שבעה בריות. קאי אפ״א פ״ה מ״ז שבעה דברים בגולם וכו׳ שאחר שקחשיב הי׳ דברים דלעיל התחיל מעתה לחשוב מה שהוא מז׳ דברים וכו׳ וקחשיב ואזיל כל שבעיות עד שבעה דברים בגולם לקמן:

מה״ש שהולכין וכ׳ ולענין זה הם למעלה. אבל לענין חשיבות הצדיק יותר ממה״ש כדאי׳ פרק חלק (סנהדרין דף צ״ג ע״א) וחולין דף צ״א ע״ב אר״י גדולים צדיקים יותר ממה״ש וכו׳. ועי״ל פרק כ״א:

ג׳ כבהמה. קחשיב בריאת אדם קודם שחטא ונקנסה עליו מיתה. משו״ה קחשיב רק ג׳ כבהמה אבל אחר החטא הוי ד׳ שמתים כבהמה כ״כ הרי״ף בע״י בחגיגה. והרא״ש תירץ רוח אדם עולה למעלה ורוח הבהמה יורדת למטה לכך לא שייך לומר מתים כבהמה:

בינה כמה״ש. בחגיגה דף ט״ז איתא יש בהם דעת כמה״ש:

ומספרין בלה״ק כמה״ש. ודאי דלאו כולהו ב״א מספרין אלא שקודם דור הפלגה היה כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים וזה היה הלה״ק כי העולם נברא בלה״ק רק אחר חטא של דור הפלגה בלבל ה׳ לשונם לכך קאמר שפיר ומספרין בלה״ק כמה״ש תחלת בריאת האדם וכדברי הרי״ף הנ״ל ד״ה ג׳ כבהמה א״כ כאשר נאמר בשם הרמב״ם אם לא נדבר בתינוק הנולד שבעה שנים שום דבור כאשר יגדל ידבר מאליו לה״ק שהתולדה הוא מבטן אתי נמי שפיר. ג׳ כב״א. ע״ש בחגיגה בתוס׳ והמהרש״א מה שכתבו בזה:

ויודעים מה עתיד להיות כמה״ש. יודעין ס״ד אלא שומעין מאחורי הפרגוד כמה״ש. גמ׳ שם:

ח׳ פרושין הם. בסוטה דכ״ב ע״ב לא קחשיב רק ז׳ וליתא התם פרוש מלאכה היתה לו וקאי התם על המתני׳ מכות פרושין הרי אלו מבלי עולם וכתב הרמב״ם החכמים קוראים עצמן פרושים להיות מופרשים מבני אדם שיש להם חסרונות והמדות הפחותיות והרדיפה אחר תאות העולם והם מיחלים לשכר העוה״ב ולמדות המעלות. וגם הכא ראוי לגרום ז׳ פרושין כי בפרק זה קחשיב כל שבעיות כדלעיל ר״פ:

פרוש שכמי. זה העושה מעשה שכם גמ׳ שם ופרש״י שמלו עצמן שלא לש״ש אף זה מעשיו להנאתו שיכבדוהו ב״א ולא לשמים ע״כ א״נ שטוען בכתיפו עצים ואמר שהוא רודף בזה אחר מצות סוכה. ערוך:

פרוש נכפאי. שם איתא פרוש נקפי (גיכ״ק מתחלף) זה המנקף את רגליו ופי׳ רש״י מהלך בשפלות עקב בצד גודל ואינו מרים רגליו מן הארץ ומתוך כך מנקף את אצבעותיו באבנים. ומהרש״א כ׳ עפמ״ש בחולין דף ז׳ דם ניקוף מרצה כדם עולה והוא דקאזיל לדבר מצוה וזה המנקף רגליו בעצמו כדי שיחשבוהו כפרוש וצדיק שנתכפר כדם עולה:

פרוש מקצואי. שם איתא פרוש קיזאי (זסשר״ץ מתחלף) ארנב״י זה המקיז דם לכתלים ופרש״י עושה עצמו כעוצם עיניו שלא יסתכל בנשים ומתוך כך מכה ראשו בכותל והדם יוצא:

פרוש מכובאי. שם איתא פרוש מדוכיא אמר רבה בר שילא דמשפע כי מדוכיא פרש״י הולך כפוף כי מדוכיא בוכנא עשוי כמקבת וראשו כפוף. וכתב המהרש״א אע״ג דדינא הכי שילך אדם בכפיפת ראש ולא בקומה זקופה. אפשר דמשפע כי מדוכיא היה כפופה ביותר. ואפשר דכל הני דנקט היינו בעושה אותן כמראה עצמו בפני הבריות בפרישות ואינם פרושים. אבל הפרוש האמיתי העושה כן הרי זה משובח בכל הני עניני דנקט:

פרוש מחופתו. (בומ״ף מתחלף) שם איתא מה חובתי תו ואעשנה ופרש״י מה לעשות עוד ולא עשיתי ומראה עצמו כאילו קיים את הכל כלומר שאין אדם יכול להגיד עלי שום פשע. ערוך:

ופרוש מן היצרא ופרוש מן היראה. שם איתא פרוש מאהבה פרוש מיראה ופרש״י מאהבת שכר המצות ולא לאהבת מצות בוראו. ומיראה של עונשין. אלא מה על האדם לעשות מאהבת הש״י ב״ה כאשר ציוני ה׳ אלהים סוף השכר לבא. ועי׳ בערוך באורך ערך פרוש עוד פרושים ע״ז ותוס׳ הביאו ירושלמי ברכות פרק הרואה כתיב ואהבת את ה׳ אלהיך וכתיב את ה׳ אלהיך תירא. עשה מאהבה ועשה מיראה. עשה מאהבה שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא עשה מיראה שאם באת לבעוט דע שאת ירא ואין ירא בועט וכו׳ ע״ש:

ח׳ דברים רובן קשה ומיעוטן יפה. כשיש לאדם מעט מהן. יפה לגופו לרפואה וטוב שיהיה לו קצת משלא יהיה לו כלום אבל רובן קשה כשיש לו הרבה. רש״י בגיטין דף ע ע״א:

יין. יומא פ״ח דע״ו זכה נעשה ראש פרש״י זכה לשתות לפי המדה וכו׳ ע״ש:

שינה. מ״ר בראשית פ״ט ישן קמעא יכול ליגע בתורה הרבה:

ועושר. מיעוטו יפה ורובו קשה שמבטלו מת״ת ומגביה לבבו. רש״י:

ודרך ארץ. ודרך כצ״ל וכ״ה שם בגמרא ופרש״י דרך להלך בדרכים וגירסת הג״מ פ״ג מהל׳ דעות והולך בדרך ע״ש:

ומים חמין. לרחוץ ולשתות. רש״י:

ותשמיש. היינו מה דקחשיב התם ד״א. ועיין בש״ע א״ח סי׳ ר״מ סי״ד מ״ש בשם הרמב״ם פ״ד מהל׳ דעות:

בז׳ דברים. רפ״ב דחגיגה די״ב ע״א איתא בעשרה דברים נברא העולם ע״ש כל הענין:

ברא ג׳ אבות. עדא״ז ספ״א ד״ה ז׳ אבות:

לפני כסא הכבוד. שמלמדין מדות הללו זכות לפני כסא הכבוד וכדאיתא במדרש על פסוק חסד ואמת נפגשו וגו׳ (תהילים פ״ה:י״א) ועי״ל פי״ב:

שנא׳ וארשתיך. ל׳ אירוסין שבהנהו מדות דקחשיב הקרא הקדשתיך וארשתיך לי:

וארשתיך לי לעולם. היינו חכמה שהיא התורה והרמז בתיבת לעולם שזהו מעמד ומצב העולם. וכן השלום מרמזו בתיבת לעולם שהוא א׳ מעמודי עולם. א״נ השלום מרומז בתיבת בצדק כי כשעושה צדקה נעשה שלום שאין העני גוזל הבריות ובפרט כשעושה משפט צדק נעשה אמת ושלום כמ״ש הב״י בח״מ סי׳ א׳ ע״פ ירוש׳ פ״ד דתענית ע״ש כנ״ל בס״ד:

ז׳ מדות. הן וכו׳ רמ״א שבע רקיעין וכו׳. כל הסוגיא זו מפורשת באר היטב שם בחגיגה וראיות ממקראות באריכות ע״ש ובילקוט פ׳ עקב על פסוק הן לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים ובתוס׳ דמס׳ ע״ז דמ״ג רע״ב:

מדור התחתון. עי׳ תוס׳ מנחות דל״ז ע״א ד״ה או קום:ארץ.בראשית וגו׳ ואת הארץ ועוד פסוקים רבים:

אדמה. שם (ואת כל רמש האדמה) לעבוד את האדמה ודומיהן רבים:

ארקא. די שמיא וארקא (ירמי׳ י יא):

חרבה. מכל אשר בחרבה מתו (בראשית ז כב):

יבשה. ותראה היבשה (שם א מ):

תבל. וישת עליהם תבל (ש״א ב ח) ודומיהם בנו״כ:

חלד. האזינו כל יושבי חלד (תהילים מ״ט:ב׳):

שהיא מתובלת בכל. ארץ שאנחנו יושבי׳ עליה היא מתובלת בכל מיני טוב מה שאין כן ארצות התחתונות הן חסרי טוב ומשונים הבריות כדאיתא בזוהר (מפרש) ואיתא בתוס׳ דמנחות דל״ז ע״א ד״ה או קום שאשמדאי הוציא מתחת קרקע אדם א׳ שיש לו שני ראשים וכו׳ ע״ש ובמ״ר בראשית פי״ג על פסוק וכל שיח השדה וגו׳ איתא עוד טעם על שמות הארץ תבל ארקא אדמה כנגד ד׳ תקופות בשנה ע״ש:

ד״א שדרכה להכניס וכו׳. חסרון יש כאן שמפרש רק טעם של תבל וחסר הטעם של שאר שמות הארץ וקאי האי ד״א על חלד דאיתא בירושלמי פ״ק דשבת והובא בילקוט (תהילים מ״ט:ב׳) האזינו כל יושבי חלד ר׳ אחא בשם ר׳ אבהו ורבנין חד אמר למה מושל כל באי עולם לחולדה לפי שכל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מחולדה. וחד אמר מה חולדה זו גוררת ומנחת ואינה יודעת למי מנחת כך כל באי עולם גוררין ומניחין ואין יודעין למי מניחין דכתיב יצבור ולא ידע מי אוספם ע״כ מפרש:

מעלות וכו׳. שהכל תלוי במזל עי׳ פ״ג דתענית דף כה:

כיעור. משונה ב״ק דף ק ע״ב:

בחכמתו בתבונתו. עי״ל ד״ה בז׳ דברים ברא הקב״ה וכו׳. וכתב רש״י בחומש בפ׳ דברים בשם ספרי ששאל אריוס את ר׳ יוסף מה בין חכמים לנבונים חכם דומה לשולחני עשיר כשמביאין לו דינרין לראות רואה וכשאין מביאין לו דינרין לראות יושב ותוהא. נבון דומה לשולחני תגר כשמביאין לו מעות לראות רואה וכשאין מכיאין לו הוא מחזר ומביא משלו:

ובדעתו. רוה״ק:

ק״ו. עשרה המה (בתנ״ך) במ״ר וילקוט סוף פרשה מקץ נחשבים בפרט כל חד וחד וע״ש בידי משה גם נדרש מק״ו דמרים דין דיו עי״ל פ״ט:

וג״ש. כמו שנא׳ בישראל לא תשימו קרחה בין עיניכם למת ונא׳ בכהנים לא יקרחו קרחה בראשם מה להלן כל הראש אף כאן כל הראש ומה להלן וכו׳. גמ׳ במכות דף כ׳:

בנין אב מכתוב א׳. כמו שנא׳ (בפ׳ בא) אצל חג המצות אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם שהתיר לנו הכתוב אוכל נפש בלבד בחג המצות. ובשאר מועדים לא התיר לעשות אוכל נפש אלא אמרו רז״ל זה בנה אב לכל המועדים. וכמו שנא׳ (בפ׳ נשא) ועד אין בה וגו׳ ותניא רפ״ק דסוטה ועד אין בה בשני עדים הכתוב מדבר או אינו אלא עד א׳ ת״ל לא יקום עד אחד באיש וגו׳ ומת״ל ועד זה בנה אב כ״מ שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרט לך הכתוב א׳:

ובנין אב משני כתובים. כמו שנא׳ (בפ׳ אמור) במומי אדם או גבן או דק או תבלול בעינו וגו׳ ולא אמר לנו הכתוב יבלת. אך במומי בהמה כתוב עורת או שבור או חרוץ או יבלת ואיתא בת״כ כ״מ שנמצא בתורה מום סתם נותנין עליו מומי אדם ומומי בהמה עי׳ ספ״ו ורפ״ז דמס׳ בכורות:

מכלל ופרט. כמו שנא׳ ריש ויקרא אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ מן הבהמה זה כלל שהחיה בכלל בהמה הוא דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו איל צבי וגו׳ (בפ׳ שמיני) הרי שחיה בכלל בהמה. ואח״כ פרט מן הבקר ומן הצאן ונתמעטה חיה מן הקרבן ואין בכלל אלא מה שבפרט:

ומפרט וכלל. כמו שנאמר בעשרת הדברות לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו שורו וחמורו פרט. שמשמע אלו אין לך לחמוד בלבד אבל דבר אחר רשאי ואח״כ וכל אשר לרעך חזר וכלל ונעשה הכלל מוסיף על הפרט שהכל אסור וכמו שנאמר בהשבת אבדה וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו פרט שמשמע שאלו אתה חייב להשיב בלבד אבל לא דבר אחר ואח״כ כלל וכן העשה לכל אבידת אחיך כל אבידות שבעולם ונעשה הכלל מוסיף על הפרט הלך אחר הכלל בכ״מ שתמצא בתורה פרט וכלל:

דבר הלמד מענינו. כמו שנאמר בפ׳ בשלח בענין שבת שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי אינו ר״ל שישבו תחתיהם כל היום כולו אלא שלא יצא איש ממקומו אלפים אמה שהוא למד מענינו:

אלא שבע מדות שדרש הלל וכו׳. אבל רבי ישמעאל אומר י״ג מדות הן וכאשר נדפסים בסידורים אחר פ׳ איזהו מקומן. ועיין בכרך ברכות אחר כללי הש״ס ובספר קרבן אהרן בסופו נקרא מדות אהרן וספר הליכות עולם מבוארים הי״ג מדות באר היטב:

בגולם. נמו גולמי כלי עץ שלא נגמרה מלאכתו כן זה אין דעת כלל בגופו. רש״י. והרמב״ם כתב וקורא גולם איש שיש לו מעלות שכליות ומעלות המדות אמנם אינם שלימות ולא הולכות על סדר כראוי אבל יש בהם ערבוביא ובלבולים והתערב בהם חסרון ואין זה ע״ה שיש לו ד״א שהן מעלות המדות בלבד וכ״ש שאינו בור דאיתא בפ״א פ״ב מ״ה וע״ש בהר״ב משנה י׳:

ושבעה בחכם. קמפרש הכל לקמן:

וכנגדו נאמרו בגולם בחלופין. חלף הדברים הללו של חכם הפכם הם בגולם ר״ב כי הוא חמרי וחסר השכל ויוצא תמיד מן הסדר כן כתוב בד״ח (וכתב התי״ט לפי שהגולם קודם בזמן לפיכך הקדים לשנות ז׳ דברם בגולם ומ״מ ביאר אח״כ המדות שבחכם שכן נאה להעלות על שפתים ישק מדות החכם. וידיעת ההפכים אחת על כן אמר וחילופיהן בגולם):

לפני מי שגדול וכו׳. וזה המדה דוקא בתשובה אבל בשאלה הא תנן בפ״א פ״ב מ״ה ולא הביישן למד. תי״ט:

ובמנין. בשנים וגדול בתלמידים. רש״י:

שאחי גדול ממני. שאהרן היה נולד שלשה שנים קודם משה ולכך סירב בשליחות עד שאמר לו הקב׳״ה ואהרן יהיה נביאך:

ואוננים אנחנו. על מיתת נדב ואביהוא:

מעשר הקל. שאמרה תורה לא אכלתי באוני (דברים כ״ו:י״ד):

מיד הודה לו וכו׳. לא בוש לומר לא שמעתי אלא אמר שמעתי ושכחתי. גמ׳ בזבחים דף ק״א ע״א:

ובעיני הגבורה. הודאה של משה. א״נ מעשה אהרן:

כיוצא בו וכו׳ מכאן וכו׳. עוד יש ללמוד ד״א ממעשה זו כדמפרש:

אלא בגדול. הוא נותן מקודם הכבוד:

מלמד שאף אהרן. דאל״כ למה כעס עליהם ולא על אהרן שגם הוא בכלל הכעס והוצרך להשיב לו ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום וגו׳ אלא בשביל כבודו של אהרן הפך פניו כנגד הבנים וכעס כ״כ רש״י ורא״ם בפ׳ שמיני:

ולמה לא דבר עם אהרן. ר״ל הקב״ה כל שליחותיו. מפרש. דוגמא לזה לעיל רפ״ד ע״ש:

כיוצא בו. שאין לכנוס תוך דברי חבירו:

ד׳ או ה׳ צדיקים וכו׳. אע״ג דאברהם לא ביקש על פחות מי׳ מכח דור המבול שהיה ח׳ נח ובניו ולא נצולו שאני התם דהקב״ה ראה שאין שום לחלוחית זרע קודש יוצא מהן כדאיתא במדרש על פסוק הפוך רשעים ואינם (משלי י״ב:ז׳) וכ״ה בזוהר ואברהם לא ידע מזה וקסבר שתלוי דוקא בי׳ צדיקים. מפרש:

נפטר. עוד יש ללמוד ד״א מן המקום ב״ה שאל יפטר אדם מחבירו אא״כ נוטל רשות ממנו שהרי הקב״ה אמר לא״א כלום אברהם אני צריך לך כ״ה במס׳ דא״ר ריש פ״ה ע״ש:

ואינו נבהל להשיב. כדי שתהא תשובתו כהלכה ולא סגי ליה במה שלא נכנס לתוך דברי חבירו אבל יתמהמה ג״כ עד שידע שישיב כהלכה. ר״ב ותי״ט:

אמרתי ימים ידברו. סיפא דקרא ורוב שנים יודיעו מכמה ר״ל הזקנים ישיבו כהלכה והר״ב הביא הקרא כתר לי זעיר ואחוך (שם לו):

והלילה אמר הורה גבר. א״ר חנינא בר פפא אותו מלאך הממונה על הריון לילה שמו וכו׳ כדאיתא בנדה דט״ז:

אלא להודיע וכו׳. הנהו ג׳ דברים מוכח נמי מזה:

זה יהודה. שאמר רק אנכי אערבנו ודינא הכי להכניס בערבות מה שנוטל מחבירו להשיב לידו לכך השיב לו יעקב כהלכה ונתן לו בנימין לאפוקי ראובן שאל שלא כענין שאמר את שני בני תמית השיב לו יעקב בכור שוטה הוא זה וכי בניו הם ולא בני כדאיתא רש״י בחומש ע״פ מרז״ל. והר״ב כתב שואל כענין התלמוד לרב בענין שעוסק הרב אז הרב משיב כהלכה כדמצינו באנשים אשר היו טמאים לנפש אדם שראו את משה עוסק בהלכות פסח ושאלו לו אותו ענין:

על ראשון ראשון זה יעקב. כששלח המנחה לעשו אמר לשלוחים (בפ׳ וישלח) כי יפגשך וגו׳ ואמרת לעבדך ליעקב מנחה וגו׳ פרש״י על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ששאלת למי אתה לעבדך ליעקב אני וכו׳ וששאלת למי אלה לפניך מנחה היא שלוחה וגו׳ [וכן שדיבר ללבן כי יראתי גו׳ עם אשר המצא גו׳] א״נ ע״פ מדרש וילקוט ר״פ ויצא והנה אנכי עמך וגו׳ שהשיבו ליעקב וכו׳ ע״ש:

וי״א זו שרה. לא ידעתי לכוון אם לא שהכוונה על המעשה (בפ׳ וירא) שראתה שרה מישמעאל שהוא מצחק ופרש״י שם מצחק לשון עבודת כוכבים כמו שנא׳ ויקומו לצחק:

ד״א גלוי עריות וכו׳ ד״א לשון רציחה וכו׳ היה מריב עם יצחק על הירושה ואמר אני בכור ונוטל פי שנים וכו׳ ונוטל קשתו ויורה בו חצים וכו׳ ע״ש נמצא היה רוצה שרה להרחיק ישמעאל מיצחק מהנהו טעמי דלעיל עבודת כוכבים ג״ע ש״ד ועוד מהירושה ואמרה ראשון גרש האמה הזאת וגו׳ כדי שלא יעשה ישמעאל ביצחק הנך ג׳ דברים ואח״כ אמרה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני וגו׳. אבל יותר נראה להגיה וי״א זו רבקה כדמצינו (בפ׳ חיי שרה) ויאמר בת מי את וגו׳ היש בית אביך וגו׳ ותאמר אליו בת בתואל וגו׳ גם מקום ללון ופרש״י השיבתו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון והר״ב מביא ראיה מהקב״ה שאמר לו משה (בפ׳ שמות) מי אנכי כי אלך אל פרעה היא הראשונה. וכי אוציא את בני ישראל הרי שניה והשיבו הקב״ה על הראשונה כי אהיה עמך ועל השניה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את ה׳ וגו׳:

ועל אחרון אחרון אלו אנשי חרן. ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי אלו אנשי חרן כצ״ל דאל״כ לא הוי שבעה דברים בחכם. וכ״ה בהר״ב ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי אם פוסק דין מן הסברא מדעתו לא יאמר כך שמעתי מרבותי. ומצינו באנשי חרן כששאל מהם יעקב השלום לו אמרו לו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן והיא תגיד לך כי אנחנו לא ידענו יותר מזה עכ״ל והרמב״ם כתב לא יתפאר במה שלא ידע והוא אמרו על מה שלא שמע אומר לא שמעתי ע״כ וע״ז יצדק ראיית אנשי חרן שאם בדרך ארץ הוא כך ק״ו בענייני חכמה ותורה. תי״ט:

ומודה על האמת. ואע״פ שיכול להעמיד דבריו על טענות שבידו אינו בוש בכך אם חוזר ממה שהיה אומר טעות רש״י והר״ב:

הטיבו (את) [כל] אשר דברו. הא דלא מביא קרא דלעיל מפ׳ שמיני שהוא מוקדם וישמע משה וייטב בעיניו. משום דלעיל קאמר וי״א משכו אהרן מתוך הצבור לחוץ ואמר לו משה אחי וכו׳ נמצא נוכל לומר שהודה משה ולא בוש היה רק בייחוד לפני אהרן לבד. אע״פ דאיתא במדרש רבה שהכריז כן בכל המחנה. עכ״פ אינו מפורש בקרא הכי לאפוקי בפסוק זה הטיבו (את) [כל] אשר דברו:

הודה על האמת לפני כל קהל ישראל. והנסיון רב ועצום בזה יותר לכך עדיף ליה מהן קרא כנ״ל והמפרש הניח בצ״ע. ואא״מ הרבני הישיש נ״י תירץ דלעיל קאמר רק וייטב בעיניו נוכל לומר בלבו הוטב אבל לא הוציא בשפתיו שמודה כדקחזינן בפלפול ת״ה אע״פ שיודע בעצמו הדין עם חבירו מ״מ אינו מודה לו בפירוש אמת אתה אומר. כ״א טומן בלבו לכך מביא הטיבו וגו׳ שהודה בפה מלא. אע״פ שגם האמת ששם הודה משה בפה מלא כדלעיל עכ״פ הכתוב הכא מפרש יותר ודפח״ח ושפתים יושק ויש מגיהים זה משה מקרא דלעיל וייטב בעיניו והאי ויאמר ה׳ אלי צ״ל אחר וכן הקב״ה הודה על האמת: