כתב יד א והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מיעט. פי' דמשמע לאכילה ולא למלוגמא וכיון דליכא אלא מיעט אחד אמרי' מה מיעט אוכלי אדם שאין עושין מהן מלוגמא לאדם:

ולא מיעט אוכלי בהמה:

ר' יוסי לא אמר כן. פי' שהיה לו דרש אחר לרבות אוכלי בהמה לעשות מלוגמא ולמעט אוכלי אדם:

לכם לאכלה מיעט. פי' דמשמע לאכלה ולא למלוגמא:

לך ולעבדך ולאמתך וגו' תהיה כל תבואתה לאכול. דמשמע נמי לאכול ולא למלוגמא:

א"כ הוי מיעוט אחר מיעוט לרבות אוכלי בהמה שעושין מהן מלוגמא:

ונרבה נמי אוכלי אדם. פי' לעשות מלוגמא:

ומשני א"ר מתני' כיי דר' בון בר חייא כל מדרש שאתה דורש ושובר מדרש ראשון אין זה מדרש. פי' והכא נמי אם אתה מרבה אף אוכלי אדם לעשות מלוגמא א"כ לא מיעטתה ממיעוט הראשון כלום הרי אתה שובר מדרש הראשון לגמרי אבל השתא אמרינן כשמיעטתה אוכלי אדם מיעטתה:

ומבעיא ליה אוכלי בהמה אם מותר לעשות מהן צבועין לאדם. ופשיט מק"ו מאוכלי אדם שמותר לעשות מהן צבועין לאדם וכ"ש אוכלי בהמה:

כתב יד ב מיעוט אחר מיעוט לרבות. לא שהמיעוט יתהפך לרבות. אלא מיעוט כשהוא אחד הוא בא למעט את הכל. ומיעוט השני ממעט כח מיעוט הראשון שאינו ממעט את הכל ונמצא שבא לרבות:

כתב יד א אוכלי בהמה מהו לעשות מהן צבועין לבהמה כו':

ודכותיה מיותר עי' בהגהות הגר"א.}:

ודחי ר' יוסי דמה לאוכלי אדם שעושין מהן צבועין לאדם שכן צבעי אדם יש עליהן קדושת שביעית. פי' שפירות שאינ' ראויין אלא לצבועין אפ"ה קדושת שביעית חל עליהן אלמא שגם צבעי אדם חשובות הן פרי ולכך כי עושה מאוכלי אדם צבועין לאדם לא נקרא איבוד כלל אבל בצבועין לבהמה שהפרי שאינה מיוחדת אלא לצבועין לבהמה ודאי אין קדושת שביעית חלה עליהן ובאוכלי בהמה קדושת שביעית חלה עליהן וא"כ נקרא איבוד טפי:

כתב יד ב שכן צבע אדם יש להן קדושה. היינו פירות שאינן אלא לצבע אדם אפ"ה קדושת שביעית חלה עליהן אלמא צבעי אדם חשובות פרי. והעושה צבועין מאוכלי אדם לא נקרא איבוד. משא"כ פירות שאינן אלא לצבעי בהמה ודאי אין קדושת שביעית חלה עליהן. ואוכלי בהמה חל עליהן קדושת שביעית וכשיעשה צבועין מאוכלי בהמה הוי איבוד:

כתב יד א שאסור לשולקן. פי' כיון שאין דרך אוכלי בהמה לשלוק השליקה נקראת איבוד:

לא הכל ממנו. לא הכל ממנו צ"ל לא כל הימנו לא כל הימנו:

ה"ג המוכר מוכר לעצים והלוקח לאוכלין וחישב עליהן לעצים כו'. פי' שאחר המכירה חישב עליהן לעצים לא כל הימנו:

והלוקח לוקח לאוכלין ואח"כ לעצים. פי' בתחילת המכירה חישב עליהן לאוכלין ואח"כ היינו בסוף המכירה לקח לעצים:

ע"ז מבעיא ליה אם אסור משום שביעית או לא:

מה אנן קיימין. פי' בהא דקתני שלקח לאוכלין ואח"כ חישב עליהן לעצים פי' דהא מסתמא לא מבעיא ליה אם בתחילת לקיחה חישב עליהן לאוכלין ואח"כ חישב לעצים דמה מהני מה שמחשב אח"כ כיון שתיכף כשלקח חישב לאוכלין נעשה אוכל ומה שמחשב קודם הלקיחה נמי לא מהני כלום אלא ודאי הא מבעיא ליה אם בשעה שנתן מעות חישב לאוכלין ובשעה שמשך חישב לעצים ומיבעיא ליה אם מעות קונות או לא:

וע"ז קאמר הגמ' אם כשמשך תחילה ובשעת משיכה חישב לאוכלין א"כ דמי אוכלין נתן לו ואף שחשב אח"כ בשעת מתן מעות לעצים לא מהני כלום:

אלא כי אנן קיימין כו'. ופשיט בפלוגתא דר"י ור"ל אם המעות קונות דבר תורה:

דו אמר מעות קונות כו' דו אמר אין המעות קונות כצ"ל:

דמי עצים נתן לו. פי' ומה שחשב תחלה לאוכלין לא מהני כלום כיון שלא היה שלו בשעת המחשבה:

המוכר מוכר לאוכלין והלוקח לוקח לעצים היה זה מעמיד וזה מעמיד. פי' דבתחלה כשרצה ליקח מהם היה המוכר מוכר לעצים והלוקח לוקח לאוכלין אלא שלא הושוו במקח שזה הי' רוצה ליקח חמשה זהובים וזה אינו רוצה ליתן רק ג' זהובים:

כתב יד ב שאסור לשולקן. משום דאין דרך לשלוק אוכלי בהמה. לכן הוי איבוד:

מה אנן קיימין. האי אח"כ חישב עלי' מה מועיל הלא מחשבה אינה מועלת כ"א בשעת קנין דוקא. ואי איירי שמשך ואח"כ נתן מעות ובשעה שמשך חישב לאוכלין. ובשעה שנתן מעות חישב לעצים. תקשה ג"כ מה מהני מחשבה אחר המשיכה ומשני בשנתן לו מעות ואח"כ משך וכו':

כתב יד א היה זה מעמיד פי' שזה המוכר מעמיד במקחו עד שיתן לו הסך הנ"ל וגם הלוקח אינו רוצה ליתן רק הסך הנ"ל ואח"כ נתרצו ולקח סתם מבעיא ליה אם אזלינן בתר תחילת המחשבה של לוקח שהיה לאוכלין או בתר סוף המחשבה שלקח סתם אמרינן דנתרצה למחשבת המוכר:

ומשני ייבא כהדא אם המוכר תובע ללוקח. פי' אם בענין המקח נתרצה המוכר ללוקח אזלינן בתר הלוקח ואם להיפך אזלינן בתר מחשבת המוכר:

וכא כן. פי' דהאי דינא לענין שזה מעמיד במקחו וזה מעמיד במקחו ואח"כ נתרצו זה לזה זה אומר על מקח שלי נתרצית וזה אומר על מקח שלי נתרצית בזה נמי אמרינן כן אם המוכר תובע ללוקח דהיינו שאח"כ אמר המוכר ללוקח קח לך החפץ סתם ולקח הלוקח מסתמא על דעת הלוקח נתרצו וכן להיפך ולכך אמר הכא וכאו נמי כן:

כתב יד ב הי' זה מעמיד וזה מעמיד. בתחלת המקח המוכר חישב לעצים והלוקח חישב לאוכלין. ולא נשתוו בסכום המקח. המוכר אומר בשלשה והלוקח אומר בשנים. זה מעמיד במקחו וזה מעמיד במקחו. אלא שאח"כ נתרצו במקח בסתם שלא חישבו לא לאוכלין ולא לעצים אי אזלינן בתר תחלת מחשבה של לוקח. או כיון דקנה סתם נימא שנתרצה לדעת המוכר:

ופשיט ייבה כהדא אם המוכר תובע ללוקח כו'. כמו באם שלא הזכירו סכום המקח בשעת קנין. והמוכר אומר על דעת סכום מקח שלו. והלוקח אומר על דעת סכום שלו. ואזלינן בתר התובע אם בשעת הקנין תבע המוכר את הלוקח בסתם שיקח את החפץ יעשו כדברי הלוקח וכו':

וכא כן. גם כאן כן לענין מחשבה אזלינן בתר התובע ויעשו כמחשבה שכנגדו:

כתב יד א אבל לוקח הוא שמן ערב בשביעית מכל מקום כצ"ל וכדמפרש לקמן מאי מכל מקום:

כתב יד א הדא אמרת שהוא מותר. פי' דמשמע ליה דלכל מילי קל שביעית מתרומה וגבי תרומה אמרינן שמותר לפטם דאל"כ לימא נמי קל תרומה משביעית שמותר לפטם:

ומקשי והתני אסור. פי' דתני גבי שביעית שאסור לפטם וא"כ קשיא על מתני' דממתני' משמע שמותר לפטם כדפרישית:

ומשני דהכא ר' יהודא היא דסבר גבי תרומה שמותר לבשל מפני שמשביחו וה"ה לפטם שמותר וא"כ גבי שביעית נמי מותר מדלא אמר קל מהן מעשר שני שבמע"ש לכ"ע מותר לפטם וברייתא דתני אסור גבי שביעית אתיא כרבנן ובאמת קל מהן שמותר לפטם ובשביעית אסור לפטם כמו בתרומה:

כתב יד ב דר' יהודה היא. מתניתין דקתני קל מהן שביעית ודייקינן מיניה שמותר לפטם אתיא כר' יהודה. דר' יהודה מתיר בתרומה לבשל מפני שהיא משביחו והוא הדין דמתיר לפטם מפני שמשביחו וברייתא דתני אסור לפטם בשביעית כרבנן דאמרי אין מבשלין יין של תרומה. ולדידהו אין ה"נ דמצי למתני קל מהן מעשר שני דמותר לפטם לכ"ע:

כתב יד א אפי' טהורה נתנה להדלקת הנר. ומע"ש דטהורה נתנה להדלקת הנר מ"מ טמאה לא נתנה להדלקת הנר שנאמר לא בערתי ממנו בטמא:

כתב יד ב תרומה טמאה נתנה להדלקת הנר. וכן גבי מעשר שני טהורה נתנה להדלקת הנר. ולא טמאה נתנה להדלקת הנר דכתיב בה לא בערתי ממנו בטמא:

כתב יד א ולא שמן שריפה צ"ל ולא שמן תרומה פי' לסוך הידים בבתי כנסיות אסור:

כתב יד ב ולא בשמן תרומה לא בבתי כנסיות. היינו לסוך הידים בבתי כנסיות אסור:

כתב יד א וימכרו בזול צ"ל וימכרו ביוקר:

כתב יד א אילין קורדקיא. פי' הם ניכרין וא"כ מותר למכור במדה:

כתב יד א מימר עבור אצבעך ט"ס וצ"ל אסור מימד באצבעו. פי' שאסור אפילו למוד באצבע כמה הוא ארוך:

כתב יד ב אסור מימד באצבעו. למוד באצבע כמה הוא האורך אסור:

כתב יד א טבח כהן כו'. פי' דמבעיא ליה אם הוא מותר אפי' בשוק למכור דהא אצלו אף בבית כבשוק ותנן את שדרכו ליאגד בבית כו':

ופשיט דאסור. פי' שאף בבית אסור שאצלו גם בבית כבשוק ובשוק ודאי אסור שהוא כעושה סחורה בגופו:

כתב יד ב טבח כהן כו'. גבי טבח הבית שלו הוי כמו בשוק. ומיבעי אם הותר לו למכור אף בשוק:

