כתב יד א מהו שיהא עליהן כו' צ"ל מנין שיהא עליהן קדושת שביעית. פי' מדאורייתא ומייתי מקרא דלכם אפי' צבועין כדקתני בברייתא בהדיא:

שאינן אלא לתפילן. פי' שעושין מהן רפואה לאותן האנשים שאינם טועמין טעם אכילה:

ה"ג ר' יונה בעי יצא מלוגמא שאין עליה קדושת שביעית פי' משום שאינן אלא לחולין:

והתני ורדין ונצר וזרע איסטיס הנזרעין בשביעית קדושת שביעית חלה עליהן. פי' שכובשין אותן בשמן לריח ואינן עושין אלא העשירים ואפ"ה קדושת שביעית חלה עליהן ומשני מאי כדון לכם הראוי לכולכם. פי' דמלכם דרשינן הראוי לכלכם וורדין ונצר אף שאין עושין מהן אלא העשירים מ"מ ראוי הוא לעניים אבל מלוגמא אינו ראוי אלא לחולין:

רבי יוסי בשם ר' לא שמע לה מן הדא. פי' דצבועין לאדם קדושת שביעית חלה עליהן:

מדכתיב תהיה לרבות אף להדלקה וצביעה פי' שמותר לצבוע מפירות שביעית:

ומקשי ולא נמצא מאבד את אוכלי אדם כצ"ל. פי' והאיך מותר לצבוע. אלמא בצבועין לאדם ומדכתיב תהיה שמותר לצבוע אלמא שקדושת שביעית חלה עליהן:

אמר ר' מני תפתר כו'. פי' לעולם צבועין לאדם אין קדושת שביעית חלה עליהן והא דמרבי מתהיה שמותר לצבוע היינו מאוכלי בהמה שבודאי קדושת שביעית חלה עליהן ואפ"ה מותר לצבוע לצורך אדם:

כתב יד ב שאינה אלא לתפילן. רפואה לחולין שאינם טועמים טעם באכילה:

בעי יצא מלוגמא כו'. מפני שאינה אלא לחולין תקשה וההני ווררין כו' היינו שכובשין הוורד בשמן לריח טוב. שאינן אלא לעשירים ואפ"ה קדושת שביעית חלה עליהן. ומשני הראוי לכולכם. כלומר וורדין שאינן כובשים בשמן אלא העשירים מ"מ ראוי הוא לעניים. אבל מלוגמא אינו ראוי לבריאים:

שמע מן הדא תהי' כו' ולצבוע בה צבע. מוכח מזה דצבועין לאדם חל עליהן קדושת שביעית מדאיצטריך קרא לרבויא. ומפרש דאין לומר האי קרא אתיא להתיר אוכלי אדם לצבוע תקשי ולא נמצא מאבד אוכלי אדם אלא בצבועין לאדם בא הכתוב להתירן לצבוע. וש"מ שקדושת שביעית חלה עליהן. ומשני תפתר באוכלי בהמה לאדם. ואוכלי בהמה ודאי קדושת שביעית חל. ואתיא קרא דתהי' לרבות התירו לצבוע צבע לאדם:

כתב יד א היירעינן צ"ל הלעונין:

ד"ה היא בהדא נסורתא. פי' הא דקתני והאורז והפרח לבן אין עליהן קדושת שביעית היינו מה שמנסרין מן העץ שבודאי אינו פרי לדברי הכל:

כתב יד ב בהדא נסורתא. היינו מה שמנסרים מן העץ אינו פרי לדברי הכל ובהא קתני הפרח הלבן והאורז כו':

כתב יד א פקיעה וההן ורד ט"ס וצ"ל פיקה דוורד:

וכי יש לו מלאכה אחרת. פי' ומותר:

תני ר' חייא אוכלי אדם הוא ואסור כצ"ל:

כתב יד א מהו להטן בהן חיטין. פי' היינו לרכך החיטין בהן אי חיישינן לאיבוד אי לא:

א"ל אתון אמרין בשם ר' חנינא הדין קורקוסייה שרי. פי' להטין בהן:

ואמר ר' יאשיה אין לך מיוחד למאכל בהמה אלא חציר בלבד פי' ואפ"ה מותר להטן בהך דקורקסיה נמי מין חציר הוא:

ודחי א"ר אימי לא בדא. פי' מניה לא שמעינן כלום דאיכא למימר לעולם אסור להטן במאכל בהמה חטין והא דמתיר הכא להטן בקורקסייה:

תפתר בשלקחו להטן ולכך מותר להטן פי' אבל אם חישב מתחילה למאכל בהמה אפשר שאסור להטן:

כתב יד ב להטן בהן חיטין. היינו לרכך החיטין בהן אי חיישינן לאיבוד או לא:

ומשני הדין קורקסייא שרי. להטן בהן:

וא"ר יאשי' אין לך מיוחד לבהמה אלא חציר בלבד. ואפ"ה מותר להטן הקורקסייא שהוא מין חציר:

כתב יד א ותני כן חציר כו':

חישב עליהן לאוכל אדם צ"ל לאוכל בהמה:

ואסור בהן ללוות צ"ל ואסור לסוחטן:

ומפרש למה פי' מפני מה אסור לסוחטן שיש עליהן קדושת שביעית. וא"כ אסור לאבדן:

ומקשי ואוכלי בהמה כו'. פ' אמאי מותר לעשות מאוכלי בהמה מלוגמא הרי הוא מאבדו ואוכלי בהמה נמי קדושת שביעית חלה עליהן:

ומשני שמעינן שעושין מהן מלוגמא לאדם. פי' דמהתם לא שמעינן אלא שמותר לעשות מאוכלי בהמה מלוגמא לאדה אבל לסוחטן ולעשותן סממנין לאדם לא שמעינן שמותר וא"כ איכא למימר שאסור לסוחטן דסממנין גרוע ממלוגמא:

כתב יד ב א"ר אמי תפתר שלקחו להטן בהן. לכן שרי אבל אם מתחלה חשב על קורקסייא למאכל בהמה אסור להטן בהן דאסור להטן חיטין במאכל בהמה:

ואסור לסוחטן מהן למה. ר"ל למה אסור לסוחטן. ומשני שיש עליהן קדושת שביעית. ופריך ואוכלי בהמה אין עליהם קדושת שביעית כו' ומשני א"ר יוסי שמעינן שעושין מהן מלוגמא לאדם כו'. כלומר שמעינן היתר דעשיית מלוגמא אבל מי שמעינן שמותר לסוחטן לעשות סממנים. וסממנים גרוע ממלוגמא:

כתב יד א ועלי לוף שוקה צ"ל ועלי לוף שוטה:

שמעינן שאין קדושת שביעית חלה עליהן ט"ס וצ"ל שמעינן שאין חייבין במעשרות עד שימתוקו כו':

ומבעי ליה לא כן תנינן כו'. פ' אלמא דגם בשביעית תלוי אם הוא חשוב אוכל או לא כדמפרש ובכת"י איתא כד"מ בר"ת.}:

והשתא מבעי ליה לענין תורמוסין אם אין שביעית חל עליהן עד שימתוקו. פי' הא לאחר שימתוקו חל עליהן שביעית או לא:

ואיתמר טעמא מיותר:

כתב יד ב דלא שמעינן שאין חייבין במעשרות עד שימתיקו כו' ומבעי לי' לא כן תנינן כו' פי' אלמא דגם בשביעית תלוי אם הוא חשוב אוכל או לא כדמ'. (הנראה שצ"ל כדמשמע גבי עולשין) והשתא מבעי לי' לענין תורמסין אם אין שביעית חל עליהן עד שימתיקו. פי' הא לאחר שימתיקו חל עליהן או לא:

כתב יד א וכאן לא יהו חשובות עד שיחשב עליהן ט"ס וצ"ל וכאן לא יהו שביעית חל עליהן עד שימתוקו או לא:

ופשיט ומצינו דבר בתחלה אין קדושת שביעית חל עליהן ובסוף קדושת שביעית חל עליהן. פי' בתמיה אלא ודאי אף בסוף כשימתוקו אין קדושת שביעית חל עליהן:

כתב יד ב בתחלה אין קדושת שביעית כו'. כלומר בתמי' אלא תפשוט דאף בסוף כשימתקו אין קדושת שביעית חל עליהן:

כתב יד א מכרו ולקח בהן שמן. פי' שמכר דברים אחרים שאינן ראויין להדלקה ולקח בהן שמן:

אין מדליקין כו'. כדמפרש טעמא שנותנין עליו חומרי שניהם והא דקאמר מחמיר אני בדמין מן העיקר היינו שאם היה העיקר שמן היה מותר להדליק ואם לקח מדמי שביעית שמן אסור להדליק אבל באמת אם מכר שמן ולקח בדמיו שמן שמותר להדליק דבודאי לא גרע מאם היה שמן בתחילה:

כמה דתימר יין אין סכין בו ואין מדליקין אותו. פי' שהרי אינו ראוי להדלקה ולסיכה וא"כ הוי כמאבד:

ודכוותיה שמן אין מדליקין אותו ואין סכין בו. פי' שנותנים עליו חומרי שניהם:

כיצד הוא עושה. פי' אם רוצה להדליק השמן מה תקנה יש לו שיהא מותר להדליק עליו השמן או לזלף היין:

ומפרש מחליף שניהם בשל חולין. פי' דזה הכלל בשביעית אחרון אחרון נתפס בשביעית והפרי עצמו אסור דהיינו שהפרי שהיא בעצמו איסור שביעית אבל מה שלא היה בעצמו אסור משום שביעית אלא שבא האיסור ע"י שהחליף עליו איסור שביעית אחר אם הוא מחליף אותו על דבר אחר האחרון נתפס והראשון יוצא לחולין וא"כ הכא כשמחליף היין של שביעית בשמן של שביעית א"כ מה שהשמן אסור להדליק היינו משום שהחליף עליו היין של שביעית וא"כ השתא כשמחליף בחולין יצא ממנו אותו האיסור הבא לו מחמת היין שהחליף עליו וחזר לקדמותו כמו שלא החליף כלל. ואח"כ מפרש מאי דקאמר החליף יין בשמן שניהן אסורין ומפרש כמה דתימר כו' כמו שפרשתי לעיל:

ומקשי והתנינן מוכרין אוכלי אדם כו' אבל לא אוכלי בהמה ליקח בהן אוכלי בהמה כו'. פי' וא"כ האיך אמרת החליף אוכלי אדם באוכלי בהמה:

כתב יד ב שהשמן של שביעית מדליקין בו. ר"ל אבל אם לקח מדמי שביעית שמן אסור להדליקו אבל מכר שמן ולקח בדמיו שמן פשיטא שמותר. דמה גרע מהשמן הראשון:

מכרו ולקח בהן שמן אין מדליקין בו. היינו שמכר דבר שאין ראוי להדלקה ולקח בהן שמן אין מדליקין בו. משום שנותנין עליו חומרי שניהם:

מחליף שניהם בשל חולין. זה כלל בשביעית אחרון אחרון נתפס. וגם הפרי עצמו של שביעית אסור. אבל דבר שהוא חילוף של איסור. וחזר והחליפו בדבר אחר הראשון יוצא לחולין כדאיתא לקמן [דף כ"ד א']. וז"ש מחליף שניהם. ר"ל שניהם הנחלפים חוזר ומחליפן בשל חולין. ומפרש כמה דאת אמר כו' אין סכין בו. מפני שאינו ראוי לסיכה הוי כמאבד ודכוותי' שמן שנחלף ביין כו'. שנותנין עליו חומרי שניהם אלא כיצד עושה יחזיר ויחליף בשל חולין:

וכ"ש אוכלי אדם לוקח בהן אוכלי בהמה. וקשיא למ"ש החליף אוכלי אדם באוכלי בהמה. ומשני בהדא קניבתא דירקא. וכשהחליף עליה היה ראוי לאוכלי אדם ואח"כ נתיבשה ונעשית אוכלי בהמה אסור לעשות ממנה מלוגמא אף שאם היתה בעצמה של שביעית הי' מותר. אבל כיון שבאה מחילופי אוכלי אדם ה"ז אסור:

כתב יד א ומשני תפתר בהדא קניבתא דירקא כו'. פי' כיון שהוא היה מתחילה אוכל אדם החליף עליה אוכלי אדם בשביעית ואח"כ יבשה ונעשה אוכל בהמה אעפ"כ אסור לעשות ממנה מלוגמא לאדם אף שאם היה בעצמו שביעית הי' מותר:

ר' יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק כו' ביין עד הפסח כו'. פי' הוא זמן ביעור של יין וכן חשיב כלם:

כתב יד א אמרי יש להן ביעור או אין להן ביעור. פי' דבמתני' חשיב תחילה אותן הדברים שיש להן ביעור ולדמיו ביעור ואח"כ אותן הדברים שאין להן ולדמיו ביעור וגבי קליפי רימון והנץ שלו לא קתני במתני' אלא יש להן שביעית ולדמיו שביעית ובביעור לא קאמר מידי אי יש להן אי אין להן. ומשני משום הכי לא קתני הכא בביעור מידי משום דזה הכלל לענין ביעור:

כל שדרכו לישור. פי' העלין נושרין יש להן ביעור:

ושאין דרכו לישור. פירוש שמתקיימין בארץ אין לו ביעור:

ואלו פי' קליפי נץ והרימון מהן שדרכו לישור. פי' יש מהן שדרכו לישור ויש מהן שאין דרכו לישור:

ושרע תנא מניח. פי' לכך לא פירש הכא כלום ואזלינן בתר כללא:

כתב יד ב ואלו מהם שדרכן לישור. ר"ל אילו קליפי נץ ורמון יש מהן שדרכן לישור ומהן שאין דרכן לישור. לכן לא פירש תנא כלום ואזלינן בתר כללא:

כתב יד א מהו לצבוע בטובת הנאה. פי' הא דקתני במתני' לא יצבע בשכר מבעיא ליה אם מותר לצבוע בטובת הנאה או לא:

השלשושית וחלבצין התגר עושה כו' ט"ס וצ"ל הלשושית והחלבצין הצובע עושה לעצמו הדא אמרת כו'. פי' מדלא התיר אלא לעצמו משמע הא לאחר אפי' בטובת הנאה אסור:

כתב יד א ואחד איסור הנייה צ"ל ואחד איסור סחורה:

כתב יד א שלא יהא מזבין בה בההוא אתר בכל שנה. פי' דמחזי טפי כעושה סחורה כשהוא מזבין במקום אחר בכל שנה אגריכון על משחא אלא על חטייא צ"ל להיפך על חטייא אלא על משחא:

כתב יד א תמן תנינן א"ר יהודה. פי' דחשיב התם גבי פסולי עדות סוחרי שביעית וקאמר התם ר' יהודה אימתי פי' [אימתי] הן פסולין לעדות:

בזמן שאין לו אומנות אלא הוא כו':

ומפרש האיך עובדא. פי' האי שאין לו אומנות אלא הוא אם דוקא שיהי' לו אומנות אחרת בלא הוא אף בשביעית אז מותר לר"י אבל כשאין לו אומנות אחרת בשביעית אף שקודם שביעית היה לו מלאכה אחרת כיון שבשביעית אין לו מלאכה אחרת חשוב ג"כ לר"י אין לו מלאכה אחרת או אינו אסור לר"י אלא אם אף בשאר שני שבוע אין לו מלאכה אחרת אבל אם בשאר שני שבוע יש לו מלאכה אחרת אף אם בשביעית אין לו מלאכה אחרת חשוב ג"כ לר"י יש לו מלאכה אחרת כיון שבשאר שני שבוע היה לו מלאכה אחרת והא דא"ר יהודא אם אין עמו מלאכה אחרת דמשמע שצריך שיהיה עמו מלאכה אחרת איכא למימר דהיינו כשהיה יושב ובטל כל שאר שני שבוע:

ר' בא בר זבדי עד תנא ר' יהודא מיותר כאן:

תני ר' יהודא לחומרא האיך עבידא כו'. פי' דלר' יהודא אינו מותר אא"כ היה לו מלאכה אחרת בשאר שני שבוע ואף בשביעית אבל אם לא היה לו מלאכה אחרת בשביעית אף שהיה לו מלאכה אחרת בשאר שני שבוע או אף שהיה לו מלאכה אחרת בשביעית אלא שהיה יושב ובטל כל שאר שני שבוע אסור לר' יהודה פי' דכיון שאין עושה מלאכה אלא בשביעית ויושב ובטל כל שאר שני שבוע א"כ הוי עיקר המלאכה שלו מה שהוא עושה סחורה מפירות שביעית ומה שהוא עושה עמה מלאכה אחרת הוי כטפל לגבה ולכך אסור:

אבל אם היה עוסק צ"ל אבל אם לא היה עוסק:

אע"פ שאין עמה מלאכה צ"ל אע"פ שיש עמו מלאכה:

לא בדא מיותר:

הלכה כרבי יהודה מתני' צ"ל דמתני' פי' כר' יהודה ולא כרבנן והא דקאמר דמתני' היינו לא כמו שהברייתא מפרש לחומרא אלא כמתני' דמשמע דר"י אינו אוסר אלא אם אין לו מלאכה אחרת בשאר שני שבוע וגם היום אין לו מלאכה אחרת אבל אם היה לו מלאכה אחרת בשאר שני שבוע אף שבשביעית לא היה לו מלאכה אחרת מותר:

(איקלע) [אקלס] ר' בא בר זבדא. פי' לר' אבהו:

ומבעיא ליה להגמ' אף הכא כן. פי' אם גבי ציידין נמי פסקינן כר' יהודה או כרבנן:

ומפרש ר' יוסי בר בון תמן המלכות אונסת. פי' גבי סוחרי שביעית לפיכך הקילו דאם יש לו מלאכה אחרת מותר משום שהמלכות מטיל מס על הסוחרים:

ברם הכא. פי' גבי ציידין:

אין המלכות אונסת ואם כן אפשר דפסקינן כרבנן:

כתב יד ב האיך עבידא. ר"ל האי אין לו אומנות אלא הוא. אם דמצריך ר' יהודא גם בשביעית יהי' לו דוקא אומנות אחרות בלא הוא. או דס"ל בשביעית אף אם אין לו מלאכה אחרת ש"ד. אלא אם גם בשאר שני שבוע אין לו מלאכה אחרת אז אוסר ר' יהודא:

הלכה כר' יהודא דמתני'. ודלא כרבנן והא דקאמר דמתני'. היינו דלא כמו הברייתא שמפרש לחומרא אלא כמתני' דמשמע אלא אם אין לו מלאכה אחרת בשאר שני שבוע וגם בשביעית אין לו מלאכה אחרת. אבל אם הי' לו מלאכה בשאר שני שבוע אף שבשביעית אין לו מלאכה אחרת מותר:

[אוף הכא כן. מבעי לי' אם גבי ציידין נמי פסקינן כר' יהודא:

תמן המלכות אונסת. גבי שביעית הקילו משום שהמלכות מטיל מס על הסוחרים ברם הכא גבי ציידין אין המלכות אונסת ואפשר דפסקינן כרבנן:

כתב יד א בראשה דפירקא תני. תיבת דפירקא מיותר וה"ג ברישא את אמרת אין אוכלין על העיקר. פי' דאמרת גבי לולבי זרדין דיש להן ביעור אף שהעיקר מתקיים בארץ:

וכאן את אמרת אוכלין על העיקר. פי' גבי לולבי האלה והבוטנים דאמרת אין להם ביעור אף שאין מתקיים בארץ משום שהעיקר מתקיים בארץ:

ומשני תמן כו':

כתב יד ב בראשה את אמרת. ברישא גבי לולבי זרדין את אמרת יש לו ביעור אע"פ שהעיקר מתקיים בארץ אין אוכלין על העיקר:

כתב יד א תני וכולן. פי' לולבי זרדין והחרובין ושאר השנויים במתני' שנכנסו מששית לשביעית ששית. פי' משום דאזלינן בתר השרשה כשאר זרעים:

חוץ מן העדל. פי' דאזלינן בתר לקיטה כדמפרש בתר הכי:

מפני שהוא כירק:

ר' אבהו כו'. פי' שפליג וסבר דבכולן אזלינן בתר לקיטה:

ומקשי והתני כו' הסיאה כו' והקירנס שבחצר אם היה שנייה כו' מששית לשביעית ששית כצ"ל. אלמא דאזלינן בתר השרשה ועמד בקושיא:

ומקשי מניה וביה הכא את מני לחוריה. פי' גבי שביעית דאזלינן בתר השרשה:

והכא את מני לקומיה. פי' גבי שניה הנכנסת לשלישית דאמרת שלישית אלמא דאזלינן בתר לקיטה:

ומשני ר' יוסי שלישית. פי' משו"ה שניה נכנסת לשלישית אזלינן בתר שלישית דשלישית אע"פ שאין בהן מעשר שני יש בהן מעשרות:

אבל שביעית אין בהן מעשרות כלל:

ומפרש הטעם תמן ברשות בעלים. פי' גבי ששית הנכנסת לשביעית דאזלינן בתר שביעית היינו משום שאין בהן מעשרות והן ברשות בעלים לכך החמירו אבל שניה הנכנסת לשלישית דיש בהן מעשרות אף שאין בהן מעשר שני והן ברשות עני הלכך אזלינן בתר שלישית ליתן מעשר עני ואינו יכול לפוטרו ממעשר עני מספק ואז יתן גם מעשר שני:

וע"ז קאמר מוטב שיתן מעשר אחד בוודאי מליתן שניהם בספק. פי' דאם אתה מצריך עליו ליתן שני מעשרות הוא יודע שיש ספק וא"כ אפשר שאפי' אחד לא יתן מחמת פשיעה:

כתב יד ב תני וכולן כו'. הני כולם השנוים במשנתינו אזלינן בתר השרשה כשאר זרעים חוץ מן העדל דאזלינן בי' בתר לקיטה כירק:

לית כאן מששית לשביעית. דר' אבהו פליג וס"ל בכולן אזלינן בתר לקיטה. ומקשי והתני הסיאה כו'. אלמא דאזלינן בתר השרשה ועמד בקושיא:

הכא את מני לחודיה. מקשה על הברייתא מיניה וביה. דגבי שלישית אזלת בתר לקיטה. וגבי שביעית אזלת בתר השרשה. ומשני שלישית אע"פ שאין בהם מעשר שני יש בהן מעשרות כו'. ומפרש תמן ברשות בעלים. ר"ל כשנכנסת לשביעית שנה שאין בה מעשר כלל הרי הוא ברשות בעלים והחמירו על הבעלים. אבל שניה שנכנסת לשלישית שהיא ג"כ שנה שיש בה מעשר אלא שתוציא מן מעשר עני למעשר שני. ה"ה ברשות עני ואי אתה יכול להוציא מרשותו. וא"ת יתן שני מעשרות מספק. ז"ש מוטב שיתן א' בודאי ולא שנים מספק. כי אם ידע שהוא ספק יפשע ולא יתן כלל:

כתב יד א ה"ג מ"ד יש להן ביעור. פי' בין לעלין בין ללולבין יש להן ביעור:

ר"א. פי' דאמר לעיל גבי הכובש שלשה כבשין הולכין אחר הראשון:

מ"ד אין להן כו':

כתב יד א ודמיא היא כל רבה צ"ל ודמיא היא לכל דבר. פי' וכי אמרינן שהן דומין לכל דבר והא יש חילוק ביניהם:

קטף בטל ע"ג שרפו. וא"כ איכא למימר שהיא עיקר הפרי כיון שאין בקטף אלא השרף אבל האילן אינו בטל ע"ג השרף וא"כ משו"ה לא הוי פרי אלא הפגין:

אוכלי בהמה כו'. פי' והאיך אתה מדמי שביעית לערלה וא"כ אף שבערלה מותר מיהו בשביעית אסור:

אית לך חורי. פי' עוד י"ל דבר שיש לפסוק הלכה טפי כר' יהושע מכ"ש כיון שאינן דומין הדינין זה לזה:

כתב יד ב קטף בטל ע"ג שרפו. והוא הפרי של קטף שאין בקטף אלא השרף אבל שאר אילן אינו בטל ע"ג השרף ולא הוי השרף פרי אלא שרף הפגין הוא דאסור:

אית לך חורי. כלומר עוד טעם לפסוק כר' יהושע טפי מלפסוק כר' שמעון:

כתב יד א ומבעיא ליה להגמ' הא דקאמר המעמיד בשרף הפגין אסור אי משום שהשרף עצמו פרי או משום שהפגין שרי ונ"מ לענין תרומה כדמפרש:

אין תימר שהשרף פרי אף בתרומה אם העמיד בשרף הפגין אסור לזרים:

ואין תימר שהפגין פרי. להכי אסור משום ערלה שהוא נהנה מן הפגין אבל השרף עצמו אינו פרי א"כ בתרומה מותר שהנאת תרומה מותרת:

כתב יד א הכא את אמרת ילקוט את הורד. פי' גבי ורד חדש שכבשו בשמן ישן משמע יהא השמן מותר:

וכאן את אמרת חייב בביעור. וישן בחדש משמע ששניהם אסורים:

א"ר זעירא כו' אנא פתר לה להדין ורד בתרין פתרין. פי' בשני אופנים:

ורד חדש שכבשו בשמן ישן. פי' דזה הכלל בורד עם שמן דכשהשמן חדש אז בולע מן הורד אבל כשהוא ישן אינו בולע ולכך כשכבש וורד חדש היינו וורד של שביעית בשמן של ששית שאז השמן אינו בולע מן הורד אלא הורד מן השמן ולכך אמר ילקוט את הורד:

וישן בחדש היינו ורד של שביעית שכבשו בשמן של שמינית שאז גם השמן בולע מן הורד ולכך אמר שניהם חייבים בביעור:

כאן חסר פתר חורין ורד חדש שכבשו בשמן ישן היינו ורד של שביעית שכבשו בשמן של ששית. פי' ולעולם הורד בולע מן השמן והשמן אינו בולע מן הורד ולכך ילקוט את הורד:

ישן בחדש היינו ורד ששית שכבשו בשמן של שביעית. פי' שהורד בולע מן השמן ולכך חייבים שניהם בביעור:

הדרן עלך כלל גדול קמא

כתב יד ב ורד חדש שכבשו בשמן ישן. דס"ל כשהשמן חדש הוא בולע מן הורד וכשהוא ישן אינו בולע מן הורד אבל הורד בולע מן השמן בין חדש בין ישן. לכן ורד חדש של שביעית שכבשו בשמן ישן של ששית השמן לא בלע כלום ז"ש ילקט את הורד. וישן בחדש היינו ורד ישן משל שביעית שכבשו בשמן חדש של שמינית גם השמן בולע ז"ש שניהם חייבים בביעור:

פתר חורין. וס"ל הורד בולע מן השמן והשמן אינו בולע מן הורד. לכן ורד של שביעית שכבשו בשמן של ששית ילקט את הורד. אבל ורד ישן של ששית שכבשו בשמן חדש של שביעית שניהם חייבים בביעור ולא מיעט אוכלי בהמה. כיון דליכא אלא מיעוט אחד מסתברא למעט אוכלי אדם: