גמ' "מודהרב ברקועתא". כלומר, דהכא אתא רב להשמעינו דחזרה למדבר יצא, לאפוקי מהא דתנינן לעיל, "הגוזל את חבירו וכו' לא יחזיר לו במדבר", וקמ"ל דהיינו דוקא שאר חפצים. אבל צאן, במקום שיש לו עדר במדבר הרי משתמר שם, אבל בהא דצריך דעת או מנין לא קמיירי הכא, ומיתוקמא במקום שיש דעת, דהיינו רקועתא.

"לאעזים ולא גדיים". נראה לי דלא זו אף זו קתני, דאפילו גדיים, דאיכא למימר דגנב את אמה כשהייתה מעוברת וילדה אצלו, דקננהו בשינוי. ואפילו גזיזה דלא נעשה ממילא, אלא על ידי מעשה ואיכא למימר דהרועה גזז לעצמו וקנאה בשינוי. ואפילו תלושין דודאי הרועה תלשן, מ"מ לא קנאן, כיון דמעיקרא הוי צמר והשתא נמי צמר, כמו גזל דקלא וקטליה, דאמרינן לעיל דלא קנה. ולא דמי להא דאמרינן לעיל "גזילה חוזרת בעיניה" לר' יהודה, או "רואין אותה כאילו היא שומה אצלו בכסף" לר' שמעון, דהתם איירי שגזל את העז עצמה וגזזה, דכשגזז כבר קנה את העז לגזלן, להתחייב באונסיה, וכיון שהוא משלם כשעת הגזילה אינו משלם אלא עז.

"ולוקחיןמהן חלב וגבינה". כלומר, אפילו גבינה, דהוי דבר המתקיים ואיכא למימר דבעל הבית יטול אותה ויבוא לעיר מ"מ קונים ממנו במדבר, דטפי איכא למימר דהרועה עשה את הגבינה מן החלב שהיה במדבר שלו.

רש"י ד"ה איתליה. "ולא ידע כמה". ואע"ג דאדם עשוי למשמש בכיסו ומונה, הכא איירי ע"כ שלא משמש ולא ידע כמה. אבל לפי זה קשה, למה ליה למימר "דאית ליה זוזי אחריני בכיסיה", לוקמי דאיירי שלא מנה, כיון דע"כ לאו בסתמא מוקמית ליה? ושמא י"ל, דכיון דהוה ליה זוזי אחריני בכיסיה יש לתלות ששכח כמה היה שם.