כל גרמה היא אמרה דהוא אסור. ואפי' בבית אסור לו למכור:

כתב יד א שנאכלם ונשתם בירושלים מה בין האמור לחלק ומה בין האמור שנאכלם ונשתם בירושלים ר' זעירא כו' כצ"ל:

כתב יד א א"ר יוסי קשיתיה קומי ר' יעקב צ"ל א"ר יוסי בשם ר' יעקב ויש עימעום לאיסור. פי' וכי שייך לשון עימעום על איסור:

ועוד מקשי ופת לא כתבשילי גוים הן כו'. פי' ואיך (אי) [את] אמרת דבמקום שאין פת ישראל מצוי בדין הוא שיהא מותר א"כ בתבשיל נמי נימא הכי:

ומשני אדרבה דאף במקום שאין פת ישראל מצוי פת הבא מן הגוי אסור אלא שעימעמו עליה והתירו משום חיי נפש וא"כ גבי תבשיל דליכא למימר הכי באמת אסור אף במקום שאין תבשיל ישראל מצוי:

אלא כן היה ט"ס וצ"ל אלא כיני במקום כו':

כדברי מי שהוא מתיר. פי' אפת כותי קאי:

כתב יד ב ויש עמעום לאיסור. בתמי' וכי שייך לשון עמעום לאיסורא. ועוד תקשה ופת לא כתבשילי גוים הן. וא"כ בתבשיל נמי נימא במקום שאין תבשיל ישראל כו':

ומשני אלא כיני במקום שאין פת ישראל כו':

כתב יד א רשב"ל אמר במראה לו את הלוקט ט"ס וצ"ל הקלחין. פי' אמתני' קאי דמחלק בין האומר לקוט לי ירק היום ובין האומר לקוט לי בו ירק היום פי' דבלקוט לי מותר ובלקוט לי בו אסור מפרש רשב"ל דלקוט לי איירי במראה לו את הקלחין ומשו"ה מותר דאינו נותן לו אלא שכר רגלו. פי' דהיינו שכר הלקיטה אבל כשא"ל לקוט לי בו דהיינו שאינו מראה לו מקום הקלחין מחזי כמוכר לו מפירות שביעית שאסור לעשות סחורה מהן:

ר' יוחנן אמר אע"פ שלא הראה לו כמו שהראה לו. פי' אלא החילוק שביניהם כשאמר לו לקוט לי אף שלא הראה לו כמו שאומר לקוט בשבילי וא"כ אינו נותן לו אלא שכר הלקיטה ולכך מותר אבל כשאומר לקוט לי בו הוי כמו שאומר לקוט לך ומכור לי בו ולכך אסיר:

מתני' פליגי על ריש לקיש ט"ס וצ"ל מתני' פליגי על ר' יוחנן דתניא כו'. פי' והא הכא אף שלא אמר לו אלא להביא יין לחולה ולא אמר לו ביין שתביא לי אינו חייב ליתן לו שכר רגליו עד שיביא לו או עד שמראה לו ממקום פלוני ולא אמרינן אף שלא מראה לו כמי שמראה לו:

ומשני מה עביד ליה ר' יוחנן קל הקילו בשביעית. פי' ולהכי גבי שביעית אף שלא הראה לו כמי שמראה לו:

מה עביד ליה רשב"ל פתר לה במראה לו מיותר:

מתני' פליגא על ר"י ט"ס וצ"ל על ר"ל לא יאמר אדם לפלוני הילך דינר זה והביא לי לקט היום כו'. פי' משום דנעשה כמו שלוקט העני בשבילו והוא אסור ליקח לקט אבל כשא"ל בלקט שתביא לי מותר דהוי כמו שלוקט לעצמו ומוכר לו אלמא דכשא"ל הבא לי לקט היום אף שלא הראה לו מקום הלקט נעשה כמו שלוקט בשבילו כמו שהראה לו:

ומשני מה עביד לה ריש לקיש פתר לה במראה לו. פי' הא דקתני אם א"ל הבא לי לקט היום אסור היינו כשמראה לו. מה עביד לה ר"י קל הקילו בשביעית שהיא מדרבנן מיותר:

כתב יד ב רשב"ל אמר. הא דקתני במתני' לקוט לי ירק היום מותר מיירי במראה לו את הקלחין דאינו נותן לו אלא שכר רגלו היינו שכר הליקוט לכן מותר:

רי"א אפי' לא הראה לו כמי שהראה לו ומותר. אלא לקוט לי בו משמע לקוט לך ומכור לי בו להכי אסור:

אם לאו אינו חייב ליתן לו. הא הכא לא אמר ביין שתביא לי אעפ"כ אינו חייב ליתן לו שכר רגליו עד שיביא לו או עד שהראה לו מקום ולא אמרינן אפי' לא הראה לו כמי שהראה לו הרי דמתני' פליגא על ר' יוחנן:

קל הקילו בשביעית. דאף שלא הראה לו כמי שהראה לו:

והביא לי לקט היום. משום דהוי כמו שלוקט העני בשבילו והא הכא לא הראה לו ונעשה כמי שהראה לו. הרי דמתני' פליגא על רשב"ל:

כתב יד א מה אנן קיימין אם באומר הב לי ואנא יהיב לך. פי' ודאי א"כ לא יהוה כ"א חליפין ומותר לכ"ע:

ואם באומר הב לי ואפשר שאנא יהיב לך בודאי אסור לכ"ע דהוי כמו פורע חוב דודאי לא סמיך עליו שיתן לו אלא שאם לא יתן לא ישלם לו והשתא כשנותן לו הוי כפורע חוב:

אלא כי אנן קיימין באומר הב לי וברי לי ואנא יהיב לך ר' יהודה ור' נחמיה אוסרין. דסברי דאין ירקות השדה מצויין וא"כ לא סמיך עליה והוי כפורע חובו:

ורבנן סברי ירקות השדה מצויין וא"כ הוי כמחליף דסמיך עליה:

כתב יד ב אם באומר הב לי ואנא יהיב לך. ולא הוי כ"א חליפין ומותר לכ"ע ואם באומר הב לי ואפשר שאנא יהיב לך ד"ה אסור דהא לא סמך עליו שיתן לו ובאם שלא יתן לו ישלם נמצא כשנותן לו הוי כפורע חוב:

שאין ירקות שדה מצוים. ולא סמיך עליו הוי כפורע חוב וחכמים מתירין מפני שירקות שדה מצוין הוי כמחליף:

כתב יד א תני אין נותנין לא לבלן ולא לספר ולא לספן ר' יוסי אומר אף לא למבייר. פי' למי שעושה בורות:

ומקשי מחלפא שיטתיה דר' יוסי תמן הוא אומר אין לוקחין צ"ל לוקחין מים ומלח. פי' מדמי שביעית:

וכאן הוא אומר הכין. פי' שאין נותנין למבייר דהא הוי כמו שהוא לוקח מים:

כתב יד א ומשני מה פליגי בתשמיש כצ"ל. פי' הא דפליג ר' יוסי ואמר שאין נותנין למבייר היינו כשאינו אלא לתשמיש אבל כשהמים לשתות אף ר"י מודה שמותר והא דקתני לוקחין מים היינו לשתות:

הוי מאן תנא אבל נותן למבייר לשתות. פי' דמשמע דוקא לשתות אבל לשאר תשמיש לא:

כתב יד ב מה פליגי בשתשמישו. אבל בשתיה אף ר' יוסי מודה:

כתב יד א אתיא כר' יוסי. אבל לרבנן אף לשאר תשמיש מותר:

ומשני א"ר יוסי ט"ס וצ"ל א"ר יימא דברי הכל היא. פי' דמתני' אתיא כד"ה דאף רבנן מודו דדוקא לשתות אבל לשאר תשמיש אסור אלא דרבנן סברי דלשתות אפי' אינו ראוי אלא לבהמה נמי מותר ור' יוסי סבר דוקא לאדם מותר אבל לא לבהמה וא"כ הא דקתני לא למבייר היינו כשאינו ראוי אלא לבהמה והא דקתני לוקחין מים היינו כשראויין לאדם דוקא ומתני' דקתני סתם נותן למבייר לשתות אכא לאוקמה בין לבהמה ובין דוקא לאדם ואתיא כד"ה:

כתב יד א אבירודימס צ"ל אבידומוס:

פלתה צ"ל פלפלתה:

כתב יד א מן את ספיח עד את ספיח השני צ"ל למטה אחר ורבותינו התירו לעשות בקוטבי:

כנגד הקוצרים צ"ל שלא כדין הקוצרים. וה"פ את ענבי נזירך לא תבצור דמשמע לא תבצור כדרך הבוצרים הא שלא כדרך הבוצרים מותר. ומפרש הפסוק דהיינו מן השמור בארץ אין אתה בוצר. כלל שהרי הם אסורין:

אבל אתה בוצר מן המופקר. והיינו דוקא שלא כדרך הקוצרים אבל כדרך הקוצרים אסור:

ומדייק האי דקאמר בלשון לא תקצור אם בשמור איירי ולאסור כולו קאתי הו"ל למכתב לא יאכל ומדקאמר בלשון לא תקצור משמע דאיירי אף (בין) [מן] המופקר ואסור הקצירה שכדרך הקוצרים. ומקשי א"כ לפי זה הא דנקט נמי גבי ספיחין את ספיח קצירך לא תקצור אמרת נמי הכא דדוקא כדרך הקוצרים אבל שלא כדרך הקוצרים לא. פירוש מותר והא ודאי ליכא למימר כן דהא ספיחין אסור הכין ומשני ר' לא דגם גבי ספיחין איירי בספיחי היתר ואסור הקצירה שכדרך הקוצרים. ומפרש ר' מנא היכי דמי הספיחין שיהי' מותרין:

והיינו כשעלו מאליהן. פי' שבמקום שאין זורעין כלל שבודאי לא נזרע:

שלא תאמר הואיל ועלו מאליהן יהו מותרין. פי' לקצור כדרכו:

ולפום כן צריך מימר אסור:

כתב יד ב מן השמור בארץ כו' לא תבצור כדרך הבוצרים. ע"כ האי לא תבצור לא אתיא לאסור את השמור דשמור אסור אף באכילה ולמה אפקי' קרא בלשון לא תבצור אלא קרא אתיא למן המופקר דמותר באכילה אבל לא תבצור כדרך הקוצרים . ופריך כתיב ואת ספיח כו'. דלא תוכל לדרוש הא קצירה שלא כדרך הקוצרים מותר דהא ספיח אף באכילה אסור. ומשני דמיירי בספיחי היתר ור' מנא מפרש ספיחי היתר היכי דמי כשעלו מאליהן ר"ל במקום שאין זורעין כלל:

כתב יד א ולעשות בקוטבי כרבנן ט"ס וצ"ל כרבותינו:

שלא יהו נוטלין שכר בדיהן שמן. אותן העושין בבית הבד לא יהו נוטלין שכרן משמן שביעית:

אלא מעות כר' יהודה ור' נחמיה הורי לון מיותר:

כתב יד א תני החמרין והכתפין וכל העושין בשביעית שכרן שביעית כצ"ל:

א"ר זעירא בפירות היתר היא מתניתא. פי' דהיינו שהוא עוסק בפירות היתר:

ומהו שכרן שביעית היינו שיהא נוטלין ממה שיהיו עושין שביעית. פי' שיהו נוטלין שכרן מדמי שביעית:

ויהא הא דהורי ט"ס אלא כצ"ל והא הורי ר' יוחנן לאלין דבי ר' ינאי כו'. אלמא שאסור ליקח שכרן משביעית:

ומשני כרבי יהודה וכר' נחמיה הורי לון. פי' מדינא מותר אלא דסבר כר' יהודה כו' ולכך החמיר שלא יטלו אלא מעות ולא פירות שביעית:

ר' הילא אמר במכתפי פירות עבידה היא מתניתא. פי' הא דקתני כל העושין בשביעית היינו בפירות שביעית. ומה שכרן שביעית. פי' דהשתא א"צ לפרושי שיהא נוטלין שכרן שביעית אלא שקנס קנסו שאף אם יש לו פירות היתר הן נעשין שביעית משום קנס כמו ביי"נ דקתני שכרו אסור:

כתב יד ב שיהיו נוטלין ממה שיהיו עושין. ר"ל שיהיו נוטלין בשכרן מדמי שביעית:

כר' יודא וכר' נחמי' הורי לון. כלומר מדינא מותר אלא דסבר כר"י וכר' נחמי' לכן החמיר שלא יטלו אלא מעות ולא פירות שביעית:

כתב יד א דברי ר"ש מיותר:

אתיא דיחידאי דהכא. פי' ר"ש דמתיר במתני' כסתמא דתמן. דהתם הוא סתם שמותר ליתן לתוכה תבלי חולין ותבלי תרומה:

ויחידאי דתמן כסתמא דהכא כצ"ל. וה"פ ויחידאי דתמן דהיינו ר"מ כסתמא דהכא. דהכא היא סתם שחיישינן לשמא יביאון לידי פסול:

מאי כדון הלכה כר"מ דתמן. פי' דחיישינן לשמא יביאנו לידי פסול ולהכי אינו מותר לבשל אלא מעט מעט וסברי דאפי' למאן דאסר לבשלו מ"מ מעט מעט מותר לבשל:

כתב יד ב אתיא דיחידאי דהכא כסתמא דתמן. היינו ר"ש דמתיר במשנה דהכא הוא כסתמא דתמן דתנן מותר ליתן לתוכה תבלי חולין ותבלי תרומה. ויחידאי דתמן. היינו ר' מאיר כסתמא דהכא דתנן אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה כו':

מאי כדון הלכה כר"מ דתמן. דאסור לבשל שמא יביאנו לידי פסול. לכן נהגו לבשל על יד על יד ואוכלין:

כתב יד א מתניתא מסייע לר' יוחנן. פי' דאמר שביעית יוצא אף דרך חילול:

דתני כל מי שיש לו מעות כו'. אלמא שמותר לחלל:

מתניתא מסייע לר"א מי שיש לו סלע כו' והוא רוצה ליקח לו חלוק כו'. פי' ומדמצריך כולי האי ולא נקט סתמא שהולך אצל חנוני ואומר הרי סלע שלי מחולל על הפירות שלך אלא ודאי שאינו יוצא דרך חילול אלא ע"י מכירה:

כתב יד ב על עיסתו מחללן. משמע שמותר לחלל כר' יוחנן דאמר שביעית יוצא דרך חילול:

וחוזר ולוקח לו חלוק. מדמצריך כולי האי ולא נקט סתמא דאומר הרי סלע שלי מחולל על הפירות שלך ע"כ דאינו יוצא דרך חילול אלא דרך מכירה:

כתב יד א ר' יוחנן שתי חמרא ויהב פריטין. פי' ולא הוי כפורע חוב אלא כמו שלוקח יין מדמי שביעית:

עד כדון ר' יוחנן דהוא מתהימין. פי' ולכך הוי כמו שנתן דמים בתחלה:

הא שאר כל אדם שאינן מתהימנין. וא"כ הוי כמו פורע חוב מדמי שביעית דכיון שלא נתן לו תחילה הוי חוב:

ר' יעקב בר אחא כו' מחוי ליה בהדא. פי' בחד ידא הוה מראה לו המעות ובחד ידא הוא נוטל היין כדי שלא יהא כפורע חוב:

ר' חזקיה הוה אמר ליה הב לי מן קומוי. פי' בשביל אותן המעות שיש לי:

והדר מפרש מכיון דו אמר כו' כמאן דלא יהב ליה מדמי שביעית. אלא כמו שנתן כבר קודם ששתה היין וכל מה שהוא שותה יוצא המעות לחולין וא"כ לפי זה כשנותן לו אינו נותן לו אלא חולין:

כתב יד ב הב לי מן קומי. תן לי בשביל מעות המונח לפני:

כתב יד א בתו של ע"ה ט"ס וצ"ל פיתו של ע"ה. פי' שמחמיר אפי' בע"ה:

ר' חזקיה אמר מתיר היה כו':

כתב יד ב א"ר יוסי שאסור ליקח פיתו של עם הארץ. ס"ל דר"א מחמיר אפי' בפת של ע"ה:

כתב יד א הדא דתימא באלין דימוסייא. פי' הא דקתני במתני' מותר לרחוץ בו היינו באילין דימוסייא דהיינו שרוחצין שם שאינו נהנה מן האיסור עצמו אלא מהמים חמים:

אבל באילין פריבטה אסור. [פי'] דהיינו (בין) במרחצאות שלנו שעושין לזיעה אסור שהרי נהנה מאיסור עצמו:

כתב יד ב באלין דימוסיא. היינו מרחצאות של מים חמין מותר. דאינו נהנה מהאיסור עצמו אלא מחמת המים. ברם באילין פרוביטה. היינו מרחצאות של זיעה שלנו אסור שהרי נהנה מהאיסור עצמו:

כתב יד א ה"ג הרי זה לא ירחוץ ואם היה אדם של צורה אסור כהדא ריב"ל. פי' דהוא מפרש מאי דקתני במתני' ואם מתחשב הוא ה"ז לא ירחוץ ומפרש דהיינו אם הוא אדם חשוב שהמרחץ ניסוק בשבילו דהיינו שבעה"ב נהנה מה שהוא רוחץ אצלו אסור דהרי הוי כמו שמשלם לו ומייתי ראיה מריב"ל שלא רצה לרחוץ בלוד משום שהיו מכירין אותו שם והיה אדם חשוב ומשו"ה הוה אזיל לבית גברין כו':

כתב יד ב ואם הי' אדם של צורה אסור כהדא דריב"ל. בא לפרש הא דקתני במתני' ואם מתחשב הוא. היינו שהוא אדם חשוב שניסוק המרחץ בשבילו אסור. דבעל המרחץ נהנה ממה שהוא רוחץ בו והוי כאילו משלם לו. ולכן לא רחץ ריב"ל בלוד שמכירין אותו שם לאדם חשוב: ובשנות אלי' פירש. ז"ל ואם מתחשב פי' שחושב עמו ואינו רוחץ בחנם אסור. ירושלמי ואם הי' אדם של צורה אסור (זה דין בפ"ע ואינו פי' על המשנה דלא כר"ש) כהדא דריב"ל דהי' אדם חשוב מאוד ואף שאינו משלם לבלן מ"מ טובה היא אצלו לכך לא הי' רוחץ בעירו דשם היסקו בקש ותבן ולגביה אף בחנם אסור ואזל למקום אחר שמסיקין בעצים:

כתב יד א חמתון דהוה מזלפין להדא אפורדיטי. פי' צורה של ע"ז היתה והיו מזלפין [מים] מהנהר [על הצורה של ע"ז] ורצו לאסור משום שעבד בה:

ואמרו אין דבר של רבים נאסר. והוא הדין לענין שביעית כן:

הדרן עלך כלל גדול תנינא

כתב יד ב חמתון מולפין להדא אפורדיטא. ראה שהי' מזלפין מן הנהר מים על הצורה של ע"ז וסברי לאסור הנהר מפני שעבד בה. וא"ל ר"י אין דבר של רבים נאסר וה"ה לענין שביעית כן: