בן עזאי. עמ״ש לעיל ריש פכ״ג:

שדעתו נוחה מפני חכמתו. שחכם להיטיב הוא נמצא אינו דואג על מעשיו שעשה וזהו דעתו נוחה וכו׳:

כל שדעתו נוחה מפני יצרו. שהכניע היצה״ר תחת כפות רגליו ואינו יכול לו עוד כדמצינו ביעקב אבינו ע״ה וירא כי (אין) [לא] יכול לו וגו׳ בפ׳ וישלח בוודאי סימן יפה לו שצדיק גמור הוא. ונ״א שדעתו נוחה מפני יוצרו הוא ע״ד כל שרוח המקום נוחה הימנו כדאיתא בפ״א פ״ג:

כל שרוח חכמים נוחה הימנו בשעת מיתה. כלומר שהיה צדיק ותמים עד יום מותו לאפוקי מיוחנן כה״ג ששימש בכה״ג שמונים שנה ואח׳כ נעשה צדוקי:

כל שפניו זקופות וכו׳. עיין כל זה באריכות בכתובות דף קג ע״ב:

עמוד הגבוה. בברכות דף כח ע״ב איתא עמוד הימיני ופרש״י ב׳ עמודים העמיד שלמה באולם שם הימיני יכין ושם השני בועז הימיני לעולם חשוב:

פטיש החזק. המפוצץ סלעים פיק״ו בלעז. רש״י. ומהרש״א בח״א שם כתב נר ישראל במצות כמ״ש כי נר מצוה ועמוד הימיני שהוא היה עמוד אותו הדור שהציל כמה צדיקים בחורבן של אספסיינוס כדאיתא פ׳ הניזקין ופטיש החזק בתורה כמ״ש וכפטיש יפוצץ סלע:

שאיני יכול לפייסו בדברים וכו׳. בהעוה״ז יכולין לפייסו בדברים שהוא התפלה וכן לשחדו בממון בצדקה שנא׳ (משלי י׳:ב׳ ויא) וצדקה תציל ממות. אלא בדין להעה״ב קאמר דאז א״א לפייסו ולא לשחדו בממון. מהרש״א שם:

שיש לפני שני דרכים. ר״ל גם אם לא יהיה מיתתי להעוה״ב מיתת עולם כרשעים גמורים מ״מ אני מתיירא שמא יוליכו אותי לדרך גיהנם להיות נדון יב״ח כדאמרינן פ״ק דר״ה. מהרש״א. ולפי גירסא דהכא ואיני יודע אם יכריעני וכו׳ לכך כתב כן לאפוקי הרי״ף בח״א כתב לפי הגרסא דהתם שיש לפני שני דרכים כו׳ כתב וז״ל הכוונה יש כמה רשעים בגיהנם שאינם עולים עד שיעבור צדיק א׳ וזהו שנא׳ עוברי בעמק הבכא שהוא הגיהנם ומתעכבים שם עד יעבור דרך שם הצדיק ויעטה מורה שמתעטפות בו הנשמות ועולות עמו ועל זה היה בוכה אם בעלייתו לגן עדן יעברוהו דרך עמק הבכא שהוא גיהנם כדי להעלותו עמו כמה נשמות או אם ילך דרך ישרה לג״ע עכ״ל:

ואיני יודע וכו׳. מ״כ שלא היה הצדיק הזה מאמין בעצמו כענין שדרשו (ברכות ד.) בדוד לולא האמנתי וגו׳ (תהילים כ״ז:י״ג) או שלא רצה ליטול את השם לפני תלמידיו ללמדם בכך ענוה וע״כ א״ל פנו כלים מפני הטומאה וכו׳ כדלקמן ומ״מ הודיעם שחזקיהו מלך יהודה בא ללוותו כדי שלא יהרהרו אחר מטתו. מהרש״א שם:

לפניו יכרעו. במדרש פי׳ ע״ז הפסוק שרואה פני השכינה קודם מותו דכתיב לפניו דקאי על הקב״ה. ולכך דאג ר״י איזו פי׳ שיקוים בו הכרעת גיהנם או קבלת פני השכינה. מפרש:

במשה הוא אומר. לא נמצא כך במשה כ״א בא״א ס״פ חיי שרה וביצחק ס״פ וישלח. רק במשה נאמר ויאסף אל עמיו ס״פ האזינו ורישא דקרא עלה אל הר העברים וגו׳ שהראה לו מתן שכרן של כל כדאי׳ במדרש ע״ש:

ואומר והסירותי את כפי. א״ל הקב״ה והסירותי את כפי בהעוה״ז אני מראה לך מתן שכרם של יראים. מדרש:

ויפרוש אותה לפני. מגלת תורה שבע״פ הראהו. רש״י בעירובין דף כ״א ע״א וע״ש כמה שנוים בגמ׳ כמו הכא:

והגה. לשון שמחה. רש״י:

עלי הגיון בכנור. נמצא מוכח שהגה לשון שמחה:

הוא היה אומר. ריב״ז:

פנו הבית. הכלים. גמרא ברכות שם:

מפני הטומאה. טומאת אהל המת בכל הבית. רש״י:

לחזקיה. שבא אלי ללותו. רש״י. וכתב הכותב שם בע״י שריב״ז כל ימיו למד תורה ומצות נראה לו חזקיה שעם היות מלך למד מדן ועד באר שבע תורה ומצות:

מתוך היישוב. יכול לצוות אל ביתו כל דבר על נכונה ולהתוודות ולקדש השם שיצא נשמתו בקדושה ובטהרה וה״ט נמי מתוך הדבור:

מתוך השחוק וכו׳. ע״ד ותשחק ליום אחרון ופי׳ היפ״ת דהקב״ה מראה שכרן של צדיקים קודם מותן כדאיתא במדרש הנ״ל וע״י שהם ששים ושמחים בראותן גודל שכרם שמזומן להם עי״ז נעשו כישינים מתוך שובע ונפשם יוצא בנשיקה שהנפש מתדבקת בשכינה כשרואה אותה [ושמעתי שזש״ה כי לא יראני האדם וחי בפ׳ תשא ר״ל כשרואה השכינה ואז אינו חי שמתדבק בשכינה] וזה שאמר מת מתוך שחוק סימן יפה לו שזה יורה שראה השכינה והשכר שלו. ע״כ. מפרש:

בעיו״כ. שמעתי הכוונה בעיו״כ של אדם שלא נמחלו לו עדיין בהעוה״ז עוונותיו וכן ההיפך במוצאי יו״כ שכבר נמחל לו הכל קודם מותו סימן יפה לו:

בקינוף. ארבעה עמודים וכילה פרושה עליה כדאמרינן פ״ק דסוכה. רש״י:

לחלוץ תפילין. של אביו קסבר שבת לאו זמן תפילין הוא ואסור להניחם שמא יצא בהן לרה״ר. רש״י:

ולא הניחו. שם איתא גער בו ויצא בנזיפה:

רבותי. שם איתא לחביריו:

שנטרפה דעתו. וקרוב הוא למות שאילו היה דעתו מיושבת עליו היה חולץ תפילין. רש״י:

אלא משום שבות. המניח תפילין בשבת אין כאן איסור מלאכה ואפילו יצא לרה״ר דהא דרך מלבוש הוא ותכשיטין הוא לו בחול. רש״י:

ברחוק ד״א. מפני הנדוי שברכוהו במחלוקת תנור של עכנאי בב״מ ס״פ הזהב. רש״י:

כסת עגולה. קטנה היא שעושים השרים תחת מראשותיהם. ערוך וכ״כ הר״ב פ״י דמקוואות מ״ב. אבל הרמב״ם מפרש שם בע״א ע״ש:

והכידור. פליטא מחופה עור ומלאה מתוכו צמר של איל בדוחק וישחקו בו. רש״י ורמב״ם. וכן אימום שלהם של עור הוה כעין מנעל וממולא מתוכו שער ופיו תפור ובו היו עושין המנעלים כמו שעושין הרצענין שלנו בדפוס של עץ. רש״י:

והקמיע. של עור וממולא מתוכו ותלאוהו בצוארו לנוי. רש״י:

ותפילין. יש בתוכן פרשיות כתובים בקלף תוך הבתים. ר״ב פכ״ג דכליס וע״ש. ובגמרא דסנהדרין לא קחשיב תפילין אלא ענינים אחרים:

מהו. לפי שנחלקו באלו ר״א וחכמים בסדר טהרות כלים פכ״ג חכ״א אינן מקבלין טומאה לפי שכלי עור אין מקבל טומאה אא״כ יש לו בית קבול דהא איתקש לשק והני הואיל וקבולן לעשות למלאותן מלוי בתוכן עולמית לא שמיה קבול ורא״א מקבל טומאה דבית קבול העשוי למלאות שמיה קבול ועוד נחלקו בכדור ובאימום שנקרע ונראה חלל שלהם דמודו רבנן דמקבלי טומאה דהא איכא בית קבול ופליגי לענין טבילה שחכמים אומרים מה שבתוכו חוצץ ורא״א מה שבתוכו אינו חוצץ דכולו חד כלי הוא ובשעת פטירתו היו רוצין לידע אם חזר בו ושאלוהו מה אומר באותן שני המחלוקות אמר להם טמאים אפילו שלמים והטומאה נוגעת בחוץ. רש״י. והתוס׳ כתבו שבהדיא לא אשכחן פלוגתא אלא וכו׳ ע״ש. וצ״ל לדברי תוס׳ דבפ׳ י׳ מ״ב דמקוואות מיירי היכי דלא נקרעו:

כמו שהן. כלומר אם נקרעו שחכמים מודים שמקבלים טומאה וחלוקים עלי לומר שהמלוי חוצץ. ועומד אני בדברי שהמלוי אינו חוצץ שמטבילן כמות שהן. רש״י:

שמא יענשו מיתה לשמים. שם בסנהדרין איתא תמה אני אם ימותו מיתת עצמן:

לא נפניתי. לא היה לי פנאי:

שלך קשה משלהן. מפני שלבך פתוח כאולם ואילו שמשתני היית לומד תורה הרבה. רש״י:

אלה ב׳ ס״ת. שם איתא בגמרא שהם כשתי ס״ת שנגללין ופרש״י שגוללין ס״ת הכתב מכוסה כך תתעלם ותתכסה תורה שבלבי כשאמות לפי שלא שמשוני ולמדו ממני וע״ש במהרש״א:

שטובל אצבעו בים. שם איתא ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים ופרש״י לפי חכמתם שהיתה גדולה אין למודי עולה לחסרם ולקבל מהם חכמה אלא מעט ככלב המלקק מן הים וכן תלמידי לא חסרוני ולא קבלו מחכמתי לחסר את יתרון חכמתי מהם אפי׳ כמו שמחסר המכחול בשפופרת בטבול א׳. שפופרת קנה שנותנין בה כחול. קיסם של עץ או של כסף שתוחבין מכחול בתוכו ומטבלו בכחול ומוציאו:

במכשפה לא תחיה. שם איתא בבהרת עזה ופרש״י בהל׳ מראות נגעים:

ג׳ אלפים. שם איתא ג׳ מאות הלכות וי״א ג׳ אלפים הלכות. בנטיעות קישואין ופרש״י הלכות מיני כשפים שעל ידיהם נתמלא כל השדה קשואים. ומקשה הגמרא היכי עביד הכי וכו׳ ומשני להתלמד שאני וכו׳ ע״ש:

שפעם א׳ אמר לי. כשהיו מהלכין בדרך. גמרא שם:

א״ל ראב״ע. שם ליתא ראב״ע אלא משמע שכל תלמידיו שאלו זה:

מנעל שע״ג האימום. שאף בו נחלקו בתוספתא דטהרות חכמים אומרים הואיל ואינו מחוסר מלאכה הצריכה אומן שהדיוט יכול לסלקו מעל האימום כבר שם כלי עליו וטמא ור״א מטהר שעדיין לא נגמרה מלאכתו. רש״י:

מקסרי ללוד. שהיו נושאין את מטתו מקסרי ללוד. רש״י:

ותלש בשערו. היה מכה בבשרו עד שדמו שותת. גמרא שם וכתבו התוספות ומשום שרט לנפש (ויקרא י״ט:כ״ח) ליכא דמשום תורה קעביד כדאמר הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן ע״כ:

פתח עליו בשורה. שהיו עושין שורה סביבות המטה להספד. רש״י. אבי אבי רכב ישראל וגו׳. הך קרא צעק אלישע על אליהו (מ״ב ב) ותרגום רבי רבי דטב להון ישראל בצלותיה מרתיכין ופרשין וכתב המהרש״א והכא נראה לפרש רבי רבי הוא רכב ישראל ופרשיו במלחמתה של תורה ואמר מעות יש לי וכו׳ ודימה את עצמו ליש לו מעות ומטבעות ואינו יודע ומכיר אותן שבוודאי כשנותנן לאחרים שאינו שלחני הוא מפסיד בהן. כן הדבר הזה דר״ע ודאי יש לו תורה אבל אמר שאינו יודע ומכיר בה ככל הצורך בשאלות וספיקות שהיה לו ואין לו שלחני להרצותן ולהשיב על ספיקיו ככל הצורך ע״כ:

למצוה קלה. ר״ל הנראית בעיניך קלה. רש״י ועיין במפרשים על פ״א פ״ד מ״ב והא דלא תנן ובורח מן העבירה הקלה משום שכל העבירות הם קלות על האדם לעשותן וכולם הם הנאה לאדם. כ״כ זקיני הגאון מהר״ל מפראג בס׳ ד״ח:

ואין אתה דואג ממנה על הטרחתך או איבוד ממון למצוה או להמלגלג עליך:

העובר עבירה ואינו דואג. שאינו מתחרט ועושה מיד תשובה:

שמצוה גוררת מצוה. שהרי שכר מצוה מצוה שהבא לטהר מסייעין אותו ואז תקיים מצות הרבה ע״י סיבה של זו תבא לידך מצוה אחרת. ולהיפך עבירה גוררת וכו׳ דמתוך עשייתה של זו תכשל לו האחרת ותקנה לך שתים שכן דרך של יצה״ר מוסיף והולך להכשילו בעבירה כדי לטורדו מן העולם. כ״כ רש״י. והר״ב כ׳ ששכר מצוה וכו׳ שכל מה שהאדם משתכר ומתענג בעשיית המצוה נחשב לו למצוה בפ״ע ונוטל שכר על המצוה שעשה ועל העונג וההנאה שנהנית בעשייתה. ושכר עבירה עבירה והשכר והנאה שמגעת לו לאדם בעשיית העבירה נחשבת לו כעבירה בפ״ע ולוקה על העבירה שעשה ועל השכר והנאה שמקבל בעשייתה ע״כ:

הפסק מעליך. כשפוסקין צדקה תפסיק מעצמך ולא שיהיו אחרים צריכים לכוף אותך ועי״ל סוף פרק כ״ד:

ויהא שכר להפסקך. שממך ילמדו אחרים ג״כ:

ויהיה שכר להפסיקם. כי גדול המעשה וכו׳ ויטלו המה יותר שכר זש״ה (משלי י׳ ח) חכם לב יקח מצות שפוסק צדקה מעצמו. ואויל שפתים ילבט שאינו פוסק עד שבא הגבאי ומעשה אותו. מפרש:

רד ממקומך. עי״ל פי״א ד״ה רד מטה:

אשר ראו עיניך. שדבר זה אמת. רש״י במשלי:

והדר בעלייה. בביצה לב ע״ב לא קחשיב זה כ״א הנהו ג׳ המצפה וכו׳ ואשתו מושלת וכו׳ ומי שיסורין וכו׳ וי״א אף מי שאין לו אלא חלוק א׳. ות״ק אפשר דמעיין במניה ע״כ ע״ש וכ׳ המהרש״א שם בח״א דהיכא דיסורין מושלים בגופו לא הוו יסורין של אהבה. אבל ראבר״ש בפרק הפועלים הוא מושל ביסורין דבאורתא אמר להם אחי וכו׳ ובצפרא א״ל זילו וכו׳ זו מיקרו יסורין של אהבה ועיין תוס׳ פסחים דף קיג סע״ב:

נוח למלוך עכ״ה כולו. אע״פ דאיתא לעיל פי״א ושנא את הרבנות ומכ״ש לקבל עליו טרחא מרובה ועול של כל העולם כולו ואפ״ה מוטב זה מלישב וכו׳ בפני אדם העטופין בסדינים ר״ל צבועים או תלמידים שאינם מהוגנים שלא יקרה לו כאשר קרה לאנטיגנוס כדלעיל פ״ה ע״ש והמפרש מגיה וגרס מוטב להלוך וכו׳ רצה לומר להלוך ולבקש רב הגון שילמוד אצלו אף שקשה עליו לענות בדרך כחו. אפי׳ הכי מוטב שיחזור על כל העולם כולו על זה משישב וכו׳ שהם צבועין ודומין לפרושים כדאיתא באורך בסוטה דף כב ע״ש ועיין סדא״ז: