רבי עקיבא אומר כל הנוטל פרוטה מן הצדקה וכו׳. בסוף מס׳ פאה איתא בסתמא וכל מי שא״צ ליטול ונוטל וליתא התם תיבת מן הצדקה מ״מ הכונה שם ג״כ שנוטל בתורת צדקה בערמה שמראה עצמו לעני:

אינו נפטר מן העולם וכו׳. והתם קחשיב ג״כ ההיפך וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו וכו׳ וכתב התוס׳ י״ט לעיל תנא אינו נפטר מן העולם משום דלעיל דא״צ ליטול ונוטל וזה לפי שחושש שלא יהיה לו פרנסה כל ימי חייו לכך אומר במדת עונש שאינו נפטר מן העולם כי שנים רבות לא יחיה וגם כי ימות אינו נפטר וכו׳ והיכא דצריך ליטול ואינו נוטל ובטחונו בקונו לכך אמר במדת שכרו שיזקין ושאינו מת מן הזקנה וכו׳ עכ״ל ועיין בשו״ע י״ד סי׳ רנ״ה חלוקי דינים ע״ז:

המכריך סמרטוטים. איירי שאפילו הוא עני באמת ועושה כן דרך ערמה שיתנו לו יותר משאר עניים. מפרש. ובזה מתורץ קושית מהרש״א בח״א כתובות דף ס״ח דאיתא התם נמי קצת בשנוי לשון כמו הכא ע״ש ומקשה הלא מתני׳ דפאה היא ולק״מ דרש״י בצחות לשונו שם נשמר מזה וכתב כדי ליטול צדקה ע״ש:

שהוא אומר לאמתו . סוף שנעשה סומא וחגר והכי איתא התם גם כן במתניתין וכל מי שאינו לא חגר ולא סומא ולא פסח ועושה עצמו כאחד מהם אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם שנאמר ודורש רעה תבואנו (משלי י״א כ״ז):

החובט פתו בקרקע. וזה בזיון אוכלים כדאיתא ברכות דף נ׳ אין זורקין את הפת. ודא״ר פ״ט וגורם לו עניות מכ״מ מאחר שמבזה האוכל:

והמפזר מעותיו. נמי דרך בזיון ומבעט בו. ובאמת טובה גדולה הוא בעולם. וכבר האריך בזה הח״ה בשער הבחינה פ״ה ובשער הבטחון ונקראת הסכמה:

בחמתו. נראה דל״ג הכא אלא לקמן:

עד שיצטרך לבריות. ואיתא בילקוט ראה אפס כי לא יהיה בך אביון. ולהלן הוא אומר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ בזמן שישראל עושין רצונו של מקום אביונים באחרים וכשאין עושין רצונו ש״מ אביונים בכם:

הקורע וכו׳. בשבת ק״ה ע״ב קחשיב בהנך נמי המפזר מעותיו בחמתו:

ולמחר אומר לו עבוד עבודת כוכבים שם איתא א״ר אבין מאי קראה לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל אחר (תהלים פ״א) (פרש״י בך משמע בקרבך שאם היה בך תשתחוה לאל אחר לבסוף) איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה היצה״ר ע״כ והא דנקט עבירה דבל תשחית יותר משאר עבירות ועוד מה אומנות יש בזו. אלא משום דיש בו דרכי אמורי וכל דבר שיש בו שמץ דרכי אמורי קרוב הדבר בקל שיעבוד עבודת כוכבים כי לתא דעבודת כוכבים נגעה בה. ולכך דייק ולמחר אומר כי מיד למחר הוא אומר עבוד עבודת כוכבים דמה לי זו או זו וזה אומנות גדולה. מפרש:

חופר גומץ. ומסיים שם בילקוט אתה מוצא במחשבה שחשבו המצריים לאבד את ישראל בה אני מאבדן:

שעבר על דר״ע. ב״ק פ״ח דף צ׳ איתא בזה״ל פרע ראש אשה בשוק נותן לה ד׳ מאות זוז זה הכלל הכל לפי כבודה. אר״ע אפילו עניים שבישראל רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהן שהם בני אברהם יצחק ויעקב ומעשה בא׳ וכו׳ וליתא שם שעבר על דר״ע. המפרש כתב ליישב הגרסא דהכא. שהיה סבר הכל לפי כבודה. והאשה היתה בזויה כאשר הוכיח סופה ועבר אדר״ע דס״ל שאפילו עניים הן כבני חורין:

כיצד א״ל. כיצד ליתא התם רק בזה״ל רבי. תן לי זמן ונתן לו זמן שמרה עומדת על פתח חצירה (המתין לה עד שראתה עומדת על פתח חצירה. רש״י) ושבר את הכד ובו כאיסר שמן גילתה את ראשה וכו׳:

והיתה מטפחת. מאספת השמן בטפח שלה והניחה ידה על ראשה לסוך וחבירים רבים ללשון זה פרק בתרא דתרומות מ״ז ופכ״ב דשבת ולא יטפח בשמן ופ״ד דע״ז מטפח על פי חבית תוי״ט שם והוכיח מסוגיא דהכא כן לאפוקי ממפרשים מטפחת מכה וצערה עצמה ע״ש:

לבזויה זו. שעל כאיסר שמן זלזלה בעצמה לגלות ראשה ומראה היא שאינה מקפדת על הבושת. ר״ב שם:

אע״פ שאינו רשאי. כדכתיב ונשמרתם לנפשותיכם והתם ב״ק צ״א ע״ב אר״א הקפר ברבי מה ת״ל (בפרשת נשא) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכו׳ שלא ציער עצמו אלא מן היין וכו׳ המצער עצמו מכל דבר עאכ״ו:

בררת. שבררת את הקוצים ואבנים משדך כדי שתהא נוחה לחרוש ולזרוע. מפרש ובילקוט גרסא אחרת:

ברביעה ראשונה. ג׳ חשון. ושניה ז׳ בו. ושלישית י״ז בו. ורבי יוסי אומר שהוא ר״ח כסליו פ״ק דתענית. ורש״י בברכות דח״י כתב י״ז כ״ג ר״ח:

ברביעה. מטרא בעלה דארעא הוא. תענית דף ו:

ברד. עי״ל ד״ה ברד:

ולערב אל תנח. מלת לערב כולל מאוחר ומאוחר דמאוחר רביעה שניה ושלישית:

למוד בזקנותך. מה שביכולתך ולא תאמר אין בי כח. כי אדרבה שהיא חייך ואורך ימיך (ס״פ נצבים) וגם אינך יודע איזה יכשר כדלקמן:

בשעת העוני. שמא תאמר שמעתתא בעי צלותא ואין דעתי צלולה ע״ז קאמר טוב לאדם דבר אחד בצער ממאה בריוח. ומנחת עני יוכיח שהיה רק קומץ סלת ונאמר בו אשה ריח ניחוח. נחת רוח לפני כדאיתא סוף מנחות:

שנאמר וכו׳. סיפיה דקרא כי אינך יודע וגו׳ חדא ועוד קאמר טוב דבר אחד בצער וכו׳ ועוד אינך יודע אי זה למוד יכשר ונחת רוח לפניו. וכמ״ש רש״י (בקהלת ה׳) ויתרון ארץ בכל היא. שכרן של ישראל בכל ד״ת בין במקרא בין במשנה בין בגמרא ע״ש:

רע״א. יבמות דף ס״ב איתא למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו היו לו תלמידים בילדותו יהיה לו תלמידים בזקנותו וכו׳ אמרו י״ב אלף זוגים תלמידים היו לו לר״ע מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפסח ועד עצרת מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. (וכתב מהרש״א ולא חש כ״א על כבוד חבירו דאין כבוד אלא תורה ובה כתיב כי הוא חייך וגו׳) עד שבא ר״ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה לר״מ ורבי יהודה ור׳ יוסי ור׳ שמעון ור״א בן שמוע והם הם העמידו תורה באותה שעה אר״ח בר אבא וכו׳ ע״ש:

מרב א׳ אל תאמר די. דאי׳ בע״ז דף י״ט ע״א כל שלומד תורה מרב אחד אינו רואה סימן ברכה לעולם כו׳ וה״מ סברא (ללמוד חריפות וחידוד הלב לאחר שלמד ושגורה בפיו גירסת התלמוד) אבל גמרא מרב א׳ עדיף כי היכי דלא ליפלוג לישני ופרש״י שלא יחלקו הלשונות דהאי גרס שמעתתא בהאי לישנא והאי גרס לה בלישנא אחרינא וחדא מלתא היא ומיהו תלמיד דגרס מתרוייהו לישני משתבש בגי׳ משום דמבלבל לישני:

קרוב לה מתחלה. פי׳ אותו שהוא קרוב לך שאתה מכיר בו אם הגון הוא כדאיתא בחגיגה דט״ו כי מלאך ה׳ צבאות הוא (מלאכי ב׳) אם הרב דומה למלאך ה׳ צבאות תורה יבקשו מפיהו וכו׳. מפרש:

מים מבורך. היינו מכונסים אצלך כלומר הקרוב לך:

ונוזלים מתוך בארך. הם מים הנובעין ממקום אחר. כן אח״כ מרחוק. וכ״ה בילקוט שם ז״ל שתה מים מבורך כשרוצה אדם ללמוד תורה אל יאמר אלמוד מן הרחוק ואח״כ אלמוד מן הקרוב אלא ילמוד מן הקרוב ואח״כ ילמוד מן הרחוק וכו׳ ר״ש בן מנסיא אומר שתה מים ממי שבראך (שאח״כ יהיה מזלים מתוך בארך) ואל תשתה עכורים ותמשך עם דברי אפיקורסים ע״ש עוד דרשות ע״ז ובע״ז די״ט עולא רמי וכו׳ הוא על כוונה ראשונה הנ״ל:

כגון ר״א ור”י ור”ע. אלו היו בזמן א׳ כדמוכח ברכות דכ״ז ע״ב. מפרש. וביבמות ס״ב שהבאתי לעיל. ובסנה׳ דף ל”ב קחשיב הגמרא יותר תנאים:

דלת דלתותי. דלת חד דלתותי תרי הרי שלש לרמז על ג׳ ת״ח שישמש. והוא נמי על דרך דאיתא בשבת דפ״ח ע״א דריש ההוא גלילאי עליה דר״ח בריך רחמנא דיהב לן אוריאן תליתאי וכו׳ ע״י תליתאי וכו׳ כעין זה כתב המפרש:

אם שניהם יתקיימו בידך. לכך ילמוד אצל ג׳ שהוא חזקה גמורה:

ולערב אל תנח ידך. כלומר בעת זקנותו. וסיפיה דקרא כי אינך יודע איזה יכשר וגו׳ ר״ל איזה זרע יהיה הגון וירא שמים ומתקיים רש״י יבמות ס״ב ומצינו בבועז ששלשים בנים ובנות היו לו בילדותו ומתו ונשא אשה בזקנותו רות והוליד עובד שיצא ממנו דוד מלך ישראל ע״ה ומשיח כדאיתא ב״ב צ״א. מפרש:

ערבית תן לו. בילקוט הגרסא אם יש בידך ליתן לו תן לו ואם לאו פטרהו מיד ואל תאמר איני נותן כבר נתתי שחרית לאחר כי וכו׳:

מעשה בחסיד א׳. כל היכא דאמר מעשה בחסיד א׳ או רבי יהודה בן בבא ור׳ יהודה בר׳ אילעאי דתמורה דט״ז ע״ב ועיין שם בברכת הזבח דבר נאה ומתקבל ע״ז:

שתי רוחות. של שתי ילדות מתות. רש״י ברכות דח״י:

חברתי בואי ונשוט. שם בגמרא ליתא חברתי:

**מה פורענות.**שהעולם נדון בר״ה. רש״י:

הפרגוד. מחיצה המבדלת בין מקום השכינה. רש״י:

רביעה. עי״ל ד״ה רביעה ראשונה:

ברד מלקה אותו. שעתיד ברד ליפול סמוך לרביעה ראשונה ומה שנזרע כבר הוקשה והברד שוברו. והנזרע בשניה עדיין רך הוא ואינו נשבר בשביל הברד כענין שנאמר (שמות ט) והפשתה והשעורה נכתה והחטה והכסמת לא נכו. שדפון מלקה הרך ואינו משדף הקשה רש״י שם. והכותב בע״י מאריך בהגדה זו ע״ש:

ראהו ר״ע. שהיה החסיד נטבע בים ועיין ביבמות דף קכ״א שמביא בסגנון אחר המעשה בשם ר״ע:

על אשתו להנשא. שס׳ שאין חלוק בין מים שיש להם סוף ובין מים שאין להם סוף וביבמות שם חזר בו ע״ש:

עת לעמוד. מבהמ״ד בזמן שהיה קבוע להם כדאיתא פ״ק דשבת ובפ״ק דפסחים דף י׳:

מגלי ים. פר של ים רשב״ם ר״פ הספינה ותוס׳ חולין דף ז׳ סע״א:

פתח ר״ע וכו׳. להראות לתלמידים מעשה רב שד״ת ודברי חכמים קיימים לעולם. והמפרש כתב דודאי ר״ע ידע קרא דצדקה תציל ממות אך ס״ד דמצלת ממיתה משונה ולא ממיתה עצמה. עתה נתאמת לו שהיא מצלת ממיתה עצמה ונותנת חיים וכדאיתא בשבת דף קנ״ו על מעשה דר״ע ושמואל ואבלט וזהו ועוד כתיב וצדקה וגו׳ דכבר כתיב שלח לחמך וגו׳ והדר כתיב וצדקה תציל ממות ע״כ דאתי ללמד דמצלת ממיתה עצמה עכ״ל:

ודברי חכמים קיימים. שמחלקים בין מים שיש להם סוף לאין סוף. דהכא שאני שניצול בזכות הצדקה. א״ח:

שלח לחמך ע״פ המים. ת״י ע״ז אושיט לחם פרנסותך לעניי דאזלין בספינן על אפי מיא:

אשה א׳ לפניו. בב״ב די״א איתא שבשני בצורת היה המעשה:

העבודה. היא לשון שבועה:

שאין בקופה של צדקה כלום. ולא נתן משלו כלום שהיה נצרך לעצמו וכדכתיב אפס כי לא יהיה בך אביון אבל כששמע שהאשה וז׳ בניה המה בסכנת מיתה ושלו ספק הניח הספק והציל הודאי וכעין זה כתב המהרש״א שם בח״א:

אתה אמרת וכו׳. מתורתך למדנו לפיכך נברא אדם יחידי לומר לך כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא כדאיתא בסנהדרין דף ל״ח וכתיב (בראשית ד׳:י׳) קול דמי אחיך דמו ודם זרעותיו אף כשאתה מקיים דמי אחיך עמך מעלה עליך חייו וחיי זרעותיו שמדה טובה מרובה ממדת פורענות. רש״י שם:

כ״ב שנים על שנותיו. כנגד כ״ב אותיות של תורה. ומהרש״א כתב שם בח״א שמצינו כ״ב שנים נקראים שנים מועטות ברבקה שאמרה ליעקב וישבת עמו ימים אחדים וגו׳ דהיינו מועטים כפרש״י והוא נתעכב שם עד בואו לאביו כ״ב שנים עכ״ל:

והוסיפו לו. עיין ביבמות ד״נ בתוס׳:

ובדרשתי בח״ק של סדרה רש״י על הצעך טו״ב שבט תקמב״ל הקשיתי על דברי תוס׳ בב״ב לפניו בדף י׳ ע״א ד״ה ואיזו וי״ל שצדקה בסתר שאינו יודע למי נתן אוכל פירותיו בעוה״ז אבל צדקה שאינו בסתר אין עומדין לאדם בעוה״ז אלא לאחר מיתה ע״ש ק׳ לפ״ז ממעשה דבנימין הצדיק הנ״ל שידע למי נתן הצדקה לאותה אשה וז׳ בנים אעפ״כ אכל פירותיו בעוה״ז שהוסיפו לו כ״ב שנים [וי״ל בפשיטות דלהכי מלאכי השרת אתו עלה מכח שקיים ח׳ נפשות דאינה כשאר צדקה כי היו מתים והחיים ומשו״ה ניצל]. ותירצתי בשני אופנים. א׳ דהנה איתא בקדושין דף ל״ט ע״ב כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ וכו׳ ורמינהו אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה״ז וקרן קיימת לעוה״ב וכו׳ אמר רב יהודה ה״ק כל העושה מצוה א׳ יתירה על זכיותיו מטיבין לו ודומה כמי שמקיים כל התורה כולה ע״ש היוצא מזה העושה מצוה א׳ יתירה על זכיותיו יהיה מה שיהיה מטיבין לו ומאריכין לו ימיו אפילו בעוה״ז. והנה בלאו האי צדקה גדולה שהחיה בנימין הצדיק שמנה נפשות מסתמא ודאי שבנימין הצדיק היה בו תמיד רוב זכיות כי לא לחנם נקרא צדיק וגם היה ממונה על קופה של צדקה לכך כל מצוה שעשה יהיה איך שיהיה שכרו אפילו בעוה״ז שמאריכין לו ימיו. ובד״א נראה לתרץ דאיתא בזוהר ובספרי מוסר על פסוק וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו (בפ׳ ויצא) כל היכא דאמרינן שכר מצוה בהאי עלמא ליכא הוא רק אם עושה מה שמחויב בדבר לאפוקי אם אדם עושה לפנים משוה״ד אוכל פירותיהן בעוה״ז וזה שאמר יעקב אבינו ע״ה עשר אעשרנו כפל מעשר לפנים משוה״ד לכן ביקש שיהיה אלהים עמו וישמור אותו מכל צרה כי בוודאי יגיע לו פירות מזה בעוה״ז ע״ש שהעמידו הרבה פסוקים ומאמרים ע״פ הקדמה זו. והנה כאשר כתבתי לעיל בד״ה שאין בקופה וכו׳ שלא היה בנימין הצדיק מחויב בפרנסת אשה הנ״ל רק ללות לקופה ש״צ לפי שעה כי היה נצרך בעצמו. והוא עשה לפנים משוה״ד ופרנס משלו לגמרי לכך מגיע לו מתן שכר ג״כ לפנים משוה״ד שאוכל פירותיהן בעוה״ז אפי׳ מצדקה שבפרהסיא שידע למי נתן והוסיפו לו על שנותיו נמצא דברי תוס׳ שרירין וקיימין וק״ל: