כתב יד א ה"ג ר' חזקיה ר' אחאי בשם ר' בא בר ממל מתני' כשהוציאו עדשים מימיהן שהעדשים צופרות אותן פי' מחזיק שלא יתן אבל אם נתנו עד שלא הוציאו עדשים מימיהן:

כתב יד א לא בדא. פי' שהבצל פולט הטעם והעדשים בולען וכמה דאת אמר עדשים צופרות אותן שלא יתן כן עדשים צופרות אותן שלא יבלע:

האיך עבידא. פי' מאי נ"מ בצל של חולין שנתנו לתוך עדשים של תרומה אפי' כן עדשים צופרות אותן שלא יבלע:

הדא דתימר ביבש אבל בלח אסור. פי' אם הבצל לח:

בבצל. הא דחילקו בין לח ליבש היינו בבצל אבל בקפלוט בין לח ובין יבש:

בשלם. פי' דוקא כשהבצל שלם אבל במחותך אסור ודוקא בבצל אבל בקפלוט בין שלם ובין מחותך אסור. העביר פטמתו במחותך הוא היו שנים ושלשה כמחותכין הן הדא דתימר כשאין בקליפה החיצונה בנ"ט אבל אם יש בקליפה החיצונה בנ"ט אסור תמן תנינן כו':

כתב יד א שאינו אלא ליטול את הזוהמא. פי' משמע שאינו משביח:

כתב יד א רבנן דקסרין בעינן. הדא מתניתא דתני דגים טמאים בדגים טהורים:

משערין כאלו בצל או קפלוט דלא כר' יהודה. פי' דלר' יהודה משמע שבצל אינו נותן טעם בדגים כלל:

בצ"ל של הקדש מודה. כיון דהקדש אסור בהנאה הרי נהנה ממנה מה שהן נוטלין את הזוהמא כו':

כתב יד א ה"ג כמה דר' יוסי אמר תמן אין תבשילו תבשיל ברור. פי' גבי שבת דאמרו רבנן אין נותנין ביצה בצד המיחם משום שהוא תולדות האור ולא יפקיענה בסודרין משום דגזרינן תולדות חמה אטו תולדות האור ור' יוסי מתיר וסבר הגמרא דר' יוסי מתיר קאי גם ארישא דהיינו אאין נותנין ביצה בצד המיחם דסבר ר' יוסי תולדות האור מותר משום שאין תבשילו תבשיל ברור:

כן הוא אמר כאן. פי' גבי תפוח שריסקו וחמצו שאפי' במימיו מותרין משום שאין חימוצו קשה:

כתב יד א ה"ג היא פגם ואח"כ השביח היא השביח ואח"כ פגם המחלוקת כו':

כתב יד א מגופת חביות. פי' חבית סתומה:

ה"ג והוא שתהא היין נוגעות במגופה:

ה"ג ומנה כמה דאת אמר תמן והוא שיהו הפירות נוגעים בחבית והכא כו':

ה"ג בצנינות הוה עובדא ואסר כו':

ה"ג יהא מותר רשב"ל אומר מים עושין פירות ואין משקים עושים פירות. פירוש דווקא אם העמיד חביות מים בפירות הוא דמתכשרי הא אם העמיד שאר משקין בפירות לא מתכשרי כר' יהודא פי' דהכא תני נמי גבי מכשירין הרודה פת חמה והניחה ע"ג חבית של יין חכמים מטמאין ור' יהודא מטהר א"כ אתיא ר"ל כר' יהודה דלרבנן אפי' יין עושין פירות ולהכי מדייק למתני התם חביות של יין דשל מים אפי' ר' יהודה מודה דמכשיר:

כתב יד א ומשני אלא רשב"ל אומר מים עושין פירות ואינן חסרים. פי' אע"פ שאינן חסרים:

ומשקין עושין פירות וחסרים. פי' אין מכשירין אלא א"כ נחסרו הא לא נחסרו אין מכשירין וא"כ מצי אתיא רשב"ל כרבנן והתני בחסרים קיימי ור' יהודה מטהר אפי' בחסרים ומשו"ה נקטינן לרבותא דרבנן דאפי' ביין נמי מכשיר אם נחסר או שבמים אף ר' יהודא מודי אפי' לא נחסר מי צתרי פי' של תרומה והוא שאינו עומד למאכל אדם אלא א"כ חושב ולכך אינו חייב בתרומה אלא מדרבנן:

כתב יד א (משגי לה) [משגר] [משקי] פי' לסוך אותה:

בחרותה. פי' במי חריות:

כתב יד א ה"ג ואין עץ פוגם מתני' כו':

כתב יד א וכמה היא חבילה. פירוש לענין שאם נפלה חבילי תלתן של ערלה דלהוי דבר שבמנין דלא בטלי כ"ה זירין כו':

כתב יד א עד שהן בחבילות הן נטבלות. פי' ממתני' שמעינן דקרי לחבילי תלתן טבל אלמא שבחבילות הן נטבלות:

אין מכניסין לכן. פי' שאין מכניסין בשבלים:

כתב יד א ה"ג זאת אומרת פצועין פולטין ובולעין שלמים פולטין ואין בולעין:

הדא אמרת לא לשבח ולא לפגם אתו. פי' דמין במינו אינו נשבח ואינו נפגם:

ה"ג מתני' דר"ש היא ומקשי והא רש"א נותן טעם לפגם מותר ומשני כהדא ר"ש כו':

כתב יד א [במשנה] כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זוז ביהודה שהן משקל חמש סלעים בגליל:

כתב הר"ש שלא פירש כלום אם מותר אם אסור ודג טמא צירו אסור הוא מילתא באנפי נפשה ור"י מפרש מילתי' דת"ק דאמר צירו אסור סתם. מפרש רבי יהודה דהיינו אם יש רביעית בסאתים ור' יוסי פליג כו' ע"ש וכן כתב הרשב"א בפירושו ובתה"א שלו ודחקו לזה מה שמביא בגמרא במסכת חולין פג"ה ראיה מר' יהודה מה שהציר אוסר קרוב למאתים שאין כל השיעורים שוים. ולא מייתי מת"ק שהוא אוסר ציר דגים טמאים עד תתק"ס לכך דחקו לפרש דת"ק לא איירי אלא אם נתערב דגים טמאים עצמם ולאו משום נותן טעם אסרי עד תתק"ס אלא משום בריה שאינה בטילה עד תתק"ס אע"ג דהברי' אינו נתערב מ"מ כיון שבולע מברי' אינו בטל כברי' עצמה. וכן כתב הירושלמי בפי' עליה הורי ר' יוסי בר בון חד לאלף בעכברא פי' אע"פ שבודאי יכול ליטול משם ולהשליכו מ"מ אינה בטילה אלא באלף כברי' עצמה ע"ש אבל קשה לפ"ז על הגמרא דידן שפוסק במס' ע"ז גבי עכברא בשיכרא והלכתא אידי ואידי בס' משמע שאין ציר ברי' כברי' דגבי בריה פסקו דאפי' באלף לא בטיל וכתבו עליו התוספות דלא כירושלמי דבירושלמי אמרינן הורי ר' יוסי בר בון בעכברא חד לאלף וא"כ קשה שיהי' נגד המשנה ועוד קשה לחלק המשנה לשנים ולומר דת"ק מתחיל בדגים טמאים ואינו מפרש כלום אם אסור אם לאו ואח"כ מתחיל דג טמא צירו אסור ואיני מפרש כמה יהי' השיעור ובא ר' יהודה לפרש ועוד קשה הפלוגתא רחוקה שבין ר' יהודה לר' יוסי בנתינת טעם. דלר' יהודה הוא נותן טעם עד קרוב למאתים ולר' יוסי עד ששה עשר ועוד קשה קושית הר"מ מרוטנבורג שהקשה דהא ודאי הציר אינו אוסר בנתינת טעם עד קרוב למאתים דבכ"מ חשבינן לי' כמים בעלמא אלא ודאי מכח המלח הוא נותן טעם עד למאתים אלמא דמשערינן במלח אע"פ שאין המלח אוסר מצד עצמו אלא מחמת שבלוע מציר וא"כ לפ"ז אם המלח שמלחו בו בשר נפל לתבשיל צריך לשער כדי נתינת טעם המלח ובפ' כל הבשר מתרץ הגמרא גדי אסרה תורה ולא חלב וא"כ החלב אינו נאסר אלא טעם בשר הבלוע בו ומכח זה אינו נחשב החלב למין במינו מוכיח התוספת מזה לתבלין שנאסרו שאין משערין כדי נתינת טעם התבלין אלא כדי נתינת טעם באיסור עצמו ע"כ נראה למורי ורבי לפרש המשנה הכי דת"ק סבר דציר היוצא מן הבריה כבריה עצמה ובריה אינה בטילה בתתק"ס ולכן אמר כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זוז ביהודה שהן משקל חמש סלעים בגליל דג טמא צירו אסור כלומר אף בצירו אסור משום דגם צירו נחשב כברי' ובריה אינה בטלה בתתק"ס ור' יודא ור' יוסי פליג עליה וסברי דאף ציר היוצא מן הבריה אינו אוסר אלא כדי נתינת טעם ומשום הכי פסקו במסכת ע"ז גבי עכברא בשיכרא כר' יהודה ור' יוסי דאמרי בנותן טעם ועכבר אינו נותן טעם אלא עד ס' ור"י בר בון שפסק בעכברא חד לאלף היינו כת"ק ולכך כתבו התוס' דלא כהירושלמי אלא דבהא פליגי ר"י ור"י דר"י סבר דציר הבלוע ממלח אפי' המלח היתר כיון דהשתא נאסרו מכח הציר משערין כדי נתינת טעם המלח ומלח נ"ט קרוב למאתים ור' יוסי סבר דאין משערין אלא בכדי נתינת טעם האיסור עצמו אבל לא מדבר שהוא בלוע מהיתר וציר עצמו אינו נ"ט אלא בי"ו וזה ידוע דר' יהודא ור' יוסי הלכה כר' יוסי ולכן משני הגמרא בפ' כ"ה גיד אסרה תורה ולא חלב וא"כ החלב אינו אסור אלא מחמת טעם הבלוע מבשר ולכן אינו אוסר משום מין במינו וכן גבי תבלין והא דמייתי ראי' בפ' ג"ה מר' יהודא דמצריך גבי ציר של דגים קרוב למאתים לבטל אע"ג דלית הלכתא כוותיה מ"מ נ"מ לדידן אם הי' המלח אסור מחמת עצמו דצריך קרוב למאתים. דבכדי נתינת טעם לא פליגי וא"כ מייתי ראיה שפיר דאין כל השיעורין שוה וא"כ גם בשאור של חטין של תרומה שהוא אסור מחמת עצמו נמי לכ"ע אפשר להחמיץ אפי' ביותר ממאה והכל על נכון ודו"ק היטב:

כתב יד א בשכבשן שניהם כאחד. פי' משום הכי מותר כיון שהתחילו לפלוט כאחת מחמת טרדת הפליטה אינו יכול לבלוע ואחר שגמרו מלפלוט אינו נחשב כרותח אבל אם כבש האיסור תחילה דכיון שהאיסור מתחיל לפלוט תחילה בולע ההיתר ממה שפלט האיסור קודם שמתחיל לפלוט:

בשכבשן זה אחר זה. פי' האיסור תחלה:

כתב יד א ה"ג נמצא כל עשר זיינין אחת מט' מאות וששים כו':

ה"ג חד לאלף א"ר אבוהו חשבית יתי' קרוב למאתים. פי' שיעורא דר' יהודא:

כתב יד א ר' אבוהו בשם ר' יוסי בר חנינא רובע ציר בסאתים ציר שאין דגים מציל. פי' שאין מצטרפין לבטל הציר של דג טמא:

ר' אילא בשם ר"ש בר חייא רובע ציר בסאתים דגים וציר. פי' שחולק ואומר שהדגים מצטרפין לבטל הציר של דג טמא:

והורי כן. פי' שהדגים מצטרפין:

כתב יד א ותני כן. פי' שהדגים מצטרפין:

ה"ג כסדר הזה מותר ולמה ע"י עילה. פי' שתולין שהי' דגים כשיעור שיכול לבטל הציר אלמא שהדגים מצטרפין:

כתב יד א גבינתא איקלקלה. פי' שעבדו לה:

שאל ר' חגי לר' בא בר זבדא. פי' אם היא אסורה משום נעבד אע"פ שהיא מחוברת ניחוש שמא תלש ממנה מעט ועבד:

א"ר דבר של רבים אינו נאסר:

ולמה ע"י עילה. פי' שתולין שלא תלשו כלל:

ואילין איגרתא לא גייס ולוקס כתיב בהן ואת אמרת שכשר. פי' ניחוש דילמא שמות של גוים הן:

ומשני ע"י עילה. פי' שאנו תולין שהן שמות של ישראל:

כתב יד א ה"ג מהו טהור מלטמא ולהכשיר אבל לאכול אפי' כ"ש אסור:

כתב יד א ה"ג אלא נשלקים מליח כרותח הוא כבוש כמבושל. פי' וא"כ הנכבשין אסורין כמו המבושלין:

כתב יד א ה"ג דילמא לא איתאמרת אלא מודים חכמים לר"ע כו'. פי' על מתני' קאי דקתני ר"ע אומר כל המתבשלין זה עם זה מותרין חוץ מן הבשר משמע הא חכמים פליגי ואיני יודע אם סברי חכמים דגם בשאר מינים אסור או גם בבשר מותר לכך אמרו מודים חכמיס לר"ע בבשר שהוא אסור ולא פליגי אלא בשאר מינים:

כתב יד א ה"ג לא אכל כבוד שלוקה מימיו:

כתב יד א והקליפין והמים מצטרפין. פירוש לששים לבטלו:

ואיסור מתוכן. פי' שהאיסור אינו נחשב אלא מתוכו אבל קליפתו אינו נחשב:

א"ר הונא הדא אמרת קליפי איסור מעלין כו'. א"ר זעירא והוא ששלקן בקליפתן או קליפות בקליפות. פי' בהכי הוי שיעורא למר כדאית לי' ולמר כדאית ליה:

שלוקות בשאין שלוקות מיותר:

כתב יד א ה"ג לא שנו אלא בחלמון אבל בחלבון מותר:

דהיא דגבי' מן אהבתי'. פי' שכך קבל מאבותיו:

ה"ג הן דאת אמר בחלמון אסור אבל בחלבון מותר כשלא נמצא במקום זכרותו והן דאת אמר אפי' בחלבון אסור כשנמצא במקום זכרותו של חלבון שממנו האפרוח נוצר [פי'] בחלמון לעולם [אסור] ובחלבון כשנמצאו במקום זכרותו האפרוח נוצר ממנו:

כתב יד א הכא את עביד ליה אוכל. פי' שאסור לזרע:

והכא את עביד לי' משקה. שפוסל את המקוה:

ה"ג כאן בקשין כאן ברכין א"ר יוסי בר בון כו':

נותנים טעמים בתרומה ואין נותנים טעמים במקוה. פי' הא דאסור לזרים לאו משום דכתיב אוכל אלא משום שהתרומה נתן בה טעם ונתינת טעם בתרומה אסור לזרים אבל גבי מקוה אין חילוק בין יש בה טעם אוכל בין אין בה טעם אוכל לעולם פוסל את המקוה:

הדרן עלך פרק בצל שנתנו