששכח קודם הקצירה:

עד כדון ראשי שורות קמה. דהא כי תקצור בקמה כתיב:

ממקומו שבאת לא תשוב לקחתו. אחרי שבאת וכבר קצר קרינן בי' שפיר לא תשוב אבל השוכח בסוף שורה שעדיין לא בא לשם אינו שכחה וכל הני טעמא דמייתי לקמן מקראי אינם אלא אסמכתא ועיקר טעמא מפורש במתניתין עומר שכנגדו מוכיח:

כתב יד א בצד הפנימי. פי' מה שהוא שוה לקטן קרוי צד הפנימי:

כתב יד ב עומר צד החיצון. הוא מה שלחוץ מן כנגד עומר הקטן:

בצד הפנימי. היינו מה שהוא שוה לקטן:

כתב יד א משום צף. פי' שאינו על הארץ וגבי עגלה ערופה כתיב בשדה דהיינו שיהא בגלוי ויהא על הארץ:

כתב יד ב התחתון משום טמון והעליון משום צף. ובעגלה ערופה כתיב בשדה ממעטינן שיהא דוקא בגלוי ועל הארץ ממש:

כתב יד א אינו נדון כשורה. פי' אינו מצטרפין להיות שורה דהיינו אם שכח שנים מצד אחד וא' מצד השני הוי שכחה:

ה"ג ובא למחר אינו נדון כשורה. פי' דהוה הפסק:

ישב לאכול כו'. בהא מבעיא ליה:

כתב יד ב בחיבורו גרס ובא למחר אינו נדון כשורה. דהוי הפסק אבל ישב לאכול ולישן מבעי ליה:

כתב יד א והעליון אינו שכחה. פי' מפני שזכה בו:

ר"ז אומר בזוכר את חעליון. פי' הא דאר"ש שניהם אינם שכחה היינו פעמים ששניהם אינן שכחה והיינו כששכח את התחתון אחר שכבר זכר את העליון ולכך אינו שכחה משום דכיון שהיה לו זכות בעליון קנה אף התחתון:

כתב יד ב והעליון אינו שכחה. שזכה בו:

ר"ז אומר וכר את העליון. הא דאמר ר"ש שניהם אינו [שכחה] היינו לפעמים אינו שכחה וכגון ששכח את התחתון אחר שכבר זכר את העליון וכיון דהו"ל זכות בעליון זכה אף התחתון:

כתב יד א וכדמפרש אתיא דר"ז כר' יונה כו': עד שיטול כל סביביו. כאן צ"ל מ"ש אחר מתני' ר' בון בר חייא אפי' לא עשאו אלא כמין גם. פי' דהיינו שקצר מב' צדדין ושכחו הוי שכחה:

כתב יד ב כמין גם. שקצר משני צדדין ושכחו הוי שכחה:

כתב יד א בקוצר ומניח תחת הגפן היו עשוין כמו סניפין ט"ס וכצ"ל תמן בבוצר נרגרין. פי' ולכך אינו שכחה אלא ב' גרגרין:

כתב יד ב בבוצר גרגרים. לכך אינו שכחה אלא ב' גרגרים ברם הכא בעשויין סניפין היינו שחותך חתיכות כמו חצאין אשכולות לכן חצי אשכול נמי הוי שכחה:

כתב יד א ברם הכא בעשין סינפין. פי' שחותך חתיכות כמו חצי אשכול ולכך אפי' חצי אשכול הוי שכחה:

ומפרש והוא שיהא חותכן בשוה. פי' אבל אם חתך אחד גדול מחבירו הרבה הגדול אינו שכחה:

כתב יד ב והוא שיהא חותכן בשוה. אבל כשחותך א' גדול הרבה והשאר קטנים הגדול הרבה אינו שכחה:

כתב יד א ב"ש אומרים לעניים ובה"א לבעה"ב ט"ס וצ"ל בש"א יתום ואלמנה הרי. פי' וא"כ הוי עם לגר ג':

ובה"א חד. פי' דהא כתיב ולאלמנה בוי"ו משמע דקאי איתום ולכך ליכא עם לגר אלא תרי:

כתב יד א עומר שאתה יכול כו'. פי' מלא תשוב לקחתו דייק:

א"ר יונה כתיב כי הקצור כו'. פי' דמפרש טעמא מפני מה קמה שיש בה סאתים אינו שכחה ומפרש דמקשינן לעומר:

כתב יד ב עומר שאתה יכול לפשוט ידך וליטלו. מלא תשוב לקחתו דייק:

כתב יד א ובלבד שבלין. פי' שצריך שיהא שבלין אז רואין אותן כדמפרש אם היו דקות אז רואין אותן אכלו הן מלאות אבל אם היה מקום פנוי אין רואין אותן כאלו היו שבלין:

כתב יד ב א"ר יונה כי תקצור כו'. משרש טעמא מ"מ קמה שיש בה סאתים אינו שכחה. ומפרש דמקשינן לעומר:

ובלבד שבלין. אבל אם הי' מקום פנוי אין רואין כאלו הוא שבלין:

כתב יד א למה עומד שסביבותיו עומרין. פי' הוי שכחה ולא אמרינן עומר שסביבותיו קציר ולא עומר שסביבותיו עומרין וגבי קמה אמרינן כן עומר שסביבותיו קציר ולא עומר שסביבותיו קמה:

ומשני עומר שסביבותיו עומרין מה שתחתיו שדה כו'. פי' ושפיר קרינן ושכחת עומר בשדה:

כתב יד ב ולמה עומר שסביבותיו עומרין ולא עומר שסביבותיו קמה. כלומר מ"ש דדרשת מקציר שסביבותיו קציר ולא שסביבותיו קמה ולמה לא תדרוש ולא שסביבותיו עומרין. ומשני וסביבותיו עומרין מה שתחתיו שדה. ושפיר קרינן בי' ושכחת עומר בשדה:

כתב יד א שיפה בה כח העני. פי' שהרי יש בה לקט שכחה ופאה:

מצלת. פי אם שכח עומר או קמה בצדו:

עומר שהורע בו כח העני. שהרי אין בו לא לקט ולא פאה:

אינו דין שיציל. פי' אם שכח קמה בצדו פי' דהשתא הוי ק"ו מה אם קמה מציל את הקמה כ"ש העומר שיהא מציל את הקמה:

א"ל רבי מה אם קמה שיפה בה כח העני ניצולת עומר שהירע בו כח העני א"ד שיציל. פי' דה"ק ליה לדבריך הרי יכול לעשות ק"ו שיהא עומר מציל אפי' את העומר דמה אם מציל את הקמה דבקמה יפה כח העני בה אפ"ה אם שכח בצד העומר העומר מצילה. העומר שהורע בו כח העני א"ד שיהא ניצול אם שכח בצד עומר אחר וזה ודאי א"א אלא ודאי אין למדין בק"ו כה"ג:

ה"ג מדברי שניהם למדנו שאין מצילין עומר את עומר. פי' מדדחי ליה בזה דא"כ יציל אפי' את העומר משמע דפשיט ליה שאין מציל:

כח העני ושכחה תיבת ושכחה מיותר:

הרי מצלת צ"ל הרי ניצולת. א"ד שיציל. צ"ל א"ד שנצולת:

מצילות עומד מעומר. צ"ל שאין מצילין עומר את העומר ותי' אין מצילין קמה מקמה מיותר:

כתב יד ב עומר שהורע כח העני אינו דין שיציל. וילפינן בק"ו מה אם קמה מציל את הקמה כ"ש עומר שהוא מציל את הקמה:

א"ל רבי מה אם קמה כו'. כלומר לדבריך נילף בק"ו שיהא עומר מציל את העומר אלא ע"כ דלא ילפינן ק"ו בכה"ג:

מדברי שניהם נלמד אין מצילין עומר את עומר. מדדחי לי' רבי דא"כ יציל עומר את עומר ש"מ דפשיטא להו לשניהם דאין מציל:

כתב יד א ה"ג כל שאינו שכחה הא אם שכח פי' אח"כ שכחה:

כתב יד א הדא אמרת דבר שהוא ראוי להציל ושכחה הרי זו שכחה תיפתר וכו':

תציל עקורה את שאינו עקורה. צ"ל להיפך ותציל שאינו עקורה את העקורה:

כתב יד א לא על אתר. תי' לא מיותר וה"ג ותבואה וכרם על אתר הוא. פי' בתמיה וכי על אתר בא רשות העני באמצע הרי אפשר לאשכחי ששכח תיכף עד שלא היה לקט כלל בינתים וא"כ מקרי לא בא רשות העני באמצע אלא ודאי דראוי לבוא קאמר אף שעדיין לא בא אין מצטרפין ולכך קאמר שפיר תבואה וכרם שהן ראוין לבוא:

כתב יד ב ותבואה על אתר הוא. בתמיה וכי על אתר בא רשות העני באמצע הרי מצינו ששכח מיד עד שלא הי' שם לקט כלל בינתיים ולא בא רשות העני באמצע אלא ודאי אף שעדיין לא בא אלא ראוי לבוא אין מצטרפין ולכך קאמר כגון תבואה וכרם דראוין לבוא המה:

כתב יד א ולא סוף דבר גסין. פי' אם שכח גסין שאין לו שכחה דמשום שדרכו ליבחן אח"כ בקטנים הנשארים יבוא לזכור אותו ולא מקרי שכוח לעולם או דהוי כמו מחמת אונס שמחמת הבחנה שכח והוה כמו מחופה בקש וע"ז אמר דאפי' דקין אין לו שכחה דהיינו שאטול אח"כ הדקין ושכח שאין לו שכחה כדמפרש מאחר שדרכו לבחן בגסין. פי' דמשום דאף בדקין כשהוא נוטל אם הוא מבחין אם הוא דק או גס ולכך שכח מכח הבחנה והוי כמו מחופה בקש או משום שדרכו ליבחן בגסין דהיינו לראות אם יש עוד שם גסין יזכור אף את הדקין ולא הוי שכוח לעולם:

הדרן עלך ב"ש

כתב יד ב לא סוף דבר גסין. אם שכח גסין דאינו שכחה משום שדרכו לבחון בדקים הנשארים ויזכור אותו ולא מקרי שכוח לעולם או מטעם אונס לא הוי שכחה דהוי כמו מחופה בקש. וה"נ מחמת הבחנה שכח:

אלא אפי' דקין. כשנוטל אח"כ הדקין אין לו שכחה דכשבא ליטול הדקין מבחין ג"כ אם הוא דק או גס וה"נ בשעת הבחנה יזכור את השכוח ולא הוי שכוח לעולם. או משום אונס דהבחנה הוי כמחופה בקש: