כתב יד א ועדיין עד יכול מיותר:

וחרה אף ה' בכם כו'. פי' וכתיב בתריה ואבדתם מהרה דהיינו שילכו לחו"ל ואעפ"כ ושמתם את דברי אלה כו':

כתב יד א מעתה משגלו יהו פטורין. פי' מעתה הוא מסיק למילתי' כיון דילפת מבארץ שאותן המצוות התלויות בארץ אינן נוהגות אלא בארץ א"כ משגלו יהיו פטורין אף אותן היושבים בארץ דכבר בטלה קדושת הארץ:

ומייתי ראיה על זה מדכתיב ויעשו כו':

הקיש ביאתן בימי עזרא כו'. פי' דמהקישא ילפינן דמה ביאתן בימי יהושע פטורין היו ואח"כ נתחייבו כן ביאתן בימי עזרא פטורין היו אבל מה שאח"כ נתחייבו לא ילפינן מהקישא. והא דקאמר אף ביאתן בימי עזרא פטורין היו ונתחייבו משמע דנתחייבו היינו שרואין עכשיו שנוהגין אותם בחיוב:

ולהכי בעי אח"כ ממה נתחייבו ואמר ר' יוסי בר חנינא מדברי תורה נתחייבו. ומייתי ראיה מהקישא דאשר ירשו אבותיך וירשתה דכמו דירושת אבותיך אח"כ נתחייבו אף ירושתך אח"כ נתחייבו:

ה"ג והיטבך והרבך מאבותיך אבותיכם לא היה עליהם עול מלכות כו':

כתב יד ב משגלו יהו חייבין. בשנות אליהו פירש. יהו חייבים במצות התלויות בארץ כמו אותן המצות שאינן נוהג (נ"ל דצ"ל תלויות) בארץ. נוהג אף משגלו אף מצות התלויות בארץ יהא נוהג משגלו. ואנן אמרינן לא קדשה לע"ל:

ומשני כתיב ויעשו כו':

הקיש ביאתן בימי עזרא. וילפינן מהקישא מה ביאתן בימי יהושע פטורין היו כן ביאתן בימי עזרא פטורין היו. אבל מה שאח"כ נתחייבו בימי עזרא לא ילפינן מהקישא. אלא שאנחנו רואין נוהגין בחיוב. וזה דבעי ממה נתחייבו. ואריב"ח מד"ת נתחייבו. ומייתי ע"ז הקישא מאשר ירשו אבותיך וירשתה מה ירושת אבותיך נתחייבו אף ירושתך נתחייבו:

כתב יד א ה"ג ר"א אומר מאליהן קבלו עליהן כו' וה"ג מה מקיים ר"א אשר ירשו אבותיך וירשתה. פי' הא מהקישא איכא למילף נמי דאח"כ נתחייבו כמו ירושת אבותיך:

כתב יד ב רא"א מאיליהן קבלו עליהם. משום דיהושע נצטוה לקדש כל גבולי א"י. אבל בימי עזרא לא נצטוו לקדש כל הגבולים. ולא קדשו אלא מה שרצו כמ"ש הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל. ז"ש ר' אליעזר דמאיליהן קבלו. אבל ודאי קדושת עזרא מדאורייתא קדש. ור"י ס"ל מדאורייתא נצטוו בימי עזרא כדרך שנצטוה יהושע. ונ"מ אם קדשו במצות השם נוהגת אף בזה"ז. אבל לר"א בטלה בזה"ז. דמסתמא לא הי' בלבם לקדש אלא בזמן המקדש קיים הואיל והדבר תלוי בדעתם. ומ"ש בכמה מקומות קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל היינו לענין בהמ"ק אבל קדושת הארץ בטלה:

כתב יד א ומשני פתר לה לע"ל. פי' דלע"ל יתחייבו דבר תורה:

ומייתי ראיה דאיירי בלע"ל דא"ר חלבו כו' והיטבך והרבך מאבותיך אבותיך ירשו ארץ של שבעה עממין ואתם עתידים לירש ארץ כו' אלמא דאיירי בלעתיד לבא:

כתב יד ב מה מקיים ר"א אשר ירשו אבותיך וירשתה. הא הקישא הוא להתחייב כמו ירושת אבותיך. ומשני פתר לה לע"ל. ר"ל דלע"ל יתחייבו דבר תורה. ומייתי ראי' דמיירי בלע"ל א"ר חלבו כו':

כתב יד א א"ל מה אתון לתין כו'. פי' הרי אתם מכשירין ונוח לקבל טומאה אלמא שהיו נוהגין לאכול שם חולין בטהרה אלמא דיש בה מא"י נמי:

ה"ג שאין מכשירין ואנן שלקין ביעין ולתין כו':

כתב יד ב המהלך מעכו לכזיב כו'. בשנ"א האריך לפרש גבולותיה. וז"ל שם על המשנה:

מא"י עד כזיב לא נאכל ולא נעבד כו'. פירוש מכזיב ועד הנהר ועד אמנה ושלשתן על הים המערבי של א"י הם וקצה גבול מערבית דרומית הוא נחל מצרים וקצה גבול צפונית מערבית הוא אמנה והוא הר ההר וכזיב היה ג"כ לרוח מערבית אלא שמשוך למעלה ביניהם לצד צפון ולכן אמר כאן מכזיב ועד הנהר ר"ל לצד מערבית דרומית וכן מכזיב לצד צפונית מערבית עד אמנה נאכל ולא נעבד ר"ל דאין מחויב לאכול בקדושת שביעית אבל לא נעבד היא עבודת קרקע. וז"ל הירושלמי כיני מתני' מכזיב עד הנהר מכזיב עד אמנה תני איזה הוא ארץ איזהו הוא ח"ל כל ששופע מטורי אמנה ולפנים א"י ומטורי אמנה ולחוץ ח"ל. ודלא כהר"ש וש"מ שפרשו דכזיב ועכו היה לרוח מזרחית של א"י. וכן רש"י ז"ל מפרש כן בגיטין ודחקו כולם משום דאיתא בגיטין דף ז' ב' ורמינהו כו' היה מהלך מעכו לכזיב ממינו למזרח הדרך טמאה משום ארץ העמים ע"ש. אבל באמת דט"ס הוא וכצ"ל מימינו למזרח הדרך טהורה משום כו' וכן איתא בירושלמי ובתוספתא והביאו הר"ש ג"כ התוספתא במסכת אהלות בסופו ע"ש אלא כמ"ש דהוא ברוח מערבית דרומית (וכמ"ש שופטים א' ל"א) אשר כו' עכו ואת אכזיב וחלקו של אשר היה במערב והכלל בזה דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא ומ"מ לענין עבודה החמירו דלא נעבד ודוקא במחובר אבל בתלוש עושין. [עד כאן לשון השנות אליהו]:

מה אתון לתין. הרי מכשירין אתם לקבל טומאה. אלמא שנהגו לאכול חולין בטהרה:

כתב יד א ה"ג בריה דפלן לא הוה אבוך כהן:

כתב יד א נמנו על אויר אשקלון וטיהרוה. פי' משום ארץ העמים דסברי שהיא מא"י:

וטובלין ואוכלין בתרומתינו. אלמא משום דרגילין כהנים לילך לשם שהיא מארץ ישראל והא דצריך לטבול לערב לאכול בתרומה היינו משום צינורי כותים שהיו נתזין עליהן:

למחר נמנו עליה לפוטרה מן המעשרות. פי' משום דסברי שהיא מכבוש ראשון שטהור משום ארץ העמים ופטור מן המעשרות:

מסתמך על בן הקפר. פי' שהיה סומך עליו:

אתמיל אני הוא שטהרתי. פי' אלמא דסברי שהיא מא"י:

ועכשיו אני פוטרה. אלמא שהיא מחו"ל. ואיני רוצה לפטור מספק שמא היא מכבוש ראשון דשמא נתכבשה מד"ת והאיך אני פוטרה מד"ת. אימתי היא טמאה משום מדור הגוים. פי' דבחו"ל לא גזרו על מדור הכותים שיהא טמא משום אוהל אלא משום ארץ העמים ונפקא מינה לענין שמותר לילך הכהן לדון שם ולישא אשה ובא"י טמאו מדורת הכותים והשתא כשטהרו אויר אשקלון חזרה להיות כשאר א"י לענין שיהא מדורות הכותים טמא בהן ואמרי' בגמ' דמדורת הכותי אינו טמא אלא לאחר שיכנס הכותי ארבעים יום:

כתב יד ב וטהרוהו. היינו מטומאת ארץ העמים דסבר שהוא מא"י:

יורדין היינו כו'. ומדהותר לכהנים לילך שם אלמא שהיא א"י והא דטובלים הוא מפני צינורי עכו"ם:

נמנו עליה לפוטרה מן המעשרות. דסברי שהוא כבוש ראשון וטהור משום ארץ העמים וגם פטור מן מעשרות:

כתב יד א והשתא מפרש אימתי היא טמאה א"ר מנא כו':

מן מה דתני גניא דאשקלון הדא אמרת אשקלון כלחוץ. פי' מדחשיב גבי תחומי ארץ ישראל גניא דאשקלון ולא חשיב אשקלון עצמה אלמא דאשקלון כלחוץ ולענין מאי הא תנינן דטהרוה לילך לשם אלא ודאי לענין לפוטרה מן המעשרות:

א"ל וכי צור אינו אסור לילך שם כו'. פי' דהוה ילפינן מצור דהא צור אסור לילך שם ואפ"ה הקונה שם חייב:

דלא תסבור מימר אף הכא כן. פי' דהא הכא אפי' לילך מותר וא"כ כ"ש שהקונה שם חייב:

לפום כן כו':

כתב יד ב אימתי היא טמאה משום מדור הגוים. היינו בחו"ל גזרו טומאה על הארץ. ועל אהליהם לא גזרו טומאת מדור הגוים. ונ"מ שיהא כהן מותר לילך לשם לדון ולשא אשה. ובא"י גזרו טומאה על מדור הגוים. ומעתה כשטהרו אשקלון מטומאת ארץ העמים חזרה לטומאת מדור הגוים. ומדור הגוים אינו אלא כשישהא הכותי במדור ארבעים יום. וכשחזרה הגזירה על אשקלון לטומאת מדור הגוים אימתי היא טמאה כו' ואמר משתשהא הגזירה מ' יום:

הדא אמרת אשקלון כלחוץ. כלומר ולא לענין טומאת הארץ הא תנינן לעיל שטהרוהו. אלא ע"כ שפטורה מן המעשרות ואמאי צריכו למנות עליה לפוטרה מן המעשרות. ומשני א"ל וכי צור כו' ולהכי צריכי למימני ולפוטרה דלא תימא לילף מצור. מה צור דאסור לילך לשם ואפ"ה מתחייב במעשר כ"ש אשקלון דמותר לילך לשם פשיטא שחייבת:

כתב יד א את עזה ואת גבולה את אשקלון ואת גבולה כו'. ובכבוש שני כתיב וישב בארץ יהודה משמע דבכל ארץ יהודה ישבו אלמא דאשקלון הוי אף בכבוש שני וא"כ קשה למה פטרו מן המעשרות:

ומשני לית עזה כו'. פי' אינן אותן עזה ואשקלון הכתובים דתרי עזה הוו:

כתב יד ב את אשקלון ואת גבולה. אלמא דאשקלון מכיבוש יהודא ובכיבוש השני כתיב וישב בארץ יהודה משמע דישבו בכל ארץ יהודה. ומשני ליתי עזה וליתי אשקלון. ר"ל אינו אותה עזה ואותה אשקלון דכתיב בקרא. אלא תרי [עזה הוי ותרי] אשקלון הוי:

כתב יד א מפני מה לא גזרו על אותו הרוח שבגרדיקי. פי' טומאת ארץ העמים:

ומשני שנויה רע. ובלא"ה לא יצאו לדור שם:

והרי עזה נויה יפה. פי' ואפ"ה לא גזרו:

ומשני א"ל פשפשה. פי' שאפשר שנויה רע:

כתב יד ב והרי עזה נויה יפה א"ל פשפשה. ר"ל אפשר שנויה רע:

כתב יד א שנהגו בהן היתר מימי יהושע כו'. פי' שהיו מתירין לכהנים לילך לשם דסברי שהיא מא"י:

ומקשי מעתה לא יחושו כהנים על חלתן. פי' מפני מה אין אוכלין שם חלתן הלא היא א"י:

ומשני לא בגין מילתא דאת אמרת. פי' לא משום הכי אסור לכהנים לאכול החלה משום שהיא ח"ל:

אלא משום דלא חלטתין מלכותא בידא. דלא כבשו יפה ולא שמיה כבוש לענין שיהא מותר לאכול שם החלה:

כתב יד ב שנהגו בהן היתר. ר"ל היתר לכהנים לילך לשם דסברי שהיא מא"י:

לא יחושו הכהנים על חלתן. אם היא מא"י למה אין הכהנים אוכלין שם חלתן. ומשני לא בגין דא. כלומר לא משום שהיא חו"ל חששו הכהנים על חלתן. אלא משום דלא חלטתון מלכותא בידיה. ר"ל דלא כיבש יפה ולא שמי' כיבוש לענין היתר אכילת חלה:

כתב יד א ה"ג איני יודע אטרח עלי' דר' יוחנן כו' עד תבוא בשלום ואח"כ גרסינן א"ר שמואל עד לר' יוחנן ואח"כ גרסינן שמע ר"א כו':

כתב יד א ה"ג שאיל ליה הדא ומגיב ליה הדא:

כתב יד א אשכח תני סמוך לעמון ומואב שתי ארצות כו'. ופשיטא דמעמון ומואב גופא חייב במעשרות:

חמי חד בבלייא. פי' עני א' שהיה מבבל אבל היום הוא מא"י:

א"ל מבבל לבבל. פי' ולא מא"י לבבל:

הד"א הקונה שם אינו מתחייב. פי' בבוצרה דהוי כחו"ל מדאסר לילך לשם מא"י:

ודחי וכי צור אינו אסור לילך שם. פי' מארץ ישראל הלא ודאי אסיר:

והקונה שם אינו מתחייב בתמיה:

סבר ר"י עד ר' יצחק ט"ס וכצ"ל סבר ר"ל את בצר במדבר. פי' דסבר הא דכתיב את בצר במדבר שהיא מא"י היינו בוצרה ולכך הותר לילך שם מא"י:

שאל לר' יוחנן וא"ל בצר לאו בוצרה. פי' דבוצרה מחוץ לארץ:

כתב יד ב חמי חד בבליא. בבלי א' שהוא בא"י:

א"ל מבבל לבבל. ר"ל אבל לא מא"י לבבל:

הדא אמרה הקונה שם אינו מתחייב. מדאסר לילך מא"י לבוצרה:

סבר רשב"ל מימר את בצר במדבר. כלומר הא דהותר לצאת מא"י לבוצרה משום דסבר בצר הכתוב בגבולי א"י היא בוצרה:

כתב יד א א"ר מנא עד א"ר יוסי צ"ל למטה אחר ארצו חולין לפניך כו'. וה"פ דר"ל שאל לר' חנינא הקונה מעמון ומואב מהו. פי' אם חייב במעשרות או לא:

ומקשי ר' מנא לית עמון ומואב דמשה. פי' מאי תבעי לך הא ודאי היא מא"י שהרי משה כבשן:

ושני היינו אם טהרה מיד סיחון או לא:

וע"ז מקשי לית עמון ומואב דר"א בן עזריה כו'. פי' הא ודאי לא טהרה מיד סיחון ולא הוי כארץ ישראל משום שכבש משה דהא א"ר אליעזר עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית וא"כ לפי זה ודאי אינו חייב אלא מדרבנן ועמד בקושיא:

כתב יד ב לית עמון ומואב דמשה. כלומר מאי תבעי לך הא משה כבשן ודאי מא"י היא. ומשני א"ר יוסי ב"ר בון כתיב כי חשבון כו' היא צריכה לר"ש טהרה מיד סיחון ועוג או לא טהרה. ומקשי א"ר מנא כו'. לית עמון ומואב דראב"ע. ר"ל הא ודאי לא טהרה מיד סיחון ועוג דהא ראב"ע אומר עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית אלמא דמעשרות שלהם אינו אלא דרבנן. ונשאר בקושיא:

כתב יד א ר' חונה בעי משרי ההן יבלונה. פי' שהיה רוצה להתיר בסוריא אותן השדות שהיו של עכו"ם וישראלים אריסין לעבוד בשביעית דסבר אף של ישראל כיון שהגוף של גוי והישראל אינו אלא לפי שעה א"כ הוי כמו שדות גוים ובסוריא קיימינן דיש קנין:

תרין אלפין דשנין ט"ס וצ"ל (שהן) [שנין ולא דשנין] באריסות פי' לעולם וא"כ הוי הישראל אריס עולם ולכך אסור לעבוד בסוריא אפי' בשדות ישראל שהיו בסוריא:

ופטור מן המעשרות אעפ"כ [מפני] שהשדה היא של גוי:

כתב יד ב בעי משרי ההן יבלונה. היינו שדות של גוים וישראלים אריסים בתוכן והי' רוצה להתיר להם עבודת השדה בשביעית מפני שגוף השדה של גוי והישראל אינו אלא לפי שעה בתוכו ובסוריא קיימינן דיש קנין לגוי:

תרי אלפין שנין באריסות. ר"ל שיהיו בהן אריסין לעולם:

אבל לא נעבד כסוריא. כלומר כשדות ישראל שבסוריא מפני שהוא אריס עולם ואעפ"כ פטורים ממעשר. מפני גוף השדה שהיא של גוי:

כתב יד א מקלפריא ועד ים אוקיינוס כו' ט"ס וכצ"ל מקלפריא ועד ים אוקיינוס ומנחל מצרים ועד ים אוקיינוס מהו ולפנים כו':

כתב יד א אפי' בתלוש יהא אסור תיבת יהא מיותר פי' דסבר שאין חילוק בין עם הגוי בין עם הישראל ולכך פשיט לאיסור וירוקין מותרין. פי' שלא היו שחורין והוריקו אח"כ אלא פי' המתני' שהיו ירוקין מתחילה ולכך מותרין דניכרין שלא צריך עוד לארץ:

כתב יד ב אפי' בתלוש אסור. וס"ל בין עם גוי או עם ישראל:

כתב יד ב כיני מתניתא שחורין אסורין וירוקין מותרין. היינו מ"ש במתני' הוריקו לא שהיו שחורין והוריקו. אלא שהם ירוקין מתחלה מותרים דניכר שאין צריך לארץ עוד:

כתב יד א מכיון שהשחיר ט"ס וצ"ל שהשריש מתעשר כו':

מתעשר לפי כולו השני ט"ס וצ"ל אסור:

שתלו במוצאי שביעית בין שעקרו בערב שביעית ושתלו בשביעית. פי' בין שעקרו בשביעית ושתלו במוצאי שביעית וכבר נשרש בשביעית קודם שעקר אסור בין שעקרו בערב שביעית ושתלו בשביעית והשריש אסור דסבר שאינו בטל ברוב האיסור שביעית:

כתב יד ב בין שעקרו בשביעית. ור"ל שגדל מה מהן בשביעית:

בין שעקרו בערב שביעית ושתלו בשביעית. כיון שנשרש אסור דסבר איסור שביעית אינו בטל ברוב:

כתב יד א רבי זירא פליג ואמר מכיון שרבה עליו החדש מותר. פי' כיון שיש ברוב מההיתר מותר ופליג אתרווייהו בין אעקרו בערב שביעית ושתלו בשביעית דסבר שאינו אסור תיכף כשנשרש אלא אחר שלא יהא רוב בהיתר בין אם עקרו בשביעית ושתלו במוצאי שביעית ורבה עליו החדש שמותר ורבי לא ור' אמי סברי שאסור:

מתניתא פליגא על ר' לא ועל ר' אימי כו':

לא אמרתם בשביעית עד אלא בביעור ט"ס וצ"ל לא אמרו שאוסרת כל שהוא בשביעית אלא בביעור. פי' דהיינו אפי' רבה עליו החדש חייב בביעור אבל לאכילה בנותן טעם וא"כ קשה על ר' לא דמשמע דסבר אפי' רבה כמה אסור:

ומשני מה עבדין לה ר' הילא ט"ס וצ"ל ר' לא:

פתר לה בעירובין. פי' הא דאינו אסור אלא בנ"ט היינו כשנתערב מעט פירות שביעית בפירות היתר:

אבל בגידולין. פי' שלא נתערב האיסור אלא שנתגדלו:

חומר הוא בגידולין. פי' ואפי' הוסיף כמה אסור שאין גידולי איסור מעלין את האיסור:

מתניתא פליגא על ר' זעירא. פי' היינו ר' זעירא שאמר לעיל מכיון שרבה עליו החדש מותר דתנינן כו'. אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין. פי' דהיינו אפי' הוסיף כמה ולעיל אמר מכיון שרבה עליו החדש משמע שהוא אינו כלה אלא שניתוסף עליו ואפילו הכי מותר:

ומשני פתר לה כו' בקדושת שביעית בביעור צ"ל ולביעור:

כתב יד ב ר' זירא אמר כיון שרבה עליו החדש מותר. דהוא סבר איסור שביעית בטל ברוב ופליג בין אעקרו בשביעית ושתלו במוצאי שביעית והחדש רבה עליו. ובין אעקרו ערב שביעית ושתלו בשביעית אינו אוסר מיד כשנשרש אלא אחר שלא יהא בהיתר רובא:

אבל באכילה בנותן טעם. ותקשי לר' לא דאסר סתם אפי' החדש רבה עליו יותר מבנות טעם:

מתניתא פליג על ר' זירא. דאמר לעיל כיון שרבה עליו החדש מותר:

אבל בדרר שאין זרעו כלה כו'. ור"ז דאמר מכיון שרבה עליו החדש משמע שהוא אינו כלה אלא שניתוסף עליו מותר:

כתב יד א במירכנין צ"ל במדוכנין פי' שבטלן והוי כמו נטיעה אחרת:

כתב יד ב אלא במדוכנין. ובטלן והוי כעין נטיעה אחרת:

כתב יד א אתא לגביה אבוה תני ליה עובדא כו' כצ"ל:

כוותין צ"ל כוותיה:

כתב יד א תמן תנינן הנודר מן הירק כו' כצ"ל:

ואמר טעמא תיבת טעמא מיותר:

כתב יד א הוון בעי מימר ולא פליגין. פי' הא דקתני במתני' שמעתי שמוציאין לסוריא ואין מוציאין לחו"ל עליה קאי ואמר שסבר דלא פליגין כלל:

אשכח תני ר' יהודא אומר עד כזיב. פי' מותר להוציא כו':

כתב יד ב מימר לא פליגין. הא דקתני במתני' שמוציאין לסוריא ואין מוציאין לחו"ל הי' סבר לומר שאין פלוגתא בזה אשכח תני רי"א עד כזיב מותר להוציא:

כתב יד א ויביא תרומה. פי' אמאי אינו מביא תרומה מחוץ לארץ:

אמר ר' הושעיא כו':

הדרן עלך שלש ארצות