כתב יד א ניחא מת בעלך גרשך. פי' בגרושה היכא משכחת שיהיה בלא ידיעתה רבנן אמרי כו':

ה"ג שאמרה לו התקבל לי גטי במקום פלוני והי' דרכו כו':

ולא ר' אלעזר כר"א. פי' דסבר כי אמרה התקבל לי גטי במקום פלוני שמותר לשליח לקבל במקום אחר ותנינן ר"א אוסר מיד:

הכי גרסינן שאם אמרה אל תקבל לי גטי אלא במקום פלוני שהיא אוכלת בתרומה:

ה"ג מכיון שאמרה לו אל תקבל לי גיטי אלא במקום פלוני כמו שאמרה כו':

כתב יד א מהוראת ב"ד. פי' יחיד שעשה בהוראת ב"ד שפטור:

ה"ג שהוא מותר ונמצא אסור שהוא פטור:

כתב יד א ה"ג מקטיר מולק ואח"כ מזה כו' . ה"ג הי' אחד נגלה לערי מקלט ונודע על כה"ג שהוא בן גרושה או בן חלוצה מה את עביד לי' כמי שהוא מת כו':

כתב יד א ה"ג הדא אמרת ספק בעל מום עבודתו פסולה דאת מדמי לה לבעל מום שעבודתו פסולה ומקוה לאו ספק הוא כו':

כתב יד א ה"ג בשם ר' יוחנן או ר' טרפון כר"א ר' טרפון עושה קציעות האוכל כו':

כתב יד א ה"ג ואם הי' מבין שיניו מוצצו ואוכלו ואינו חושש כו':

כתב יד א ה"ג מותר באכילה יונה אסורה באכילה מ"ט כו':

כתב יד א ה"ג שנפשו של אדם חתה ממנו כו':

כתב יד א ה"ג בשם ר' יוחנן או ר' טרפון כר"א או ר' טרפון עושה אכילה אחת שיש בה שתים כו':

כתב יד א יין שנתגלה ישפוך אפי' של תרומה. מיותר:

כתב יד א לדעתיה הוי עובדא פי' שהוא הי' יודע שהם נקרו:

מנטרא להון הוי. פי' שהיו שמורים בידו וידע שלא הי' מנוקר אלא הם נקרוה:

כתב יד א חד לתלתא. פי' שיהיה שליש מהן פלפלין שהיא מר ביותר:

כתב יד א ה"ג ואתין שאלין לרבי יין מבושל כו':

כתב יד א ה"ג ניעור הוי:

כתב יד א ה"ג כי נאפו ודם בידיהם. ר' זעירא הוה יתיב אייכיל הוי דמיך ויהיב ידיו על תומניתיה ואמר לון אדלקון בוצינא ואדלקון ואשכחון ששופינא שהוא דומה לשערה כרוך עליה א"ל רשיעא לא הוינא זהיר בך ר' ירמי' שאל לר' זעירא מהדא שמועתא וא"ל מתנמנם הוי מעשה בטבח אחד וכו':

כתב יד א ה"ג שתה יין בעי"כ כו' דברייתא חששין דלא למיתן כו':

כתב יד א ה"ג פקוקה מלמטה אע"פ שהיא פתוחה מלמעלה כו':

ה"ג אבל אם טרף אסור מכוסה ואינו פקוק כו':

כתב יד א ה"ג אם היה פקקו [אמץ] אוצין [עי ערוך ערך אצא]}. פי' חזק מותר וכו':

ה"ג ראש הכרכה [הכרכר] לגין בתיקו אסור בדקו ואח"כ הניחו מותר לגין שהניחן בשידה תיבה ומגדל אסור בדקן ואח"כ הניחן מותר וכו':

ה"ג דההוא אסור א"ר בא מאן דעבד טבאות פקוק לה ומכסה לה א"ר ירמיה כו':

כתב יד א ה"ג עד כדי שתדיח הכרתין כו':

כתב יד א ה"ג א"ר יעקב בר אחא כדי שתדיח החביות כו':

כתב יד א מאן תנא ניקורין ר"ג כו'. פי' הא דתני במתני' דחיישינן לניקור היינו אליבא דר"ג דהוא אמר שהנחש מקיא אבל לרבנן אין [לחוש] לארס הנחש:

מה אכפלון מצותא לגבי ניקורין. פי' מה אתון מדמין מה שמכשירין רבנן לענין מי חטאת לגבי ניקורין שהוא משום סכנה:

כתב יד א ולא כן תני כו' אני אומר שמא במקום הנקב אכלו ולענין טרפה אמר רבי בא בשם רבנן כו' חזקת בני מעיים כושר והכא את אמרת הכין פי' שאני חושש שמא במקום הנקב אכלו אלא חומר הוא בסכנות נפשות. פי' וא"כ אפי' רבנן מודו לענין סכנת נפשות דחיישינן לנחש שהוא מקיא:

ומשני אלא ירדו בניקורין כר' גמליאל. פי' שבניקורין גם רבנן מודו לר"ג שאסור:

כתב יד א ה"ג דג ניקור חי אסור מת נוטל ממקום הניקור מליח ע"י מליח (מתלחלח) [מתחלחל] פי' וכולם אסור:

כתב יד א עביד תום. פי' שום:

כתב יד א אמר ר' מנא:

כתב יד א מדברי שלשתן תלוי' אסור לשורפה. פי' בין לר' אלעזר דאמר יניחנה במקום המוצנע שצריכה שמירה ובין רבן גמליאל דאמר אל יחדש בה דבר ודאי תלויה אסור לשורפה אלא אפי' לר' יהושע דאמר יניחנה במקום התוקפה דאינו מוזהר על שמירתה מודי דאסור לשורפה דאל"כ הו"ל למימר דמותר אפי' לשרוף אותה והוא אינו (מותר) [מתיר] אלא לגרום טומאה ואפי' לטמא אותה בידים אינו (מותר) [מתיר]:

כתב יד א חבית הראשונה כר' יוסי. פי' דתני משום ר' יהושע שאינו מותר אלא לגרום טומאה אבל לטמאות בידים אסור אתיא כר' יוסי דאמר אליבא דר' יהושע אבל (אינו) האיך (כשרים) [נשרף] (אפי') תלויה עם הטמאה אלמא דסבר דאין לטמאות בידים אפי' הולכות לאיבוד:

והשניה כר' מאיר. פי' דאמר מדבריהן למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח והיינו מדברי ר' יהושע אלמא דסבר כיון דהולכות לאיבוד מותר להוסיף טומאה אפי' בידים:

חבריא אמרין כו' כר' יוסי ולית ר"מ מודה בה. פי' מה דאמרו חבריא חבית הראשונה כר' יוסי והשנייה כר"מ היא בדוקא ואין אחד מודה לחבירו:

חמין מה אתון אמרין. חבית ראשונה כר' יוסי הא כר"מ שורפין. פי' מדמוקי חבית הראשונה כר' יוסי אבל לר"מ כיון שאין לאוכלו משום התלויה מותר להוסיף טומאה עליו בידים וה"ה ששורפין:

**וכר"ש.**פי' דר"ש נמי סבר ששורפין וירבו ר"ש ור"מ [דס"ל] ששורפין על רבי יוסי וישרפו:

ואנא חמי רבנן אתי עובדא קומיהון ואמרין אזיל תלי והן אשכחן דאמר ר"ש שורפין. דתנינן אר"ש לא נחלקו ר"א ור"י על הטהורה ועל הטמאה שאין שורפין על מה נחלקו על התלויה ועל הטמאה שרא"א תשרף זו לעצמה וזו לעצמה ורי"א שתיהן כא' והא דמביא מודה ר"א וכו' דקתני במתני' היינו משום דבגמרא מוקי דאליבא דר"ש קאמר ר' יוסי הכי אפי' לר"ש דמיקל אין לשרוף אלא תלויה עם טמאה וס"ל להגמרא דכי היכא דמותר להוסיף טומאה משום דהולך לאיבוד ה"ה דמותר לשורפו:

ועוד מן הדא. פי' דמכאן נמי שמעינן דסבר ר' מאיר שאין שורפין תרומה תלויה בשאר ימות השנה דאין תימרון ששורפין א"כ לית לי' לר"מ דין תלויה אלא אוכלין או שורפין:

הא תני תרומה תלויה וטהורה שורפין אותה בע"ש עם חשיכה דר"מ וחכמים אומרים בזמנה וישרפו אותה בשחרית כצ"ל. פי' כיון דאפי' בשאר ימות השנה למה נתן זמן עם חשיכה הלא מותר לשרוף אפי' בשחרית:

כתב יד א ה"ג אתון אמרין חבית השניה כר"מ ולית ר' יוסי מודה בה. פי' משמע דס"ל דאין סברא לחלק משום הפסד חולין אלא דסבר ר' יהושע כיון דבלא"ה הולכת לאיבוד מותר לטמאות בידים אפי' בלא הפסד ומשו"ה ליכא לאוקמי כר' יוסי דהוא אמר שאסור לשרוף אפי' בע"פ טהורה עם הטמאה והתנינן בד"א שאין בה כדי להעלות פירוש אז מתיר ר' יהושע לטמאות אבל בבור שיש בה כדי להעלות אפי' כל שהוא אסור לטמאות ואין כר"מ היא יש בו כדי להעלות היא אין בו כדי להעלות. פי' אין חילוק כיון דהתרומה הולכת לאיבוד ואפי' יש בה כדי להעלות התרומה הולכת לאיבוד:

ועוד מן הדא. פי' מן הדא נמי שמעינן דגם רבי יוסי מודה דלר' יהושע מותר לטמאות כשאין בה כדי להעלות משום הפסד אלא דהוא מודה על הקדמיתא. פי' מדקאמר אינה היא המדה פי' שאין אתה יכול ללמוד ממנו שיש לחלק ביניהם משמע עכ"פ הדין אמת דר' יהושע אומר שמותר לטמאות כדי שלא יפסיד החולין:

מאי כדון כו'. פי' כיון דר' יוסי נמי מודה דר' יהושע סבר שמותר לטמאות אמאי קאמר אינה היא המדה:

ומשני תמן התורה כו'. הכא מאי אית לך מימר שהוא מפסיד ממון מה שהוא צריך עצים כו'. וא"כ איכא למימר דבין בראשונה ובין בשניה בין ר"מ בין ר' יוסי מודה בה אלא דפליגי התם אם הוא סבר משום הפסד מרובה [חששו] אבל להפסד מועט לא חששו או גם להפסד מועט נמי חששו תפתר כמ"ד מדברי ר"ע כו' פי' לעולם לר' יוסי דסבר שאין שורפין תלויה עם הטמאה אפי' היא הולכת לאיבוד אין חילוק בין איכא הפסד לליכא הפסד והא דקאמר התם אינה היא המידה משמע הא הדין אמת היינו אחר שהשיב לו ר' מאיר שהוא יליף מדברי ר' עקיבא או מדברי רבי חייא אבל בתחילה כשסבר שהוא לומד מדברי ר' אלעזר ור"י היה חולק על הדין ואמר דלא סבר ר' יהושע כן:

כתב יד א א"ל אי נאמר דלא כר' יוסי ונאמר דלא כר"מ לפי שמצינו כו'. פי' אם אין אתה מחלק משום הפסד חולין אלא דאת מדמי לה לפסח א"כ מתני' לאו דוקא ובין כר"מ ובין כר' יוסי אתיא ולר' יוסי הא דקתני במתניתין שמותר לטמאות בידים היינו משום הפסד חולין ולר"מ הא דקתני ברישא דוקא לגרום טומאה ה"ה דבידים נמי מותר לטמא אלא משום דר"א קאמר דיניחנה במקום המוצנע קאמר ר' יהושע שמותר להניחו במקום התורפה:

ה"ג אמרית לי' כגון שהיא תלויה ד"ת. פי' שאין עליה שום טומאה ודאית אפי' מדרבנן:

א"ל אין א"ל אנא פתר ליה במדור של גוים פי' שהיא טמאה ודאי מדרבנן. והא דקרי לה טהורה היינו משום שמדאורייתא היא טהורה:

מה אית לך. פי' האיך שורפין עליה את התרומה כיון שמדרבנן היא:

ומשני דתני וכו'. פי' ור"מ סבר כר"י בר' יהודה והא דקאמר ר"מ שורפין את התלויה היינו מה שלרבנן היא תלויה קאמר ר"מ ששורפין אותה:

ה"ג בשם ר' ירמי' וכי ר"מ שורף תלויה בכל ימות השנה והתני שורפין תלויות וטהורות ע"ש כו':

ה"ג תדע לך שהוא כן דהתני נמי טמאות. פי' ששורפין ע"ש עם חשיכה ולא תני שחרית:

ולא כשנתעצל. פי' הא ודאי טמאה מותר לשרוף אפי' בשחרית אלא ודאי שנתעצל איירי:

כתב יד א ר' יהושע ור"ש שניהן אמרו דבר אחד. פי' רבי יהושע דתרומות דאמר שמותר לטמא ביד ור"ש דבכורות שאמר יקיז אע"פ שעושה בו מום:

לא דין מודה להדין כו' פי' ר' יהושע מצי סבר גבי בכורות שאין מקיזין והכא משום הפסד חולין ור"ש מצי סבר הכא שאין מטמאין אותו בידים. והתם משום שאחיזת דם נמי מום הוא ובבעל מום מותר לעשות מום:

ה"ג מסתברא ר' יהושע מודה לר"ש ור"ש לא מודה לר' יהושע:

ה"ג עד דתימר ר' יהושע מודי לר"ש כו':

ה"ג תמן טהורה היא ד"ת אתה הוא שגזרת עליה לשרפה ברם הכא אחיזת דם לר"ש תורה:

ומקשי ולא נפסלה בהיסח הדעת ולא כן אמר ר' יוחנן היסח הדעת ד"ת א"ל שהוא משמרה שלא תגע בטומאות אחרות כו':

ה"ג אתון אמרין יודי ר"ש לר' יהושע אפי' ר' יהושע לית היא ר' יהושע. פי' דתני אבל אנו האיך נשרוף אפי' תלויה עם הטמאה א"ל תנאין אינון תמן ר' יוסי בשם ר' יהושע ברם הכא ר"ש בשם ר' יהושע. ה"ג וחכמים אומרים יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואי עשה בו מום כו':

כתב יד א ה"ג אתיא דר' יהודה כר"ג כו':

ה"ג ותניא אחריתא שרש"א יקיז אע"פ שהוא מתכוין כו':

ה"ג וחכ"א כל מום לא יהי' בו אפי' כולן מומין כו':

כתב יד א ה"ג כדי להציל בו דבר מרובה והתני א"ר יוסי ב"ר חנינא מודה ר"א שמותר להציל בכלי שאחוריו טמא ותוכו טהור א"ר שמואל ב"ר ברכי' תפתר כו'. מתני' בכלי אחד שאחוריו טמא ותוכו טהור:

ה"ג א"ר מנא והא תנינן תרד ותבלע. פי' הא תנינן במתני' תרד ותבלע ועליו א"ר יוסי ב"ח שמותר להציל בכלי שאחוריו טמא והכא הבור טהור אית לך מימר בבור טמא אלא ודאי אינו מציל אלא משום היזק שיבלע:

ומשני תפתר שנתגלגלה לבית הפרס. פי' שהבור טמא:

כתב יד א ה"ג ואמרין אין לית אתון יהבין לי' כו':

ה"ג זו משנת החסידים ה"ל למיעבד ע"י חורין:

כתב יד א יתעביד לון מיותר:

כתב יד א ה"ג ר' יוחנן איקפח כו':

א"ל ומהו כן מיותר:

אנטינינרוס. שם שד גחוך לקובלין:

ה"ג אמר להן אפי' כן לא תבזין כו':

הדרן עלך האשה שהיתה