כתב יד א כתיב ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר כו' כצ"ל:

כתב יד א א"כ למה חורשין כצ"ל:

ר' זירא בעי לא כן תנינן כצ"ל:

כתב יד א ויעקרו אותו מן התורה אלא כדי להודיעך כצ"ל:

כתב יד א ובשעה שהתירו לו קרא סמכו ושבתה הארץ שבת לה' מה ערב שבת כצ"ל:

כתב יד א שהוא מתיש את כחו מתוך שהוא יודע כו' כצ"ל:

כתב יד א פעמים שאין הגשמים מצויין ואין הליחה מצוייה והוא אסור לחרוש קודם לעצרת כדברי ב"ש. פי' וא"כ גם ב"ש פעמים מחמירים ודו"ק:

כתב יד א תמן אתאמרת כא לא אתאמרת. פי' דרב נמי לא פליג אלא התם גבי הקונה אבל הכא אפי' רב מודה דגם בעשויין שורה חורשין כל בית סאה דתנן גבי עשר נטיעית מפוזרות היתה עשויה שורה אין חורשין משמע בזקנות אין חילוק:

א"ר יונה אפי' כאן אתאמרת בקרובים. פי' דרב סבר אפי' בזקנות בעינן שורה והא דמשמע ממתני' דנטיעות דבזקנות לא בעינן שורה היינו במפוזרות כמו בנטיעית והכא בקרובים:

והדר פריך א"ל ר' מנא ואם בקרובים בשעה שעשוין צובר השרשין מהלכין מן הצד ובשעה שעשוין שורה אין השרשין מהלכין מן הצד. פי' אף בקרובים אין סברא לחלק בין צובר ובין שורה כיון שהטעם דאין חורשין מכח שהשרשים מהלכין מן הצד מה לי צובר מה לי שורה בשלמא גבי נטיעות הלכתא ואין משיבין על ההלכה ודו"ק:

כתב יד ב וכא לא איתאמרת. הכא במתניתין מודה רב אפילו בעשוין שורה מדתנן בנטיעות היתה עשויה שורה אין חורשין משמע בזקינות אפי' בעשוין שורה:

כא איתאמרת קרובים. ור' יונה אמר דכאן נמי סובר רב צובר דוקא והא דתנן בנטיעות היתה עשוין שורה כו' ומשמע בזקינות אפי' עשוין שורה היינו דשם איתא במפוזרות וכאן מיירי בקרובים לכן בעינן בזקינות דוקא צובר:

בשעה שעשוין צובר השרשים מהלכין כו'. גם בקרובין אין לחלק בין צובר לשורה הרי טעם דחורשין מפני השרשים מה לי צובר מה לי שורה אבל גבי נטיעות הלכתא הוא ואין משיבין על הלכה:

כתב יד א היו נתונים בצד הגדר חורשין כל בית סאה בשבילן. פי' כיון דבמתני' לא נתן חילוק בין שעומדים באמצע בין בצד הגדר משמע דאף בצד הגדר חורשין כו':

וע"ז בעי ר' יוסי א"כ ניתן להם ארבע סאין סאה לכאן כו':

היתה גפן אחת מודלית ע"ג שתי סאין. פי' אחת גבוה מחבירו:

את חורש קרקע שתחתיה כו'. פי' הדין כן גבי גפן אחת וה"ה ג' גפנים שחורשין בשבילן כל בית סאה:

כתב יד ב היו נתונים בצד הגדר. כלומר מדלא פי' במתניתין שהם עומדות באמצע של בית סאה משמע אפי' עומדין בצד הגדר. וע"ז בעי ר' יוסי א"כ ניתן להם ארבעה סאין. היינו בית סאה מכל צד:

ע"ג שני סאין. ואחד גבוה מחבירו:

וקרקע שחוצה לו מלא האורה וסלו . זה הדין בגפן יחידי וה"ה בג' אילנות שחורשין בשבילן כל הבית סאה:

כתב יד א אלו שלמעלן חורשין עד למטן ואלו שלמטן חורשין עד למעלן:

וע"ז פריך ניחא אלו שלמטן חורשין בו עד למעלן אלו שלמעלן חורשין בו עד למטן בתמיה. פי' וכי דרך השרשים לילך למעלה:

ומשני נשמיענה מן הדא כו' בין מלמעלן בין מלמטן. פי' משמע אף שהאילן למטה והבור למעלה:

ואח"כ מקשי נימר כו' ודו"ק:

כתב יד א מתני'. אם ראויין לעשות ככר דבילה. פי' בין כולם:

כתב יד ב ראוין לעשות ככר. היינו בין כולם יהי' ככר:

כתב יד א גמ'. ובלבד שלא יפחות מחשבון משולשים. פי' מאותן התשעה יהי' שלשה שיעשה כל אחד שליש מככר דבילה:

ר' זעירא כו' ובלבד שלא יפחות מחשבון מתושעין. פי' שיעשה כ"א תשיעית מככר:

כתב יד ב שלא יפחות מחשבון משולשים. פי' שלשה מהתשעה יהיו עושין ככר:

שלא יפחות מחשבון מתושעים. אף שיהי' ככר מכל התשעה סגי רק שכל אחד לא יפחות חלק תשיעית מככר:

כתב יד א ה"ג היו ארבעה ואין הבקר עובר בכליו אין חורשין כל בית סאה בשבילן. פי' מכיון שאתה צריך ליטול שנים לא נשתיירו ג' אילנות:

היו חמשה כו':

כתב יד ב רואין אותו כאלו אינן. ואם תאמר שנים שבינתיים כאילו אינן הרי אין כאן שלשה אילנות אבל בחמשה אפי' כשאתה רואה שתים שבינתיים כאלו אינן נשארו שלשה:

כתב יד א לא אתיא אלא על רישא. [פי' על הא דתנן לעיל בהלכה א'] וב"ה אומרים עד עצרת [עליה קאי] שנאמר בחריש כו':

כתב יד ב אלא על רישא. היינו בה"א עד העצרת שנאמר בחריש ובקציר:

כתב יד א ה"ג יצא קציר העומר שהוא מצוה ר' ישמעאל כדעתיה כו'. פי' אבל לרבנן דסברי העומר בא מסוריא א"כ א"צ לקצור בזמנו ובודאי אינו דוחה שבת:

כתב יד ב ר' ישמעאל כדעתיה. אבל לרבנן עומר בא מסוריא ואינו צריך לקצור בזמנו וא"כ אינו דוחה שבת:

כתב יד א ה"ג דתני ר' חייא רובה שלשה אילנות כו':

כתב יד א ה"ג ערבה ונטיעות וניסוך המים הלכה כו':

ודלא כר"ע. פי' נטיעות דלא כאבא שאול והני תרתי דלא כר"ע כו':

ועכשיו למה הן חורשין. פי' כיון דהלכה היא ודאי אין ב"ד יכול לבטל ולמה חורשין כו':

כתב יד ב ודלא כר"ע. פי' נטיעות דלא כאבא שאול. והני תרתי דלא כר"ע:

כתב יד א אף הדא מקזתה. פי' מלשין מגזתה מה שאומרין בבבל הלל בדילוג כדאמרינן בגמ' רב עלה לבבל כו':

כתב יד ב אף הדא מקזתא. מלשון מגזתא מה שאומרין בבבל הלל בדילוג כדאמרינן בגמרא רב עלה לבבל כו':

כתב יד א ה"ג תני נטיעות שהן נראות כזקנה את נותן לה כזקנה זקנה שהיא נראית כנטיעה את נותן לה כנטיעה. פי' כזקנה אם יש ג' חורשין כל בית סאה ופי' כנטיעה שלא יהא חורשין עד שיהא עשר בבית סאה:

ואח"כ מקשי איתא חמי נטיעות מעין עשר וזקנה מעין שלש. פי' דמשמע דא"צ נטיעות שהן נראות כזקנות מעין עשר וזקנה שהן נראות כנטיעת מעין שלש:

ומשני אמר ר"ה מהו מעין עשר שאין נטיעה מעין שלש שלא תאמר שלש נטיעות שהן עשר כזקנות שהן עושות ודכוותי' עשר זקנות שאינן עושות כנטיעות שאינן עושות לפום כן צריך לומר נטיעות מעין עשר. פי' שיהיו הנטיעות הנראות כזקינות מעין עשר שיהיו חורשין עד ר"ה והזקנות הנראות כנטיעות מעין שלש שיהיו חורשין עד עצרת כו':

כתב יד ב נותן לה כזקינה. דבשביל ג' אילנות חורשין כל בית סאה:

נותן לה כנטיעה. דאין חורשין כל בית סאה עד שיהיו עשר:

איתא חמי נטיעות מעין עשר כו'. דמשמע דא"צ נטיעות שהן נראית כזקינות מעין עשר וזקינות שהן נראית כנטיעה מעין שלש:

ומשני מהו מעין עשר כו'. נטיעות הנראות כעין זקינות מעין עשר לחרוש עד ר"ה והזקינות שנראות כנטיעות מעין שלש שאין חורשין אלא עד עצרת:

כתב יד א ה"ג שדה קנים נדונית כנטיעות כו' ר' אבהו כו' במפוזרים שנו:

כתב יד א לית הדא פליג על דרב דרב אמר בעשויין צובר. פי' לר' יונה דאמר לעיל כאן נמי איתאמרת פי' דרב סבר דאף בזקנות בעינן צובר ולא שורה א"כ האי מתני' פליגא על רב דהכא משמע דוקא גבי נטיעות כשהיתה שורה אין חורשין אבל בזקנות אף בשורה חורשין:

ומשני כאן ע"י שהן מפוזרות רואין אותן כאלו הן מלאות כו'. פי' הכא איירי במפוזרות ולכך דוקא גבי נטיעות מחלקין בין צובר ובין שורה אבל בזקנות אין חילוק ורב דמחלק איירי שכולם נתונים במקום אחד:

כתב יד ב לית הדא פליג על רב. ר"ל לר' יונה דאמר לעיל כאן נמי אתאמרת דגם בזקינות ס"ל לרב בעשויין צובר ולא שורה. והתני כאן בנטיעות שעשוין שורה אין חורשין משמע בזקינות אפי' שורה חורשין. ומשני כאן ע"י שהן מפוזרות לכן בנטיעות מחלקין בין צובר לשורה ובזקינות אין חילוק כלל. ורב דמחלק בזקינות מיירי שכולם נתונים במקום אחד:

כתב יד א ה"ג והן שיהו הג' נטיעות רבות על דילועין התיב ר' מנא והתני ג' קשואין כו'. פי' דמשמע דאינו צריך שיהיה הרוב מן הנטיעות:

ואח"כ צ"ל ר' חנניה כו' לא מסתברא אלא בדלעת יונית לא אתיא על סיפא. פי' דברישא אפי' דלועין מצטרפין ותנינן במס' כלאים כל הן דאת אמר קשואין אף דלעת מצרי בכלל:

כתב יד ב ג' קשואין וג' דלועין. ובמס' כלאים תנינן כל הן דאמר קשואין אף דלעת מצרי בכלל:

לא אתיא אלא על סיפא רשבג"א וכו'. פי' הא דמוקי ר' חנינא בדלעת יוונית לא קאי אלא על סיפא דדברי רשב"ג. אבל לת"ק גם דלעת מצרי מצטרף מדתני קשואין מצטרפין מכ"ש דלעת מצרי:

כתב יד א ה"ג מהו שאמרו בנות חמש בנות שש כו':

אתיא בפוריא. פי' קודם בנות חמש:

ומשני כד טריפון לעוביה. פי' אינו עב כל כך כמו בנות חמש:

הדרן עלך עד אימתי קמא

כתב יד ב עד שיפדו או עד שיעשו חולין מאליהן. (בש"א) פי' עד שיפדו היינו שנה ד'. וחולין מאליהן היינו שנה ה'. והמפרשים שפי' שאם שלא פדאן ברביעי אין חורשין עד שיעשו חולין מאליהן בשנה ה'. קשה איך יתכן אם נפדה בשנה ד' אין מועיל לו החרישה עוד ואם לא נפדה החרישה מועיל. ופשיט לה דאמר ראב"ע עד ה' הוי נטיעה. ש"מ עד שיעשו חולין מאליהן עיי"ש בשנ"א שיש שם שינוי לשון מכפי שכתוב כאן.}:

אתיא בפוריא. פי' קודם בנות חמש:

ומשני כד טריפין לעובי'. פי' אינו עב כ"כ כמו בנות חמש: