אנשי סדום. קאי אפרקי אבות פ״ה מ״י ארבע מדות באדם וכו׳ זו מדת סדום וקמפרש מעשיהם הרעים ליתן טעם על ענשם שהיו ראוים לכך. רעים זע״ז. בפרק חלק (סנהדרין דף ק״ט ע״א) איתא רעים בגופן רעים בממונם ומפורש באורך רשעתם ע״ש:

וחטאים בגלוי עריות. דכתיב (בפ׳ וישב) ואיך אעשה וגו׳ וחטאתי לאלהים שקאי על גלוי עריות:

לה׳ זהו חלול השם. שם איתא זו ברכת השם:

ר׳ נחמיה אומר וכו׳. פם דק״ד במתני׳ איתא אנשי סדום אין להם חלק להעוה״ב וכו׳ אבל עומדין בדין. ר׳ נחמיה אומר אין עומדין בדין שנא׳ על כן לא יקומו רשעים במשפט וגו׳ אמרו לו אינם עומדין בעדת צדיקים אבל עומדין בעדת רשעים וכ׳ ע״ש:

קטנים בני רשעים. רשעי ישראל עצמן פשיטא דאין להם חלק להעוה״ב כדאמרינן בפ׳ נתרא דכתובות דף קי״א רפאים בל יקומו מי שמרפה עצמו מד״ת אבל בנים שלהם קטנים ולא חטאו פליגי בהו רש״י שם דף ק״י ע״ב:

לא חיין ולא נדונין. שם איתא בגמ׳ אין באין להעוה״ב:

שורש וענף. אלו בני קטנים שלהם. רש״י. ושם בגמרא איתא שורש בעוה״ז וענף להעוה׳״ב ופרש״י שימותו נפלים וענף לעוה״ב שאע״פ שאבותיהן היו רשעים הם לא חטאו עיין לקמן ד״ה רי״א באין דברי ר״א. שם איתא דר״ג:

רי״א באין. שם איתא רע״א באין הם להעוה״ב שנא׳ (תהילים קט״ז:ו׳) שומר פתאים ה׳ שכן קורין בכרכי הים לינוקא פתיא ונראה להגיה ברש״י דלעיל וענף להעוה״ב שאע״פ שאבותיהן וכו׳ הם לא חטאו שייך הכא לדברי ר״ע וצ״ל ד״ה באים שאע״פ וכו׳ הם לא חטאו ע״כ ראוי לתקן זה בכל ש״ס בסנהדרין שם:

קרי בחיל. צועק בכח:

וכן אמרו גודו אילנא צ״ל. כלומר קוצו האילן:

אתרו ענפיה צ״ל. כלומר השירו והפילו ענפיו:

ובדרו אנביה צ״ל. כלומר והפיצו פריו:

עיקר שרשוהי בארעא שבקו. אלו הבנים קטנים שאע״פ שאבות אין להם חלק תקנה יש להם. כ״ז מפרש״י:

נאמר כאן שרשיו וכו׳ עד הכתוב מדבר. כ״ז ליתא התם בגמרא:

שלא תמצא להם זכות. ושם איתא שלא יניח להם לא מצוה ולא שיורי מצוה. (וקאי על האבות) ופרש״י שלא יניח להם הקב״ה לא מצוה חמורה ולא מצוה קלה הכל הוא מעביר ומשלם שכרם לאלתר כדי לטורדן מן העולם:

ואחרים אומרים באים. ועוד אחרים אומרים באים מהאי טעמא:

קרח ועדתו וכו׳ דר״א. שם דף ק״ח איתא אינם עתידים לעלות דר״ע:

רי״א באין. שם איתא רא״א וע״ש דף ק״ט ע״ב כל הענין באריכות:

ה׳ ממית ומחיה. התפללה חנה ע״ז משום ששמואל היה סבת מחלוקת של קרח שקרח ראה שלשלת יוחסין יוצא ממנו ששקול וכו׳. מהרש״א שם באריכות יותר:

דור המדבר לא חיין ולא נדונין. שם במשנה איתא דור המדבר אין להם חלק להעוה״ב ואין עומדין בדין שנא׳ וכו׳ דר״ע רא״א עליהם הוא אומר וכו׳:

ואומר אשר נשבעתי וגו׳. לעיל מיניה כתיב ארבעים שנה אקוט בדור וגו׳ זה היה דור המדבר שהיו שם מ׳ שנה. ובדרשותי על הצעך של ח״ק רש״י ה׳ בשלח י״ג שבט תקמ״ג הארכתי קצת מזה ע״פ מ״ר וילקוט למה לא הביאן הקב״ה הישראל בדרך פשוטה אלא כיון ששמעו הכנעניים שישראל נכנסין לארץ ועמדו ושרפו את הזרעים וקצצו את הנטיעות וסתרו את הבנינות וסתמו את המעיינות. אמר הקב״ה לא הבטחתי לאברהם אביהם ע״ה שאני מכניסם לארץ חריבה אלא לארץ מלאה כל טוב שנאמר בתים מלאים כל טוב (דברים ו׳:י״א) אלא הריני מקיפן במדבר ארבעים שנה כדי שיעמדו כנעניים ויתקנו מה שקלקלו עכ״ל ע״ש וזש״ה ארבעים שנה וגו׳ והם לא ידעו דרכי שלטובתם אני מסבבם מ׳ שנה. והארכתי בזה בפסוקי התורה ויסב אלהים וגו׳ ואינו מענין חיבור זה ועוד חזון למועד אי״ה:

אספו לי חסידי. היינו דור המדבר שנא׳ בהו זכרתי לך חסד נעוריך וגו׳ כדלקמן והיינו אספו לי חסידי דמיתת צדיקים אינה אלא אסיפה בעלמא שיעמדו להעוה״ב. מהרש״א שם בח״א:

כורתי בריתי עלי זבח. והיינו דור המדבר שכרתו ברית של מקום עלי זבחים ושלמים דכתיב (שמות כ״ד:ח׳) ויזבחו זבחים שלמים וכתיב שם ויזרוק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה׳ עמכם. רש״י דף ק״י ע״ב:

אלו מרגלים. שם איתא בגמרא אלא מה אני מקיים אשר נשבעתי באפי. באפי נשבעתי וחוזרני בי ופרש״י והיינו אשר נשבעתי באפי מפני כעסי נשבעתי ומתחרט אני:

משיבין על דבריו. זה שייך לקמן אחר דברי ר״י הגלילי שהיו משיבין ומקשין לדברי ר״י הגלילי שדרש ושם ימותו שקאי על רשעים מכח ההיקש הלא מצינו לשון שם אצל צדיקים ג״כ כדקחשיב ואזיל:

[אחרים אומרים כו׳. בגמ׳ שם אמר ר׳ יוחנן הכי וע״ש]:

עשרת השבטים. שהגלה סנחריב שנאמר (מ״ב ח״י) וינחם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי אין עתידן לחזור ממקום שגלו והא דאמרינן בגמ׳ דירמיה החזירן לא שהחזירן כולן אלא מקצתן החזיר. רש״י שם דף ק״י ע״ב:

לא חיין ולא נדונין. שם במשנה איתא אינן עתידין לחזור שנא׳ וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה מה היום הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינם חוזרים ופי׳ רש״י שכך גזר להם הקב״ה שכיון שעוזבין את תורתו הוא מגלה אותן:

רשבי״א. שם איתא ר״ע וע״ש בגמ׳:

למען ירבו ימיכם וגו׳. אדלעיל קאי אפלוגתא אם דור המדבר יש להם חלק להעוה״ב וקאמר ר״ג ראיה לר׳ יהושע שיש להם משום דהתורה ניתנה לדור המדבר קודם חטא המרגלים וקאמר להו רחמנא למען ירבו ימיכם וימי בניכם וגו׳ וכשם שיש לבנים העוה״ב דלא חטאו כך להאבות ורמז ירבו ימיכם עוה״ב ליום שכולו ארוך כדאיתא סוף חולין ובקדושין דף מ׳ דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא:

ואומר לא יומתו אבות על בנים. ועוד ראיה שיש להם חלק דכתיב לא יומתו אבות על בנים. ועל פירושו בשביל כדאיתא בסנהדרין דף כ״ז לימוד פיסול קרובים מהאי קרא לא יומתו אבות בשביל עדות בנים ע״ש כמו כן נאמר הכא מאחר שהבנים בודאי יש להם חלק שלא חטאו כך האבות נצולו בשביל הבנים דוגמא לזה לקמן פ״מ וביומא דף פ״ז כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידו בג״ע שנא׳ וכו׳ משום דאין ראוי שיהיה הרב בגיהנם והתלמיד בג״ע כן בוודאי אין ראוי שיהא הבן בג״ע והאב שהביאו לעוה״ז בגיהנם ולכך נדרש הקרא לא יומתו אבות על בנים בשביל בנים שיש להם חלק כי ברא מזכה אבא כנלענ״ד:

ר״י הגלילי וכו׳. קאי נמי אדלעיל שאמר שדור המדבר אינן באין שנאמר במדבר הזה וכו׳ מסייע לר״א שאמר נמי כך לעיל. ור״ג שמביא ראיה שבאין מסייע לר׳ יהושע שאמר ג״כ לעיל שבאין וכו׳:

ז׳ אין להם חלק להעוה״ב. ר״ל קרוב הדבר שאין להם חלק להעוה״ב כי א״א לירד לסוף דעתם מה שבלבם של הנהו דקחשיב ואזיל כי המעשים ההמה דבר המסור ללב הוא ועי״ל ר״פ ל״ט שמוכח ג״כ לומר כן:

לבלר. כותב סת״ם וכדאיתא בעירובין דף י״ג ע״א ובסוטה דף כ׳ ע״א בני הוי זהיר במלאכתך שמלאכתך מלאכת שמים היא שמא אתה מחסר אות א׳ או מייתר אות א׳ נמצא מחריב את כל העולם כולו. ופי׳ רש״י מחסר אות א׳ וה׳ אלהים אמת אם תחסיר אלף הרי אתה מחריב וידבר ה׳ אם תוסיף אות ותכתוב וידברו או בראשית בראו אלהים נמצא מחריב. ועוד איתא התם בגמ׳ כמה חששים שהמה בסתר שא״א לבוא על הדבר ע״ש:

וסופר. מלמד תינוקות כדאיתא סוף קדושין לא ילמד רווק סופרים שעושין מלאכת ה׳ ברמיה כדאיתא בב״ב דף כ״א ע״א. והמפרש כתב סופר שטרות מזויפין כדאיתא בסוכה דף כ״ט ודא״ר ספ״ב בשביל ד׳ דברים מאורות לוקין על כותבי פלסתר וכו׳ ופרש״י כותבי פלסתר שטרות מזויפין ומכתבי עמל לשום דופי על אדם לכתוב בשמו מה שלא צוה ע״כ:

וטוב שברופאין. כדאיתא סוף קדושין טוב שברופאין לגיהנם ופי׳ רש״י טוב שברופאין וכו׳ שאינו ירא מן החולי ומאכלו מאכל בריאים ואינו משכר לבו למקום ופעמים שהורג נפשות ויש בידו לרפאות העני ואינו מרפא עכ״ל ועוד שהרופא על בינתו לבד דן החולי ברפואות ואינו אומר כפשוטו שישאלו ויצרפו עוד רופאים אחרים ובאבידת ממון אמרו רז״ל בסנהדרין דף ז׳ ע״ב שראוי לכנוף כל המבינים כי הא דר״ה כי הוי אתא דינא לקמיה מיכניף ומייתי עשרה רבנן מבי רב וכו׳. ואם כך על אבידת ממון. ק״ו וכ״ש על אבידת הגוף ח״ו כי כל המקיים נפש א׳ וכו׳ שראוי להמתיק סוד בכל הצלות שבעולם אולי תשועה ברוב יועץ. וכע״ז כתב המהרש״א בח״א שם ועוד נאמרו על טוב שברופאים פירושים רבים ידועים ומפורסמים והקב״ה יצילנו מידם:

ודיין לעירו. כדאיתא בשבת דף קל״ט תניא ר׳ יוסי בן אלישע אומר אם ראית דור שצרות רבות באות עליו צא ובדוק בדייני ישראל שכל פורענות שבאה לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל שנא׳ שמעו נא זאת וגו׳ (מיכה ג׳:ט׳) ע״ש באריכות ענין זה כנ״ל. ואא״מ הרבני הישיש נ״י דייק עוד הלשון דיין ולא אמר דיינים. ור״ל שדן יחידי ולזה הדיין מצוי טעות בדין כדאיתא פ״א פ״ד אל תהי דן יחידי ע״כ וכ׳ הטור בח״מ ריש סי׳ י׳ כי ברוב מו״מ של דיינים רבים ירד לעומקו ע״כ. עי׳ פ״ק דסנהד׳ ד״ה תד״ה כגון אנא מה שמתרצים על יחיד מומחה:

וקוסם. כדאיתא נמי התם בשבת על האי קרא (במיכה ג׳:י״א) ראשיה בשוחד ישפטו וכהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסמו בשביל כסף קוסמים. והמפרש כ׳ המכשף שמטעה ומדיח הבריות בקסמיו עי׳ נדרים ד׳ ל״ב:

חזן. שמש שליח ב״ד נקרא חזן כדאיתא ספ״ג דמכות מי״ב וחזן הכנסת וכו׳ ואיתא התם בשבת א״ר מלאי משום ר״א בר״ש מאי דכתיב (ישעיהו י״ד:ה׳) שבר ה׳ מטה רשעים שבט מושלים שבר ה׳ מטה רשעים אלו הדיינים שנעשו מקל לחזניהם ופי׳ רש״י לחזניהם לשמשים נותנין יד והויין להם לחוזק לומר לא אהיה שליח ואזמין את פלוני לב״ד אם לא תרבה שכר ואחר פסק דין לא ארדנו ליכנס למשכנו ע״כ והמפרש כתב חזן ש״ץ שאינו הגון וגורם שתפלת הצבור אינה מקובלת ועיין באור לישרים דרשה י״ב ממורי הגאון מוהר״ז זצ״ל:

וטבח. כדאיתא סוף קדושין והכשר שבטבחים משותפו של עמלק ופרש״י ספיקי טריפות באות לידו וחס על ממונו ומאכילן:

ג׳ מלכים כו׳ וארבעה הדיוטות. אע״פ שגדולים וחכמים היו אין להם חלק לעוה״ב שלא היתה אמונתם שלימה ואע״ג דבלעם עובד כוכבים הוה ואנן כל ישראל יש להם חלק לעוה״ב תנן משום דקי״ל חסידי עובדי כוכבים יש להם חלק לעוה״ב (עי׳ בתי״ט פ״ג דפ״א מי״ד מ״ש בשם הרמב״ם והבאתי קצת לקמן פל״ט ד״ה חביב אדם ע״ש) אשמועינן דבלעם לאו מחסידי העובדי כוכבים הוה. ר״ב ר״פ חלק:

אמר לו. אמרו לו כצ״ל וכ״ה שם במשנה וע״ש בגמרא ראיות מפסוקים על כל א׳:

חוץ מאחיתופל. מפורש בתוי״ט הוכחה ע״ש ועי״ל פמ״א ד״ה חמשה מלכים:

רמ״א אבשלום וכו׳. שנא׳ ויכו את אבשלום וימיתוהו ויכוהו (ש״ב ח״י) ויכוהו בעוה״ז וימיתוהו להעוה״ב גמ׳ שם דף ק״ג ע״ב ועיין בסוטה דף י׳ ע״ב:

רשב״א אומר. שם איתא ר״ש בן אלעזר אומר משום ר״מ אחז ואחזיה וכל מלכי ישראל שכתוב בהן ויעש הרע בעיני ה׳ לא חיין ולא נדונין וע״ש רש״י:

ריב״נ וכו׳ ההוגה. שם ריש חלק איתא זה במשנה בשם אבא שאול:

ההוגה את השם באותיותיו. כתב רש״י בד׳ ק״א ע״ב ד״ה ובלשון עגה שם בן מ״ב. והרב במשנה כ׳ שם של ד׳ אותיות כמו שהוא נכתב:

המנענע קולו בשיר השירים. שם דף ק״א ע״א איתא ת״ר הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר והקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו מביא רעה לעולם מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב״ה ואומר לפניו רבש״ע עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו ליצים אמר לה בתי בשעה שאוכלין ושותין במה יתעסקו אמרה לפניו רבש״ע וכו׳ בתורה נביאים וכתובים וכו׳ במשנה בהלכות והגדות ובש״ס הל׳ פסח בפסח וכו׳ כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם שנא׳ (משלי ט״ו:כ״ג) ודבר בעתו מה טוב ע״כ ופרש״י הקורא שיר השירים ועושה אותו כמין זמר שקורא בנגינה אחרת שאינו נקוד בה ועשה אותו כמין שיר אע״פ שמשיר השירים הוא ועיקרו שיר אסור לעשות כמין שיר אלא בקריאתו. הקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו במיסב על יינו עושה שתיקותיו בד״ת וקורא פסוקים בקול רם לשחק בהם בני המשתה אבל אם אומרו בזמנו על המשתה כגון שהוא י״ט ונוטל כוס בידו ואומר עליו דברי הגדה ופסוקים מעניינו של יום מביא טובה לעולם ועיין בא״ח סי׳ תק״ס ובט״ז שם והלוחש על המכה והרוקק על המכה. שם במשנה ר״פ חלק איתא והלוחש על המכה ובגמרא דף ק״א ע״א איתא ע״ז א״ר יוחנן וברוקק בה לפי שאין מזכירין ש״ש על הרקיקה. ופרש״י שכן דרך מלחשים לרקק קודם הלחש ואסור להזכיר פסוק על הלחישה. ויש לחשים שדרכן לרקק אחריהם ואומר אותן בלשון לעז ומזכירין להם שם בלשון לעז וא״ל רבי דמותר דאין איסור אלא לוחש אחר הרקיקה דנראה שמזכיר השם על הרקיקה ועוד לא נאסר אלא בלה״ק אבל בלעז לא ועיין בי״ד סי׳ קע״ט סעיף ח׳:

ואומר כל המחלה וגו׳. שם איתא אפי׳ פסוקים אחרים דלית בהו שם וכתב רש״י וקסבר הוא להנצל בזכות ד״ת שהוא מזכיר אסור ללוחשו:

והכ״א כל ת״ח ששנה ופירש. פסחים פרק אלו עוברין (פסחים דף מ״ט) תנא שנה ופירש קשה יותר מכולן:

שנא׳ כי דבר ה׳ בזה. בפרק חלק (סנהדרין דף צ״ט ע״א) איתא הרבה דרשות על האי קרא ע״ש ועי״ל פכ״ו ד״ה המהלל שבתות:

בהמ״ד בעירו וכו׳. שם איתא תניא היה רמ״א כל הלומד תורה ואינה מלמדה זה הוא דבר ה׳ בזה וגו׳ ועיין סדא״ר פי״א:

מי שאינו משמש לת״ח. עי״ל ספכ״ה וסוטה דף כ״א: