היא ואמה. יש כאן נתינת טעם למה הביצה מותרת באכילה, שאעפ"י שלא היתה דעתו עליה מערב יום טוב, היא מותרת משום שאמה היתה מוכנת לשחיטה, והיא נאכלת בהכינה של אמה, עיין בבה"א. ותנא זה סובר שר' אליעזר כב"ש במשנ' רפ"א.

שהוא מתיר וכו'. כלומר, הואיל והיום נולד לו לעצמו היתר שחיטה שמוציאתו מידי אבר מן החי, אף היא מתירתו מידי מוקצה, והוא מותר אף לב"ה. עיין בבה"א.

מתיר את עצמו. שהרי לפני שיצא מן הביצה לא היתה השחיטה מתירתו, והיה אסור משום שרץ העוף. עיין מ"ש לעיל בסמוך.

מותרות. מפני שטעמן כטעם בשר, והרי מוכנים הן אגב אמן. עיין בבה"א.

תיאכל וכו'. מפני ששבת ויו"ט שתי קדושות הן. עיין בבה"א.

כשם שספיקה וכו'. כלומר, כשם שספקה אם נולדה מערב יו"ט או נולדה ביו"ט אסור, כך ספיקה אם היא ביצה שעומדת לאפרוח או עומדת לאכילה אסורה, אפילו נולדה בוודאי מערב יום טוב. עיין בבה"א.

שהוא ספק. כלומר, ספק חיה (שטעונה כיסוי) ספק בהמה (שאינה טעונה כיסוי).

שאין ודאה וכו'. כששחט לחולה שיש בו סכנה.

שאין ודאן וכו'. ולשיטת בני א"י אין תוקעין מן התורה בגבולין בר"ה שחל להיות בשבת. עיין בבה"א.

וספיקן דוחה וכו'. כלומר, ספק איש, ספק אשה (שאינה חייבת בתקיעה).

דוחה את לילי וכו'. כלומר, שאינה נוהגת בלילות כבימים.

את יום טוב. צ"ל: את לילי יום טוב, כגי' ד, כי"ע, מקבילה שבחולין (בכל הנוסחאות) והירושלמי.

אמ' ר' שמעון וכו'. חולק על משנתנו, פ"א מ"ג.

אפי' בעלייה. כלומר, אף בעלייה עצמה אסור לטלטלו, משום שכובדו קובעו, ומכל שכן שאין מוליכין אותו. עיין בבה"א.

מטין אותו וכו'. ור' דוסא מקל ומתיר להטות אותו מחלון לחלון. ועיין בבה"א.

אף מדדין וכו'. כלומר, אם החלון רחוק, ואין ראש הסולם מגיע שם בהטייה מדדין רגליו של סולם מעט מעט (רש"י), והיינו שמטלטלו ע"י שינוי.

גוזל וכו'. כלומר, גוזל של הפקר שעדיין לא קנה אותו, ולא סגי לב"ש בנענוע, ולב"ה באמירה. ועיין בבה"א.

מותר. כמפורש לעיל, ועיקר החידוש הוא בסיפא: ובאילן אסור, גזירה שמא יעלה ויתלוש.

אסורין. שמא אחרים הם, שלא הזמינן מערב יום טוב.

בטפיחים. בקנים כמין כדים שהיו עושים בראשי הגגות.

חדסיות. צ"ל: דורסיות (עיין בשנו"ס), הרדסיות, יוני בית, ונקראו כן על שם הורדוס המלך שגדל אותן בארמונו.

אמ' ר' שמעון וכו'. וחולק על משנ' פ"א מ"ה.

שאם קצב וכו'. כלומר, אחרי שכבר עשה עליו מלאכתו.

עליו. כלומר, על העור, אע"פ שהוא מתעבד מאליו.

מודים בית שמיי. הברייתא נסמכה למשנתנו פ"א מ"ה: בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן וכו'.

שבאצבעו. אבל במפתחות התלויים באזור על גופו אסור, משום שהוא דרך חול. עיין בבה"א.

את המתנות. זרוע ולחיים וקיבה.

שהוא זכיי בהרמתן. שהרי אין כאן טבל, והן עצמן מותרות לזרים, ומקומן ניכר, והרמתן היא הפרדה בעלמא.

על המתנות וכו'. ולדעתם אוסרים ב"ש אפילו לטפלן למתנות מבהמה שנשחטה היום, שלא כר' יהודה לעיל.

אמ' ר' מאיר וכו'. וחולק על משנ' פ"א מ"ז.

ובעץ הפרוד. צ"ל הפרור (עיין שנו"ס), כלומר בעץ שבוחשין בו את הפרור (הקדרה).

כתבלין. ולשיטת משנתנו (פ"א מ"ז הנ"ל) נידוכין כדרכן.

סיטני. מיטתיזיס של טיסני (עיין שנו"ס), והיינו שכותשין את החטה עד שנחלקת לארבעה חלקים.

מנפח וכו'. כלומר, מנפח ומנפה, מנענע בידו מעט מעט. ועיין בבה"א.

בקנון. בסל של פת.

המולל וכו'. עיין בבה"א.

שירצה. אם נוח יותר לברור את הפסולת, כגון שהיא גסה והאוכל הוא דק. ועיין בבה"א.

ומציף וכו'. כלומר, היו מחמירין, ולא בררו ביו"ט כלל. ועיין בבה"א.

שצריך אומן. אין אומן אלא אמון, אמום, מפני שהמנעל הלבן עדיין צריך להיות על האומם (דפוס שנותנין עליו את המנעל לפני שגומרים מלאכתו ומשחירים אותו). עיין בבה"א.

עססיות וכו'. כלומר, הנשים מעיר עססית מכינות מאכל מיוחד מחטים חיות, וכן הנשים מעיר לוד היו עושות כן מפול חי.