כתב יד א סלקון מישאל אמרין יעול פלן קדמא. פי' דהיינו שהיו מכבדין זה את זה:

ויצאת שפחה של בית רבי ואמרה להן הכניסו לשנים שורין עללין כו' כצ"ל:

כתב יד א ומקשי ולמה לא תנינן הסיאה והאיזוב והקורנס עמהן. פי' בהדי כוסבר שבהרים ואינך כולהו דליהוי פטורין מן המעשר ונלקחין מכל אדם בשביעית:

שלא תאמר אלו נשמרים. פי' משו"ה לא קתני משום שאלו נשמרים בחצר חייבין ואלו נשמרים בחצר פטורין דהיינו כוסבר אפי' נשמרים בחצר פטורין ובסיאה אם היו נשמרין בחצר חייבין:

אלא אלו ואלו. פי' דאפי' כוסבר אם היה נשמרין בחצר חייבין:

אלו נשמרים בגינה חייבין. פי' דליכא נמי למימר משו"ה לא קתני סיאה בהדי כולהו משום דבכולהו אף אם היה נשמרין בגינה חייבין והכא איירי במן הסתם אבל גבי סיאה ואיזוב אף אם היו נשמרין בגינה פטורין:

אלא אלו ואלו. פי' אף כוסבר אם היה נשמרים בגינה פטורין:

ומשני להכי קתני לאלו טפי משאר דברים היינו לרבותא שלא תאמר הואיל ורוב המינין הללו נזרעין. פי' שרוב מין כוסבר שאינו של הרים נזרעין דהיינו שצריכין לזרוע אותן ואינן גדלין מאליהן:

ובאין מן האיסור. דהיינו שמשמרין אותן יהו אסורין. פי' אף כוסבר שבהרים משום גזירה:

לפום כן צריך מימר מותרין. דהיינו דלא גזרינן וכ"ש בסיאה ואיזוב שכל המין הוא הפקר:

כתב יד א ומיבעיא ליה מהו שיהו אסורין משום ספיחין. פי' דיש בשביעית ג' חלקים דליזרע אסור מדאורייתא:

ספיח הקציר. דהיינו מה שגדל ממה שנפל בשעת קצירה:

במשומר אסור. ובמופקר צריך לאכול בקדושת שביעית. ואותן הגדלין מחמת שנפל בשעת קציר נמי אסורין משום גזירה ואותן שעלו מאליהן כמו אילנות או שאר ירקות הגדלין מאליהן. מן המשומר אסור ומן המופקר מותר אלא שצריך לאכלו בקדושת שביעית ואסור לקצור כדרך הקוצרים וכן אמרי' בגמ' לעיל דאת ספיח קצירך לא תקצור דמשמע מניה דדוקא כדרך הקוצרים הא שלא כדרך הקוצרים לא אתיא לעלו מאליהן אבל סתם ספיחין אסור אפי' שלא כדרך הקוצרים ומתני' נמי הכי קאמר כוסבר שבהרים דהיינו שעלו מאליהן בהרים פטורין מן המעשרות דסתמן הן הפקר ונלקחים מכל אדם בשביעית דסתמן אינן מן המשומר וע"ז מבעיא ליה אם אותן כוסבר אסור משום ספיחין דהיינו שאם גדלו מחמת נפילת הזרע בשעת קצירה ואינו משובח כמו כוסבר שבהרים אם מותר בשביעית או דספיחין אסור לעולם:

ופשיט ליה מן הדא ר' יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה. פי' שיהא מן המשומר אלמא דהיכא שבא מן ההפקר אף משום ספיחין מותר וכ"ש בעלו מאליהן והשתא אתי שפיר הא דאמרינן בגמ' לעיל (כ"ג ע"ב) דאת ספיח קצירך דמשמע מניה דקצירה שלא כדרך הקוצרים מותר אתיא ספיחי היתר דהיינו שבאין מן ההפקר ולפיכך מותרין הספיחין שלהן ור' מנא אמר דהא פשיטא ליה דספיחין אף שהוא בהיתר מ"מ אסור לקצור כדרך הקוצרים ומאת ספיח שמעינן דאפי' עלו מאליהן דהו"א שמותר לקצור קמ"ל:

יהו מותרין תיבת יהו מיותר:

כתב יד ב מהו שיהו אסורין משום ספיחין. ג' חלוקי דינים בשביעית. הנזרעים ביד בשביעית אסורים באכילה מדאורייתא. ספיח הקציר היינו הגדל מן הזרע שנחבט בעת הקציר אם הוא שמור אסור ואם הוא מופקר מותרים לאוכלם בקדושת שביעית ואסור לקוצרם כדרך הקוצרים אבל רבנן אסרו אותן ספיחין מחמת גזירה . אבל ספיחין העולין מאליהן כגון אילנות וירקות הגדלין מאליהן. אם הוא מן המשומר אסור. ואם הוא מן ההפקר מותר לאוכלן בקדושת שביעית אפי' מדרבנן אלא שגם הם אסור לקצור כדרך הקוצרים. וכן אמרינן (בירושלמי לעיל כ"ג ע"ב) את ספיח קצירך לא תקצור כדרך הקוצרים הא שלא כדרך הקוצרים מותר לא אתיא אלא לעלו מאליהן. אבל ספיח הקציר אפי' שלא כדרך הקוצרים אסור. ומתניתין נמי ה"ק כוסבר שבהרים היינו שעולין מאליהן בהרים פטור מן המעשרות ונלקחין מכל אדם בשביעית דסתמן מן ההפקר ולא מן המשומר. ומבעי לי' כאן בכוסבר שגדל מן הזרע שנחבט בעת הקציר ואינו משובח כמו כוסבר שבהרים אם נאסר משום ספיחין או לא. ופשיט לי' מן מה דתנן ספיחי חרדל דמותרים שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה ללקט אותן מן השמור אלמא דספיחין מותרין וכ"ש בעלו מאליהן . והשתא אתי שפיר הא דאמרינן לעיל את ספיח קצירך לא תקצור הא שלא כדרך הקוצרים מותר. אתיא לספיחי היתר שבאים מן ההפקר לפיכך מותרין הספיחין שלהן:

כתב יד א ה"ג עד כדון זרעו ירקו אפשר זרעו סותר ירקו לא כ"ש. פי' דמבעי' ליה לר' יהודה אספיחי חרדל שמותרין אם גם ירקו מותר או לא:

כתב יד א ה"ג עאל ר"י ודרש כרבנן דהכא. דכל הספיחין אסורין דהיינו אף ספיחי חרדל:

וכרבנן דתמן דסברי גבי ביצה נולדה בזה מותרת בזה ואין מוקצה:

א"ר בא ב"ר זבדי הורי ר' חוניא דמן חוורין בבית חוורן כהדא דר' יהודא דהכא. פי' דהיינו שספיחי חרדל מותרין:

וכר' יהודא דתמן. דהיינו שנולדה בזה אסורה בזה משום מוקצה:

כתב יד א א"ר אבא בר זמינא בשם ר' יצחק כו' כצ"ל:

ה"ג הדין סבא דאנא אסר והוא שרי אנא שרי והוא אסר ובעי מיעבד כר' יוחנן. פי' כרבנן דתמן דסברי שנולדה בזה מותרת בזה:

כד שמע דרב ור' חנינא מתפלגין. פי' על ר' יוחנן ואסרין משום מוקצה:

שמע מיניה. פי' לא רצה להתיר:

דאיתפלגון שירי פתילה כו' רב ור' חנינא אמרין אסור. פי' משום מוקצה:

ור' יוחנן אמר מותר. דאין מוקצה:

ומקשי מאי איכפת לה פתילה גבי ביצה. פי' דהיינו משום דרב ור"ח פליגין על ר"י גבי פתילה מסתמא פליגי בביצה ומדמי לה ש"מ שאין לחלק ביניהן:

כתב יד א תמן הא עביד ליה שתי קדושות. דהיינו גבי עירוב:

והכא עביד ליה קדושה אחת. פי' גבי פתילה מדאסר ליה שירי פתילה של שבת ליו"ט:

ומקשי נמי מאי איכפת ליה. כלומר פתילה גבי עירוב האיך את מדמי לה ומדלא חילק כן ש"מ שאין לחלק ביניהן ומאן דאסר בפתילה אוסר ג"כ בעירוב:

כתב יד ב ור' מנא אמר. דהא פשיטא לי' דספיחי היתר כדרך הקוצרים אסור. ומאת ספיח שמעינן ספיחין שעלו מאליהן דה"א שמותר לקצור כדרך הקוצרים קמ"ל דלא:

כתב יד א כל הירק את יכול לעמוד עליו אם חדש הוא אם ישן הוא. פי' ולכך התירו כי יהיה ירא להביא מן המשומר שמא יחקרו אחריו ויתבררו לו שהוא מן המשומר:

ברם הכא. פי' גבי ספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירק השדה וכיון שאינו יכול להכיר אם הוא מן החדש או מן הישן גזרינן שפיר שלא ילך ויביא מן האיסור. פי' מן המשומר בשביעית ויאמר משל ערב שביעית הן דזה לא יתברר להן לעולם:

כתב יד א תלת עשר שנין במערת חרובין שהעלה גופו חלודה כצ"ל:

כו' מה קלא בעלמא כצ"ל:

על פומא דמערתא כצ"ל:

שמע ברת קלא אמרה איתפרקולין ואיתציד דימוס ואשתזיב צפורא אמר ציפרא מבלעדי שמיא לא יצדא כ"ש בר נשא כו' כצ"ל:

הוי טייף וסליק ליה לעיל כצ"ל:

ואנא מפיק לך מיתא מן תמן כו' כצ"ל:

גוזר אני על העליונים שירדו כו' כצ"ל:

כתב יד א ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כו'. פי' מניה נפקין ביעור לאחר שכלה לחיה מן השדה שאסור לאכול בבית:

כתב יד א והשתא מפרש אמאי קאמר במתני' שלש ארצות בכל אחת והיינו משום שאין חיה שבהר גדילה בעומק ואין חיה שבעמק גדילה על ההר וא"כ כיון שכלה מן ההר הוה כלה לחיה שבהר אף אם יש עדיין בעומק וצריך לבער אותן שבהר וכן להיפך:

ומייתי ראיה שאין חיה יכולה להיות במקום שלא גדלה וכן בבקעה ובהר אבל הר והר הוי כמו אותו מקום גופא כיון שהוא במדינה אחת:

כתב יד א תני רשב"ג אומר סימן להרים מילין כו' אית למדת הדין ואית לעגלה ערופה כו' כצ"ל. פי' דיש ביניהם למדת הדין כלומר לידע איזו היא הר ואיזו עומק ואיזו שפילה. ואית לעגלה ערופה היינו הא דקתני סימן לנחלים קנים היינו לעגלה ערופה שצריך להוציאה אל נחל איתן אבל כאן ליכא נ"מ כלל:

כתב יד ב אית למדת הדין איתמר. כלומר יש מהן סימנין לידע למדת הדין דתני במתני' איזה היא הר ואיזה עמק ואיזו שפלה:

ואית לעגלה ערופה איתמר. הא דקתני סימן לנחל הוא לענין עגלה ערופה איתמר:

כתב יד א והשתא מפרש איזו עומק בגליל. דבמתני' תני סתם ותחום טבריה העמק:

ומפרש כגון בקעת גנוסר וחברותיה. והשתא מפרש השלש ארצות ביהודה היכן הם דבמתני' לא אמר אלא סתם ההר והשפלה והעמק:

ומפרש ההר זה הר המלך ושפלה זו שפלת דרום ועמק מעין גדי:

והשתא מפרש השלש ארצות שבעבר הירדן דבמתני' אינו מזכיר כלל ומפרש הר כגון הרי מכוור ושפלה כגון חשבון וכל עריה ועומק בית הרים כו':

ומייתי ראיה על עמק מקרא שנאמר ובעמק בית הרם בית נמרה כו' יתר ממלכת סיחון מלך האמורי מלך חשבון והשתא מפרש איזו בית הרים. בית רמתה. בית נמרה בית נמרון:

סוכות מפרש תרעלה צפון עמתו:

כתב יד ב איזו עמק בגליל. דבמתני' תני סתמא תחום טבריא והעמק:

ומפרש כגון בקעת גינוסר כו':

איזו הר שביהודא. דקתני במתני' ג"כ סתמא וביהודא ההר והשפלה והעמק:

איזו הר שבעבר הירדן. דבמתני' לא נתפרש כלל שלש הארצות שבעבר הירדן:

שנאמר ובעמק בית הרם כו'. מייתי ראי' מקרא על העמק:

בית הרים בית רמתה. מפרש איזו בית הרים היינו בית רמתה. וכן איזו היא בית נמרה היינו בית נמרון. ואיזו היא סוכות היינו תרעלה ואיזו היא צפון היינו עמתו:

כתב יד א והשתא מבעיא ליה אם שפלה שבהר כהר והר שבשפלה כשפלה:

ופשיט מן מה דתנן הר והרו. פי' נחשב להר:

ושפל ושפלתו. נחשב לשפלה אע"ג דאיכא למימר כיון שיש הר באותו ההר משמע שאין כל ההר גבוה בשוה אלא שיש מקום גבוה ומקום נמוך ואפי' הכי נחשב כולו להר וכן בשפלה:

הדה אמרה כו' א"ר יוסי מתני' אמרה כן. שאין אנו מחלקין בין הר ושפלה שבאותו הר שכולו נחשב בהר כהר ובשפלה כשפלה. מדקתני מבית חורון ועד הים מדינה אחת. אלמא שאין מחלקין בה בין הר ושפלה ועמק וה"ה לשאר מקומות:

ותיבות וההר שלה כהר המלך מיותר ותיבות פרא כורין מיותר:

כתב יד ב שפלה שבהר כו'. מיבעי ליה אם שפלה שבהר כהר וכו':

ופשיט לי' מן מה דתני הר והרו כו'. היינו הר שע"ג הר יש להן דין אחד ואע"פ שההר התחתון הוא שפלה להר שע"ג הרי דשפלה שבהר כהר:

אר"י מתני' אמרה כן מבית חוורן עד ים מדינה א'. כלומר ממתני' נמי דיקא דשפלה שבהר דינו כהר דקתני במתני' מבית חוורן עד ים מדינה א' אע"פ שיש בה ג"כ הר וגם שפלה:

כתב יד א א"ר יוחנן עוד היא יש בה הר ושפלה ועמק. פי' בבית חורון גופא יש אלו הג' מדינות:

וכדמפרש מבית חורון ועד אמאום הר כו'. ואי תקשי לך נתני ארבע. פי' ארבע מדינות שיש בכל אחת מהן שלש:

ומשני מעורבות הן. דהיינו שמעורב הר שלה בעומק וכן שפלה לכך לא חשיב:

כתב יד ב א"ר יוחנן עוד היא יש בה הר ושפלה ועמק. כלומר בבית חוורן גופא יש אלו שלשה הארצות:

כדמפרש מבית חוורן עד אמאום הר כו':

ואי תקשי נתני ארבע פי' נתני במתני' ארבע ארצות שיש בכל אחד ואחד שלש ארצות:

ומשני מעורבות הן. שמעורב הר שלה בעמק. וכן השפלה. לכך לא חשב:

כתב יד א תני אין בסוריא שלש ארצות. פי' דכלה ארץ אחת בין הר שלה ובין שפלה שלה:

כתב יד ב אין בסוריא שלש ארצות. דבין הר ובין עמק ושפלה כולן ארץ אחת:

כתב יד א ומקשי איתא חמי כו'. פי' דמקשי על מתני' דקתני לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה דהיינו שביהודה אין אוכלין משפלה על הר ומהר על שפלה וכל ארצות כהר המלך פי' דמשמע להו דכל הארצות אפי' עמק שלהן אוכלין עד שיכלה בהר המלך:

והשתא מקשי שפיר אלין עמק שביהודה אינן אוכלין על הר יהודה ואלין עמק שבגליל אוכלין על הר יהודה:

כתב יד א עד שיכלו מיריחו. פי' ששם הוא מקום מאוחר בתמרים יותר מכולן וכן בזיתים במרון:

כתב יד א מתני' דר"ש דתני רש"א כתיב מן השדה תאכלו את תבואתה כל זמן שאת אוכל מן השדה כו'. והיינו מקום הפקר:

מ"ט דר"ש. פי' דסבר ולא מן השמור:

ומפרש את שהוא גרמה לו שלא תאכל. פי' אף שהוא גרם לה שלא תאכל אסור כמו שאין לה לאכול:

כתב יד ב את הוא שגרמת לה שלא תאכל. אף שהוא גרם שלא תאכל הוי כמי שאין לה לאכול. ובשנות אלי' מפרש דמה שנשאר בשמור הוא גרם ואם לא הי' שמור הי' החיה אוכלת:

כתב יד א מתני' דר' יוסי. פי' הא דקתני אוכלין על [הטפחין]:

מה פליגין ר' יהודה ורבנן בסתווניות. פי' דרבנן סברי דאין אוכלין על הסתווניות כלל ור"י מתיר כיון שבכרו כל זמן עד שלא יכלה הקיץ:

אבל בדיפרון. דאפי' רבנן מתירין אף שלא בכרו עד שלא יכלה הקיץ:

לא פליג ר"י וסבר דבדיפרון א"צ שביכרו קודם שיכלה קיץ:

אשכח תני ור' יהודא מתיר כו'. פי' שמחמיר ר"י גבי דיפרין וסבר שאין אוכלין עליהן אלא א"כ ביכרו קודם שיכלה הקיץ:

כתב יד א מ"ט דר"א הראשון נותן טעם באחרון. פי' ולפיכך אין אוכלין אלא על הראשון דהיינו שכל המינין עדיין אינן כלים אבל כשכלה מין אחד אזי אותו המין נאסר ונותן טעם באחרון ואוסר אותו בנ"ט:

מ"ט דר' יהושע. פי' דסבר אוכלין על האחרון דהיינו כל זמן שמין אחד עדיין אינו כלה אוכלין אפי' אותו המין שכלה:

ומפרש משום דאחרון שהוא היתר שאינו כלה עדיין נותן טעם בראשון ולפיכך מותר:

וע"ז מקשי על דר' יהושע ואין הראשון נותן טעם באחרון. פי' דאף האחרון גופא היה בדין שיאסר ולא מיבעיא הראשון שודאי אסור דהוא אסור מחמת עצמו ומחמת שיש בה נתינת טעם מהיתר ודאי אינו מותר אלא אף האחרון גופא היה בדין שיאסר מחמת שיש בה נתינת טעם מאיסור והיינו מראשון:

כל שכלה מינו כו'. פי' דלא חיישי' לנתינת טעם כלל:

כתב יד א תני מכיון שהתחיל באוצר כמבוער הוא. פי' דהוא מפרש דרך הביעור ומפרש דכיון דהתחיל באוצר הרי הוא כמבוער ואינו צריך לבער את כל האוצר:

הוי ליה עובדא. פי' שהיה להם פירות לבער:

אתא שאל לר' ירמיה. פי' היכא לעביד:

א"ל חמי לר תלתא רחמין. פי' כי היכא שלא יזכו תיכף כשיפקיר:

ואפקרה קומיהון. פי' דלהפקר צריך שלשה בנ"א:

כד תחמון ריגלא צלילא. פי' שלא יהיו בנ"א בשוק וילכו כל אחד לבתיהם:

תהוון מפקין לשוקא. פי' דמה שמוציא לשוק ועושה מעשה שהיא הפקר הוי הפקר אף שלא בפני שלשה אלא שבפני שלשה א"צ להוציא לשוק כלל:

כתב יד ב מפקין לשוקא ומבקרין ליה. וכשמוציא לשוק הוא מעשה דהפקר והוי הפקר גמור אף שלא בפני שלשה. אלא כשמפקיר בפני ג' א"צ להוציאו לשוק:

כתב יד א ר' חזקיה סליק גבי ר' ירמיה. פי' שר' חזקיה הלך אצל ר' ירמיה:

א"ל. פי' ר' ירמיה לר' חזקיה:

זכה (בדין) [בהן] אוצרה. ופי' איך לזכות:

וא"ל. פי' ר' ירמיה לר' חזקיה:

צור לי אלין פריטייא גבך. פי' שהיה נותן לו מעות וא"ל קח לך המעות ואמור לו באותן המעות שנתתי לך תן לי:

ואמור לי הרי מקומך. פי' שהפירות מונחין שם:

מושכר לי ואח"כ כשאפקיר תזכה בהן מחמת המקום:

וא"ל. פי' ר' חזקיה:

לא כן. פי' אינו צריך כן:

אפקרתון. כיון שהפקרת:

חזור וזכיתי' בהון. מותר לך לחזור ולזכות בהן:

כתב יד ב אילין פריטייא גבך ואמור לי הרי מקומן מושכר לי. שאמר לו ר' ירמי' לר' חזקי' שיקח המעות מידו ויאמר לר' ירמי' באותן המעות הרי מקומן של הפירות מושכר לי וכשאפקיר הפירות תזכה בהן מיד מפני שהמקום יקנה לך:

א"ל לא כן. ר' חזקי' השיב לו אינך צריך לכל זה אלא כיון שמפקיר תהא מותר לך לחזור ולקנותן מיד מידי הפקר:

כתב יד א אלא עלי גפנים עלי קנים אין להם ביעור. פי' ולעולם מותר אפי' אחר שנשרו מאביהן:

כתב יד א ר' זעירא בעי עד הגשם. פי' אם הדיר הנאה עד הגשם ולא עד הגשמים:

עד שירד גשם אחד:

כתב יד א שזה קרבן בפני עצמו. פי' ולכך אם אמר עץ אחד אינו מביא אלא גיזר אחד:

כתב יד א ה"ג יש בהן כדי רביעה ראשונה ושניה:

א"ר מנא עד מתני' צ"ל קודם ולא נמצא:

כתב יד ב אפי' לאחר ג' שנים אסור עד שיסריח. בשנות אלי' פירש דפליג על ר' חנינא וס"ל דבעינן שתסרח ולא מהני משתרד רביעה שניה. [אמר נכדו הצעיר. פי' לפירושו. דר' חנינא ס"ל ברביעה שניה הוא שיעור שתסרח בשדה. לכן הותר מה שבבית דאלו הוציא כבר היה נסרח והוי לי' מעתה כאלו נסרח. ור' אושיעי' ס"ל דבעינן שתסרח ממש וכשהוא בבית ולא נסרח לא הותר אפי' לאחר ג' שנים שעבר עליהם כמה רביעות]:

כתב יד א ה"ג ואכלו אביוני ועמך ויתרם כו':

כתב יד א ה"ג ר"א שמותי דתנינן אוכלין פירות שביעית שלא בטובה כדברי ב"ש כו':

הדרן עלך הפיגם והריבוזין