רבי שמעון בן אלעזר אומר משום ר״מ. בפ״א פ״ד מח״י ליתא משום ר״מ אלא רק רשבא״א:

ואל תנחמהו וכו׳. שמתוך שצרתו עומדת כפניו אינו מקבל תנחומין. רש״י. והר״ב כתב שבשעת החורבן כביכול היה הקב״ה מתאבל בקשו מה״ש לנחמו ורוח הקודש משיבן אל תאיצו לנחמני (ישעיהו כ״ב:ד׳):

בשעת אבלו. ה״ג המד״ש בשם הרשב״ץ נמי בפ״א שם:

ואל תשאל לו בשעת נדרו. למצוא פתחים להתיר לו את נדרו מפני שאז על כל פתח ופתח שתמצא לו. יאמר אדעתא דהכי נדרתי. ר״ב. (כי מתוך כעסו יאמר על כל ענין שבעולם אני נודר ונמצא שאינו בא לידי חרטה לעולם). ומסיים הר״ב ומצינו שכשנשבע הקב״ה למשה שלא יכנס לארץ לא התחנן מיד אלא המתין ואח״כ התחיל להתחנן. וי״א אל תשאל וכו׳ בזמן שהוא נודר שום דבר לעשות אל תשאל לו לאלתר שלם את נדרך מיד שמא הוא מתחרט מאותו נדר שכשרואה שאתה דוחקו לקיים הנדר הוא כועס ומתחרט ואומר טוב היה לי לשתוק מאשר נדרתי ומתחרט. רש״י:

ואל תשתדל וכו׳. מפורש ס״פ זה:

אהוב את המוכיחך. שעי״ז אתה יודע הקלקול שצריך תיקון וזה שמסיים שמביאך להעה״ב:

ושנא את המשבתך. שחנופה הוא מבקש בזה ובפרט שאינו מעמידך על האמת והיושר וזה שמסיים שמוציאך וכו׳:

לבו הולך. שיש ביד האדם להטות הלב כדאיתא במ״ר בראשית פל״ד ובילקוט שמואל א׳ הרשעים הם ברשות לבם. כד״א ויאמר עשו בלבו. ויאמר ירבעם בלבו. אמר נבל בלבו. ויאמר המן בלבו. אבל הצדיקים לבם ברשותם שנאמר וחנה היא מדברת על לבה. ויאמר דוד אל לבו. וישם דניאל אל לבו. דומיא לבוראם ויאמר ה׳ אל לבו ס״פ בראשית ע״כ:

ונקט ג׳ חלוקות. הולך לרמוז על המחשבה כמו ולבי הלך וזהו שאמר אדם הולך שיש לו שום מחשבה לבו הולך ונמשכת אחריו. עומד שירצה לחזור ממחשבתו כמו ותעמוד מלדת. לבו ג״כ עומד:

יושב שעושה מעשיו במיושב ובמתון. מפרש:

כל השוקד. ענין התמדה וזהירות והמהירות כד״א לשקוד על דלתותי (משלי ח׳:ל״ד). מפרש:

בארץ. ר״ל הקב״ה יש לו שלוחים בארץ להעניש האדם וכדמצינו במ״ר ס״פ קרח במעשה דצפרדע (מפרש) ובור וחולדה בתענית דף ח ועוד בהרבה מקומות בש״ס אע״פ שארבע מיתות בטלו דין ד׳ מיתות לא בטלו:

ונתעסק בהן. שחוזר על למודו:

ולא שכחן. עי״כ אינו שוכח:

ושנאן אותו לאחרים. והם חזרו על הדבר כדי שיתקיים בידם:

תפשם ותפשום. שהוא תופש הדבר שאינו שוכח וכן תלמידו:

הניעור בלילה. שניער והקיץ משינתו:

מתוך דברי תורה סימן יפה לו. כשאדם ישן נשמתו עולה למעלה ומלמדין אותה תורה אם הוא למד תורה ביום כדאיתא בזוהר. מפרש:

מתוך דברי שיחה. בעלמא או סחורה או צער כמו מרוב שיחי וכעסי סימן שלא הניחוהו לעלות מפני שנפשו לא מטוהרה. כ״כ מפרש:

ר׳ יהושע בן חנניה. בפ״א פ״ג מ״ד איתא ר״ח בן חכינאי:

ואינו פותח פיו בדברי תורה. לפי שהלילה הוא זמן למזיקים ואם היה לומד תורה היתה משמרתו. במד״ש כתב בשם ר׳ יונה. הניעור בלילה שהם שעות פנויות למחשבת התורה שאין לו מלאכה לעשות ואינו שומע קולות ב״א ואם יפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו שמפסיד זמן טוב ללמוד התורה וכאילו הוא המית את עצמו לפי שהניח דבר המוסיף ימים ושנות חיים יכו׳ עיין שם שהאריך בזה:

ולא יצא לאויר העולם. דכשהוא במעי אמו למד תורה כדאיתא במס׳ נדה דף ל׳ ע״כ אמר שלא יצא זכו׳ באשר שהולך מדרך החיים לדרכי המות במה שפורש מד״ת. וקצת מזה כתב ג״כ המפרש:

כל המכבד חבירו לשום ממון. כלומר שחונף ומסכים לדברי רשע שני מפני הנאת ממון שיקבל ממנו. וכל הבוזה חבירו לשום מצוה. שמוכיחו על מעשיו הרעים ומהפך אותו לטוב:

אם יתן לי וכו׳. שבזה היה מראה שראוי ליתן לו ממון רב וכפרש״י שם בחומש למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים אמר ראוי ליתן לי כל כסף וזהב שלו וכו׳ ובזה מתורץ קושית המפרש:

אפי׳ כל עבדיך וכו׳ איני שומע להם. קשה והלא הפסוק מסיים ואח״כ אצא נמצא היה שומע להם. וי״ל דהכוונה של פסוק היה על פרעה עצמו אם פרעה יאמר לו לצאת אז אמר משה יצא ולא רצה משה לאמר בפירוש על פרעה רק בכנוי לעבדיו משום כבוד מלכות. וכדאיתא בזבחים דף ק״ב ע״א ומנחות דף צ״ח א״ר ינאי לעולם תהא אימת מלכות עליך דכתיב וירדו כל עבדיך אלה אלי ואילו לדידיה לא קאמר ליה ופרש״י לא קאמר ליה וירדת אלי והשתחוית לי לאמר וגו׳ ואע״ג דמסקנא הכי הוי דכתיב שם (בפ׳ בא) ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו וגו׳ ע״כ. ונראה הטעם מפני שהמלך מנהיג המדינה ואנחנו מחויבים אפילו להתפלל בשלומו כדאיתא בפ״א פ״ג הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה וכו׳:

בכבוד שנאמר ויקרא למשה ולאהרן. ר״ל פרעה בעצמו כדלעיל. נמצא נפטר ממנו בכבוד על שהוכיחו לכבוד השם יתברך ב״ה:

לילה אמרו וכו׳. היא מלתא באפי נפשה דקשה לילה ל״ל דכבר כתיב ויקם פרעה לילה ע״כ לדרשא אתי דזה היה תשובת משה ואהרן וכי בלילה וכע״ז כתב המפ׳:

ובראש גלוי. ביד רמה לעיני מצרים ותרגומו בריש גלי לעיני כל מצראי. ובזה מתורץ שלא הביא קרא המוקדם בפ׳ בא ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות וגו׳ כי שם לא נאמר שהיה ביד רמה (כ״א בפרשת בשלח ולא נאמר שם שהיה ביום) ואגב אמינא מה שנ״ל עוד תירוץ על קושית הגמרא דברכות דף ט׳ בפ׳ בא כתיב בעצם היום הזה וגו׳ ובפ׳ ראה כתיב כי בחדש האביב הוציאך ה״א ממצרים לילה ע״ש התירוץ ונ״ל ע״פ ת״י פ׳ יתרו על פסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים. ת״י ואובילת יתכון לאתר בית מקדשא למעבד תמן פסחא ובההוא לילה אתיבת יתכון לפלוסין עכ״ל נמצא לפ״ז קיימא שפיר השני מקראות הוציאך וגו׳ לילה ר״ל לא״י להקריב הפסח ובעצם היום יצאו כל צבאות לגמרי ממצרים וק״ל:

אצל ר״י ב״א הקפר. ביומא דף פ״ו ע״א איתא שאל ר׳ מתיא ב״ח את ראב״ע ברומי:

חלוקי כפרה. שחלוקים בכפרתן זה כך וזה כך רש״י שם:

ושלשה הן. הנחלקים שיש עבירה שהיא צריכה לזה ואינה צריכה לזה אבל תשובה אינה מן החלוקים שהיא צריכה לכולן. רש״י:

שובו בנים. ומיד ארפא למדת שיש עבירה שמכפרת בתשובה. רש״י:

כי ביום הזה יכפר למדת שיש עבירה שצריכה יוה״כ:

ופקדתי בשבט פשעם. למדת שיש עבירה שצריכה יסורין ומסתבר הקל לקלה והחמור לחמורה רש״י. וכתיב וכו׳ אם יכופר וגו׳. לא שייך הכא כ״א לקמן על חילול השם וגם בגמרא שם ליתא כי זה אינה מחלוקי כפרה שמועיל תשובה כדלקמן:

ובשאר ימות השנה מכפרין. ר״ל בזמן ההוא שסובל היסורין אפילו בתוך השנה אבל בגמרא שם ליתא הך בשאר וכו׳ ע״ש:

אלא תשובה ויסורין. שם איתא אלא כולן וע״ש במהרש״א שהאריך בזה בח״א. ובגמרא שם מפרש ה״ד חילול השם אמר רב וכו׳ רי״א וכו׳ רב יצחק בר אבדימי אמר כל שחביריו בושים משמועתו וכו׳ אביי אמר כדתניא ואהבת את ה׳ אלהיך שיהיה ש״ש מתאהב על ידיך וכו׳ ובזמן שאדם קורא ושונא ומשמש ת״ח ואין דבורו בנחת עם הבריות ואין מו״מ נאה בשוק ואינו נושא ונותן באמונה מה הבריות אומרים וכו׳ ע״ש לכך סמך ע״ז איסי בן יהודה מפני מה ת״ח וכו׳ אלא מפני שהן בוזין בעצמן על ידי חלול השם והיינו שכל חביריו בושים משמועתו וכו׳ ובני עלי יוכיח שנענשו על חלול השם שהיו בוזין בעצמם נגד העם במעשיהם לכך סמך שפיר איסי בן יהודה דבריו הכא. ועי״ל פרק כ״ו ד״ה הוא היה אומר מפני מה ת״ח וכו׳ ובדא״ר פ״ב:

ואין בידו הלכות. ר״ל פלפולו של הגמרא והוויות דאביי ורבא:

טעם של חכמה. כי פלפול הנ״ל נקרא חכמה כדאיתא בשבת דף ל״א פלפלת בחכמה. מפרש. וסוף ב״ב איתא הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות וכו׳:

ואין בידו מדרש. ר״ל דרש החכמים על פסוקים ואגדות שבש״ס ומדרשים שהכל דברי מוסר ויראה ועי״ל ספכ״ח:

בידו מדרש וכו׳ ואינו מזויין. כי ההלכות שנונים ככלי זיין אבל גבור הוא מפני שע״י מדרש ירא שמים הוא ונקרא גבור כדלעיל ריש פ״ד במ״א איזה גבור הכובש את יצרו. מפרש ועי״ל פכ״ב:

זה וזה גבור ומזויין. ששניהם צריכים זה לזה:

הוי זהיר בשאילת שלום וכו׳. בין להקדים ובין להשיב וכדאיתא ברכות דף ו׳ ע״ב א״ר חלבו א״ר הונא כל שיודע בחבירו שהוא רגיל ליתן לו שלום יקדים לו שלום שנאמר בקש שלום ורדפהו (תהילים ל״ד:ט״ו) ואם נתן לו ולא החזיר נקרא גזלן שנא׳ (ישעיהו ג׳:י״ד) גזלת העני בבתיכם ע״כ וסיפיה דקרא מה לכם תדכאו עמי וגו׳ נמצא דבר זה מביא ג״כ למחלוקת ולכן נקרא שלום שמקרב הבריות וגיטין ס״פ הניזקין איתא דרב חסדא היה מקדים שלום אפי׳ לכותי וזה שמסיים הכא ואל תבא נ״א ואל תכנס לבית המחלוקת:

ואל תשתדל לראותו. זהו הפיסקא מתחיל בה ראש הפרק זה. והכי מפרש כי גם זה שאל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו הוא מפני ד״ש וז״ל המד״ש והר״ס אלמשונינו כתב כי אמר שלא ישתדל לראותו בשעת קלקלתו אם לא שיהיה זה במקרה שימצא שם כי אז אין ראוי שיפרד ממנו עד ינחמהו מצרתו אך אם ישתדל לראותו אז הנה זה יוליד ביניהם איבה תחת אהבה כי יחשוד חבירו שהוא שמח במפלתו במה שראה שהשתדל לראותו מיד כ״א היה משתדל ללכת אליו לנחמו בדברים ובהבטחות טובות כראוי אז היה מוסיף אהבה ואחוה אך אמנם כאשר לא יהיה ההשתדלות רק לראותו לבד בלתי דבר אחר אז תפסיד אהבה ע״כ אמר ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו. ירצה לא תהיה השתדלותך בשעת קלקלתו לראותו לבד עכ״ל:

שב במקום חבירים. ששאר חבירך יושבים ואל תחמוד גדולה כ״א הוי זנב לאריות טוב לך שתהיה זנב לאריות לאנשים טובים מהיותך ראש ושר לרקים רש״י. והמד״ש כתב בשם הרי״ן שושן ז״ל כי הארי מעלה זנבו על ראשו והשועל מוריד ראשו תחת זנבו. כמוהו בבני אדם הנכבד מכבד לקטן ממנו ורואה לו מעלה עליו. והנקלה מבזה אל הנכבד ממנו ויורידהו למעה לארץ וכ״כ הרב רבי מתתיה היצהרי הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע (משלי י״ג:כ׳) יתכן לפרש מלשון רועה יהא מונהג מאחרים לא מעצמו אבל ההולך עם חכמים סופו שינהוג לאחרים עכ״ל: