כתב יד ב כזית הנטופה בשעתו. בשעה ששכח את הזית אף שאינו נוטף בשאר שנים ואשמעינן אף שאין לו שם רק שהוא כזית הנטופה בשעתו ובנטופה יש חסרון שאינו אוגר שמנו בתוכו ויש בו מעלה שיש בו שמן הרבה. ומעלתו פחות מזיתים שיש להם שם מ"מ אינו שכחה. כ"ה בש"א:

כתב יד א כל זית כו': ה"ג היו שניהן יחידין. פי' שזית אחד עומד אצל דקל א':

זה מסיים את זה. פי' ושניהם אינן שכחה:

שלא היו זיתים מצוין. פי' וא"כ הוי אז זיתים סתם כמו השתא נטופה ואפ"ה סברי רבנן דיש להם שכחה אף שודאי לא פליגי בנטופה והיינו משום דהוה כל שדהו נטופה וסברי רבנן דיש להם שכחה:

כתב יד ב היו שניהם יחידים. הי' זית יחיד עומד אצל דקל יחיד:

זה מסיים את זה. נמצא שניהם מסוימים ושניהם אינם שכחה:

כתב יד א ה"ג והתנינן נטופה אלא שופכני שהוא עושה הרבה והתנן במעשיו כו': ה"ג דבש"א אינו שכחה. פי' גבי נפה וגדיש כו':

כתב יד ב לא אמר ר"י אלא בראשונה. דאז היו סתם זיתים חשוב כמו נטופה דהשתא ופליגי עליו רבנן דהוי שכחה והא בנטופה לא פליגי רבנן דלא הוו שכחה אלא ע"כ טעמא דרבנן בסתם זיתים הוו כמו כל שדהו נטופה דיש להן שכחה:

כתב יד א ה"ג התיבון הרי עומר שכחה לא כתיב אחריך. פי' ואיך יליף אחריך שיהא שכחה לזיתים:

ומשני מכיון שכתוב לא תשוב כמו שכתוב כו'. פי' דלא תשוב הוי כמו אחריך:

ופריך מעתה אין שכחה לגפנים לר' יוסי פי' כיון דלא דריש אחריך דהא מאחריך ידעינן אף בגפנים ובגפנים לא פליגי:

כתב יד א ר' יונה בעי ההן זית נטופה כו' ע"ד דר"י אפי' התחיל בו כו'. פי' דהא דר"י דאמר אינו שכחה לזיתים ודאי שאין חילוק בין התחיל ללא התחיל דהא משמע שלעולם אין לו שכחה והוי טעמא משום דהוה כמו נטופה אלמא דסבר דבנטופה אין חילוק בין התחיל ללא התחיל ופליג אמתני' דלקמן דמחלק בין התחיל ללא התחיל:

כתב יד ב הדין זית נטופה הואיל והוא מסוים. הא דנטופה אין לו שכחה אינו אלא משום משיבותו הוא מסוים:

ע"ד דר"י אפי' התחיל בו כו'. הא דאר"י אין שכחה לזיתים משמע לעולם אין לו שכחה בין התחיל ובין לא התחיל וחשיבות הזיתים לר"י הוי כמסוים דנטופה אלמא לר"י אין חילוק בין התחיל אפי' בנטופה ופליג אמתני' דמחלק בין התחיל:

כתב יד א של שני מלבנים . פי' בכל שורה הוי שני מלבנים ודרכם היה בכל שורה הוי שני מלבנים ודרכם היה בכל שורה ליטע בתוכו גפן וע"ז אמר שאם שכח אמצע הגפן שבאמצע השורה לא הוה שכחה:

כתב יד ב של שני מלבנים. בכל שורה הוי שני מלבנים ודרכו הי' בכל שורה ליטע בתוכו גפן ואם שכח אמצע הגפן שבאמצע השורה לא הוי שכחה:

כתב יד א אי משום דבר מסוים. פי' להכי לא הוי שכחה:

אין כאן זיתים. פי' בתמי' והלא יש כאן עוד זיתים ואמאי הוי מסוים יותר מהן:

אי משום שורה. פי' שעומד באמצע שורה של מלבנים:

הוא עצמו נידון כשורה. פי' ואמאי צריך ג' שורות:

ומשני ע"י שורה. פי' של זיתים שהוא עומד באמצע וע"י שורות שלו של מלבנים לכך לא הוה שכחה שהוא עומד בין השורות באמצע זיתים והא דנקט של שני מלבנים משום שדרכן היה ליטע זית א' בין ב' מלבנים והוא ר"ל דהכא איירי שיש ג' זיתים לכך אמר ג' שורות של ב' מלבנים:

כתב יד ב אין כאן זיתים. בתמיה הלא יש כאן עוד זיתים אמאי זה הוי מסוים יותר מהן:

הוא עצמו נידון כשורה. ואמאי צריך ג' שורות. ומשני ע"י שורה של זיתים שהוא עומד באמצע וע"י שורות של שני מלבנים לכך לא הוי שכחה שהוא עומד בין השורה באמצע זיתים:

והא דנקט של שני מלבנים משום שדרכן היו ליטע זית א' בין שני מלבנים והוא ר"ל דהכי איירי שיש ג' זיתים לכך אמר ג' שורות של שני מלבנים:

כתב יד א בזית גוריין. פי' ששכח זית תלוש שהיה מונח בין ב' מלבנים אלו:

אפי' שאר כל הזיתים. פי' מחוברין:

מכיון שדרכו ליבחן. פי' מחמת שהוא עומד במקום מסוים לכך אין לו שכחה:

כתב יד ב בזית גודיין. זית תלוש המונת בין ב' מלבנות ושכחו:

אלא אפי' שאר כל הזיתים. המחוברין כיון שדרכן לבחון ונמצא הוא עומד במקום מסוים אין לו שכחה:

כתב יד א ה"ג במד"א בשלא היה מכירו אבל אם היה מכירו. פי' אותו האילן:

כתב יד ב אבל אם הי' מכירו. אותו האילן מרדף אחריו:

כתב יד א מרדף אחריו אפי' עד מאה הא אם יש בו סאתים ושכחו ה"ז שכחה. פי' מהכא ילפינן דאם התחיל בו ויש בו סאתים ושכחו ה"ז שכחה דמשמע דהאי בד"א קאי נמי איש בו סאתים:

ע"ז אמר לא על הדא אתאמרת . פי' האי בד"א אלא על הקדמייתא כל זית כו':

פי' השתא איכא למימר דאם יש סאתים אפי' התחיל בו אינו שכחה:

כתב יד ב הא אם יש בו סאתים. דמשמע האי בד"א קאי נמי על יש בו סאתים דאם התחיל בו ויש בו סאתים ושכחו ה"ז שכחה. ומשני לא על הדא אתאמרת האי בד"א אלא על הקדמייתא אבל ביש בו סאתים השתא איכא למימר אפי' התחיל בו אינו שכחה:

כתב יד א ה"ג ותרין פתרין כ"ז שיש לו תחתיו יש לו בראשו אין לו תחתיו אין לו בראשו רמ"א משתלך המחבא קודם לכן כו':

פתר כו' יש לו בראשו רמ"א משתלך המחבא הלכה המחבואות אע"פ שיש לו תחתיו אין לו בראשו תני משום ב"ש וכו':

כתב יד א וגמרו ה"ז אין לו בראשו כצ"ל:

כתב יד א פחות . מכאן אשכול. פי' דסבר ר"י מדקתני גבי עוללות שנים ושלשה גרגרים משמע דוקא כה"ג אבל פחות מכאן אינו עוללות:

כתב יד א בירתא דחרובתא צ"ל כריתא דחרובתא: ר' חונא בשם ר' אבון שני תמידין עד ר' חונא בשם ר' אידי מיותר:

כתב יד א ראיה אזל צ"ל רבי אזל:

כתב יד א ה"ג מתוך שהוא מעכן. פי' ע"י מה שהוא מידל. הוא עושות יותר. ותיבות לשנה הבאה מיותר:

כתב יד א שקורין עליו את ההלל . ויהא חייב בביעור עד ויפדה במחובר צ"ל למעלה קודם ויהא מותר לאונן וכן למטה צ"ל נמי כן:

כתב יד א אר"א כיני מתני' כו' כל עיקר תיבת כל עיקר מיותר וצ"ל בסוריא:

א"ל חמי מה אמר כו' כרם רבעי בסוריא כאן צ"ל כל עיקר:

כתב יד א חיפה שאל את ר"י אמרינן צ"ל שאל לר"י דאמר: כמה דתימר אין מע"ש בסוריא דכוותיה אין נטע רבעי בסוריא כן ר' יוסי בר' יהודא אמר כמה דתימר אין מע"ש אלא לאחר י"ד שנה כו' אלו נאמר כב"ש צ"ל אם אומרים לב"ש:

כתב יד א א"ל ולא ר"י. צ"ל ולא ב"ש כר"י סברין מימר כל דא הלכתא ב"ש כר"י:

כל הסוגיא במס' מעשר שני פ"ה ה"ג:

כתב יד א אם אין בציר אין פרט. פי' דהיינו שנפרט ראשונה כיון שלא היה עדיין בציר אינו פרט:

עד שיהא בציר בשעת הבציר כצ"ל. פי' דהא דמהני בציר הייני דוקא כשהוא בשעת הבציר אבל אכלתן חיה קודם שבצר אף שהיה בציר לא הוי העוללות לעניים:

כתב יד ב אם אין בציר אין פרט. היינו שנפרט ראשונה כיון שלא הי' עדיין בציר אינו פרט:

עד שיהא בציר בשעת הבציר. הא דמהני בציר דוקא כשהוא בשעת הבציר אבל אכלתן חיה קודם הבציר אף שהי' בציר אין העוללות לעניים:

כתב יד א מה רבנן סברי מימר קורות ופירות. פי' רבנן דאסרי גמזיות יסברו דשניהם הקדישו:

ואח"כ גרסי' אין תימר קורות ופירות הקדישו. פי' דטעמא דרבנן הוי משום דקורות ופירות הקדישו בפי' א"כ איכא למיבעי המקדיש שדה אילן פי' סתם אם שייר לו הגידולין פי' שאינו בכלל הקדש אם לא אבל אי סברי רבנן שלא הקדישו אלא קירות ופירות הוי בכלל לכך אסור גמזיות תו ליכא למיבעי מידי דה"ה בגידולין כן:

מפני שהוא כרם הקדש. פי' קודם שהיה העוללות וכרם הקדש פטור מן העוללות:

ה"ג פטור מן הפרט ומן השכחה ומן הפאה וחייב בשביעית ר"ז כו'. פי' בא ליתן טעם מפני מה חייב בשביעית:

כתב יד ב סברין מימר קורות ופירות. רבנן דאסרי גמזיות יסברו דשניהן הקדישו:

אין תימר קורות ופירות הקדישו צריכה לרבנן. שאם נאמר טעמא דרבנן הוא משום דהקדישו בפי' קורות ופירות א"כ איכא למבעי המקדיש שדה אילן סתם אם שייר לו הגדולין או לא אבל אם נאמר טעמא דרבנן כשהקדיש הקורות הוי הפירות בכלל ליכא למבעי אלא בגידולין ה"ה כן:

שניא היא שהוא כרם הקדש. קודם שבא לכלל עוללות הוו הכרם של הקדש והקדש פטור מן עוללות:

כתב יד א לאוכלו בלא פדיון. פי' דמקשי האיך עושין בפירות שביעית של הקדש דהפירות גופא א"א לאכלן כמו שאר שביעית הא אין הקדש יוצא בלא פדיון ולפדותו ולאכלו קשה דא"כ הוו המעות דמי שביעית דשביעית תופסת דמיו וא"כ יהא אסור ליקח שום דבר מזה דהוי כלוקח לו קרדום מדמי שביעית:

ומשני מחליפו ביד אחר. פי' שמחליף אותן המעות על מעות אחרים שיש לא' של חולין שהוא רוצה לאוכלן ויוצאין אלו מאיסור שביעית דזה כלל בידינו ראשון ראשון נתפס בשביעית ופרי עצמו אסור אבל האמצעים יוצאין ע"י חולין אלו לחולין:

למה לינן אמרין. פי' החילוק אם הקדיש קודם שנודעו העוללות לאחר שנודעו העוללות כו':

כתב יד ב נמצא כלוקח לו קורדם. דהא שביעית תופסת דמיו ואסור ליקח שום דבר מדמיו וכאלו לוקח לו קורדום מדמי שביעית:

מחליפו ביד אחר. מחליף אותן המעות על מעות אחרים שיש ביד אחר מעות של חולין ורוצה לאוכלן ובזה יוצאין אלו המעות מאיסור דמי שביעית והוא לפי הכלל דאחרון אחרון נתפס בשביעית ופרי עצמו אסור אבל האמצעיים יוצאין לחולין:

ולמה לית אנן אמרין. דהחילוק הוא אם הקדיש קודם שנודעו העוללות לאחר שנודעו העוללות כההיא דאר"י כו':

כתב יד א והורו כר' יוסי. פי' שצריך ליתן שכר גידוליו להקדש:

כתב יד ב והורו כר' יוסי. דנותן שכר גדולין להקדש:

כתב יד א ואפי' על ר' הושעיא לית הדא פליגא. פי' סיפא דקתני וברוגליות משיעבור הימנה ור' הושעיא סבר כל שאתה יכול ליפשוט:

ומשני שנייא היא כו':

הדרן עלך כל זית

כתב יד ב ואפי' על ר' הושעיא לית הדא פליגא. היינו סיפא דמתניתין דקתני וברגליות משיעבור הימנה ור' הושעיא אומר כל שאתה יכול לפשוט ידך כו':